כלי הקיבול לתוכחה

כלי הקיבול לתוכחה / לפרשת קדושים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

התוכחה היא דרך לקידום החברה. אדם חכם אוהב תוכחות, כי בכך הוא מדייק את אורחות חייו, ולא חוזר על טעויות שעלולות להשתרש בנפשו חלילה.

כדי שהתוכחה תהיה יעילה ומקדמת ישנן הדרכות כיצד להוכיח נכון. רבינו מלמדנו את העקרון הבא (חלק ב, אות י):

הוכח תוכיח (יט, יז) – להורות שצריך שתי תוכחות בכל מיני מוסר שיוכיח,

הציווי בתורה נאמר בלשון כפולה, "הוכח תוכיח". מדוע זה כך? מפני שכל תוכחה דורשת בעצם שתי תוכחות:

יש לפרש הכפל, להורות שיוכיח תחילה בכללות על כבוד התלמידי חכמים שלא יהיו נבזים ח"ו בעיני הקהל, כי בלא זה לא יתקבלו התוכחות כלל כנודע.

תוכחה א: כבוד תלמידי חכמים. אם העומד מול הקהל לא מוערך בעיניהם – הרושם שדבריו יותירו יהיה קלוש. מתוך הערכה לתורה ולנושאיה – תלמידי חכמים, ייכנסו דברי התוכחה לליבות המאזינים.

כעת, כאשר החכם המוכיח עומד מול הציבור, אפשר לטפל בבעיה עצמה:

ואחר כך יוכיח בפרטות על מיני מוסרים להסיר את המכשולות שיודע בבני העיר.

היכן זה רמוז בפסוק?

וזהו הרמז "את עמיתך" - על דרך שדרשו רבותינו ז"ל [קידושין דף נ"ז ע"א] "את" לרבות תלמידי חכמים. "ולא תשא עליו חטא" - פרטי, קודם שתוכיחנו על הכבוד והיראה מהתלמידי חכמים...

רבינו מסביר את "לא תשא עליו חטא" במשמעות של "להעמיס עליו דיבורים על חטאיו". אין זה ראוי להכביד על מישהו אם הוא לא מבין את משמעות אותה הכבדה, או את כנות וחשיבות כוונותו של המעמיס. הדרך לאפשר לקהל לקחת את המסרים המוכיחים, ולהיות מוכנים לעבד ולעכל אותם, מתחילה מכך שישנו כבוד כלפי ה"מעמיס", הדובר, המוכיח, החכם.

מסיבה זו הוסיפה התורה את המילה "את" לפני "עמיתך", שכן המילה "את" רומזת פעמים רבות למישהו נסתר נוסף אליו רומזת התורה (כמו: "כבד את אביך" וכו', ודורשים חז"ל: "את" לרבות אחיך הגדול). כאן המילה "את" תרבה (=תוסיף) את התוכחה על כבוד תורתו של החכם.

כאשר אדם מפתח בקרבו את הכבוד כלפי אנשי התורה, הבאים לתת דרך בעבודת ה', יהיה ליבו פתוח לקבל את רשמי התוכחה, ויוכל לחולל שינוי ועליה בדרכיו. 

מי יכול ללמוד את הלקח ממותם?

 מי יכול ללמוד את הלקח ממותם? / לפרשת אחרי מות וליום הזיכרון לחיילי צה"ל / מתורת הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

את פרשת מותם של בני אהרון אנו פוגשים פעמיים בשנה: בזמן זה בשנה, וביום הכיפורים, בקריאת התורה.

מדוע קבעו חז"ל את הקריאה הזו?

רבינו מביא את דבריהם (חלק ב' אות ו):

איתא במדרש [רבה כ, יב]: אמר רבי חייא בר אבא באחד בניסן מתו וכו'. ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומנין שיום הכפורים מכפר? שנאמר "כי ביום הזה" וגו'. ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת, שנאמר "ויקברו את עצמות שאול" וכתיב "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן". עד כאן לשונו.
המדרש מסביר את הקשר שבין יום הכיפורים למיתת בני אהרון: שניהם מכפרים. המדרש מביא פסוקים המוכיחים את כפרת כיפור ואת הכפרה הבאה ממות צדיקים (כפי שנלמד ממיתת שאול, ואין כאן מקום להאריך).

לכאורה דברים ברורים. אולם, מעיון נוסף עולה שאלה:
והקושיא מפורסמת: מאחר דנפקא ליה מ"ויעתר" וגו', למה לו ללמוד מיום הכפורים...

שואל רבינו: הרי לא צריך ללמוד על מעלת מות הצדיקים מהחיבור ליום כיפור. יש לכך פסוק מפורש!

אלא, מסיק רבינו, שהלימוד מהחיבור ליום הכיפורים בא לחדש דבר נוסף:

ונראה לפרש על פי מה שכתב ‏מור"ם ז"ל בהלכות יום הכפורים (סוף סימן תר"ז], שאין יום הכפורים מכפר אלא למי שמאמין בו, אבל המבעט וכו' אינו מכפר לו. ע"ש. ואם כן יש לומר דסמיכת מיתת בני אהרן ליום הכפורים איצטריך רק לזה, לומר כדרך שיום הכפורים מכפר וכו' - שדרך כפרתו הוא דוקא למאמינים בו, כך דרך כפרת הצדיקים...הוא דוקא באופן זה למאמינים במעלתם של צדיקים ומרגישים בחסרונם ועל ידי זה הם מצטערים ושבים,

הרמ"א (רבינו משה איסרליש) מלמדנו מסר יסודי: אין יום הכיפורים מכפר למי שאינו מאמין בקדושתו ובכח כפרתו. המשמעויות של היום הקדוש מפעפעות באדם הצם, והוא מקבל על עצמו להיות טוב יותר, להיות ראוי לכפרה.

כך גם במותם של צדיקים. מי שחווה את הכאב באובדנם, את הואקום הנוצר מחסרונם – הוא זה שכפרתם מועילה לו, כי הוא מנסה לחשוב כיצד יוכל להתעלות ולנסות למלא את החסר. הוא שב בתשובה ועובר למדרגה חדשה.

לא כן הבועטים בהם ח"ו ואומרים מה הם מועילים לנו, אם קראו קראו לעצמם וכו' [סנהדרין דף צ"ט ע"ב]

המזלזלים בתורתם של החכמים, וכופרים בתועלת שהם מביאים לעולם, לא מושפעים כלל מפטירתם, וממילא מיתתם אינה מכפרת על אותם אנשים.

אולי נוכל גם להשליך זאת לעניין של יום הזכרון לחללי צה"ל: ההבנה של גודל הקרבתם, של המטרה הנעלה שלשמה מסרו את נפשם, מעניקה משמעות למתבוננים. הם בוחרים לחיות את חייהם בצורה טובה יותר, המנסה למלא את ארצנו ומדינתנו בטוב, במקום אלו שמסרו נפשם. מתבוננים אלו, ראויים לחיים שניתנו להם על ידי הקדושים הי"ד.

ת.נ.צ.ב.ה

 

צרעת הבית מלמדת על הקשר לארץ ישראל

צרעת הבית מלמדת על הקשר לארץ / פרשת טהרה (מצורע) / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

הצרעת יכולה היתה לפגוע חלילה בגופו של האדם, בבגדיו או בביתו. חז"ל מדברים על הדירוג של הצרעת (ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ד):

ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הן באים בביתו חזר בו טעון חליצה וא"ל =ואם לאו= טעון נתיצה הרי הן באים על בגדיו חזר בו טעון כביסה וא"ל טעון שריפה הרי הם באים על גופו חזר בו יטהר וא"ל בדד ישב.

כלומר, מן הקל אל הכבד: בית – בגד – אדם, חלילה.

בעניין צרעת הבית ש להתבונן בלשון הפסוק, כפי ששואל רבינו (חלק ג, אות ב)

יש לדקדק אחר שאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", למה כפל שנית לומר "בבית ארץ אחוזתכם" לשון יתר, דדי לומר בקצרה "בביתכם".

הביטוי "אחוזה" ביחס לארץ חוזר פעמיים, ולכאורה הדבר מיותר: הפעם הראשונה מלמדת שצרעת הבית נוהגת רק בארץ, אולם מה מלמדת הפעם השניה?

ונראה שבא לרמוז מה שכתב מורנו הרב רבי יעקב מדובנא ז"ל בקול בוכים בפסוק (איכה ה, א) "זכור ה' מה היה לנו", שענין נגע צרעת בבתי ארץ ישראל מורה שאין ארץ ישראל אלא לישראל וקשורה בהם ממש בדביקות בנפש, ומרגשת בבריאותם ובחולאיהם, וכדביקות הקליפה בפרי שהולכת וגדלה עם הפרי וגם כן נחלשת עם הפרי בחולשתו. וכעובר במעי אמו שמרגיש האחד במקרה חברו, ככה ארץ ישראל מרגשת בקדושתן של ישראל, מוסיפים לה קדושה בקדושתן, וכן להפך תשפל בשפלותן חלילה. ולכן נצמחים הנגעים בבתי ארץ ישראל, אשר לא קרה כזה מעולם בשאר ארצות של חוץ לארץ, ואין זאת כי אם מצד החיבור שהיה לארצנו עמנו כאילו היא עצם מעצמנו, וכמעט שנחלית נפשנו ונכתמה בחלאת עוונה, תכף נראה הנגע בקירות בתינו אשר בארצנו, כאילו הרגישה הארץ את חוליינו ומכאובי נפשנו ונחלית גם היא עמנו. עיין שם באורך.

ר' יעקב קראנץ, המגיד מדובנא ע"ה, בפירושו על איכה מגדיר את הקשר ביננו לבין ארץ ישראל: קליפת הפרי הגדלה ומרגישה את מצב הפרי, וכעובר במעי אימו שהרגשותיהם משפיעות זה על זו ולהיפך. הצרעת בבתים, היא סימן לחולשה הקיימת בארץ, בעקבות החולשה הרוחנית של העם, ובעיקר בשל בעליו של אותו בית. אין דבר כזה בשום מקום בעולם! כל נחלה אחרת היא דוממת וחסרת הרגשה וחיות, ואין לה שום זיקה לעם היושב עליה. ארץ ישראל, ארץ החיים, מקרינה ומוקרנת מבניה, עם ישראל.

מסביר הרב שהרמז לכך נמצא בפרשתנו:

וזהו שאמר הכתוב "בבית ארץ אחוזתכם", כי יען שהיא אחוזה וקשורה ודבקה בכם ממש. וכל זה הוא בשורה טובה לנו ממעלת ארצנו המיוחדת רק לנו ולא לזולתנו, ויש בה מקומות הנצרכות לתיקון נפשנו ושלמותנו כמו הר הבית וכל אשר בו, ומוכשרת לנבואה וחכמה ורוח טהרה וקדושה הנאותים רק לישראל ולא לזולתם.

"אחוזה" אינה במשמעות של "נחלה", אלא במשמעות של "תפיסה ואחיזה". ארץ ישראל ואנחנו תפוסים זה בזה. לדבר משמעויות רבות, כגון: היכולת להתעלות ולהיתקן רק בה, והאפשרויות הרוחניות שיכולות להופיע רק כאן, כגון הנבואה ועוד.

יוצא אם כן, שדווקא מתוך המפגש עם מצב של גנאי – צרעת הבית – אנו לומדים מתוך החושך, את אורה הגדול של ארץ ישראל, שאנו והיא אחדות אחת ממש.

יהי רצון שנזכה לשכון כבוד בארצנו בקרוב אמן כן יהי רצון!

אמן ואמן.

להפוך מר למתוק בשני צעדים

להפוך מר למתוק בשני צעדים / לפרשת תזריע  / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

אחת מתופעות הצרעת הייחודיות היתה מצב בו האדם כולו נהיה לבן מצרעת. באופן מפתיע, קובעת התורה כי האדם טהור (יג, יב-יג):

וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:

וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:

מה הטעם שבדבר? מהו הרמז? ועוד יש לשאול: מדוע יש להכפיל את עניין הטהרה: "וטיהר" "טהור"?

רבינו מחבר בין תהליך הטהרה לתהליך התשובה (חלק ג, אות ה, על פסוק יז):

נראה לפרש על פי מה שכתבו ז"ל [יומא דף פ"ו ע"ב] שעל ידי התשובה נהפכים זדונות לזכיות. וזהו "וראה הכהן" - הוא הקדוש ברוך הוא [סנהדרין דף ט"ל ע"א], "והנה נהפך הנגע" שהוא העון, "ללבן" שהוא המצוות, כי שב האדם בתשובה ובמקום שהיה עובר עבירות שב לסגל מצוות, אז "וטיהר הכהן את הנגע" - שגם הנגע עצמו יטהרנו להיות כזכיות.

כוחה של תשובה גדול הוא מאד. אדם שפעל שלא כראוי ועשה דברים שלא יעשו, נמשל לבעל צרעת. יש בו טומאה. כאשר הוא שב בתשובה , הרי כל מהותו מתהפכת, "מדרכי התשובה להיות...משנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה..." (רמב"ם תשובה ד, ד). למרות שכולו צרעת – הכל נהיה זכויות, כשב מאהבה.

אבל מדוע ישנה כפילות של מושג הטהרה? ממשיך רבינו באות ו:

ומה שכפל ואמר "טהור הוא", נראה לפרש על פי מה שאמרו רבותינו ז'ל [ויומא שם] דמה שזדונות נעשים כזכיות היינו על ידי תשובה מאהבה, אבל על ידי תשובה מיראה נהפכים הזדונות לשגגות דוקא ולא לזכיות.

תשובה מיראה מהפכת זדונות לשגגות, ואילו תשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכויות, למצוות! אבל, ישנו תנאי שכתב הבן איש חי ע"ה:

ועיין בספר משל ונמשל סימן ל"ב שאי אפשר לאדם להשיג תחילה תשובה מאהבה, רק אחרי שישיג תחילה תשובה מיראה ושוב זוכה להשיג אחר כך תשובה מאהבה...

רבינו הבא"ח כותב שישנו אוצר וישנו השער לאוצר. לא ניתן להגיע לאוצר ללא מעבר בשער. האוצר הוא תשובה מאהבה, מפני שהוא הופך את העבירות לזכויות, ואילו השער הוא התשובה מיראה, שמאפשר כניסה לאוצר. הבא"ח מסביר שם את הדברים בהרחבה, עיינו שם.

לעניינו מסיים הרב:

וזהו שכיפר "וטיהר הכהן את הנגע" - שיהפוך העון לזכות שהוא טהרה, אם כבר אותו האדם "טהור הוא" - בתשובה הראשונה ששב מיראה, ועתה שב עוד שנית מאהבה.

שתי הטהרות הם בעצם 2 שלבי התשובה: על בסיס ההיטהרות הראשונית הבאה מכוחה של יראה, יש היתכנות להפיכת כל מעשי האדם שאינם טובים – אפילו לזכויות ומעשים טובים.

כבוד הרב! אל תשכח להגיע לדרשה!

כבוד הרב! אל תשכח להגיע לדרשה! / לפרשת שמיני / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

רבינו בוחר להעביר דרך פרשתנו, הערה וחיזוק לאחד האירועים החינוכיים המרכזיים בקהילה: דרשת הרב. בזמן חז"ל היתה ה"פירקא" - דרשת החכם המקומי. כל כך היתה חשובה, שהתירו אפילו לעבור במים ביום כיפור כדי להצטרף אליה! (יומא עז, ב)

לעומת זאת, היו כאלה שלא באו, ממניעים שונים.

רבינו רומז בשיח הקשה שבין משה לאחייניו  - "דָּרֹשׁ דָּרַשׁ" - ביקורת על הנעדרים מהדרשה (מדרשו של שם, אות ג):

ואת שעיר החטאת וגו' (י, טז) -  נראה לפרש דרך רמז ומוסר "ואת שעיר החטאת" - הוא היצר הרע השוער בלב האדם להשיאו לידי חטאת. "דרוש דרש משה" - הוא התלמיד חכם, שעל ידי דרשותיו של התלמיד חכם בתוך קהל ועדה, "'והנה שורף" - שלא יוכל אז היצר הרע להסית ולהדיח והרי הוא כמבוער ובשרוף,

דרשת החכם - יש לה מטרה להסיר את חולשות ויצרי האדם ממנו. בכך שהאדם מתמיד לקבל תורה מדרשת רבותיו, הוא מקבל עזר להצליח במאבקיו.

..."ויקצוף" - ה' יתברך, "על אל-עזר" - על מי שמונע עצמו מהדרשה של הדרש ומניח עצמו בלתי עזר וזהו "אל עזר". ועל "אי-תמר" - על שאינם רוצים באמרות ה' אמרות טהורות, דברי כיבושין היוצאים מפה המוכיח בדרשתו,..

שמות ילדי אהרון פותחים בצמד אותיות שמשמעותם שלילית: "אל" ו"אי". החסרון בלימוד מהחכם גורם לחוסרים בעבודת ה': אין "עזר" בעבודת ה', ואין "תמר", במשמעות של "אימרות", אימרותיה של תורה המעוררות ומרימות את הלומד המאזין.

ומדוע לא באו לדרשה?

והם רוצים רק להיות מ"הנותרים" בביתם ללמוד לעצמם, ואומרים מה בצע בלכתנו לבית המדרש לשמוע הדרשה, הלא מה שידרוש הדרשן יכולים אנו ללמוד בעצמנו מתוך ספרי המוסר.

אדם מרגיע את עצמו בטענה שהוא יכול ללמוד לבד. אנו מבינים שרבינו מעביר ביקורת עדינה על בעלי יכולת הלימוד, אולי אפילו על תלמידי חכמים שלא באים לדרשת המרא דאתרא.

איפה טעותם?

ולא ידעו כי גדולה שמיעה מהלימוד, וכמו שמצינו במורנו הרב רבי שלמה לוריא ז"ל שקבע לעצמו תלמיד חכם אחד מוכיח ללמוד באזניו ספרי מוסר [דבש לפי מערכת ת' אות מ"א]....

יש ערך גדול מאד לכל תלמיד חכם להיות גם "מאזין" ולא רק לומד. הראיה היא מדברי החיד"א המספר על המהרש"ל, רבינו שלמה לוריא זצ"ל, מגדולי הפוסקים בזמן הרמ"א, שהיה דואג שיהיה חכם שיבוא להוכיח אותו בקביעות!

עוד תועלת בלימוד המשותף:

ועוד שעל ידי שילכו לבית המדרש - מקום מקדש מעט ששם השכינה שורה, ימצאו עזר כנגדם לזכות להתעוררות לתשובה, מה שאין כן בהיותם לומדים בבית לבדם.

הדרשה ניתנת בבית המדרש, שם השראת השכינה מעלה את ערך לימוד התורה, כפי שחז"ל דרשו בכמה מקומות (סוכה כח, א לדוגמא)
ועוד כי בהשתתפם עם הקהל לא יבצר מהיות בתוך הקהל ברובי ה', כמה וכמה יראי ה' שניצוצי תשובה בלבם, ומיד במעט מוסר שישמעו יתלהבו ויתעוררו בתשובה, ועל ידי התעוררותם והתלהבותם יתלהבו גם כן עמהם מי שקשים להתלהב ומי שאין בלבם ניצוצי תשובה,...

יש בלימוד בחבורה כח של השפעה הדדית, מה שאין בלימוד של האדם הבודד, שלעיתים השפעתו שמורה לעצמו.

על זה אומרת התורה:

זה מה שסיים הכתוב "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש?" - מדוע לא באתם לבית הכנסת מקום הקודש לשמוע הדרשה, שעל ידה אתם אוכלים ומבערים את היצר הרע בעל החטאת. "כי קרש קדשים היא" - שהבית הכנסת מקדש מעט ששם השכינה שורה, ותמצאו עזר להתעורר בתשובה...

את החטאת – החטא – אוכלים ומכלים יותר טוב במקום הקודש, בבית הכנסת ובבית המדרש, עם הקהילה הלומדת יחד ועובדת יחד את ה'.