ריצה מרעיבה וריצה משביעה....

בס"ד

ריצה מרעיבה וריצה משביעה / להפטרת פרשת ראה / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

החיים עוברים בריצה. כולם חווים את זה. אתמול חגגת בר מצווה, השניה היית מתחת לחופה, והנה אתה מגייס ילד או מחתן את הבת. בתוך כל המירוץ הזה כדאי מדי פעם לעצור ולחשוב: האם כל היעדים שווים את הריצה? האם יש יעדים שהם בעצם אולי....לא ישימים?

כותב הרב (אות ט):

"למה תשקלו כסף בלא לחם, ויגיעכם בלא לְשׇׂבְעָה , שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם" (ישעיהו נה, ב). אפשר לומר שהנביא מוכיח ישראל שלא לרוץ הרבה על עניני עולם הזה, אשר לבסוף "ועזבו לאחרים חילם" (תהלים מט, יא).

הנביא ישעיהו מדרבן את העם לנהל נכון את "השקעת האנרגיה" שלהם. ההשקעה הנכונה היא כזו שתוצאותיה נשארות לאורך זמן. רדיפה אחרי עניינים חומריים מניבה תוצרים עם תוקף מוגבל של עד מאה ועשרים שנה...אם כן, כדאי להשקיע במשהו שנמשך יותר זמן – לנצח.

וכך הוא אומר: "למה תשקלו כסף בלא לח'ם", לחמה של תורה, שזה גורם "ויגיעכם בלא לְשׇׂבְעָה", ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, לב) ועזב לאחרים חילו. אבל "שמעו שמוע אלי" ללכת בדרכי התורה, ובזה "ואכלו טוב" בעולם שכולו טוב, "ותתענג בדשן נפשכם" הנפש הרוחנית.

המילה 'לחם' משמשת פעמים רבות כרמז לתורה, כמו בפסוק (משלי ט, ה):

לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי

אומר ישעיהו: אתם אוספים כסף אבל אין בזה שובע. אדם מדמיין ש"אילו רק היה לי...אז הייתי עוצר לנוח", אולם במציאות אין הדבר כן. אין שובע בחומריות. ברוחניות הדבר שונה. ככל שאדם מתמלא עוד הוא יכול להגיע לשבע גדול. אמנם מדובר על שבע במימד רוחני ועליון יותר, חיי עולם הבא, אולם למרות זאת בכך ישנה המלצה טובה: השקיעו את כוחותיכם בדבר שיביא לנחת, שובע ורוגע. יותר מידות טובות, יותר תורה, יותר מצוות. 

שאיפות גדולות למטרות גדולות

שאיפות גדולות למטרות גדולות / לפרשת יתרו / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

לרובנו יש שאיפות. השאיפות באות לידי ביטוי בתחומים רבים, איש איש לפי נטיות נפשו. גם ברוחניות – התורה מדריכה אותנו לא לוותר על השאיפות. הדברים רמוזים בפרשתנו במתן תורה. כך כותב רבינו, במנחת כהן (כ,ד):

אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת – פירשו רז"ל: דבענייני העולם השפל, עולם הזה, צריך להביט במי ששפל ממנו, ולא יראה במי שגדול ממנו...אבל צריך לשמוח במה שנתן לו ה' ית' אם מעט ואם הרבה, ובהווייתו יהא ע"י שיביט שיש מי ששפל ממנו. לא כן בענייני שמים – תמיד יביט למי שגדול ממנו בתורה ומצוות, ויהיה עולה מעלה אחר מעלה.

הרב מציב הדרכה חינוכית, בה ישנו מבט "מפוצל" על מצבו של האדם: בענייני גשמיות תרגיש תמיד עשיר ומסופק, ובענייני רוחניות תמיד תרגיש חיסרון הגורם לשאיפה למלאותו. הדבר מתבצע באופן השוואתי: בגשמיות תשווה עצמך למי שמצבו הכלכלי גרוע משלך, וברוחניות תשווה למי שמצבו הרוחני גבוה משלך.

וזהו "אשר בשמים – ממעל", זאת אומרת: בענייני "שמים" תביט "ממעל", מה למעלה ממך, "ואשר בארץ", בענייני הארץ תביט "מתחת", במי ששפל ממך.

ההשוואה לא באה לתת ציון לאחרים (כמו שלצערינו אנו נוטים לעשות פעמים רבות), אלא לדעת איפה אנחנו ביחס לאפשרויות הקיימות בעולם.

ולמה יש לחלק בין שתי נקודות המבט? למה לא נשאף לחומריות במלוא היקפה כמו ברוחניות?

והטעם הוא, כי לכל דבר יש פעולה, ויש תכלית, והתכלית היא העיקר, אך הפעולה היא לצורך התכלית.

כל מעשינו מחולקים לפעולה עצמה, ולמטרת הפעולה. אדם נבון פועל למען מטרות, בין אם מדובר על מטרה כלכלית, חברתית, צבאית, רוחנית וכו'. המטרה היא העיקר, שכן בלעדיה, לא היה עושה מעשה זה כלל.

ולכן בענייני העולם הזה, שהכלית יש לה קץ וקצבה, שהתאוות הגופניות והעושר אינם תדיריים, ולכן צריך גם הפעולה שהיא הרדיפה תהיה גבוליית ולא תדיריית...וזה בענייני העולם הזה.

המטרה מוגבלת. יש גבול לעולם ולהנאותיו, (איך אמר לי פעם יהודי נדיב? זה שמישהו מרוויח פי כמה, לא מגדיל לו את הקיבה...). ממילא גם המאמצים צריכים להיות מוגבלים.

...אבל בענייני העולם הבא שהתכלית היא גן עדן ועולם הבא – אין להם שום קץ וגבול, מן הראוי גם כן שהפעולה שלהם תהיה בלתי שום קץ וגבול, רק צריך להביט במי שגדול ממנו ואז יעלה מדרגה אחר מדרגה, וישיג התכלית שגם היא אין לה סוף וקצבה, שהוא עוה"ב, עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך.

עולמות התיקון הם עולמות ללא גבול וקצבה. המדרגות שבהם הם אינסופיים. אם כן, אומר הרב, כמו שהתכלית היא אינסופית, כך גם השאיפות והמאמצים צריכים להיות אינסופיים. מלמדנו הרב, שאת המאמצים יש להתאים לתוצאות: מאמץ מוגבל למטרה מוגבלת, ומאמץ מתמיד למטרות אינסופיות.

שנזכה להיות מן הולכים מחיל אל חיל!