תהפוך את הדין לרחמים!

 בס"ד

תהפוך את הדין לרחמים! / לפרשת ואתחנן / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תשוקתו של משה רבנו להכנס לארץ מביאה אותו להתפלל עוד ועוד לביטול הגזירה, אך ללא הצלחה.

כך מסכם רבינו את הדיון בדברי חז"ל (אות א):

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא" (ג, כג). אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תנאים דברים פרק ג, כג) תקט'"ו (515) תפלות כחשבון ואתחנ'ן וכחשבון תפל'ה התפלל משה רבנו עליו השלום לבטל מעליו הגזירה שלא להכנס לארץ, אך לא נענה, והשם יתברך אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

המילה 'ואתחנן' אינה מקרית בתחילת פרשתנו. הגימטריה שלה היא 515. זוהי גם הגימטריה של המילה 'תפילה' (ללא י'). חז"ל אמרו שזהו רמז לכמות התפילות שהתפלל משה רק על עניין זה של הכניסה לארץ ישראל!! ראו מה גדולה התשוקה של משה רבנו ע"ה להכנס לארץ הקודש!!

אולם לאור חידוש זה שואל רבינו שאלה חשובה: מדוע התפלל משה רבנו דווקא כמות זו של תפילות? מה עומק המסר של חז"ל באמרם שזה מניין התפילות, לא פחות ולא יותר?

ואפשר לומר מה שהתפלל רק תקט"ו לא פחות ולא יותר, שהם כמספר "במדת הדין" שרצה להעביר מעליו מדת הדין שהיתה בעת ההיא נגדו שלא להכנס לארץ. וזהו שאמר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", כמנין ואתחנ'ן שהיא "במידת הדין", רציתי בתפילותי להפוך מדת הדין למדת הרחמים, וזהו "אל ה'" שם הוי"ה רחמים, בעת ההיא, שהיתה מדת הדין מתוחה עלי, לאמר לה הרף!

משה רבנו מרגיש שמידת הדין המתוחה עליו היא המונעת ממנו את הכניסה לארץ. חז"ל אומרים (בראשית רבה סג, ה) שהמילה "עתירה" נרדפת למילה "תפילה", כי התפילה היא כמו 'עתר' – קילשון, הכלי החקלאי בו הופכים את התבואה מצד לצד. כך גם התפילה כוחה להפוך את מידת הדין למידת הרחמים – ואת זאת מנסה משה רבנו לעשות.

זה רמוז במילים של הפסוק: 'ואתחנן' - אני מתפלל כדי לשנות את מה שנגזר 'במדת הדין' ולשנות 'אל ה'', אל מידת החסד והרחמים, שכן שם הויה ברוך הוא הוא השם של מידת החסד.

נלמד אנו את כוחה של התפילה ועד כמה עלינו לפעול בכדי להתאמץ עד קצה היכולת להפוך את הדינים לרחמים!

מפסגות קראתיך ה'!!

 בס"ד

מפסגות קראתיך ה'! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הלויים נכנסים למשימתם ככח משמר קדושת בית ה'. הם אלה דואגים שלא יקרב איש למשכן ולכליו אם אין לו סיבה לכך (במדבר ח, יט):

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

רבינו רפאל ירמוז מפסוק זה התעוררות גדולה לעניין התפילה, ואקדים בסיפור: לפני כמה שנים פניתי לאחת התלמידות שלי שתתפלל יחד עם שאר התלמידים. התלמידה בתמימות ענתה: למה אני צריכה להתפלל? יש לנו הכל: אנחנו בריאים, מצבנו הכלכלי מצוין, אז מה יש עוד לבקש?...

נגד גישה עקומה זו כותב רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך מה שנאמר (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך" וגו'. שאין לו לאדם לעבוד את ה' ולהתפלל אליו רק בעת צרה ולא כשהוא בשמחה ולא חסר לו כלום, כי הדבר בהיפך, כאשר האדם הוא בשמחה צריך להתפלל ולהודות להשם יתברך על חסדו וטובו עמו,

בתוכחות המופיעות בפרשת כי תבוא בחומש דברים, אחד הפסוקים תולה את בואן של הקללות ח"ו עקב עבודת ה' חסרת שמחה וחיוניות. התורה פנתה לטבע האדם המרגיש עצמאי חזק כאשר מצבו מצויין, ורק כאשר רע לו הוא פונה לעזרה, ומבין שאינו יכול לבד. אדם יכול לקיים את המצוות מתוך רוטינה ושגרתיות, "מצוות אנשים מלומדה", אולם אם יפעל ללא הרגש, לא ברור שהוא עושה את הדברים מתוך חיבור פנימי. ייתכן שהוא עושה את המצוות מתוך הרגל, מתוך צורך אישי אנושי או חברתי. השמחה מבטאת את הקשר של הפנימיות עם המעשה החיצוני. התורה מצפה שנעמיק ונתחבר לדבר ה', ונעבדהו "מרוב כל"! מתוך השפע, מתוך הטוב, מתוך הברכה.

יתרה מזו, בכך האדם מייצר המשכיות לטוב, בע"ה:

ועל ידי זה לא תבוא עליו צרה ועל דרך שנאמר (תהלים נ' כ"ג) "זובח תודה יכבדנני", ועל ידי זה "ושם דרך" ושביל, להיות "אראנו" עוד "בישע אלהים".

זובח התודה, המקריב קרבן על מצבו הטוב, הוא זה שיזכה עוד לראות בישועת ה'. וזהו הרמז אצלנו:

וזה רמז הפסוק, "ולא יהיה בבני ישראל נגף", שלא יהיה בבני ישראל טבע זה, דווקא כאשר יהיה בהם נגף ואיזה צרה יגשו בני ישראל "אל הקודש", הוא בית הכנסת להתפלל ולהתחנן על צרתם, או אם נפטר להם אחד מהמשפחה באים להתפלל למנוחתו, אלא תמיד חייבים להתפלל להשם יתברך ולהודות לשמו.

"הקודש" אינו רק המשכן והמקדש, אלא גם ה"מקדש מעט", בית הכנסת. ישנם אנשים הפוקדים את בית הכנסת רק מתוך צרותיהם לא אלינו. הם חווים קשיים וזקוקים לעזרה. כמו כן, ישנם אנשים הבאים רק כאשר הם בצער משפחתי ה"י על אבדן אדם קרוב שיש לומר עליו קדיש. הם באים רק כאשר יש להם "נגף", תקלה וצרה.

חויית התפילה מתוך טוב ושפע היא שונה. אין בה בהכרח את תחושת התעוקה והמצוקה, תחושת הלחץ וחוסר האונים. תחושות קשות אלו, שלא נדע, גורמות לנו לפנות מקירות לבנו אל ה'. אבל, ה' יתברך רוצה את הקשר והדיבור איתנו כל הזמן, גם במצבי רווחה והצלחה. הכח שיש לגייס אז לתפילה הוא הכרת הטוב. הכרת הטוב תוליד את השמחה, והיא תביא לתפילה מכיוון טוב ומשמח.

רבינו מחבר את הדברים לעניין החצוצרות המופיעות בפרשתנו: התקיעה בהן נעשית הן בזמן מלחמה והן במועדים וברגלים. הצד המשותף הוא שימוש במילה "זכרון" לשני המצבים. אומר רבינו: זכרון ה' חייב לבא הן בשעת משבר וקושי, והן בשעת טובה ושמחה.

זאת תורת...התשובה!

בס"ד

זאת תורת ה...תשובה! / לפרשת תזריע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חומש ויקרא נקרא "תורת כהנים" בפי חכמינו. נשים לב כי פרשיות רבות נפתחות או מסתיימות עם מילה זו: "זאת תורת העולה", "זאת התורה לעולה למנחה וכו", "זו תורת היולדת", ועוד.

גם לדיני טומאת וטהרת הצרעת המתחילות בפרשתנו הוצמדה המילה "תורה". רבינו ירמוז על הקשר בין הצרעת לרפואתה, לבין החטא והתורה המתקנת (אות ה):

"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק" (יד, נד). אפשר לפרש על פי מה שאמרו רז"ל שהעוונות והפשעים שהאדם עושה גורם פגם בנשמתו ובמקום חלוקא דרבנן יהיו לו בגדים צואים, וכמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צג, א ותרגום יונתן) מה שאמר המלאך ליהושע (זכריה ג, ד) "הסירו הבגדים הצואים מעליו", הם העונות שבניו לקחו להם נשים נכריות.

אחד ממנהיגי עם ישראל בתחילת ימי בית שני היה יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. בניו – כמו רבים מאד מעם ישראל שהיו בגלות בבל – התחתנו עם נשים גויות. הדבר הזה מכתים גם את נשמת אביהם. תיאור החטא מופיע כ"בגדים צואים", מטונפים ומלוכלכים. נבואה זו מגלה את התוצאה הרוחנית של החטאים. אדם נולד עם נשמה נקיה וטהורה, המשולה ל"חלוקא דרבנן", בגד החכמים. כל פגם מזהם את הלבוש הנקי.

מה הפתרון?

ועל ידי התשובה תתנקה הנשמה ונעשה כתינוק הנולד שאין בו פגם. והתשובה - אמרו חז"ל - צריכה שלשה דברים והם, צום, קול, ממון. דהיינו, לענות בצום נפשו, ולהתפלל ולהתודות על חטאיו ופשעיו וללמוד תורה. וגם לתת צדקה מן ממון של היתר,

תשובה מן החטא כוללת שלושה רכיבים למעשה, לבטא את התיקון והשינוי: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה!" כלל ברזל זה מלווה את עמנו במשך דורות ככלי לשינוי וביטול קשיים ומקרים רעים. התשובה על שלושת מנקה את ליבו של האדם, ומולידה אותו כביכול מחדש.

וידוע שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, שהרי מנשה בן חזקיה המלך לא הניח עבודה זרה שלא עבד, וכאשר התעורר לתשובה המלאכים סגרו כל שערי תשובה כדי שלא לקבל תשובתו, אך השם יתברך "טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך", פתח לו נקב מתחת כסא הכבוד וקיבל תשובתו.

אחד המודלים לכוחה העצום של התשובה הוא מנשה מלך יהודה . הוא עבד את כל העבודות הזרות שבעולם, ועדיין הקב"ה קיבלו בתשובה, בניגוד לרצונם של המלאכים כולם, כביכול: כנגד כל המציאות המובנת לנו. נגד ההיגיון.

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת" גמטריא ת"ח (408) כחשבון "צום קול ממון" רמז לתשובה, היא התורה לכל אדם שנשמתו נגועה בצרעת ויש בה פגמים מצד עונותיו לכפר אשמתו ולהיות כתינוק שנולד, ואפילו "לנת'ק" מי שהתנתק לגמרי מן היהדות והאמונה כמנשה בן חזקיה בשעתו, בכל זאת כאשר יחזור בתשובה באמת יתכפר לו ונשמתו תהיה זכה ונקיה.

"צום קול ממון" (3 מילים עם אותו ערך מספרי, 136 וביחד הם 408) רמוזים במילה "זאת". התשובה רמוזה כאן. הפתרון לנקות מאיתנו כל לכלוך של חטא, כל ניתוק מה' יתברך. ולא רק ניקיון, אלא גם קרבה מחודשת. המנותק מתחבר מחדש.

יהי רצון שנזכה לתשובת אמת!

מנחה אז, מנחה היום...

 

בס"ד

מנחה אז, מנחה היום... / לפרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילות תוקנו כנגד הקרבנות. כך אומר התלמוד במסכת ברכות (כו, א). תפילות עצמן, או לפחות זמניהן. זו הזדמנות אותה מנצל רבינו לדרוש לציבור על חשיבותה של התפילה, ובמיוחד תפילת אמצע היום, תפילת מנחה (אות ו):

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ב, יא). אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.

פרק ב' עוסק בדיניו של קרבן המנחה. חז"ל כינו את התפילה השניה "מנחה", ורבינו מבין שאין הדבר סתמי או מקרי, אלא לרמוז על חשיבות תפילה זו, שכלפיה כנראה ישנה רשלנות מסויימת:

והרב 'פלא יועץ' ז"ל (ר' אליעזר פאפו, סרייבו, מאה 18-19, במערכת המ' אות מנחה) כתב וזה לשונו: "והן בעון רבים מעמי הארץ מקילין בה ואין מתפללין אותה בציבור, וכשמתפללין אותה ביחיד אין מתפללין אלא לאחר בין השמשות, תפילה חטופה וקטופה. ויש שאין מתפללין אותה כלל או מתפללין ערבית שתים. ושגו ברואה (=טעו בהבנת דבר פשוט)...ואין זה כי אם רוע לב וחסרון אמונה, ...אם כנים אתם בזאת תבחנו אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא חי פרעה כי מרגלי'ם אתם (לשון רגילות) ומה שאתם משכימים לבית כנסת, הוא לפי שבאותה שעה החנות סתומה ואין יוצא ואין בא. אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך...וברכת ה' היא תעשיר. זה אמת ברור אליבא דכולי עלמא, עד כאן דבריו ז"ל.

נראה שרבינו ה'פלא יועץ' נתקל בזלזול מחפיר ביחס לתפילת מנחה. הימצאותה באמצע יום העבודה, דבר התובע סגירה של הקופה הרושמת לזמן מה, גרם לאנשים רבים להקל ראש: להתפלל לבד, או בחיפזון, ואף לוותר ולהתפלל אותה כתשלומין בזמן ערבית, דבר שלא רלוונטי למבטל תפילה בכוונה. חוסר היכולת לוותר על זמן מסויים של רווח פוטנציאלי מעיד על חסרון אמונה שהפרנסה היא באמת מאת ה'.

רבינו רפאל ימצא את התוכחה הזו רמוזה בלשון התורה ביחס לקרבן מנחה:

וזהו רמז הפסוק, "כל המנח'ה", זו תפלת מנחה. "אשר תקריבו לה'", להתפלל לפניו, "לא תעשה חמץ", רמז לעצלות בגלל עסקיו הגשמיים, ומאי דביני ביני (=בין לבין, מפעולה לפעולה) תתחמץ השעה ויעבור זמנה.

חמץ מבטא את היפך הזריזות כידוע מפסח. צריך להזהר מלהחמיץ – מלהתעכב ואף מלפספס – את תפילת המנחה.

הנחיה נוספת רמוזה בהמשך:

נמשך לזה ביאור הפסוק לקמן (יג) "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח". כי ידוע שהמלח הוא מקיים הבשר שלא יתליע ולא יסריח ויחזיק זמן מה להיות ראוי לאכילה. ולזה אמר "וכל קרבן מנחתך" תפלת מנחה שהיא במקום הקרבן צריך לעשות לה גדר וסייג להתמיד בה תמיד להתפלל במנין כמו הבשר הנמלח במלח, "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך", אותו הגדר שעשית והתרגלת להתפלל יום יום במנין בשעה קבועה לא תבטל אותו,

מלח הוא חומר משמר. הברית ביננו לבין הקב"ה נמשלה למלח שאינו מתקלקל ונהרס לעולם. ישנה חזרה משולשת על חיוב פיזור המלח. מדוע? האחד מבטא את ההחלטה לא לוותר על תפילת מנחה. השני – יישום ההחלטה מדי יום ביומו, באופן של קביעות זמן ומקום, דבר שיכול לעזור שלא יישכח. בפעם השלישית המלח נאמר לא סמוך לקרבן המנחה בדווקא, אלא "על כל קרבנך":

ולאו דוקא תפלת מנחה, אלא "על כל קרבנך" גם תפלת ‏ שחרית וערבית שגם הם כנגד הקרבנות תקריב מלח, לעשות להם גדר כנזכר שלא להתעצל בקיומם.

גם שחרית וערבית אם יוכנסו לתבנית זמן ומקום קבועה, יזכו ליחס של כבוד, קיום ונצח.

הקשר עם הקב"ה שבא לידי ביטוי בעיקר בתפילה, חייב להתבסס על מחוייבות  וקביעות, ומתוך כך מייצרים חיי אמונה ועבודת ה'.

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה?

 בס"ד

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה? / לפרשת וילך / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רצונו העצום של משה רבינו עליו השלום להכנס לארץ ישראל, נתקל בסירוב מוחלט של הקב"ה.

בדרך כלל אנו מדברים על סוגיה כואבת זו בהקשר של משה עצמו. יחד עם זאת, יש נקודת מבט נוספת: תגובתם של ישראל. התורה לא מתייחסת במפורש לתגובות העם. אנו לא יודעים אם העם מקבלים זאת בהרכנת ראש, במחאה חריפה, בעצרות תפילה או באופן אחר.

רבינו כותב שהדבר רמוז בנקודה אחרת, והוא פותח בשאלה:

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. קשה, כיון שה' אמר לו "לא תעבור את הירדן הזה", מה צורך לומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל" וגו', דלא יהיה אלא בחור שיכול לצאת ולבוא, האם אפשר לו שיעבור?

משה אומר לעם 2 טענות: א. אני כבר בן 120 ואיני יכול להנהיג. ב. ה' אמר לי שלא אעבור לארץ. לכאורה די בטענה השניה: אם ה' אמר שלא תעבור, אז אין שום משמעות לגיל!

עונה הרב:

ונראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק "הן אל כביר לא ימאס", דתפלת רבים אינה נמאסת. עוד זכורני שכתבו המפרשים ז"ל שכל עיקר מעלות מרע"ה היו בעבור הכללות.

ישנו כח חזק מאד שבכוחו לבטל גזירות. כח תפילת הציבור. במקרה של משה מדובר על כח כפול: גם תפילת העם עבורו יכולה לעזור, וגם משה עצמו – כל מעלותיו ניתנו לו לשרת את כלל ישראל, והוא שקול ככולם. למשה רבינו ישנה אפשרות להעזר בכוחות רוחניים אלה, ולשנות את הגזירה!

ואם כן, הגם שמשה רבנו ע"ה התחנן הרבה לעבור ולראות את הארץ, וה' אמר לו רב לך, היה באפשרות דתפלת רבים מבטלה הגזירה! ולכך אם היה משה רבינו ע"ה יכול לצאת ולבוא, היה באפשרות שכל הקהל בהכירם שצריכים לו, להתפלל ולצעוק לה' מעומק הלב בחום רב ואגלי דמע, עד כי תתבטל הגזירה הנזכרת!

משה רבינו מאד רצה לראות את הארץ. זה ברור. ואמנם, אם היתה בו עדיין יכולת להוביל את כיבוש הארץ, אולי המאמץ היה משתלם...

ולכן אמר להם משה רבינו ע"ה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא", ואם כן אין שום צורך להטריח כלפי מעלה...ובתחילה התחנן למען ירצה ה', וכאשר ראה שה' אמר לו "רב לך", ולא רצה בזה, קבל זה ברצון טוב, ולא רצה שיתפללו עוד ישראל בעדו. ולכן ביאר להם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא".

אומר משה לעם: בקשתי. התחננתי. זעקתי. לא הצלחתי. מנוי וגמור הדבר מאת ה'. לא אכנס לארץ. וגם אתם, אל תנסו לפעול בעצרות תפילה, כי אני כבר לא יכול להוביל אתכם.

את עצמו מרגיע משה בהחלטת ה' העקרונית, בגזירה אותה הוא מקבל באהבה. ואת העם משה משכנע בטענה ובשיקול של יעילות.

מה הקשר בין משה לאיוב?

 בס"ד

מה הקשר בין משה לאיוב? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

תפילתו של משה רבינו מהווה יסוד לענייני תפילה ולגישה נכונה לתפילה. אולם רבינו מוצא רמז מעניין המגלה קשרים בין משה רבינו ל...איוב!

וכך כותב רבינו (חלק ב, אות ב, על פרק ג, כג):

ב) ואתחנן אל יי בעת... - ראשי תיבות "איוב", כן אמרו רבותינו ז"ל.

איוב רמוז בתחילת פרשתנו בראשי תיבות. מה התורה אומרת בכך? רבינו מציע כמה הסברים, ונלמד 2 מהם.

ונראה לפרש שבא לרמוז בזה להכנס לארץ ישראל, והוא על פי מה שכתב הרב מדרש תלפיות (ערך איוב) על פסוק [איוב א, ח] "השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ", שאם היה בארץ ישראל אין כמוהו, כי לא היה חסר שום דבר כי אם היותו בארץ עוץ שהיא חוץ לארץ, ולזה נתייסר ביסורין. ע"ש. ולזה רמז משה את שם "איוב" בתחינתו, כלומר איוב יוכיח עון ישיבת חוצה לארץ ומצות ישיבת ארץ ישראל, ולכן "אעברה נא" וגו'.

ה' משתבח באיוב מול המלאכים שאין כמוהו בכל הארץ. ההבנה הפשוטה היא שאין כמותו בכל העולם. אולם בעל ספר מדרש תלפיות לומד מכך שישנו גנאי ופגם אחד הקיים אצל איוב: הוא יושב בארץ עוץ ולא בארץ ישראל. נקודה זו – כך מסביר מדרש תלפיות – היא זו שאיפשרה לשטן לקטרג על איוב עד שבאו אליו כל האסונות, ה' ירחם.

אומר משה רבינו לקב"ה: מעלת ישיבתה של ארץ ישראל אין לתאר ולשער! הרי אפילו צדיק עצום כאיוב, ירא אלוקים וסר מרע, נפגע מכך שלא ישב בארץ ישראל. אם כן, אל נא תחסר מעלה זו של ישיבת ארץ ישראל ממני, ממשה.

הסבר נוסף לרמז, מדבר על הגישה לתפילה (שם, אות ג):

אי נמי לרמוז מאי דאיתא במדרש [עיין דברים רבה ב, ד] וזה לשונו: דבר אחר אמר רבי יוחנן "תחנונים ידבר רש" - זה משה, "ועשיר יענה עזות" - זה איוב, אמר רבי יוחנן בוא וראה וכו'. עיין שם באורך. וזהו שרמז לנו הכתוב בראשי תיבות "איוב", להודיענו שבחו של משה רבנו ע"ה נגד איוב וכנזכר.

במדרש רבה מעמתים שתי גישות שונות לתפילה, זו של איוב וזו של משה. משה רבינו ע"ה מוזכר כמי שמדבר בתחנונים – "ואתחנן" – לעומת איוב המדבר כלפי הקב"ה בעזות מתוך כאבו. התורה רומזת לנו כי הגישה הנכונה לתפילה היא מתוך הבנת מקום האדם מול בורא עולם, כעבד לפני רבו, וכעני המבקש מתנה מעשיר ובעל יכולת.

אם כן, בתפילתו זו מלמדנו משה רבינו ע"ה את מעלתה של ארץ ישראל ואת התפילה הרצויה והאהובה לפני ה' יתברך.

הובטחת? תקבל!

 הובטחת – תקבל! / לפרשת וישלח / מתורת ר' רחמים חי חויתא זצוק"ל

עם הקרבה לארץ, מתגבר המתח בליבו של יעקב אבינו ע"ה (ל"ב,ח'):

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ.

חז"ל תוהים לפשר התנהגותו של יעקב אבינו: מה יש לו לפחד? והלא יש לו הבטחה מפורשת מהקב"ה (כ"ח,ט"ו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וכו'

חז"ל עונים כך, ומביאם מוהרח"ך (=מורנו הרב רחמים חויתא כהן) במנחת כהן:

יש לדקדק למה נתיירא יעקב אחר שהקב"ה הבטיחו שוב לארצך. ורז"ל אמרו שנתיירא שמא יגרום החטא.

התלמוד עונה על כך שיעקב מפחד מהחטא, שמא הוא אינו ראוי  יותר לשמירה, חלילה. אבל... במה חטא יעקב אבינו?

 ויש להבין מהו החטא שהיה לו אז אחרי ההבטחה. ואפשר לומר שהיה חש שמא יש לו חטא במה ששלח לו מלאכים והראה לו שהוא נכנע לפניו וקרא אותו "אדוני" ולעצמו קורא "עבד" שזה מורה ח"ו כאילו אינו סומך על הבטחתו יתברך, וחטא זה גרם שבא עשו לקראתו וארבע מאות איש עמו, דישן היה ועורר אותו לבא עליו.

החטא הוא בכניעה לעשו בניגוד למצופה! עצם זה שיעקב שולח לו תשורות, ומדבר בלשון הכנעה מול עשו, הוא עצמו מראה שאינו סומך על הבטחתו של הקב"ה. ולפי זה מחודש, שהחטא רמוז בפסוקים עצמם:

 וזהו "ויירא יעקב מאד" מפחדו של עשו, "ויצר לו" על מה ששלח לו מלאכים ונכנע לפניו שבזה עורר אותו לבא עליו למלחמה.

יעקב אבינו שומע את דברי המלאכים, ומבין שהוא שגה בדבר.

ואפשר שזו כוונת הכתוב "באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך" וגו', דבשעה שבאנו אליו היה בסוג "אחיך" שלא היה בדעתו לבא ולהלחם עמך מפני שהיה ירא אולי לא יוכל להתגרות בך, אבל כשאמרנו לו "כה אמר עבדך יעקב", שהרגיש שאתה מראה לו הכנעה בעצמך אליו נהפך לבו לרעה, שכן דרך הרשעים שכאשר ירגישו במי שהוא נכנע לפניהם יותר יקשה לבם להרע לו, וזהו בתחילה "אל אחיך" ושוב "אל עשו" בצלם ודמות עשו הרשע שנתחזק לבו ובא לקראתך וארבע מאות איש עמו.

המלאכים עצמם, המספרים את הדבר שהם ראו, רומזים את הביקורת הנ"ל בדבריהם: בתחילה כשבאנו אליו, ראינו שהוא "אחיך", מתנהג כאח שאינו רוצה להתעמת עם אחיו, אולם כעת הוא כבר עשו, מתכונן לנהוג באלימות כמידתו.

חטא זה עצמו רמוז גם בתפילת יעקב אבינו:

 וזהו שאמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", דהיינו מתחילה קודם ששלחתי לו היה בסוג "אחי" שלא היה בדעתו להרע לי, ושוב נהפך להיות בסוג "עשו" הידוע ברשעו ע"י ששלחתי לו דברי הכנעה, וזה גרם "כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני", שאני חושש שהחטא הזה שלא סמכתי על הבטחתו יתברך, הוא הגורם שבא עלי למלחמה, שהרי אתה אמרת "היטב איטיב עמך" וגו', ומה לי לשלוח לו לעורר אותו משינתו לבא עלי, ולכן אני מתפלל "הצילני נא".

אנא ה' הצל אותי מיד מי שאמור היה להיות אחי, ועשיתיו עשו! ובזה טעיתי, שהרי אתה אמרת שתיטיב לי, ואני ניסיתי לחפש דרכי פעולה המבטאות חוסר אמונה! אני מודה בדבר, ומתחנן – הצילני!

נלמד נא מכאן את החשיבות של חיזוק בדברי הנביאים, שביטאו את דבר ה' על גאולתנו ופדות נפשנו, ומתוך כך נפעל, מתוך אמונה ולא מתוך התחכמות.

 

שבת שלום

רועי

רמזי הסולם

 רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות החלום, ועוד. רבינו אלטר מאזוז, כדרכו בקודש, בוחר בכיוון החינוכי מוסרי, ומפרש כי הסולם הינו האדם עצמו, והתורה מדריכה אותנו מהי הדרך העולה בית אל:

והנה סולם מוצב ארצה. אמרו ז''ל סלם גימט' סיני,

המילה "סלם" (ללא ו') עולה בגימטריה "סיני". ומהו הרמז?

ונראה לי שהוא רומז לגדול הדור שצריך להיות סיני (דהיינו בקי גדול בהלכה ובכל מקצועות התורה) ...דסיני עדיף מעוקר הרים (דהיינו ממי שהוא חריף ומפולפל מאד אך חסר לו הבקיאות שיש לסיני), והיינו לענין להיות רב ומורה הוראות, וכדי שהרב יהיה לו יציבות בעבודתו עבודת הקודש, צריך שיהיה וראשו מגיע השמימה, שבכל מעשיו יתכוין רק לשם שמים, ולא לשם כבוד והתפארות או ממון ח''ו.

הרמז הראשון הוא לגדולי תלמידי חכמים. סלם = סיני. תכונת סיני היא בקיאות הלכתית נרחבת בכל חלקי התורה. אמנם הדברים נוגעים לגדולי הדור כרבינו, ולא אלינו הפשוטים, אולם גם לנו יש מה ללמוד: בדור בו כל דבר נבחר לפי פופולריות, הדבר גולש גם לאופן בו אנו בוחרים רבנים. עלינו לזכור שלא כל רב ממותג, הוא אכן האוטוריטה הסופית. עלינו "לעשות לנו רב" לפי גדלותו.

רמז נוסף, הנוגע ישירות גם אלינו:

ועוד כתבו חז''ל, סולם גימטריא קול,

הגימטריה השניה: סולם=קול. המשמעות:

ונראה לי שהוא רמז לתפילה. והנה בגמרא יבמות דף ק"ה אמרו, שבתפילה צריך שיהיה עיניו למטה, ועל זה אמר "מוצב ארצה", ולבו למעלה וכנגד זה אמר "וראשו מגיע השמימה", דהיינו מחשבתו היא בראש, וקשורה גם כן בלב, צריך שתגיע למעלה עד השמים....

בתפילה האדם חייב להבין את המתח של מצבו: יצור חומרי המדבר עם הרוחני המוחלט. חז"ל הביעו את המורכבות הזו, בציווי ההלכתי המפריד בין עיני האדם שיורכנו לארץ, לבין מוחו וליבו, שצריכים להיות מכוונים אל הגובה שבתפילה. זהו סולמו של יעקב אבינו, סולם של הדרכה לגישה נכונה לתפילה.

כיוון נוסף:

עוד כתבו חז"ל סולם גימט' עניו. ונראה שבא לרמוז דצריך האדם להיות עניו הן מצד הגוף הן מצד הנשמה דמצד הגוף הרי האדם סופו למות והגוף שלו יהיה מוטל בקבר...ומצד הנשמה הרי סופו ללכת לעולם הבא, לפני מלאכי מרום שמעלתם וקדושתם גדולה מאד והאדם לא יהיה נחשב לפניהם כלום,

סולם=עניו. הרב מחדש שישנה ענוה בגוף ובנשמה. בגוף, ההבנה כי הגוף הוא בר חלוף. בנשמה, ההבנה כי ישנם מלאכי מרום שקדושתם עצומה לאין שיעור משלנו. (אעיר כי סוגיה זו ביחס לנשמות הצדיקים, נתונה במחלוקת עצומה בין גדולי ישראל, ואכמ"ל). הסולם מחדד נקודה זו:

וזהו "והנה סולם", רמז לגוף האדם דכמו בסולם מי שעולה סופו לרדת, כך האדם...ועוד "וראשו" - רמז לנשמתו – "מגיע השמימה", ששמה "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" להראות לו את מקומו בגן עדן, והרי לפניהם הוא לא נחשב לכלום.

הרגליים – הגוף, הראש – הנשמה. הענוה ככלי המשרה קדושה, צריכה להקיף את מציאות האדם בכל חלקיו וענייניו.

יזכנו ה' ללכת בדרכים אלה, ומתוך כך לזכות למפגש עם בית אלהים.

הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה

 הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה / לפרשת ניצבים / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיומו של החומש, בשלהי נאומו של משה רבנו ע"ה, הוא מודע לאפשרות שאנשים לא ייקחו לתשומת ליבם את דבריו. הם בטוחים שאצלם הכל יהיה בסדר. אמנם דבר זה מסור ללב, והאחריות מוגבלת (כ"ט,כ"ח):

הַנִּסְתָּרֹת—לה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

רבנו הרב אלטר, מסביר את הפסוק באופן אחר. לדבריו, הפסוק אינו אלא חתימת התוכחה בקריאת כיוון, לדייק את עבודת ה' שלנו, בתורה ובתפילה:

ראיתי להרב "כף הכהן" ז"ל שפירש, במה שידוע שכל התפלה, אע"פ שפשט הדברים הוא שאנו מתפללים על עצמנו, אבל האמת שלא על עצמנו אנו מתפללים אלא לצורך גבוה, לברר ולתקן העולמות.

רבינו מביא את דבריו של אחד מגאוני טוניסיה, הרב אברהם יצחקי זצוק"ל, מחבר ספר העיון העמוק "משמרות כהונה". בספרו על התורה "כף הכהן", הוא מגלה קצה קרחון מעולמו הקבלי, שבתפילה ישנם שני רבדים. האחד, הנגלה, הפשוט, המכוון לצרכי האדם והעם. הרובד הנסתר, מכוון לפעולות רוחניות באינספור עולמות הנסתרים מעינינו, ומחכים לפעולותינו שיביאו לתיקונם.

וזהו "הנסתרות לה' אלהינו", הנסתר של התפלה הוא לצורך ה' אלהינו, "והנגלות" רוצה לומר פשט הדברים הם "לנו ולבנינו" ע"ש.

לפי דברי ה"כף הכהן", זהו המסר של משה רבינו: עבדו את ה' בתפילה! כוונו נכון, גם אל הצרכים הקיומיים שלכם, אך גם – ובעיקר – לעשות רצונו של הקב"ה בתיקון עולם.

רבינו ממשיך קו זה הלאה:

ונראה לי לסיים לפי זה מה שסיים "לעשות את כל דברי התורה הזאת", והוא במה שפירשתי במקום אחר במאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", דהכוונה דאמנם כשהוא מתפלל שם עיניו למטה לצורך עניני הגוף, אבל בכל זאת צריך שיתכוין בזה למעלה, דגם צרכי הגוף שהוא מבקש, המטרה היא כדי שיוכל לעבוד את השם.

גם החלק הפשטי והנגלה של התפילה, זה שמכוון לצרכי האדם והעם, גם הוא צריך להיות מכוון למעלה! הא כיצד?

למשל מתפלל שיהא בריא שיוכל לעסוק בתורה, שיהיה לו פרנסה כי עניות מעברת אדם על דעת קונו, שיהיה לו ממון כדי שיעשה צדקה וגמילות חסדים, שיאריך ימים כדי שיוכל לקיים הרבה מצוות.

הרב מזכיר 4 בקשות מרכזיות שאנו רגילים לבקש: בריאות, פרנסה, עושר ואריכות ימים. לכאורה, בקשות חומריות ותו לא. אמנם משה רבינו מלמדנו להרים את הבקשות הללו, ולחברם למטרות רוחניות, לחיזוק קיום התורה והמצוות. נמצא אם כן שהאדם מכוון את כל חייו לעבודת ה':

וא"כ זה שאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", כלומר להנאתנו ולצרכי הגוף, אך גם בזה הכל הוא כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

היעד של כל עבודתנו הוא "לעשות את כל דברי התורה הזאת". לחבר גוף ונפש, חומר ורוח, שלעיתים נראים נוגדים זה את זה, אל עבר מטרה אחת אחדותית.

אף אדם אינו אלוהים!

 אף אדם אינו אלוהים! / לפרשת ואתחנן / רבינו המשך חכמה

משה רבינו פותח את הפרשה בסיפור על נסיונותיו לבטל את הגזירה, זו שמונעת ממנו להכנס לארץ. מופיע תיאור נוגע ללב של התפילות, והסירוב הכואב.

מסיבה זו לא ברור למה ישנה חזרה על הגזירה בהמשך הנאום (לקמן ד, כא):

וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רבינו המשך חכמה מחבר בין חלקי הנאום השונים, למסר חשוב (שלמעשה ממשיך את המהלך משבוע שעבר, אלא שהפעם מכוון את הדברים פנימה, כלפי עם ישראל):

ונשמרתם מאד לנפשתיכם וכו' פן תשחתון וכו' וה' התאנף בי על דבריכם וכו'.

התכת (=במשמעות של חיבור) הכתובים נראה, כי אחד מן הסבות אשר בגללן היה ברצון הגוזר שימות משה במדבר,היה בשביל "כי זה משה האיש" הוציא מים מצור חלמיש , פירש כל ימי היותו במדבר מאשה, "לחם לא אכל ומים לא שתה" , נתן להם לחם מן השמים , הרג מלכי האמורי, בקע ים סוף .

בקיצור, משה רבינו הוא סופר מן....

במעשים אלה, ישנו חשש, המתחדש עם התחלפות הדורות במדבר:

אשר לזאת כל ימי חיי בני גילו אשר זכרוהו מנוער, ודימו במחשבתם כי המה היו בסוגו ובמעלתו, והוסיפו להתקנא בו ואמרו (במדבר טז, ג) "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו" וכו', והביטו אחרי משה להטיל דופי במעלליו, לא חששה התורה כלל.

האנשים בני אותו גיל של משה, לא ראו בו משהו מיוחד, מקסימום, מושא לקנאה...

אמנם אחרי מות כל הדור ההוא המלינים והמתרעמים - תמו ונכרתו, אז אנשי דור חדש, אשר מנוער יזכור רק מפעלות משה הבלתי טבעיים, אשר כל מערכות הטבע נקרעו בשבילו, ובפרט בעת היותם נערים לא נחקק בלבם ליחס זה אל ה' אשר משה קורא בשמו ומדבר אליו תמיד, חששה החכמה העליונה פן בבואו לארץ ישראל ייחסו אליו כי הוא אלוק, והוא ענין בלתי טבעי - מין אנושי אשר צועד על כל מערכות הטבע, ויתבטל בלבבם הרגש האמונה האמיתית, ולו יעבדו וישתחוו...

כשיקום הדור ההוא, הדור הצעיר יחסית, וידבר על משה, הוא עלול להתייחס אליו כאלוה ח"ו. אדם כזה שבדיבורו מהפך את הטבע כרצונו, הוא ודאי בעל כח אלוהי, ולא יכירו את הזמנים בהם משה רק דיבר בשם ה', והיה ברור שהוא שליחו.

...ולכן הסיבה שמתו ישראל במדבר, ויקום דור חדש, זאת היא הסיבה למיתת משה! לכן, כאשר צוה על עבודה זרה אמר "וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי (את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ" וכו'). כי רק "על דבריכם" - שלא תחטאו ולא תקדישו אותי, נשבע לבלתי עוברי" וכו'

האזהרה על עבודה זרה, כרוכה בסיפור איסור הכניסה לארץ. משה רבינו מבהיר: אין אדם שחי לנצח! כל אדם כוחו מוגבל מול הרצון האלוקי! אל תחשבו שמעשי הנפלאות אותם עשיתי הם ממני – לא כך! הכל נעשה בשליחותו של מקום. וכדי להמחיש את זה – משה נאלץ לוותר על חייו, ולוותר על חלום חייו – כניסה לארץ ישראל.

נראה לעניות דעתי להוסיף על דבריו: כשנדב ואביהוא נפטרים במשכן, מגלה משה שהיה מדובר על אקט של קידוש ה' – אין קלות ראש לפניו, גם לא מקרוביו. חז"ל מציינים, כזכור, שמשה אומר לאהרון אחיו "חשבתי ששמו יתקדש בי ובך, והנה התברר שהם גדולים מאיתנו". נראה לומר, שבמותם של משה ואהרון, ובגזירת אי היכנסם לארץ, קורה דבר זהה: שני גדולי עולם לא מגיעים אל ארץ הקודש, מאותה סיבה "בקרובי אקדש"! כך שכאן מתגלה מעלתם העצומה של משה ואהרון, גם אם רצונם אינו מתממש.

ומסיים המשך חכמה:

התבונן איך חשש המקום שלא יעבדו עבודה זרה! כן נראה תוכן כוונת הכתוב למעיין.

 

כיצד נתפלל?

כיצד נתפלל? / לפרשת ואתחנן / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

פרשתנו נפתחת בתפילתו הנרגשת של משה אל הקב"ה, שיזכהו לבוא אל ארץ ישראל:

(ג,כג) וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר.

התורה טמנה לנו כאן כמה כללים בענייני תפילה, שמהם נוכל ללמוד כיצד לשפר עבודת ה' זו.

דבר ראשון מדייק רבינו ומקשה, מה פשר המילים "אל ה'". וכי למי התפלל? גם ייתור המילה "לאמר", והלא דיבור זה לא אמור להיות מועבר למישהו אחר!

וכך מסביר רבינו:

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור. יש לפרש על פי מאי דאיתא (=שמובא,שכתוב) במסכת ברכות (דף ל"א) שאין להתפלל בקול רם רק בלחש, ויליף זה מחנה, דכתיב "וחנה מדברת על לבה וקולה לא ישמע", וידוע מה שדרשו רז"ל בכריתות "לפני ה' - שאין מכיר בו אלא ה'",

הגמרא במסכת ברכות לומדת הלכות גדולות מענייני תפילה מתפילתה של חנה. רבינו מגלה כי דבר זה רמוז כבר אצל משה רבינו. ואתחנן אל ה', פירושו: רק אל ה', ולא אל מי שנמצא לידי. תפילת לחש:

וזה שאמר "ואתחנן אל ה'", כלומר שהתפילה היתה בלחש, באופן שאין מכיר בה אלא ה'. ובזה מובן מה שדרשו ז"ל על פסוק זה "הלכה: אדם מישראל מהו שיהיה מותר להגביה קולו בתפלתו? כך שנו חכמים: אל יתפלל אדם בקול רם. מנא לן? מחנה, שנאמר וחנה מדברת על לבה וקולה לא ישמע". והקשה בספר מדרש יהונתן: איך שייך תפלת חנה לתפלת מרע"ה ע"ש ולפי האמור י"ל דהתכוין המדרש לפרש ואתחנן אל ה' כלומר שהוא בלחש וכאמור.

המדרש מקשר בין תפילת חנה לתפילת משה רבינו. ר' יהונתן אייבשיץ מקשה על קשר זה. מסביר רבינו: היא גופא ההשוואה: שניהם ייסדו לנו את תפילת הלחש, שיחה פרטית בין האדם לקונו.

יסוד נוסף בענייני תפילה רמוז כאן:

עוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהר"י פיתוסי ז''ל בספר "ירך יעקב" פרשת ראה, במה שאמרו בגמרא (ברכות ל"א) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", שקשה: דהוא להו למימר (=שהיה להם לומר) "היו שוהין שעה אחת, כדי שיכוונו לשמים ומתפללין!", ואמאי נקט "ומתפללים" בינתיים? ופירש, דכוונתם היא שהיו שוהין שעה אחת, ומתפללין באותה שעה לה' יתברך שיטה לבם לכוון לשם שמים כשיתפללו אחר כך ע"ש. ובזה יש לפרש כוונת הכתוב "הקשיבה לקול שועי" ומה הוא קול שועי? "כי אליך אתפלל", שאזכה לכוין לבי אליך.

הגמרא במסכת ברכות מציגה לנו את הנהגתם של אותם צדיקי דורות קדמונים, שעבודת התפילה שלהם לקחה 3 שעות! כל תפילה. אולם, בניסוח של הגמרא הדברים לא ברורים, מכיוון שההכנה שלפני התפילה, נראית כמטרת העבודה, ולא כאמצעי! אלא שכך יש להבין: גם כדי להתפלל היטב – צריך תפילה מקדימה! על זה התפללו החסידים, שכאשר ייגשו בפועל לתפילה, תהא תפילתם גבוהה וזכה. כך גם נמצא אצל משה רבינו:

...וזהו שכתב "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", ומה היא התפלה? "לאמר"! כדי להתפלל אח"כ תפילה בכוונה מעומק הלב.

המילה "לאמר" אינה מבטאת אמירה לאחר בהקשר שלנו, אלא את תוכן התפילה אותה התפלל משה רבינו: אנא! עזור לי להתפלל אליך כראוי!

ויהי רצון שיתקבלו כל תפילותינו בחסד וברחמים לפני אדון כל.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום,

רועי

אלמלא עזרת ה'...

 אלמלא עזרת ה'... / לפרשת כי תבוא / אור החיים הקדוש

זכתה פרשת וידוי מעשר, להכנס לפסוקים המוכרים ביותר, עקב הכנסתם להגדה של פסח: (דברים פרק כו, ז)

(ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת  לַחֲצֵנוּ: 

מה בדיוק ראה ה'? מסביר בעל ההגדה על פי המדרש: 

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, ...

וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים. ...

וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, ...

אולם רבינו אור החיים הקדוש מעלה כיוונים נוספים ביחס לקשיים אותם רואה ה' ומרחם עלינו: 

ואומרו ונצעק אל ה' כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו ונצעק אל ה' וגו', ואומרו וישמע ה' את קולנו וגו' פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו, 

האדם צריך להתפלל אל ה' שיצילהו מיצר הרע.יצרו של אדם מתחזק עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו. אולם - אולי נאמר שאין לו לאדם להתפלל אלא יתמודד לבדו? אומרת התורה - התפלל! ה' יענה לך מ-3 סיבות, הרמוזות במילים "עונינו, עמלנו, לחצנו":

העוני הוא אפיסת כח הלוחם שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו, 

העמל הוא שאנו צריכין לעמול במלחמתו, 

הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כרחו, 

ולג' סיבות שמע ה' את קולנו, 

עוני הוא עניות הכח. עמל - הוא המלחמה עצמה. לחץ - הוא חוסר היכולת לברוח משדה קרב זה, אלא ישנה כפיפות ללחץ מתמיד לוותר ולהוריד רף רוחני. מסיבה זו המאבק אינו קל, וזוקק את עזרת ה'. אומרת התורה - אם אתה תפנה לעזרה , תקבל אותה, בדיוק כמו אבותינו במצרים. תפקידנו לפתוח פתח, אולם הקב"ה יפתח פתח כפתח אולם.

 

"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים

"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים / לפרשת כי-תשא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

שיח נוקב מתנהל בין משה לקב"ה, על תוצאות חטא העגל. דברים רבים ניתן להפיק מתוך הדברים. דברים הנוגעים לזהות שלנו כעם, לקשר ביננו לבין הקב"ה, ועוד. אחד מהמשפטים העוצמתיים ביותר של משה הוא:

(שמות לב,לב): וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!

משה רבינו, הרועה הנאמן, מוכן למסור את נפשו, ובעצם את כל קיומו, עבור עם ישראל.

אבל, מי בעצם לימד אותו את דרך ההצלה הזו? מנין למשה הביטחון שניתן בכלל להציל את העם? מסביר רבינו:

נראה לי בס"ד, עם מה שנלע"ד לפרש בפסוק "לך רד כי שחת עמך", דאפשר לומר, דהקב"ה למד אותו איך יוכל להציל את ישראל, וכמו שכתוב על פסוק "ועתה הניחה לי", שרמז לו שהכל בידו של משה, וכאילו מבקש ממנו שיתן לו רשות.

המורה של משה רבינו ע"ה, הוא לא אחר מהקב"ה בכבודו ובעצמו! המדרש המוכר, מסביר כי ישנו רמז במילים "הרף ממני", אותם אומר ה' למשה. הרמז הוא: אתה כאילו יכול להחזיק אותי בבגדי, ולמנוע ממני לבטא את כעסי. אבל – אומר רבינו – יש כאן עוד הדרכה: "לך רד". מהו תוכן ההדרכה?

והכא נמי (=כאן גם) רמז לו הקב"ה שיוכל להציל אותם, ע"י שיהיה מוכן לוותר על קצת מזכיותיו, כדי שיגינו על ישראל מעוון העגל...אמר לו הקב"ה למשה "לך רד", וכמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה, "לך רד מגדולתך", ולפי דברנו, היינו שתהא מוכן שיתמעטו זכיותיך, בשביל שיגן זכותך על ישראל,

הדרך היא: ויתור על זכויות. הדבר כמובן כרוך בירידה במעלה מבחינה מסויימת. הצדיק עמל לרכוש את מדרגתו ואת זכויותיו, אולם כעת הוא עומד מול בחירה בין שימור זכויותיו הפרטיות, לבין פיזורן לצורך הצלת האומה. מגלה ה' למשה: מי שיוותר – יפעל ישועות.

ולכן מזה למד משה רבינו ע"ה בתפלתו ואמר, אם תשא חטאתם – טוב, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת, שאני מוכן, לא רק שיתמעטו קצת מזכיותי, אלא אפילו שיימחקו כולם, ורק שלא יכלו ישראל ח"ו, ולזה אמר "מחני נא מספרך"...שימחוק את כל זכיותיו הכתובים בספר לטובת עם ישראל.

אומר משה – וכאן מתגלה שאר רוחו! – איני מסתפק בהקרבת חלק מזכויותי! אני מוכן לוותר על כל זכויותי, ובלבד שה' יסלח לעם ישראל. מסירות נפשו של משה רבינו היא לאות ולמופת לכל הדורות, מהי מסירות נפש, לא רק בגוף, אלא גם ברוח.

 

לע"נ מרת חמתי שולה בת פרחה ז"ל.

 

תפילה ציבורית ויחס אישי

תפילה ציבורית ויחס אישי / לפרשת משפטים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסוף הפרשה, ישנן כמה ברכות המובטחות לעם ההולך בדרכי ה'. רבינו מתמקד באחת מהן:(כג,כה) 

וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ.

ישנו קושי לשוני העולה מתוך קריאת הפסוק:

ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך וגו. הדקדוק ידוע, שהתחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד!

רבינו מסב את תשומת ליבנו, למעבר הלא ברור, בין לשון רבים בתחילה ללשון יחיד לאחר מכן.

ונראה לפרש בס"ד ע"פ מה שכתב הגאון מהר"ח פלאג'י ז''ל...דיש הפרש בין מלך מלכי המלכים הקב"ה לבין מלך בשר ודם: כי מלך בשר ודם, אי אפשר לשמוע בקול העם כשהם רבים אפילו מהעומדים לפניו ממש, וכל שכן לרחוקים, ואין צריך לומר (כלומר: ממילא ברור) להיושבים בעיירות אחרות. מה שאין כן מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר כל בית ישראל קורין ומתפללין אליו, והוא שומע לקולם, וכדכתיב "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" ע"ש.

ר' חיים פלאג'י, מציין הבדל ניכר (אחד מיני אין סוף...) בין מלכותו של הקב"ה למלכותו של בשר ודם: מלך בשר ודם לא יכול להאזין בבת אחת לבקשות רבות. אפילו אם הוא היה נמצא קרוב למבקשים, לא יכול היה להבין את דברי כולם כאחד. ודאי וודאי, שאינו יכול לשמוע את הרחוקים ממנו... אולם ה' יתברך: רבים פונים אליו מכל מקום בעולם, והוא שומע ומתייחס לכל אחד ואחד.

אמנם, ישנה אפשרות אחת שמלך בשר ודם ישמע אנשים רבים: אם הם אומרים את אותו הדבר...

והנה באמת, אם היה צעקת כל העומדים לפני המלך על דבר אחד השייך לכולם, אפשר שהמלך יבין וישמע את בקשתם, מכיון שלכולם בקשה אחת. לא כן, אם כל אחד יש לו ענין פרטי לחוד השייך אליו דוקא, אי אפשר לו למלך בשר ודם לשמוע את כולם יחד.

אם כל אחד מבקש דבר פרטי – לא ניתן לשמוע מה כל אחד רוצה.

לא כן במלך מלכי המלכים הקב"ה, שכל ישראל באים אליו בתפלה, וכל אחד מתפלל אל ה' בקשה אחת פרטית השייכת אליו דוקא, והוא שומע ומבין את כולם, ועונה אותם, ואם כן, זהו שאמר הכתוב "ועבדתם את ה' אלהיכם" לשון רבים, כלומר שאתם מתפללים (דעבודה היינו תפלה כידוע) אל ה' יחד בקהלה אחת, ובכל זאת הוא שומע את תפלת כל פה "ובירך את לחמך" וגו' ונותן לכל יחיד ויחיד כפי מה שהוא ביקש.

אצל הקב"ה אין הדבר כן. הוא יכול לשמוע בקשתו של כל אחד מהמתפללים, גם אם באים ומתכנסים כציבור. אמנם עבודת ה' היא מהלך ציבורי, הן בבית המקדש, והן במקדשי-מעט - בתי הכנסת, אין בעבודה הציבורית ביטול של הרצונות הפרטיים, והבקשות הפרטיות של כל אחד ואחד. דבר זה רמוז אצלנו: ההתחלה היא בלשון רבים - הפניה מתוך הקהילה, אולם סיום הפסוק, העוסק במילוי הבקשות, מדבר בלשון יחיד, המלמד כי הקב"ה ממלא בקשות כל אחד לפי צרכיו ורצונותיו.

ויהי רצון שישמע ה' אל כל בקשותינו, לרפואה, פרנסה וגאולה.

השלום - כוחם של ישראל

 השלום - כוחם של ישראל / לפרשת בשלח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הגבהת ידו של משה, שגרמה לעליית כוחם של ישראל במלחמת עמלק, היא דבר שעורר שאלה (משנה ראש השנה סוף פרק ג):

"והיה, כאשר ירים משה ידו--וגבר ישראל . . ." (שמות יז,יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה?

חז"ל ענו לפי דרכם, עיינו שם.

רבינו דורש מכאן רעיון יסודי:

נראה לי לפרש על פי מה שכתב הרב "אורח חיים"...מהרב "שפע ברכה", שהקשה בלשון רבותינו שאמרו "נשיאות כפיים", ולא "נשיאות ידים",

ברכת כהנים נקראת בכל מקום בהלכה "נשיאות כפיים". שואל בעל שפע ברכה: והרי אנו מרימים את כל היד, ומדוע הברכה לא תיקרא על שם כל היד?

ותירץ, דברכת כהנים הם ט"ו (=15) תיבות, והיד של האדם יש בה י"ב אצבעות (הכוונה עצמות, 3 בכל אצבע), ובאגודל יש ב' אברים, סך הכל י"ד, ואם כן תהיה ברכת כהנים עד "וישם לך", שהם י"ד תיבות, ותיבת שלום היכן היא? אך יש לומר דתיבת "שלום", היא נגד כף היד, ולכן אמרו נשיאות 'כפיים', שהכף הוא העיקר, כי שם תיבת 'שלום'.

מתרץ ה"שפע ברכה", ש-14 עצמות האצבעות, הן כנגד 14 המילים הראשונות של ברכת כהנים, ויוצא, שהמילה ה-15, "שלום", היא כנגד כף היד. ברכת כהנים – עיקרה ברכת השלום, ולכן נתקבע שמה "נשיאת כפיים".

והנה ידוע דישראל כל זמן שיש ביניהם אחדות אז מצליחים במלחמה, כמו שהיה בימי אחאב, אבל כשיש מחלוקת, לא מצליחים ח"ו...וכמו שכתוב "חבור עצבים אפרים הנח לו", שאם יש ביניהם אחדות וחיבור, הנח לו! אפילו שיש להם עוון עצבים, שהוא עבודה זרה.

השלום והאחדות הם כוחה של האומה. חז"ל מגלים לנו שכאשר ישנה אחדות, אפילו אם חלילה כל ישראל עובדי עבודה זרה, הם מצליחים להתגבר על אויביהם, ולהנצל ממידת הדין. את הסוד הזה ידע משה רבינו:

ולכן זהו הטעם של משה רבינו עליו השלום, שהיה מרים את ידו, וכוונתו על 'עיקר היד' שהיא 'הכף' שהיא כנגד תיבת 'שלום', לומר להם, שכל זמן שאנו מרימים את היד, שמעריכים את השלום הנרמז ביד, אז "וגבר ישראל", "וכאשר יניח ידו", ועוזבים את השלום, "וגבר עמלק"...

משה רבינו מסמן לכל ישראל, הנאבקים בשדה הקרב: אהבו את אחיכם, היו בשלום עמהם, קבלו עליכם מעלה עליונה זו! וכאשר ישראל מקבלים זאת על עצמם, אכן עמלק נופל וניגף לפניהם.

וזה רמוז גם בעניין מעלה התפילה, כידוע מדברי האר"י ז"ל, כמובא בסידורים:

ובזה יובן כוונת הכתוב "נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים", דידוע דהתפילה מתקבלת ע"י האהבה שתהיה בין ישראל יחד, וכמו שאנו אומרים לפני התפילה "הריני מקבל עלי מצות ואהבת לרעך כמוך", ולכן אומר הנביא, שקודם התפילה "נשא לבבנו אל כפים" - שנתבונן בכף היד, שהיא רומזת לשלום וכאמור, כדי להחזיק במדת השלום, ואח"כ "אל אל בשמים", שאז הקב''ה ישמע תפלתנו ברצון...

התפילה מקובלת ביותר כאשר היא באה מתוך אהבת אחים של המתפללים. לכן הנביא מחבר את עניין התפילה אל הכפיים (שהרי לכאורה זה לא קשור: התפילה היא עבודה שבלב, ונאמרת בפה, ומה קשורות הכפיים??), להזכיר לנו, לחבר את לבבות המתפללים, לפני העמידה לפני בורא עולם, הראוה את בניו הפונים אליו באהבה.

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל,

נלב"ע ו' שבט התשפ"ב

 

שבת שלום

 

רועי