אתה המודל!

בס"ד

אתה המודל! / לפרשת אמור / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו פותחת בהוראת דרכי החיים הייחודיים לכהנים: הזהירות מטומאה, איסור נשיאת נשים מסויימות ועוד. על הכהן הגדול חלים סנדרטים גבוהים אף יותר, כפי שניכר למשל מהאיסור לצאת מהמקדש אפילו להתאבל על הוריו, ח"ו (ויקרא כא, יב):

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'.

רבינו דורש מפסוקים אלה את הסטנדרטים הנדרשים מכל דמות של תלמיד חכם בעם ישראל (אות ג):

אפשר לפרש על פי מה שדרש רבי עקיבא (קדושין נז, ב) "את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ), לרבות תלמיד חכם.

ר' עקיבא דורש דרשה דרמטית: הציווי לירא מה' כולל בתוכו גם את היראה מתלמידי חכמים. המילה "את" רומזת לכך שאנו כוללים עוד משהו (יראת תלמיד חכם) עם הדבר המרכזי (יראת ה'). לאור זאת, רבינו ידרוש את המילה "את" מקדש אלוהיו – לרבות תלמידי חכמים:

וזהו שאומר, "ומן המקדש לא יצא", רצונו לומר חובת האדם שלא יצא מגדר של הקדושה והיראה, וזה כאשר "לא יחלל" כבוד התלמיד חכם מנהיג הציבור "א'ת מקדש אלהיו", הנדרש כבודו וקדושתו מתיבת א'ת, הכתובה ליד אלהיו.

כאשר אדם נכנס לגדר של תלמיד חכם, עליו לשמור שלא לצאת מגדר זה. הוא הכניס עצמו למחוייבות, וכעת הוא הופך להיות סמל לציבור. הציבור מחוייב לירא ממנו (לא במשמעות של פחד, אלא במשמעות של יראת כבוד). עליו להצדיק יחס ייחודי זה, בכך ששומר על קדושתו, הנגזרת מקדושת ה'.

הדבר יגרום להעצמת השפעתו על עם ישראל:

והטעם והקשר לזה "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", כאשר יהיה התלמיד חכם מכובד בעיני הציבור יהיה לו כח להוציא תורתו הנקראת שמן. (וכידוע שהתורה נמשלה להרבה משקין, ואחד מהם השמן שהוא תמיד צף למעלה) למשוח הציבור, להדריכם בדרכי התורה. ודבר זה מוטל עליו לעשותו, ואין להציבור להתנגד לו בהנהלתו ותוכחתו.

שמנו של החכם, תורתו הנמשלת לשמן, יוצא יותר טוב, מקרין מאיר ומצהיר כאשר ישנה שמירה על אותה קדושה. אמנם, שני צדיים למטבע, ועל הציבור לרוממו, ולהיות מוכנים לקבל מאישיותו ותורתו.

וסיים לומר אני ה', כמו שפירש רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב) "אני ה', הנאמן לשלם שכר לעושי רצוני, ולתת עונש לעוברי רצוני". כך מי שנוגע בכבוד תלמיד חכם אין תרופה למכתו רחמנא ליצלן, ובהיפך מי שמכבד אותו באמת ובלב שלם נאמן בעל הגמול לשלם שכרו.

המילים "אני ה'" שבסוף הפסוק הן אזהרה כלפי הציבור של התלמיד חכם הנ"ל. עליהם לדעת כי הקב"ה תובע נורמות גבוהות מתלמידי חכמים, אך בד בבד מצפה מהציבור לשמור מצידם על כבודו ומעלתו, כהוראת הפסוק ממנו למד רבינו, "את ה' אלוקיך תירא".

מי קודם למי - אבא או אמא?...

 בס"ד

מי קודם למי – אבא או אמא?.... / לפרשת אמור / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

ידועה השאלה בעניין הסתירה לכאורה בין ציווי התורה לכבד את ההורים, לבין הציווי ליראה מהם. בכבוד – האב קודם ("כבד את אביך..."), ואילו ביראה – האם קודמת ("איש אימו...תיראו"). רש"י על פי חז"ל הסביר שיותר טבעי לבן לכבד את אימו, ולירא מאביו, ולכן התורה הפכה את הסדר, כדי שאדם יתגבר על טבעו: יכבד את שניהם ויירא משניהם.

רבינו מציף את שאלה גם בפרשתנו (אות ב):

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתי ולאחיו  (כא ב) - ראוי להעיר למה בכהן הדיוט הקדים האם לאב, ובכהן גדול הקדים האב לאם?

לכהן הדיוט יש מצוה להיטמא לקרובו הנפטר ב"מ. לכהן הגדול יש איסור להיטמא – ואפילו לאביו ולאימו. במצוות הכהן ההדיוט להיטמא אימו מוזכרת לפני אביו, ואילו באיסור הטומאה שנאמר לכהן הגדול – אביו מוזכר לפני אימו. מדוע?

ורבינו הרא"ש ז"ל בפרפראותיו כתב יד, הובאו דבריו בספר 'יד שאול' תירץ דגבי כהן הדיוט שמקיל עליו הכתוב ליטמא התחיל באם, כלומר, לא מיבעיא (=ברור הדבר ש) אמו שהיא ודאית שיטמא לה, אלא אפי' אביו שהוא ספק יטמא לו גם כן. לא כן גבי כהן גדול, שהחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר, לא מיבעיא האב שהוא ספק שלא יטמא, אלא אפילו האם שהיא ודאית לא יטמא...

רבינו שאול הכהן (שהשבוע ב-ו' אייר חלה פקידת שנתו. היה סבו של רבינו משה כ'לפון הכהן) מביא את דברי רבינו אשר המסביר כי התשובה טמונה בעניין הוודאות. הקשר הביולוגי-עובדתי בין האם לבנה גבוה מזה של האבא. האמא – היא בודאי האמא. מסיבה זו התורה הופכת את הסדר – מהדבר היותר ברור מאליו, לדבר המחודש יותר: לענין טומאת כהן הדיוט, ברור שיטמא לאימו שהיא ודאית, והחידוש הוא שמצווה להיטמא גם לאביו. לעניין הכהן הגדול – ברור שלא יטמא לאביו שזיקתם נמוכה יותר, והחידוש שאפילו לאימו שהיא ודאית – לא ייטמא.

רבינו מוסיף הסבר משלו, המבוסס על דברי רש"י בעניין כיבוד והרים ומוראם שהזכרנו לעיל:

ולי אני עבדו יראה, יען כי הכתוב תלה הטומאה בקורבה כמו שכתוב "כי אם לשארו הקרוב אליו", ונודע שהבן דעתו קרובה אל האם מן האב, וחיבה יתירה נודעת לו לאם מן האב, לכך התחיל באם לומר: לא מיבעיא האם הקרובה לו מאד שיטמא לה, כי הטומאה תלויה בקורבה, אלא גם האב שאינו קרוב לו כל כך, שאין לו חיבה יתירה, אפילו הכי יטמא לו. אבל בכהן גדול שבא להחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר: לא מיבעיא האב שקורבתו אליו מעוטה שלא יטמא לו, אלא אפילו האם שקורבתו אליה מרובה – עם כל זה לא יטמא.

גם לפי פירוש זה, התורה מתחילה את ציוויה – ב"מובן מאליו", ועוברת אל החידוש:  הבסיס של הטומאה למת הוא הקירבה. עם פטירת אהוב, הפרידה קשה מאד, כואבת. כל רגע של ביחד הופך להיות נכס בל יסולא בפז. טבעו של אדם שקירבתו לאימו גבוהה יותר מקרבתו לאביו, כפי שלמדנו ברש"י בתחילת הדברים. אומרת התורה: מותר לכהן ההדיוט להיטמא לאימו-אהובתו. בנוסף, מותר גם לאב, למרות שלעיתים הקשר עימו רופף יותר. וכן הדבר בכהן גדול: לאביו הוא לא ייטמא, והדבר יכול להתקבל יותר בליבו. החידוש הוא שהתורה מונעת ממנו, עקב קדושתו הגבוהה והכלל-ישראלית, מלהיטמא אפילו לאימו, למרות שהרצון העמוק להיפרד ממנה פרידה אחרונה.

ויהי רצון שנזכה לחיים ארוכים שמחים ומלאים, אנו וכל ישראל!

סוכתי - חופתי !

 בס"ד

סוכתי - חופתי! / לחג סוכות / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ידועה מחלוקת חז"ל אם הסוכה היא זכר לסוכות שישבו בהן ישראל בנדודיהם במדבר, או שמא הן זכר לעניי הכבוד. להלכה, פסק מרן השולחן ערוך שהן זכר לענני הכבוד, ויש להקפיד לזכור זאת בכניסתנו לסוכה.

יחד עם זאת, שאלו רבים מחכמי ישראל, מדוע דווקא לענני הכבוד נעשה זכר, ולא למן ולבאר?

רבינו מתמודד עם שאלה זו (חלק ג, פרשת אמור, אות ג, על פרק כג פסוק מג):

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' אני ה' אלהיכם.

סיומת הפסוק "אני ה' אלוקיכם" לכאורה לא מובנת. מה היא באה לחדש?

כדי להבין זאת רבינו פותח בדברי רבינו הגאון עוזיאל אלחייך (תונס, המאות 18-19, מחבר הספר משכנות הרועים ועוד) בשם הרב משה ירמיה הכהן (המאה ה-18, בספרו ברכת טוב):

יש לפרש במה שכתב הרב חיים וחסד ז"ל (מערתא דדייני דרוש י"ב דף מ"ו ע"ב) בשם הרב ברכת טוב ז"ל, דטעם מצות סוכה כי בצאת ישראל ממצרים נתקדשו לו יתברך כדאיתא בילקוט (דברים רבה ג, יב): "הלכה אדם מישראל שקדש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קידושין? כך שנו חכמים הבעל נותן שכר הכתב, שהרי בשקידש ה' יתברך את ישראל בסיני מי כתב השטר הזה? משה שנאמר "ויכתוב משה את התורה", ומה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא זיו הפנים שנאמר "כי קרן עור פניו"." עד כאן. ולכן הושיבנו בסוכה במקום חופה. ע"ש.

הרבנים הנ"ל מביאים דברי חז"ל שהסוכה היא בעצם החופה בה קידש ה' את ישראל להיות לו לרעיה. החופה הוא השלב האחרון בתהליך הנישואין, שבו מושלם תהליך הפיכת החתן והכלה לזוג.

לאור יסוד זה ממשיך רבינו:

ובזה ניחא חקירת המפרשים ז"ל (הובאה בספר מדבר קדמות ערך סוכה סימן י"א) למה עשתה התורה זכר לענני כבוד ולא עשתה זכר למן ולבאר...ולפי האמור אתי שפיר (=בא הדבר היטב, הדבר מובן) כי זכר ענני כבוד להודיענו שאנו מחוייבים בשמירת התורה והמצוות, שכבר נתקדשנו ונכנסנו לחופה ומשועבדים אנו לכביכול שהוא כבעל.

הרב חיד"א הציג שאלה זו וענה בדרכו. רבינו מתרץ לאור ההקדמה: יש חיוב לזכור דווקא את רגע החופה – ענני הכבוד - שם נוצרה המחוייבות ההדדית שבין החתן והכלה, קודשא בריך הוא ושכינתיה, ה' וישראל. מסיבה זו אין טעם לייחד מועד ומקום לזכרון ניצחי לשאר הניסים, שעם כל גודלם העצום, והחסד המופלא שבהם, הם החיו את העם רק לשעתם, בזמן ההליכה במדבר.

וזהו רמז הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - לומר שעל ידי שהושבתי את בני ישראל בסוכות שהוא במקום חופה, לכן "אני ה' אלוהיכם" - ומשועבדים לתורתי ומצוותי וכנזכר.

המילים "אני ה' אלוקיכם" – הם גופא טעמא של מצוות סוכה! על ידי הסוכה בטאתי את הקשר שלנו, כבעל ואשה, קשר נצחי, מחייב ומחוייב.

מה בין חפץ לרצון?

בין חפץ לרצון / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בציווי על הקרבת העומר מופיע ביטוי שאינו מצוי בהקשר של מצוות: "לרצונכם" (כג, יא):

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:

מה משמעות מילה זו בהקשר שלנו? והלא זה חיוב לכל דבר ועניין!

רבינו פותח בחידוש של הגאון ר' שלמה קלוגר:

כתב הרב אמרי שפר ז"ל, הטעם שבכל המצוות לא נאמר לשון "לרצונכם" רק בקרבנות ובעומר, משום דיש חילוק בין חפץ לרצון, דלשון חפץ מורה על התכלית, ולשון רצון מורה על ההתחלה שרוצה באיזה דבר עבור שישיג ממנה איזה תכלית.

אנחנו רגילים להתייחס למילים קרובות כ"מילים נרדפות", כאלה שאין הבדל תוכני ביניהן. אין הדבר כן. לכל מילה מהמילים הנרדפות יש משמעות שונה, גם אם הן קרובות זו לזו. גם בין המילים "חפץ" ו"רצון" ישנו הבדל: "רצון" מבטא מטרה שאינה מהווה תכלית לעצמה, אלא שאנו מעוניינים בו בהיותו פתח לדברים אחרים. הדברים האחרים, המטרה הסופית, הם ה"חפץ".

ולכן בכל המצוות שהם עצמם תכלית הנרצה לא נאמר לשון "לרצונכם", _(מפני) שהם החפץ ממש התכליתי, אבל הקרבנות והעומר אינם מצוות תכליתיים, שאין צורך לקדוש ברוך הוא בקרבנות אלא הם רצון והתחלה לנו להשיג על ידם התכלית, שעל ידי הקרבנות יקח האדם מוסר...שייכנע לבבו ליראה את ה' ולשוב בתשובה. עיין שם באורך.

תורה ומצוות הם מטרה בפני עצמם. אין מטרתם להביא לידי משהו אחר, אלא לעצם קיומם. הקרבנות והעומר אינם מטרה סופית בפני עצמם, אלא מובילים לחפץ גבוה יותר: הקרבנות לקרבת ה', והעומר להכנה למתן תורה בשבועות. המהר"ש קלוגר מוכיח בספרו את היסוד הזה מכמה וכמה מקומות.

לפי העקרון הזה, מסביר רבינו פשט נפלא בתפילה, אותה אנו אומרים מדי יום, ברכת "רצה". חז"ל טמנו שם את שני אופני הגאולה, זו הבאה מתוך זכות מעשינו, וזו הבאה בחסד ה':

ובזה נראה לפרש נוסח התפלה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו", ולכאורה יש לדקדק דהיינו חפץ היינו רצון. ולפי האמור יש לומר דהנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אז בודאי חפץ בם ה' מצד התכלית, שכן היתה תכלית כל הבריאה לעשות רצונו יתברך...ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום גם כן רוצה בם, יען שהם שורש קדוש, ולכן רוצה ה' בעמו עבור שישיג ממנו אחר כך התכלית שיחזור בודאי להיות קדוש.

"תחפוץ בנו" היינו "תרצנו"! אלא שההבדל הוא בין מצב בו יש לה' חפץ בנו, כי "הגענו ליעד", להיות לו לעם קדוש להלכה ולמעשה, וישנו מצב בו אנו רק בדרך ליעד, עדיין בנפילה ותיקון, וה' רוצה בנו מצד היותנו בני האבות הקדושים.

ולזה אנו אומרים "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו" - בזמן שנעשה רצונך, "ותרצנו" גם כן - בזמן שאין אנו עושים רצונך, מצד קדושת אבותינו יש לך רצון להשיג אחר כך התכלית...

אנו מבקשים מהקב"ה שבכל אופן ירצה את עבודתנו, בין אם אנו כבר במצב השלמות, ובין אם נותרה לנו עבודה רבה להגיע לשם.

ויהי רצון שתמיד תהיה עבודתנו לרצון לפניו יתברך.

מום פנימי ומום חיצוני

מום פנימי ומום חיצוני / לפרשת אמור / המשך חכמה

שטינקר.

מילת ההעלבה הנפוצה כל כך בעולם הילדים, כלפי מי ש"העז״ ו"חשף" התנהגות לא נאותה של חברו כלפי גורם סמכות זה או אחר. המילה המקבילה לכך בחז"ל היא "דליטורין", האדם המוציא "דילטוריא".

מעניין שאנו מוצאים מקומות בהם הקב"ה מתנער מתכונה זו, למשל, בחשיפת עכן המועל בחרם )בספר יהושע, ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רסא):

ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' חטא ישראל. אמר לפניו: רבש"ע הודיעני מי חטא!  אמר ליה: וכי דילטור אני? לך והטל גורלות!

אין רצונו של בורא עולם לחשוף בבירור מי הוא זה הפושע.  אמנם, יש צורך בתשובה ובתיקון, ולכן המסר יעבור בצינור אחר של רצון ה', צינור הגורל, אולם לא באופן ישיר, ורק אם יש ממש צורך.

רבינו המשך חכמה מוצא את אותו העיקרון גם אצלנו . אומרת התורה )ויקרא פרק כא, יח(:

כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:

וכמובן שמתעוררת השאלה: במה חטא הכהן שלא יוכל לעבוד?  אם עבר תאונה ונקטעה ח"ו אצבעו - במה הוא אשם. יתרה מזו: אם לחם מלחמת מצווה וקרה לו חלילה כנ"ל - הרי את המום  "הרוויח"  תוך כדי עשיית מצווה, ומדוע ייגרע חלקו?

עונה על זה רבינו:

והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים אשר אין השכל והעיון מורה על זה. ולכן לא נאמר שום שם רק הויה שלא ליתן פתחון פה למינים, וכמבואר בתורת כהנים ריש ויקרא.  ואם כן, יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, ...וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה,...

קרבנות זה חוק, מצווה חסרת טעם אנושי. כהן העובד יכול לפקפק באמיתות עבודה זו ובתועלתה, אולם לא לגלות על זדון ליבו. כיצד אם כן יוציאו אותו מהעבודה?

ולגלות על ידי נביא, זה לא יאות למעלת השם יתברך, וכמו שאמרו "וכי דלטורין אני?" אצל עכן.

כאמור לעיל - לגלות באופן ישיר על ידי נביא, אין זה רצון ה', הוא אינו דילטורין. יחד עם זאת - לא ניתן להשאיר פסול זה בעבודה!

לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו. לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ה', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו,

הטלת המום היא הדרך להפקיע את הכהן הזה מעבודה. אולם, מום - לצערנו -אינו דבר בלתי מצוי. ישנם רבים וטובים בעלי מום, מסיבות אלו או אחרות. יוצא אם כן, שכהן מפקפק יוצא במום, אבל לא כל מום מעיד על כהן מפקפק. כך מרוויחים שני עניינים: גם לא פוסלים עבודה וגם לא מגלים את פסול הכהן הנ"ל מול כולם.

והיכן הדבר הזה רמוז? במילה  "כי", שבאה לתת פירוש, מהחלק השני לחלק הראשון:

"כי כל איש אשר מום בו )"ולא מום שנוצר בו, בניגוד לחלק הראשון של הפסוק. ר"כ), אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב", אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו...