לזכור יום המוות – האם זה
קלף בטוח? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל
התלמוד במסכת ברכות
מדריך כיצד אדם יכול לנצח את יצרו, וזה על ידי זכרון כמה דברים באופן הדרגתי: שינוי
מתמיד לטובה, עיסוק בתורה, אמירת קריאת שמע וזכרון יום המוות. אם כן, יוצא שזכרון
האדם שבסוף הוא עוזב את העולם, אמור להוביל להימנעות מן העבירה.
יחד עם זאת, אנו מוצאים
לכאורה פסוקים הסותרים זאת (ישעיהו כב, יג):
וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן
וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל
וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת:
עם ישראל חוטא, ודווקא
מתוך המודעות לכך שחיי האדם אינם נצחיים, הם מתהוללים עוד יותר!
את התשובה מוצא רבינו
בפרשתנו (חלק א אות ד), על בסיס חידוש של הבן איש חי:
ד) ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש וגו' (טל, א).
פירש הרב עוד יוסף חי ז"ל "ומן התכלת" וגו' -
כנגד ההסתכלות לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שהוא התכלית והסוף.
"והארגמן" - כנגד מאין באת מטפה סרוחה ואדומה כארגמן. "ותולעת
שני" - כנגד לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ומשלושה הסתכלויות אלו עשו
בגדי שרד לארבעה יסודות של גופו, שלא יהיו עבדים ליצר הרע ויוכל לשרת בקדושה
כאוות נפשו. ע"ש.
3 החומרים
המוזכרים בפסוק זה, המדברים על כיסוי הכלים (לפי רש"י ועוד) או על בגדי כהנים
הדיוטות (לפי המדרש הגדול), הם המרמזים על הדרך להגיע ל"לבוש שרד". 3
החומרים רומזים בעצם ל-3 התבוננויות שיובילו את האדם לשליטה עצמית וחיים של
שלימות: א. מי הוא זה שידון את האדם בסוף, ב. מקורו השפל של האדם, ג. מקום סיום
חייו.
כמובן
שמיד אנו מבינים שזו המשנה המוכרת בפרקי אבות (ג,א), דברי עקביא בן מהללאל, שלימד
תוכן זה בדיוק.
מצד שני,
הסדר כאן הוא שונה, כפי שמעיר רבינו:
ונראה לעניות דעתי להוסיף נופך מה שהתחיל בתכלת שהוא כנגד
ההסתכלות "לפני מי אתה עתיד" וכו', גם שעקביא בן מהללאל (אבות ג, א)
מנאה לבסוף, על פי מה שכתב הגאון הנזכר בעצמו בספר משל ונמשל (סימן י"ב) על
פסוק (ירמיה יא, טו) "כי רעתכי אז תעלוזי" - כי בלתי הסתכלות התכלית
שהוא הדין והמשפט, אדרבא יוסיף להרשיע על ידי הסתכלותו מאין בא ולאן הולך, כאותם
הפריצים שקודם סעודת שמחה מביאים מת לפניהם. עיין שם באורך.
עקביא בן מהללאל שם את זיכרון הדין בסוף הרשימה, ואילו לפי הבן
איש חי התורה רומזת על הדין בתחילה. מדוע יש הבדל? בספר "משל ונמשל",
שהוא ליקוט משלים מהבן איש חי עצמו, ישנו משל המסביר את הבעייתיות של זכרון יום
המיתה, המנותק מזכרון יום הדין. במשל מסופר על בן מלוכה שביקר אצל עם שהיו נוהגים
לפני מסיבותיהם, להביא אדם, שנראה כמת ממש, ומטפלים בו בכל טיפולי הנפטר, עד
שמוציאים אותו כאילו לקבורה. בסיום טקס הזוי זה, היו מתחילים לנגן בכל עוז, לאכול
ולשתות. האורח שתמה ונדהם ממנהג זה, קיבל את ההסבר הבא (משל ונמשל עמ' י-יא):
ויאמרו זה מנהגם, כשיבואו לשתות ולשמוח במסיבה מראין למסובין
דרך המוות כדי שירבו בשמחה, כי בזכרם שסוף האדם למותויהיה כפגר מת זה, ויעשו לו
כזאת, ויוליכוהו לקבר שאין שם לא אכילה ולא שתיה ולא ניגון ולא ריקוד ושמחה, על כן
יזדרז בעודו בחיים להרבות בשמחה ושתיה בכל כוחו, מאחר שסופו יהיה מושלל וערום מכל
זה.
ה' ירחם.
מחדדת התורה: קודם תזכור שיש חשבון. מידיעה זו תגזור את
המשמעויות של מאין באת ולאן אתה הולך.
מבטיחה התורה שהנוהג כן, יזכה ל"בגדי שרד":
...ואומרו "בגדי שרד" - כי המדות נקראים בגדים כנודע,
ועל ידי ההסתכלות
בשלושה הנזכרים יתקן מדותיו ומעשיו, באופן שישתרר גופו על יצרו וכנזכר.
מידות האדם הם הלבושים
לנשמתו. אדם שואף לבגדי שרד, בגדי יוקרה, בגדים של מידות נאות, המגלים נשמה נקיה
וזכה השואפת לטוב, ופועלת להוצאתו לאור העולם.
