גאווה או לגיטימציה?

בס"ד

גאווה או לגיטימציה? / להפטרת פרשת חוקת / מתורת  רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרשנות הגיאופוליטית של סוף מסע ישראל במדבר, כפי שיפתח מתאר מול מלך בני עמון, מביאה לכך שזו ההפטרה של פרשת חוקת. רבינו מתייחס לדמותו של יפתח הגלעדי כדמות חיובית, ולכן מתעוררת אצלו השאלה הבאה (אות יד):

"ויאמר יפתח אל זקני גלעד, אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון, ונתן ה' אותם לפני, אנכי אהיה לכם לראש וגו', וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים יא, ט-יא). דרישה זו של יפתח ללכת עמהם למלחמה ובתנאי שימנוהו עליהם לראש, מעוררת תמיהה: וכי יפתח רודף כבוד היה? ואם נאמר שהיה רודף כבוד איך יתכן דרישה מעין זו יביא לפני ה' במצפה, והרי השם יתברך "את דכא ושפל רוח" הוא יושב (על פי ישעיה נז, טו),

יפתח מעמיד להם תנאי לקבלת הפיקוד במלחמה נגד בני עמון: אם אני מנצח – אני המנהיג. קל מאד לראות בכך מעין צדק פואטי של חזרה למרכז הבמה של מי שנדחה על ידי אחיו. רבינו לא מנתח כך את התנהגותו. הוא מצפה ממנהיג שעומד מול העם ובהמשך גם מול הקב"ה לגלות ענייניות ולא דרמה ספרותית. אם אתה זקוק לעזרת ה' (כפי שגם הוא תולה את הצלחת המלחמה בעזרתו של הקב"ה) – אתה אמור להיות שפל רוח, מפני שהקב"ה סולד משחצנים!

רבינו מביא תשובה של "מפרשים" מבלי לציין מי הם:

ונראה שכוונת יפתח היא על פי הידוע שאין כח ביד מנהיג בלי שהעם מאמין בו ובוטח בכוחו. לכן אמר להם 'אם אתם מאמינים בי וראש שבטי ישראל אני בעיניכם, יש בי הכח לנצח ולהכות את בני עמון. אבל אם אין אני אלא הדיוט בעיניכם, ורק בגלל המלחמה מעמידים אותי מחוסר הברירה, לא אוכל להלחם בבני עמון כי רב ועצום הוא ממני'.

המניע אינו גאווה. המניע הוא לגיטימציה ציבורית. אין מנהיגות שיכולה לפעול – ובודאי להוציא לקרב – ללא קבלת 'גב' מהציבור. אם הללו שדחו אותו מהירושה לא יצהירו שהם מוכנים לקבל אותו כמלך גם לא בשעת מצוקה, העם עלול שלא להרתם למשימה, ביודעם כי זקני גלעד לא מעריכים את יפתח, שהרי גרשוהו. לכן יפתח דורש התחייבות מוקדמת שתראה כי מדובר על מנהיג ראוי בפני עצמו, ולא רק לוחם גרילה אקראי.

יש כאן אתגר רוחני ומידותי לא פשוט שנחשף לפנינו באירוע זה: כיצד לא להפוך את הלגיטימציה הציבורית למנוף לגאווה. האם אכן יפתח עמד בניסיון זה גם בהמשך הדרך? 

אין שילטון באותו יום!

 
בס"ד

אין שילטון באותו יום! / להפטרת פרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרידה של יעקב מבניו, והעברת האחריות הלאה לדורות הבאים, מובילה את חכמינו לקבוע שהפטרת ויחי היא תופעה דומה אצל דוד המלך, המעביר את המנהיגות לבנו שלמה המלך.

כך פותח דוד המלך את דבריו  (מלכים א ב, א –ב):

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:

באופן פשוט המילים "אנכי הולך בדרך כל הארץ" אינן אלא מילות פתיחה הממסגרות את המשך הדברים: מכיון שדוד יוצא מן העולם לבית עולמו, אלה המשימות שעל שלמה בנו להשלים.

רבינו מבין כי אין כאן משפט שהוא נתון עובדתי גרידא, אלא מסר יסודי העומד בפני עצמו (אות י):

בהפטרה. "ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הלך בדרך כל הארץ". פירשו המפרשים ז"ל כי דוד המלך עליו השלום צוה לבנו שלמה שלא יחשוב אחרי שהוא נמצא בהיכלי שן ומטתו ששים גבורים סביב לה נקיון וסדר אכילתן על ידי הרופאים, אין נחשים ועקרבים ועוד, אם כן לא ימות, דכשאין מחלה אין מיתה?

שלמה גדל כנסיך בבית דוד. משרתים, חיילי משמר, אוכל בשפע, פיקוח רפואי מתמיד – כל אלה הם סביבת החיים הטבעית שלו במשך שנים רבות. מעטפת כזו נראית כחוסמת באופן מוחלט את פגעי החיים והבעיות איתן מתודדים בני האדם. אין רעב וצמא, אין הזנחה רפאוית, ואין שום אויב אנושי או טבעי שיכול לחדור את מעטפת השומרים של בית המלך.

גובה הלב אורב מעבר לפינה....

לזה אמר לו תמיד תחשוב בלבך "אנכי הולך בדרך כל הארץ" כמו כולם, וכשיגיע הזמן לא יעזור לו היכלי שן ורופאים מומחים וכו', אלא כדרך כל הארץ עשיר ורש נפגשו בבית עלמין, עושה כולם ה'.

דוד המלך נותן כלי חשוב וראשוני שהנחה אותו כמלך: חיים ומוות בידי ה' יתברך. שום דבר לא יכול למנוע את קיצו של האדם. מי יותר מתאים מדוד עצמו לומר כן, שהיה מלך עוצמתי והכניע עמים רבים תחתיו! מלך אחר כמותו יכול כבר להרגיש שבידיו חיים ומוות! לא כן דוד מלכנו, אחד מסמלי הענווה של עמנו. "מוות וחיים בידי ה' בלבד!" הואט אומר לבנו.אל תחשוב שתחיה לנצח. אל תחשוב שבידך כח המחליף את הקב"ה.

בהנחיה זו כבר כלולות הרבה מידות טובות: אם אתה מודע לגבולות כוחך ומשך חייך על האדמה, תזכור כי ה' יתברך נמצא מעליך, ותשתדל למצות את חייך לעשות רצונו.

התיקון הסופי - המלכות השלמה!

 בס"ד

התיקון הסופי-המלכות השלמה / לפרשת וזאת הברכה / מתורת ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

משה רבינו נפרד מישראל בברכה. כך ראה אצל האבות הקדושים, וכך נוהג הוא. לפני שהוא פורט את ברכות השבטים, משה רבינו נושא הקדמה כללית ביחס לעתיד האומה:

(ל"ג ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. 

לצורך התגלותו השלמה של מלכנו מלך המשיח, ישנם כמה דברים הצריכים לבוא לידי ביטוי (יד משה אות ה'):

אפשר לפרש בדרך רמז, על פי מה דאיתא בגמרא "בית שני נחרב בעוון שנאת חינם", ואם כן, הדרך לבניין ויישוב ירושלים וקיבוץ גלויות, הוא על ידי איחוד הלבבות ורוב שלום. וזהו הרמז "ויהי בישורון מלך" – זה מלך המשיח, כאשר ראשי העם ושאר שבטי ישראל יהיו "יחד" מאוספים, הקטנים נשמעים לגדולים, והגדולים לקטנים.

רמז ראשון בפסוק הוא שהמלך כאן הוא המשיח. לצורך בואו יש צורך באחדות בין כל חלקי העם. אחדות זו אינה סיסמא. מדובר על תהליך בו ישנה הקשבה לכולם, ודאי של הקטנים לגדולים, אולם חשוב מאד שגם הגדולים יקשיבו לקטנים. לעניות דעתי אין הכוונה דווקא בגיל, אלא גם במישורים נוספים של רמה לימודית, אינטלקטואלית ועוד.

רמז נוסף:

אי נמי (-או גם) יש לפרש על פי מה שכתבו רבותינו התוספות על התורה, בפסוק "אפס עצור ועזוב" דבעת לא יהיה עוזר לישראל, אז הוא זמן הגאולה. וזהו "ויהי בישורון מלך" ותבוא הגאולה, זה כאשר "בהתאסף ראשי עם יחד" עם "שבטי ישראל", כולם במדרגה אחת, ואינם יכולים להושיע ישראל, והם כשאר המון העם, אז ה' יתברך יקנא לעמו ולשמו הגדול, ויביא הגואל, ויהיה בישורון מלך.

בעלי התוספות לומדים שישועת ה' תבוא כשעם ישראל יהיה עם "גב לקיר" באופן הבולט ביותר חלילה. מצב בו לא יהיה כלל על מי להשען. במצב כזה הקב"ה בכבודו ובעצמו, יתעורר למנוע את חילול שמו ומחיקת עמו. מצב זה מתואר גם באופן שבו למנהיגים ולפשוטים אין מה לעשות. כולם באותה דרגה, שבטי ישראל וראשי העם. במצב ביש זה, יקום אותו המלך.

לפי פירוש זה, משה מבטיח לישראל שלא תיתכן מציאות של כילוי לאומה. גם במצב שיראה חלילה הכי קשה, דווקא שם יעלה קידוש ה' היותר גדול, בו יתגלה כי אנו עם ה', חלקו ונחלתו.

 

אין גאוה במקום המקום

בס"ד

גאווה במקום המקום / לפרשת שופטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

רוב המצוות שנאמרו למלך נוסחו באופן שלילי. יש מה להתבונן בדבר, ולראות אם בכך נלמד היחס של התורה למלכות. עיינו בדברי הרב זקס.

אחד האיסורים הוא איסור גאווה המיוחד למלך (חלק ג אות ב, על יז, כ):

לבלתי רום לבבו מאחיו

מזה מסיק רבינו:

הנה ידוע כמה מאוסה מדת הגאוה, ואם אפילו המלך נצטווה "לבלתי ירום לבבו מאחיו", על אחת כמה וכמה לשאר העם שיש להם להתרחק מהגאוה ולאחוז במדת הענוה, כדברי התנא באבות [ד, ד] "מאד מאד הוי שפל רוח", בפני כל אדם.

למלך יש ציווי ייחודי לאיסור גאווה. אצל המלך אכן ניתן להבין את המניעים לגאווה: חיי הציבור נתונים בידו, למשל. מסיבה זו מזהיר ה' יתברך את המלך באופן אישי.

דבר זה נלמד מהקב"ה בעצמו:

וכבר אמרו חכמינו ז"ל [שבת דף קל"ג ע"ב] שצריך ללמוד ממדותיו יתברך, והרי אמרו חכמינו ז"ל [מגילה דף ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו.

הקב"ה דורש מהמלך את המעשה שהוא עושה בעצמו: ענווה בטיפול באלה הפחותים ממעלתו. הדבר נדרש על ידי חז"ל מתוך פסוקים המחברים בין תיאורי הגדולה והעוצמה של ה' יתברך לדאגתו למסכנים והנדכאים.

רבינו מביא רמז מתהלים לחיזוק נקודה זו:

והרב מגלה עמוקות (אופן קע"ט) כתב דבאות קו"ף של תמניא אפי [תהלים קי"ט] יש בו כל האותיות ואין בו אות גימ"ל, לפי שאות גימ"ל מורה על הגאוה, וכל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. עיין שם שהאריך. והרב קדש הלולים ז"ל במזמור זה כתב משם הרב חזה ציון שהטעם שלא רמז זה רק באות קו"ף, שהפסוק הזה ["קראתי בכל לב ענני ה' חקיך אצורה"] ירמוז על אליהו הנביא שבתפלת מנחה קרא "ענני ה' ענני" [מלכים א' יח, לו] להראות כי ה' הוא האלהים ולא ילכו אחרי עבודה זרה. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל [סוטה דף ד' ע"ב] כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, ולכן לא נכתב כאן אות גימ"ל שהוא מורה על הגאוה. ע"ש.

בקבוצת הפסוקים המתחילים באות ק', מתוך תהלים קי"ט, נמצאות כל האותיות חוץ מהאות ג'. הגאון ר' נתן שפירא (קרקוב, המאה ה-17) מבאר כי ה-ג' הושמטה בכוונה, כי היא רומזת למידת הגאווה. ומדוע דווקא בפסוקי האות ק? הרב קדש הלולים מסביר כי שם טמון הפסוק שבהמשך יאמר אותו אליהו הנביא על ראש הכרמל, "ענני ה' ענני". פסוק שעניינו גילוי מלכות ה', נגד העבודה זרה ששלטה בעם. כדי להמליך את ה', יש לסלק את ה-"ג", את הגאווה, שהיא הביטוי של עבודה זרה.

רבינו מוסיף הסבר נוסף מדוע האות ג' נשמטה דווקא מפסוקי "ק":

ולעניות דעתי נראה לומר כי אות קו"ף רומז להקדוש ברוך הוא, שהוא בגמטריא "מקום" כנודע (שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו). וזהו שאמר הרב מגלה עמוקות כל מקום שאתה מוצא גדולתו וכו'.

האות ק', כאשר היא נכתבת במלואה, קו"ף, היא בגימטריה "מקום" שהוא אחד משמותיו של הקב"ה. כאשר מדברים על ה"מקום", אין מקום לגאווה.

אדם הרוצה להתחבר אל הקב"ה, חייב גם לפנות לו מקום בעולמו, וגם ללמוד להתייחס ולחשוב על הנילווים אליו הזקוקים לעזרתו.

היה מלך בצאתך ועניו בביתך

היה מלך בצאתך ועניו בביתך / לפרשת וילך / מתורת המשך חכמה

משה רבינו, תוך כדי נאומו לעם לקראת מותו, קורא גם ליהושע בן נון, מחליפו. במעמד אדיר ומרגש זה, הוא פונה אליו ואומר לו (דברים פרק לא)

)ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

)ח) וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

הציוויים כוללים הוראה לכבוש את הארץ, ליישב בה את ישראל, והכל מתוך עוצמה.

מדוע מדגישה התורה את העובדה, שיהושע מקבל את ההוראות הללו "לעיני כל ישראל"?  הרי דבר מנהיגותו העתידית כבר ידוע מזה זמן רב, ומדובר על הוראות פורמליות אישיות ליהושע, ומה טעם לומר זאת מול כולם?

רבינו המשך חכמה, מבאר את הדברים בדרך דרוש, צחות:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. על דרך צחות, כי גם המלך נצטוה "לבלתי רום לבבו" (לעיל יז, כ). ויהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם (היה עומד מכסאו) ומחבקו ומנשקו (וקורא לו) "אבי אבי (רבי רבי מרי מרי" - מכות כד, א).

מקדים הרב ואומר:  הגמ' מספרת על יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד מאד את תלמידי החכמים, ואף היה עומד לכבודם, מחבקם ומנשקם. כל זה נובע מכך שגם המלך מצווה שלא יגבה – ירום – לבבו. גם בו חייבת להישמר הענווה. עליו להבין כי אין מהותו התנשאות מצד עצמו, אלא מצד התפקיד בלבד. ממילא כאשר הוא בתפקיד, הנהגתו שונה:

אבל זה רק בצנעה, אבל "לעיני העם" - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). ומפני מה נענש שאול, על שמחל על כבודו (יומא כב, ב). וזה (שמואל - א, טו, יז) "אם קטן אתה בעיניך", וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם,

בהיכלו, בחדר המלכות, בפרהסיא, אפילו נביא שלא השתחווה למלך מלוא קומתו ארצה – נידון כמורד במלכות , וחייב מיתה! שם הוא חייב לשדר עליונות על פני האומה כולה. הוא בחיר ה', משיח ה', וכולם מתבטלים אליו. המלך עצמו, אין מעליו אלא ה' אלוקיו.

אם כן, זו ההדרכה של משה ליהושע לעיני כל ישראל: תהיה חזק ואמיץ, אל תירא ואל תחת – אתה המלך!!

אבל "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ", לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך, רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד (=מול, לעיני) העם:

עולה מן הדברים, שאם יש צורך להזהיר, כנראה שמשה יודע שיהושע מסוגל להתנהג בענווה גם בהקשרים הציבוריים. מזה משה חושש. יחד עם זאת – ברור לו, שיהושע ימשיך לנהוג בענווה בביתו, כלפי הפונים אליו באופן אישי.

הדרכה נפלאה לנו: לעיתים ה' נותן לנו תפקיד: מפקד, מנהל, מנהיג, וכיו"ב. פעמים רבות האדם לוקח הביתה את עבודתו, וגם כלפי המעגלים הקרובים אליו מתנהג באופן דומה, למרות שבמעגלים אלה, אין צורך וטעם בהתנהגות כזו. לעיתים זה עניין של אופי, אולם לעיתים מדובר על מעין שיכרון כח, חוויית העוצמה שאינה מרפה, גם כאשר קמים מכורסת המנהל, ומכבים את האור במשרד. מלמד אותנו יהושע, כפי שמגלה לנו משה רבינו: ענווה היא המידה הראשונה. כך תנהג כלפי כל אדם מישראל. והיה ועליך לנקוט בשררה וסמכות – השתמש בזה במידתיות ולפי הצורך בלבד. בתוכך, שמור תמיד על איזון, פרופורציות והכרה של מקומך.

 

מלך נכרי ומלך הדומה לנכרי

מלך נכרי – ומלך הדומה לנכרי / לפרשת שופטים / מתורת רבינו מוהרמ"ך זצוק"ל

פרשתנו עסוקה רבות בבניין חיי החברה הנכונים עם בואם של ישראל לאדמתם. ציוויים על הקמת מערך בתי דין, הפועלים מתוך צדק ויושר, ציוויים על הקמת המלוכה, ניהול המלחמות ועוד.

אחד מהציוויים הוא (יט,טו):

מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. 

מדוע התורה בוחנת את הזהות המלך גם דרך המרכיב הלאומי, ולא רק דרך הכישורים? עונה הרב (יד משה אות כ"ב):

הטעם הוא פשוט ומבואר, כי אם יהיה איש נכרי אשר אין רוחו מסכמת לדתינו שתתעלה, תהיה לו הקלה בכמה עניינים דתיים, וממנו נמשך קלקול גדול לכל השארית, כי ממנו יראו וכן יעשו האנשים אשר לא חונכו כל כך על ברכי התורה והיראה, וימצאו מי שיחזיק בידם וכיוצא.

אדם נכרי, שייך נפשית לעולם רוחני מסויים, אולי אפילו לגיטימי אליו - באשר אינו יהודי. אולם, על כלל ישראל הדבר עלול להשפיע לרעה, כי הציבור רואה את המנהיג ולומד ממעשיו. אם יראו שהוא קר ביחסו לענייני הקדושה והרוח שבנפש האומה, הציבור עלול לקבל לגיטימציה לחולשותיו.

וכאן, הרב יוצא בביקורת חריפה על שיקולים צדדיים בבחירת מנהיג – אפילו יהודי:

ומזה תוכחת מגולה לאיזה עיירות ומדינות המעמידים אלוף לראשם, רב ומנהיג מטעם ההמשלה, והאיש ההוא ריק מחכמת התורה, ריק מיראת שד-י, ורק יודע איזה פרקים בדינים, כתורת אנשים מלומדה, ומכיר דרכי הפוליטיקא של הממשלה, ובקי בלשונות העמים וכיוצא בזה.

שיקול של מופת חינוכית נדחק הצידה בבחירת מנהיגות לקהילות! איך יצפו שדבר זה יקדם את כלל ישראל? את הקהילה המקומית? אמנם נכון, הוא פוליטיקאי, הוא דובר שפות, אך מעל הכל – חייב להיות מזוהה עם תרבות עם ישראל, חיי התורה האמונה והמידות הטובות. בדבריו, הרב גם מעביר ביקורת על מינוי רבנים מהסוג הנ"ל... והתוצאה – פגיעה לאומית:

ואם מעשיו אינם מתאימים להוראתו (=במשמעות הלכתית), או שהוא עושה ומורה שלא כדת, הן במרד ובמעל, הן מחסרון ידיעה, הנה הוא ממש כאילו מינו עליהם איש אשר לא כאחינו, וכמעט זה גרוע יותר ויותר!

רב שמונה משיקולים זרים, הנהגתו יותר גרועה מזו של נכרי: אליו מקשיבים, בחושבם כי דבריו הם דברי היהדות, וזו אינה האמת.

ותירוצים – לא חסרים:

וידעתי כי כמעט כל זה ידוע הוא לאלה המעמידים אותם, והם משיבים כי הדבר מוכרח לכבוד הממשלה ירום הודה וכיוצא. והאיש הנלבב (=בעל הרגש בלבו) ירגיש וידע, כי מוטב להיות נקרא שוטה כל ימיו, ולא יהיו ח"ו כל העדה בשגגה או במעל ח"ו בתגרת אנשים העומדים בראשם כאלה...

אין שום תירוץ קביל להכשיל את כלל ישראל. מוטב להתרחק מלהיות הממנה או הממונה, אם לא מצליחים לייצר מנהיגות שתבנה את האומה לפי אמונתה ואופייה הנכון.

כנראה שהרב תוקף מקרים שהכיר בזמנו, והוא מסיים בתפילה:

ובטוחים אנו בעזרת האל וישועתו, כי הנה ימים באים, ויתוקן כל דבר על מכונו, וסרו הרועים האוילים האלה, ובושו וחתו מפני עדת ישראל. וקול ההמון כקול שדי (=רצון הכלל-ישראל, מגלה את רצון ה') יבחל בהם, וירחיקם הלאה מעל כל גבולותיו סביב, עד כי יתוקנו להיות באמת תוכם כברם. וכל עיקר חורבן בית שני, סיבתו הכנסת שרי הרומיים לעשות שלום, כנזכר בספר בן גוריון, והדברים קל וחומר.

הרב מחמיר ביחסו כפי מנהיגים פושעים, יותר מאשר מנהיגי אומות העולם שהשתלטו עלינו. הנזקים שהם מחוללים גדולים וקשים לתיקון.

במובלע, נדמה כי הרב מטיל מעט אחריות גם על הציבור, לדרוש מנהיג שייצג נאמנה את ערכי האומה, תורה מצוות ומידות. אם נדרוש בתוקף מנהיגות כזו, נראה סייעתא דשמיא ונזכה למנהיגות ראויה, המקדשת שם ה' ושם ישראל בעולם.

עולים מנשיאות למלוכה

שינוי סדרי המנהיגות בכניסה לארץ / לפרשת מסעי / אור החיים הקדוש

פרשיותינו מספרות על ההתארגנות לקראת הכניסה לארץ: ישנו תיאור של ניסיון הישיבה הראשון של בני גד וראובן, גבולות הארץ ועוד.

בעניין החלוקה של הנחלות, מצווה התורה שיהיו שותפים לה, לא רק משה ואלעזר, אלא גם הנשיאים (במדבר פרק לד, יז-יח):

(יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ: 

ומיד מפורטת רשימת שמותם. אולם אור החיים הק' מדקדק ברשימה זו ומגלה, כי ישנם שינויים קלים באופן בו הם מוזכרים (פרק לד, יט-כג):

(יט) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: (כ) וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: (כא) לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן: (כב) וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי: (כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד: 

וכן על זה הדרך: בשבטי יהודה, שמעון ובנימין לא מוזכר "נשיא", בניגוד לשאר השבטים. 

מדוע?

אוה"ח מביא את תירוצו של רב ניסים גאון: 

וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד וכבר זכה לנבואה והורדה היא לו לקרות נשיא עד כאן.

כלב בן יפונה הוא דמות מוכרת - בודאי בעניין אהבת ארץ ישראל, ולכן אין צורך להזכיר את נשיאותו ערב הכניסה לארץ, שמעון איבד את זכותו למנהיגות עצמאית, ובנימין? כאן יש גילוי מעניין: אותו אלידד המופיע כאן, הוא אלדד, חבירו של מידד, שהתנבאו במחנה, כאמור בפרשת בהעלותך. לאחר שנהיה נביא - התואר "נשיא" יהיה הקטנה של מעלתו. 

לאור החיים עצמו יש הסבר מעניין אחר על השינויים ביהודה ובבנימין:

ואפשר עוד לומר כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון כדברי גאון.

אמנם את טעמו של שמעון יש לקבל - אין לו נשיא לפחיתותו. אולם יהודה ובנימין, עם כניסתם לארץ, הולכים להתעלות: הם השבטים שיובילו את המלוכה בישראל: שאול הבנימיני יקים את המלוכה, ודוד מיהודה וזרעו ימשיכוה. 

נשיאות היא צורת מנהיגות המתאימה למדבר. עם הכניסה לארץ ישנה עליה, מעבר מפרטיות שבטית לכלליות ישראלית, וממילא כוח המלוכה , המנהיג את הכלל ישראל, משובח מן הנשיאות, וכינוי מנהיגיהם בשם 'נשיא', יש בו הקטנה. יוצא אם כן, שכאן התורה רומזת, על עילוי שנגרם עם הכניסה לארץ, עילוי של חיבור האומה והדבקתה לידי יחידה אחת סביב מנהיגות אחת.

 

כשהמלך חושב שהוא אלהים....

 

כשהמלך חושב שהוא אלהים.../ לפרשת מקץ / בעל משך חכמה

פרות ושיבולים. שמנים ורזים.

דימויים המטריפים את מנוחתו של מלך האמפריה התרבותית - מצרים.

מגיע נער עברי המבאר כי מדובר על חזון הנוגע לכלכלת מצרים, ב-14 השנים הקרובות. הוא אפילו מביא רעיון אופרטיבי, כיצד לנהל את הכלכלה המצרים והאזורית בתקופה הנ"ל. רעיון זה מביא לו כבוד עצום, ומינוי בכיר ביותר.

אולם - אם עיקר המסר הוא האוכל, מדוע השיבולים נדחקו למערכה השניה בחלום, ולא קפצו כתמונה ראשונה?

המשך חכמה מביא בהקשר לשאלה זו את הסיפור על אלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, בפגישתו עם מלך ממלכי קדם, מלכה של מדינת קציא (הסיפור כאן מתורגם מאחד ממקורותיו):

אלכסנדרוס מוקדון הלך למלכות קציא שמעבר להרי החושך. ...אמר להם: לא נצרכתי לדעת אלא כיצד אתם דנים.

בשעה שישב עמהם, בא אדם אחד כשהוא קובל על חברו. אמר: איש זה מכר לי חורבה אחת ומצאתי בה אוצר. חורבה קניתי, אוצר לא קניתי. זה שמכר אמר: שדה וכל מה שבה מכרתי.

אמר [=הדיין] לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו: כן.

אמר לאחר: יש לך בת? אמר לו: כן.

אמר [=הדיין]: לך הַשֵּׂא את זאת לזה ויהא הממון לשניהם.

ראהו [=את אלכסנדר כשהוא] יושב תמה.

אמר לו: מה, לא דנתי היטב? אמר לו: כן.

אמר לו: אילו היה אצלכם, איך הייתם דנים?

אמר לו: הורגים את זה ואת זה, והמלכות נוטלת ממון שניהם.

אמר לו: יש אצלכם גשם יורד? אמר לו: כן.

יש אצלכם שמש זורח? אמר לו: כן.

- יש אצלכם בהמה דקה? אמר לו: כן.

אמר לו: תיפח רוחו של אותו אדם. לא בזכותכם מטרות [=גשמים] יורדים עליכם, ולא בזכותכם השמש זורח עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה, שכתוב: "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) - אדם בזכות בהמה, תושיע ה'.

אלכסנדר ענק. אין לו כלל גישה למשברי וצרכי האדם, ובודאי שבעולם של חיסולים ושתלטנות, הוא לא מבין את המוטיבציה של הנתינה ההדדית בין מוצאי האבידה. הוא מצווה לחסלם, בין אם כפשוטו, ובין אם כמשמעו (לחסל את גישתם בנטילת ממונם). מסביר המשך חכמה, שזו הביקורת השמיימית שמוטחת בפרעה וכדברי המשך חכמה (בראשית פרק מא):

(לג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יתכן דעיקר הוראת החלום היה השבלים, שמורה על הרעב. ומדוע הקדים בחלומו הפרות? ...הנה פרעה היה קדוש להמצרים, ולא היה דרכו להביט על הליכות בני אדם ודרכי מדינתו. ובהיות גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם, אז ירבה עושק וגזל, כי אוי לארץ אשר שריה רבים! ... ולכן הראו לו בחלומו הפרות תחילה, להראות שבשביל הבהמות מודיע ה' לפרעה אשר בל יגועו ברעב, ובשביל בהמה יושיע ה'....

פרעה מנותק כי הוא רואה עצמו אלוהי, הנעלה מעל טרדות האדם, וזה גורם לאנרכיה מוסרית ומשפטית בחיי היומיום. רומז לו הקב"ה: זכות הקיום שלך היא...הבהמה. היא לא מבינה מה נכון ומה לא, וממלא אין להעמידה לשיפוט, מה שאין כן האדם.

יוסף מבין זאת, ומציע למנות "איש" - אנושי חומרי, המחובר אל המציאות, ולא איזו דמות מיסטית מנותקת, הביאה לסבל בחיי היומיום. נקודת המבט הייחודית-יהודית אומרת שעם כל גדלות ה', הוא משגיח על כל פרט ופרט, ובוחן אם מעשיו ראויים ונכונים, ומתוך כך לייצר חברת מופת.