אתה המודל!

בס"ד

אתה המודל! / לפרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו פותחת בהוראת דרכי החיים הייחודיים לכהנים: הזהירות מטומאה, איסור נשיאת נשים מסויימות ועוד. על הכהן הגדול חלים סנדרטים גבוהים אף יותר, כפי שניכר למשל מהאיסור לצאת מהמקדש אפילו להתאבל על הוריו, ח"ו (ויקרא כא, יב):

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

רבינו דורש מפסוקים אלה את הסטנדרטים הנדרשים מכל דמות של תלמיד חכם בעם ישראל (אות ג):

אפשר לפרש על פי מה שדרש רבי עקיבא (קדושין נז, ב) "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ), לרבות תלמיד חכם.

ר' עקיבא דורש דרשה דרמטית: הציווי לירא מה' כולל בתוכו גם את היראה מתלמידי חכמים. המילה "את" רומזת לכך שאנו כוללים עוד משהו (יראת תלמיד חכם) עם הדבר המרכזי (יראת ה'). לאור זאת, רבינו ידרוש את המילה "את" מקדש אלוהיו – לרבות תלמידי חכמים:

וזהו שאומר, "ומן המקדש לא יצא", רצונו לומר חובת האדם שלא יצא מגדר של הקדושה והיראה, וזה כאשר "לא יחלל" כבוד התלמיד חכם מנהיג הציבור "א'ת מקדש אלהיו", הנדרש כבודו וקדושתו מתיבת א'ת, הכתובה ליד אלהיו.

כאשר אדם נכנס לגדר של תלמיד חכם, עליו לשמור שלא לצאת מגדר זה. הוא הכניס עצמו למחוייבות, וכעת הוא הופך להיות סמל לציבור. הציבור מחוייב לירא ממנו (לא במשמעות של פחד, אלא במשמעות של יראת כבוד). עליו להצדיק יחס ייחודי זה, בכך ששומר על קדושתו, הנגזרת מקדושת ה'.

הדבר יגרום להעצמת השפעתו על עם ישראל:

והטעם והקשר לזה "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", כאשר יהיה התלמיד חכם מכובד בעיני הציבור יהיה לו כח להוציא תורתו הנקראת שמן. (וכידוע שהתורה נמשלה להרבה משקין, ואחד מהם השמן שהוא תמיד צף למעלה) למשוח הציבור, להדריכם בדרכי התורה. ודבר זה מוטל עליו לעשותו, ואין להציבור להתנגד לו בהנהלתו ותוכחתו.

שמנו של החכם, תורתו הנמשלת לשמן, יוצא יותר טוב, מקרין מאיר ומצהיר כאשר ישנה שמירה על אותה קדושה. אמנם, שני צדיים למטבע, ועל הציבור לרוממו, ולהיות מוכנים לקבל מאישיותו ותורתו.

וסיים לומר אני ה', כמו שפירש רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב) "אני ה', הנאמן לשלם שכר לעושי רצוני, ולתת עונש לעוברי רצוני". כך מי שנוגע בכבוד תלמיד חכם אין תרופה למכתו רחמנא ליצלן, ובהיפך מי שמכבד אותו באמת ובלב שלם נאמן בעל הגמול לשלם שכרו.

המילים "אני ה'" שבסוף הפסוק הן אזהרה כלפי הציבור של התלמיד חכם הנ"ל. עליהם לדעת כי הקב"ה תובע נורמות גבוהות מתלמידי חכמים, אך בד בבד מצפה מהציבור לשמור מצידם על כבודו ומעלתו, כהוראת הפסוק ממנו למד רבינו, "את ה' אלוקיך תירא".

תתעורר, תתעורר....

 בס"ד

תתעורר, תתעורר... / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עבודת יום הכיפורים היתה בעלת עוצמה והשפעה עבור כל השנה (טז, ל):

(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:

פסוק זה נאמר על ידינו במהלך תפילות יום כיפור עשרות פעמים!

אולם רבינו מסב את תשומת לבנו לנקודת מבט נוספת: האם באמת התיקון דרך יום הכיפורים הוא המושלם? או שמא ישנה דרך נבחרת יותר?

כותב רבינו (אות ג):

...כי הנה נודע כי התשובה שישוב אדם מרשעו היא באה על שני פנים: א' הבאה ע"י התעוררות אלהית במה שיוצא ה' את כלי זעמו וימטר עליו בלחומו לפקוד בשבט פשעו ובנגעים עונו. ב' הבאה מהתעוררות עצמו כי יירא ויפחד מגדולת האדון ה' ומהדר גאונו, וזו היא התשובה המעולה.

ישנן באופן כללי שתי דרכים לשוב בתשובה: האחת בדרך של תזכורות – לעיתים קשות חלילה – לשנות את דרכינו. השניה והמובחרת היא כאשר האדם יתבונן בגדולת ה' ויבין מעצמו כי אין זה ראוי לפעול נגד רצונו יתברך.

כבר דוד המלך בתהלים רמז לכך:

והוא אצלי מ"ש המשורר החסיד (תהלים צ) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", אמר כי אתה ה' ברוב חסדך תשב אנוש ותעוררהו לשוב אליך, כי אם לא שב בעקיצה קלה אל תרף ממנו ותדכאהו ביסורין קשים עדי יתעורר משנת איוולתו לבוא עדיך. אבל אי זה רצוי ומקובל אצלך? רק "ותאמר" ותכריז לכל באי עולם לאמר "שובו" מעצמכם אתם "בני אדם" מבלי תצטרכו למעורר חיצוני לתוכחתי או לתוכחת אחרים רק תתעוררו לשוב מהתעוררות עצמכם מיראתי או מאהבתכם אותי.

פסוק זה, תשב אנוש וכו', מדבר למעשה על שתי דרכי תשובה שונות: זו שבאה מתוך דיכוי, צער וייסורים, וזו שבאה מתוך דיבור ואמירה רכים. ברור הוא שיש לשאוף תמיד לשינוי שבא מתוך רגשי כבוד והערכה לבורא עולם.

כך גם רומזת התורה בענייננו:

ודרוש זה ילמד הכתוב באומרו "כי ביום הזה יכפר עליכם" עיצומו של יום וגודל קדושתו ויום ענות אדם נפשו הוא גורם חשוב לכניעת הלב והם סיבות המעוררים האדם אל התשובה, אבל אין זה עיקר ממה שירצה בו ה' ובזה לא בחר ה' רק הוא חפץ כי "לפני ה' תטהרו" אתם מצד עצמכם בלתי שום מעורר מחוץ.

יום כיפור הוא יום אדיר וגדול בימי שנה. זה ברור. אולם אין זה מושלם שצער העינוי הוא שיוביל את האדם לעצור את מירוץ חייו, ומתוך הסיגוף לחשב מסלול מחדש. הרצוי הוא "לפני ה' תטהרו". כל הקיום, כל המציאות, כל החיים הם בבחינת תהליך של טהרה, מפני שאתה מרגיש שאתה "לפני ה'", עבדו ובנו המשתוקק לעשות רצונו יתברך.

כוחן של אמונה ויראה במלחמות ישראל

 כוחן של אמונה ויראה במלחמות ישראל / לפרשת בשלח / אור החיים הקדוש

השבת ניזכר שוב בחיוב למחות את עמלק ואת זכרו.

הסיבות לשנאו כתובות עם תחילת הפרשה:

אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

המפגש הלא מתוכנן לכאורה, הפגיעה באלה שנחשלים פיזית או רוחנית (לפי מסורת חז"ל שהנחשלים אחריך הם החוטאים שפלטו אותם ענני הכבוד), בעיתוי של סיום שיעבוד רב שנים, ובעיצומו של מסע מפרך - הם אלה המציגים את עמלק באור שלילי במיוחד.

אולם המילים "ולא ירא אלוקים" טרם הובררו: מי אינו ירא? ניתן אמנם לומר שזה עמלק - שלא ירא את ה' גם אחרי כל ניסי ההצלה שאירעו לעם ישראל. אור החיים הקדוש מסביר שהמדובר הוא דווקא בעם ישראל:

ואתה עיף ויגע וגו'. עיף עדיין משעבוד מצרים ויגע מטורח הדרך, ואומרו "ולא ירא אלהים", פירוש, ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות, על דרך אומרו (ישעי' ל''ג) "פחדו בציון חטאים", אבל אם היו צדיקים לא יפחדו ולא ירהו במלחמתו,

והעיר הכתוב בטעמים שמשניאים אותו בלבנו כי הצר לישראל צרה גדולה שבא עליהם כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה ... והם יגעים ועייפים, ודבר המעמיד הכח ביכולת הנעלם (=הקב"ה. ר.כ) אין עמם מה שלא היה כן בשאר כל המלחמות שמלבד שלא ייעפו ולא ייגעו במלחמות עוד להם כלם צדיקים יראי אלהים נמוכי לב:

כלומר: מעבר לסיבות הטכניות שהוזכרו לעיל כעייפות וכו', ישנה בעיה מהותית: העם חסר יראת אלוקים. יראת אלוקים היא כח פועל במלחמות. היא מוסיפה עוז וגבורה. אדם הבוטח בה' ההולך עימו להלחם, נוסך בו תעצומות, ואף מושך עליו סייעתא דשמיא, וכדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ז):

ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ...וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד--מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא:  וכו'

אם כן, נזכור כולנו השבת: מלחמה אצל עמנו, ללא הבנת משמעות המשימה והשליחות, וללא חיבור אל מקור הכוח של האומה, בורא עולם - יש בה חסרון גדול. דווקא נסיכת רוח קדושה אצל הלוחמים, הוספה ב"והיה מחנך קדוש", תוספת יראת שמיים אצל הניגשים לקרב, בהן יש כוח מחזק ומעצים להיות שותף בעולמו של הקב"ה למיגור וחיסול הרשעה.