אתה ישראל או יעקב?...

 

‏בס"ד‏

‏אתה יעקב או ישראל? / להפטרת פרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל‏

‏ספר ויקרא פותח בציווי על הקרבנות, עניין מרכזי בעבודת ה'. הנביא ישעיהו מגלה לנו בהפטרה ביטוי עמוק לעבודה הפנימית המקבילה לה ‏(ישעיה מד, ה)‏:

‏זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה', וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה‏

‏מה ההבדל בין השמות "יעקב" ו"ישראל"? ומה מסתתר מאחורי הבחירה בשם אחד על פני השני? מסביר רבינו (אות ט):‏

‏יש לפרש על פי הידוע מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בזמן שישראל אינם עושים רצונו של מקום נקראים בשם 'יעקב' לשון עקבות ורמאות, ובזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בשם 'ישראל'.‏

‏חז"ל מגלים לנו כי שני השמות של יעקב אבינו אינם רק שמות היסטוריים, אלא מצבים רוחניים. "יעקב" - לשון עקב ורמאות - מתאר מצב של ריחוק וקרירות בעבודת ה'. "ישראל" לעומתו, שם של גבורה וזיקה עמוקה, שנאמר "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". כאשר ישראל אינם עושים רצון ה' - הם בדרגת יעקב. כאשר הם עושים רצונו - הם ישראל.‏

‏ולזה אמר הנביא מי ש'יאמר' אמירה רכה וחלשה 'לה' אני', ואינו דבוק כל כך בהשם יתברך ובתורתו, 'זה יקרא בשם יעקב' אינו עושה רצונו של מקום. אבל מי ש'יכתוב ידו' וכחו 'לה'' ועובד ה' בחשק ובמרץ, בשם ישראל יכנה הוא עושה רצונו של מקום.‏

‏הנביא ישעיהו מצייר שתי דמויות של עובדי ה'. הראשון "אומר" בלבד - "לה' אני". אמירה היא לשון רכה ("כה תאמר לבית יעקב"). אדם זה אינו מכחיש את שייכותו לה', אך גם אינו משקיע את עוצמתו לכך. "אמירה רכה וחלשה" היא, שאינה מחייבת דבר. כזה נקרא "יעקב".‏

‏השני "כותב ידו לה'" - הכתיבה מסמלת מחויבות. שטר, חוזה, אמנה. "ידו וכחו" - כל כוחותיו ניתנים לה'. עובד ה' "בחשק ובמרץ". כזה נקרא "ישראל".‏

‏הקשר לפרשת ויקרא עמוק: הקרבן אינו רק פעולה מכנית. "ויקרא" - קריאה מתוך קרבה אמיתית. מי שמביא קרבן מתוך "כתיבת ידו לה'" - הוא ישראל. מי שמביא קרבן מתוך הרגל בלבד, מבלי להכניס את לבו - הוא עדיין בדרגת יעקב.‏

‏ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בחשק ובמרץ, ולהיות נקראים בשם ישראל.‏

קונים תורה בזכות...המדבר!

 בס"ד

קונים תורה בזכות...המדבר! / לפרשת במדבר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפתיחה של חומש במדבר מתמיהה (א, א):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

יש כאן פרט מיותר! וכי לא ידענו שעם ישראל נמצא במדבר בשלב זה?

חז"ל כמובן התעוררו לכך, כפי שמביאם רבינו (אות ב'):

איתא במדרש (ילקוט שמעוני יתרו רמז רפ"ו) "בשלשה דברים (ניתנה) [נמשלה] תורה: באש, במים, ובמדבר".

המדבר על פי הדרוש מבטא משל לתורה, ולא רק מיקום. מה משמעות המשל?

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'הגיוני צבי' במאמר התנא באבות, "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הוא היה אומר" וכו', דלכאורה התנא לא ביאר מה קבל מהלל ומשמאי! ופירש שאמרו רז"ל (אבות ב, ה) "ולא הקפדן מלמד", ו"דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז). אך לפעמים כדי להטיל אימה על התלמידים או על הצבור צריך להתנהג בתוקפנות,...וזהו שאמר רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי, הכוונה קבל ולמד להחזיק בשני קצוות,...עד כאן.

הרב מביא מדברי הרב צבי פרבר ז"ל בפירושו על אבות. שם הוא תמה על תיעוד חסר משמעות לכאורה: רבן יוחנן בן זכאי למד וקיבל תורה מהלל ושמאי. אבל לא מפורט – מה למד מהם? הרב פרבר מחבר שמדובר על תכונות מנהיגותיות שונות ואף הפוכות: נעימות וקפדנות. את שתיהן יש לאמץ כמנהיגים ומחנכים, והאמונות הגדולה היא התאמת התגובה לאירוע.

אומר רבינו, זה גם החידוש הרמוז אצלנו: כדי לקנות תורה יש להשתמש במידות שונות ואף הופכיות:

וזהו שאמר המדרש, "בשלשה דברים ניתנה תורה", רוצה לומר להיות נתונה ומסורה ביד האדם ללמוד וללמד: א) באש, להתנהג בתוקפנות כאש בוערת. ב) במים, בשפלות רוח. ג) ובמדבר, לשון דיבור,...

הדימוי של אש בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בתקיפות רבה בהוראת התורה ובמאבק ליישמה. הדימוי למים בא ללמד שיש לעיתים לנהוג בשפלות רוח וללמד בנחת ומתוך ביטול עצמי. המדבר – עניין של דיבור, מנהיגות והנחלת התורה.

רבינו מוסיף עוד אפשרות, הנוגעת לקניין תורה:

והמפרשים ז''ל פירשו הכוונה שיש לו לאדם להחזיק בשלשה דברים כדי לזכות לכתרה של תורה, והם: א) באש. רמז לשקדנות וההתלהבות בלימוד התורה. ב) במים. רמז לענוה [כמו המים] שאין נזחלים אלא למקום נמוך. ג) במדבר. להסתפק בהכרחי.

האש המים והמדבר מייצגים התלהבות, ענווה והסתפקות במועט.

וזהו "וידבר ה' אל משה", זה התלמיד חכם הנקרא משה כידוע...וכדי לזכות לכתרה של תורה צריך להחזיק בשלשה דברים הנ"ל: א) "במדבר" - ההסתפקות. ב) "סיני" - רמז לענוה כמו הר סיני הנמוך מכל ההרים. ג) באהל מועד, לשקוד על דלתי התורה וימית עצמו באהל'ה של תורה.

אדם המאמץ את המידות הללו, מקדם קניין תורה איכותי ועמוק יותר, מתוך הסתפקותו, ענוותנותו והתלהבותו.

באהבתו אותה - כימים אחדים??

באהבתו אותה – כימים אחדים?? / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

כולנו מכירים את הנסיעות האלה, למקומות בילוי ונופש, שהילדים הקטנים דוחקים בנו שוב ושוב, "הגענו? מתי נגיע? זה כאן?". הציפיה והדריכות לדבר מה אהוב ורצוי, גורמים לנו לראות את הזמן של הדרך, כבלתי נגמר...

התורה מספרת על יעקב אבינו, העובד שבע שנים, בכדי לזכות לשאת את רחל אמנו (בראשית כט,כ):

 וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. 

לפי הקדמתנו, הפסוק לא ברור, וכפי מציג ר' כלפון את השאלה, מפי זקנו (=סבו), ר' משה הכהן (יד משה סי' מ"ד):

ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. הקשה מר זקני מהר”ם הכהן ז”ל, דאדרבא! באהבתו אותה, יום -  לשנה יחשב!

ותירץ, דהכוונה על עת הקבלה שקבל לעבוד שבע שנים נדמה לו כאלו קבל לעבוד רק ימים אחדים ע”ש.

מתרץ סבו של מוהרמ"ך, שהפסוק מדבר על נקודת הזמן של ההחלטה. יעקב אומר בליבו: בשביל אחת כמו רחל, שבע שנים זה כמו ימים אחדים. בקטנה. למעשה, העבודה באמת היתה כמו נצח בשבילו.

ר' כלפון עצמו, לא מקבל את הפירוש:

אך לשון הכתוב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, אין נראה כן ...

פירושו של סבו לא מתקבל בעיניו בשל כך שהוא מופיע בהקשר של העבודה בפועל, ולא בשלב המשא והמתן שבין יעקב ללבן. מסיבה זו הוא מציע 3 פרשנויות פשט אחרות. נתעכב על השלישית:

ועוד יש לומר כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לעבוד עבודה לימים אחדים, הוא ממלא חובתו באופן רצוי בלי ליאות וקוצר רוח, אך מי שנתחייב לעבוד עבודה לשנים רבות, מתחילה הוא ממלא חובתו ואחר כך הוא קץ מזה ועובד בקוצר רוח ובלתי מילוי החובה כראוי,

נוהג רגיל בעולם, שאדם העובד בפרוייקט קצר, עושה אותו מתוך התלהבות וזריזות. אולם בפרויקט ארוך טווח, אין הדבר כן: בתחילה נעשית העבודה בחשק ושמחה, אולם לאורך זמן, העבודה נעשית כדי לצאת ידי חובה. מטאטא חדש מטאטא טוב...אולם זו מידה לא טובה: אם אתה שכיר, עליך לעבוד בכל כוחותיך, באופן קבוע ויציב. זה יעקב אבינו:

אך מי שהוא ישר ונאמן ובעל שכל בריא, הוא ממלא חובתו, גם כי העבודה לשנים רבות, וגם העבודה היא קשה עד מאד. והודיענו הכתוב כי יעקב לרוב יושרו ואמונתו וזיכות שכלו עבד עבודה קשה כזו וארוכה לשבע שנים, והיה עושה כל זה כאלו היו ימים אחדים.

מחדש ר' משה: המילים "ויהיו בעיניו כימים אחדים", מתייחס למילים "ויעבוד יעקב ברחל", והמילים מתארות את גישתו למלאכה: כאילו זו עבודה לימים אחדים. עבודה עם חשק ורצון.

ולפי זה תיבות ,,באהבתו אותה” אדלעיל קאי (מתייחס למעלה, לעצם קבלת העבודה) שקבל ונתחייב והוציא הדבר לפועל באהבתו אותה. 

אך מה שאמר הכתוב שהיו כימים אחדים,הוא מצד שכלו הבריא יושרו ואמונתו.

ר' כלפון בפסוק זה – ובעוד פסוקים רבים בפרשתנו ובכלל – מוצא מסרים רבים של מידות ודרך ארץ, שעלינו ללמוד מאבותינו ואמותינו הקדושים. לא רק בהליכותינו עם הקב"ה, אלא גם, ואולי קודם לכל, ביחסים תקינים ומוסריים עם בני האדם.

 

קשיי הדרך...

 

קשיי הדרך / לפרשת לך לך / מתורת של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הציווי "לך-לך", בו נצטווה לראשונה אבינו אברהם בפרשתנו, הפך להיות מודל וקריאת כיוון יהודית נצחית. ה' קורא לאדם מישראל לנוע כל הזמן אל עבר הטוב והקדוש יותר. גם האתגרים הנלווים להליכה כתובים או רמוזים פה, ורבינו עומד על כמה מהם:

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. כתב בילקוט דברי חכמים אות ת''י לפרש, דבעת (= שבזמן) שאדם מסכים בלב לעשות איזה מעשה כאשר דיבר ה', אז "וילך אתו לוט" - זה היצר הרע, שמתחבר אליו תיכף, ומכשילו בפניות והרהורים לא טובים.

הרב מביא לפנינו יסוד רוחני הרמוז פה. אדם חוֹוֶה התעוררות רוחנית מסיבות שונות בחייו: שיעור, אירוע משמעותי ועוד. ההתעוררות מביאה להחלטות וקבלות טובות. האדם מתחיל ללכת. לפתע מתגלה לו שהוא אינו לבד...הוא חשב שהחלטתו הטובה תרופד בדרך סוגה בשושנים, אך אין הדבר כן. בהחלטה מתלווים אליו הצדדים המאתגרים של החיים, לבחון האם החלטתו היא איתנה. רבינו מוסיף משלו שיש כיוון רוחני-ייחודי אחר, והוא רמוז במילים הלכאורה – מיותרות, "כאשר דיבר אליו ה'":

ולי נראה לפרש דהצדיקים הגדולים גדולה מעלתם, שלא רק שמתגברים על יצרם שאינם הולכים בעצתו, אלא שהופכים את היצר הרע לטוב,...וזהו שאמר "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", לקיים מצותו יתברך, ולא עוד אלא "וילך אתו לוט", שגם היצר הרע הפך אותו להיות טוב, והלך אתו בצוותא חדא.

הצטרפות לוט יכולה להתפרש באופן אחר וייחודי לאברהם אבינו: אברהם אבינו ע"ה, משעבד ומכניע את יצרו הרע לרצונותיו הטובים. הדבר רמוז במילים "כאשר דיבר אליו ה'" , שהליכתו כולה היא לרצון ה', על כל צדדי אישיותו ורצונותיו.

נראה ששני הפירושים אינם סותרים, והם מציגים שני שלבים בעבודת ה'.

רבינו מוצא רמז לאתגר נוסף של הדרך: אובדן החשק וההתלהבות:

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. דקדק ה'אמרי שפר', ד"כאשר דיבר אליו ה'" מיותר! ונראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת" (דברים כג, כד), דיש מי שנודר ומתנדב בבית הכנסת בפיו להתחייב לתת כך וכך כסף לצדקה, ואז נודר בשמחה, אך בשעה שרוצה לקיים את הנדר, אז בלבו מצטער על שמוציא ומפסיד את כספו, ולזה אמר "ועשית כאשר נדרת", שתהיה משמחה כשעת הנדר, שהכל יהיה בשמחה!...

כאמור לעיל, "כאשר דיבר אליו ה'", נראה לא נצרך. אלא שיש כאן הדרכה חשובה. הרב מדגים זאת מעניין הצדקה. יש פער בין השמחה שבזמן הנדר לצער שעלול להיות בזמן הביצוע. התורה רומזת להמנע מכך, במילים "ועשית כאשר נדרת", שיש לקיים, "לעשות", את הנדר בשמחה, "כאשר נדרת", כבשעת הנדר. ובזה מתגלה גדולתו של אברהם אבינו:

והכא נמי (=וכאן גם) יש לומר, דבשעת הציווי אברהם ודאי קיבל את המצוה מה' יתברך ברצון, ולא עוד אלא אפילו בזמן ההליכה שאז מתחיל להרגיש בצער טלטול של הדרך, בכל זאת "כאשר דיבר אליו ה'", שההליכה היתה בשמחה גדולה, כמו בשעת הציווי, שאז לא הרגיש שום צער.

הדרך הארוכה עד מאד מאור כשדים לישראל ודאי לא היתה קלה. הקשיים יכולים להוריד את שמחת המצווה. לא כן אבינו אברהם ע"ה, שגם את הקשיים קיבל בשמחה ובאהבה, כאילו היה ברגע הציווי הראשוני ממש.

ללמוד מהרשעים??

 ללמוד מהרשעים? / מתורתו של ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

על צדיקותו של נח "בדורותיו", נחלקו חכמינו אם זה ביטוי מחמיא, כי אפילו בדור רשע היה צדיק, או ביטוי מבקר, שצדיקותו היא יחסית בלבד. רבינו בוחר בכיוון אחר, המסביר כי המילה "בדורותיו", אינה משווה, אלא מסבירה את הדרך לצדיקות:

...יש לפרש על פי מה שכתב בספר ילקוט דברי חכמים (דף ל''ח) על פסוק "ונח מצא חן", דהכלל הוא כל דבר שהצדיק רואה, לוקח ממנו לעבודת ה', ואם רואה ח"ו איזה אדם מתאוה לעבירה, לוקח הצדיק מזה עבודת ה', שאומר בלבו "קל וחומר! מה זה שהוא מתאוה לדבר עבירה, שהוא קל ונפסד בזמן מועט הוא מתלהב כל כך, ועל אחת כמה וכמה שראוי לי להתלהב לעבודת ה' יתברך, שעבודה זו תתקיים לעולמי עד!".

הרב פותח את דבריו ביסוד רוחני חשוב: אם אדם פוגש מצב חיים מסויים, אות הוא, שיש לו מה ללמוד מזה. נח פעל כך. הוא ראה את גודל חשק העבירה של רשעי דורו, ולמד לעצמו: אם לדבר זמני החשק כה גדול, לדבר מצווה נצחי – על אחת כמה וכמה.

אם כן, הפסוק מגלה לנו, מה היה מקור ההשראה – הבלתי צפוי! – של נוח: המוטיבציה הרעה של רשעי הדור, הולידה אצלו מוטיבציה טובה. וזו משמעות צדיק "בדורותיו", צדיק שנבנה באופיו על ידי דורותיו.

וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו כלומר על ידי אנשי דורו שהיו רשעים וכל כך הם להוטים אחרי העבירות בזה עצמו הוא למד מהם להיות צדיק תמים כלומר שלם שתמיד הוא רדף להפך להיות רץ ורודף הרבה אחרי עבודתו יתברך.

לאור חידוש זה, מבאר רבינו מדרש קשה ביותר:

ובזה אפשר לומר שזהו רמז מאמרם ז"ל על פסוק "ויקרא אלהים לאור יום - אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה - אלו מעשיהם של רשעים, 'ואיני יודע באיזה מהם חפץ', כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב - הוי במעשיהם של צדיקים חפץ".

מרעיש! המדרש כביכול מתלבט בבריאת העולם, אם מעשי הצדיקים רצויים יותר לפני ה', או שמא מעשי הרשעים! מה בכלל ההתלבטות??? ובאמת הרב מביא מיד את השאלה:

והקשו המפרשים ז"ל, דאיך הוה סלקא דעתין (=שאיך היה עולה על דעתנו) לומר שחפץ במעשיהם של רשעים?? ולפי האמור, יש ליישב, כי יש לצדיק מעשים טובים הרבה שלמד מהצדיקים, ואותם המעשים מתיחסים לצדיקים, ויש מעשים טובים שלמד מהרשעים, והוא על דרך האמור, דכשרואה השמחה והחשק הרב שיש להם לרשעים במעשיהם, מהם למד במעשים הטובים, ואלו מתיחסים לרשעים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ,

כפי שראינו בפתיחת הדברים, הצדיק "אוסף" כלים ודרכים בעבודת ה' מכל מה שהוא פוגש. אם הוא לומד ממעשיהם של צדיקים, ניתן לומר שאלו "מעשי צדיקים". מה שהוא לומד מהרשעים, באופן של לימוד המוטיבציה, כאמור למעלה, ניתן להיקרא "מעשי רשעים". ההתלבטות במדרש היא על טיב המוטיבציה: האם עדיף ללמוד ממעשי הצדיקים או מהמוטיבציה של הרשעים? על זה מסיק המדרש:

אבל כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, כי היה מהראוי שלא להסתכל כלל במעשיהם של רשעים, מחשש שאולי יתגבר עליו היצר הרע, ויטה את לבבו ללמוד לעשות כמעשיהם ח"ו.

המדרש מסיק שעדיף הלימוד מהצדיקים, כי בלימוד מהרשעים ישנו חשש שגם הצדדים הרעים ייקלטו, ולא נשאר רק בצד הטוב של הלמידה הזו.

שנזכה תמיד לדבוק בצדיקים וללמוד ממעשיהם, אמן כן יהי רצון.

 

אל תקרר את ההתלהבות!

אל תקרר את ההתלהבות! / לפרשת חוקת / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית חטאו של משה, העסיקה רבות את גדולי ישראל בכל הדורות. מהו אותו חטא חמור, שבגינו קיבל משה רבינו גזירה כה קשה, העומדת בניגוד לחלום חייו - כניסה לארץ ישראל? נאמרו פירושים רבים. כל כך רבים, עד כדי כך, שאחד מהמפרשים כתב, שלא נעים לו לכתוב פירוש נוסף, ולהוסיף על חטאי משה....

רבינו ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל, חותר בעיונו בפשט, להבין את הנקודה, ולהאיר לנו כיצד לפעול נכון במצבים שונים (יד משה אות ה'):
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. ... ואשר אני הצעיר אחזה לי לעיקר עומק פשוטו של מקרא שיש חוב ומצוה על כל אדם בכלל ועל קדושי עליון בפרט, לקדש ה' ברבים. וכל מה שתגדל מעלת האדם כן תגדל עליו חובת קידוש שמו ברוך הוא ברבים. וכן לבעלי רוח הקודש יותר, וכן לנביאים, וכן לאדון הנביאים, כל אחד לפי מדרגתו והמטרה אשר אליה התכונן...

עם ישראל הוא עם עם תפקיד: לקדש את ה'. קידוש ה' הוא הן בחיי הכלל – עצם קיום האומה על פי תורתה בארצה, והן בחיי הפרט. משימה זו תלויה במדרגת האדם. ככל שאדם גדול יותר, נתבעת ממנו יותר מסירות לעניין.

והנה אם היו משה ואהרן בעת שנקהלו עליהם הקהל ורבו עמהם, היו נופלים שם על פניהם לקבל מחזות הנבואה, ובו בפרק ובאותה שעה היה דבר ה' אליהם לעיני כל הקהל לאמר "קח את המטה" וגו', היו כל הקהל מקדישים ומעריצים שמו ברוך הוא, ורואים כי השכינה שרויה ביניהם, ויש ה' בקרבם: שכמעט רגע בקשו מים וה' ענה אותם באופן נסיי. והיה מתקדש ה' ברבים לעיני כל ישראל יותר ויותר. ואולם משה ואהרן בלכתם אל אהל מועד ונפלו שם על פניהם וה' ענה להם קח את המטה וגו', עם כי היה בזה קידוש ה' להוציא מים מצור החלמיש. בכל זאת לא היה הקידוש ה' כל כך לעיני כל הקהל אשר באו להתייצב ולריב אתם על זה. כי כבר נתפזרו כמו שיעיד על זה הכתוב קח את המטה והקהל את העדה וגו'. ואם כבר היו מוקהלים לא יכון לשון זה.

פוספסה הזדמנות אדירה של קידוש ה'!! עם ישראל זועק למים, פונה למנהיגים שמוליכים אותם כבר 40 שנה, אנשי אלוקים! אם היו באותו רגע משיגים את הנבואה ופונים אל ה', היה צפוי שה' ייתן להם מענה מיידי, ושמו של ה' היה מתקדש באופן מעולה, מול כל העם!

אולם, כיוון שהם כבר פנו לאוהל, ושם התחילו להתארגן, ביני וביני עם ישראל התפזר, ועוצמת הרושם, היתה כבר חלשה יחסית:

ועם כי קיים משה רבינו ואהרן דבר ה' ויקהילו את הקהל אל פני הסלע, בכל זאת כבר נתקרר חומם ולא היה פועל בהם כל כך, כמו אם עדיין הם מקוהלים בבקשתם ומיד יראו הפעולה.

פגם נוסף בהתמהמהות:

ועוד כי זה גרם שלא  ראו ישראל כי ה' מצוי בקרבם ובעת שהם מבקשים, ממש נדרש להם, ורק אחרי שהלכו למשכן והעתירו לה'.

עם ישראל עלולים לחשוב, שה' חלילה לא איתם, לא בקרבם, וחלילה לא אוהבם. המחשבה שרק תיווך משה ואהרון הוא המועיל לעם ישראל – היא מחשבה בעייתית.

תוצאה נוספת של העיכוב:

וזאת שלישית, שאם משה ואהרן עשו הכל ברגע שביקשו מהם ישראל, היה נרגש להם כי ה' מרוצה להם גם בלתי עתירה ובקשה. שהרי לעיניהם ובפניהם הם רואים כל מה שהיה. לא כן עתה יכולים לטעות ולחשוב שאינם רצויים לפניו יתברך, ורק משה ואהרן העתירו בעדם אל ה' ונענו. לכן אמר להם יען לא האמנתם, פועל יוצא לקהל. שלא עשו פעולה זו להאמין את הקהל. בה'. ומבאר על ידי מה ? ואמר "להקדישני לעיני בני ישראל" באותה שעה של התחממות והתרגשות שלהם...

מחדש הרב: "יען לא האמנתם", פירושו: לא גרמתם להאמין (לא כמקובל "אתם בעצמכם הייתם חסרי אמונה). היו משה ואהרון יכולים לחזק את האמונה והביטחון בקב"ה, אם היו עושים את הנס הוצאת המים מיידית ובמקום.

ולהיותם קדושים וטהורים נחשב זה או זה להם לחטא, כמו שנאמר בקרובי אקדש. וזהו שאמר המה מי מריבה וגו' יקדש בם במשה ובאהרון כמשה ואהרן.

למדרגתם של קדושי עליון אלה – מדובר על טעות קשה מאד, ועונשה בצידה.

עלינו לשים לב בכל מצב בו אנו נמצאים, כיצד נוכל לקדש את שמו ברבים, ולא להחמיץ את הרגע.

 

מהדרין בחנוכה: התלהבותו-מטר

 

התלהבותומטר / לחג חנוכה

הידור מצווה הוא דבר שקיים בכל המצוות. הדבר מופיע בגמרא במסכת בבא קמא ושם גם ניתן הקריטריון להידור זה . אומנם שם כתוב שיש להוסיף עד שליש כדי לקיים את המצווה בהידור, זאת אומרת שאם אתרוג כשר עולה 30 שקלים כדי להדר במצווה אקנה האתרוג ב 40 שקלים, לדוגמא.

מפתיע מאוד אם כן שבהידור חנוכה אנו מוצאים פערים גדולים יותר בין דרגות ההידור: כבר במעבר בין הסטנדרט (נא אחד כל ערב לכל המשפחה) למהדרין (נר לכל אחד מבני המשפחה מדי ערב) יכול להיות מכפלות של מאות אחוזים, קל וחומר אם עוברים למהדרין מן המהדרין (המנהג המקובל היום) . כיצד ניתן להבין הידור חריג זה?

הרב סולובייציק מסביר בספרו על התשועות שחנוכה יוצא דופן ממצוות רבות. וזה,  שבכל מצווה ישנו סטנדרט אחיד לקיום על ידי האדם הגדול והאדם הפשוט,  שניהם מקיימים את המצווה באותו אופן: אין הבדל חיצוני בין דרכי קיום המצווה, שניהם ישבו באותה סוכה ושניהם ישמרו שבת באותו אופן. שונה הדבר בחנוכה שכן עיקר קיום מצוות החג הוא דווקא בהתלהבות ובהתעוררות של המדליק את הנרות, האם הוא מרגיש את השמחה הגדולה של ניסי חנוכה? האם הוא מבין את גודל הנס שנעשה לאבותינו? האם הוא יודע להעריך את החסד האלוקי שבימים אלה?

 הביטוי לרגש הוא עניין המדרגות השונות של ההדלקה. יש סטנדרט של נר ליום ויש את המתלהב שידליק בכל יום אחד נוסף ובזה יציין את התלהבותו. עיקר קיום מצוות הדלקת הנרות היא בשמחה המלווה ולא רק באקט הטכני של ההדלקה.

נשים נא לב כי בקיימנו מאת המצווה הנפלאה אנו מודים גם ברגש ובהתלהבות ולא עושים מצווה חביבה זו כמלומדה.