המשכן - אמצעי או מטרה?

 בס"ד

המשכן – אמצעי או מטרה? / לפרשת צו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

המשך העיסוק בקרבנות בפרשתנו מאפשר לנו לעיין בגישתו הכללית של רבינו לעניין של המשכן ועבודתו, כפי שהוא מנסחם בספרו "איילת השחר", בדרוש י"ג.

כך הוא כותב:

מסך הערפל הפרוש על האדם מסך החמר המגואל אשר ערפל חתלתו לאפס ותהו נחשב, לולי ה' צבאות אשר הופיע ממרום אל עם קדושו, נשמת שדי הנשקפה כמו שחר להאיר נתיבו, ולשים את כל המעקשים למישור לעזור אליו לפשט הבגדים הצואים מעליו ולגלול את מסך החומר מעל הכוחות הנפשיות ויפשוט החומר מן הצורה עד שהמלך במסבו, והנה ה' ניצב עליו להאציל לו רוח ממרום

שפתו של הרב בספר הדרשות נמלצת וציורית יותר מאשר בפירושיו על התורה. נסביר את דבריו: האדם חי במציאות דמיונית על עצמו ומהותו, בשל גופו ורצונותיו, אותם הוא מרגיש כ"דבר אמיתי". השגחת ה' הביאה לנו נשמה מיוחדת שעניינה לחשוף את האדם לטבעו הפנימי שהוא האמיתי. מכח זה יכול האדם לזכות אף לנבואה!

ולמטרה הזאת רצה הבורא יתברך לתת לנו כלים רוחניים אמצעיים שעל ידם נוכל לגשת אל הקדש פנימה כי זה כל מטרת וחפץ הבורא שיקדש האדם את עצמו עד שיהיה גופו מוכן לשפע נבואיי כמלאכי רום

כדי לחשוף את אותם עומקים הקיימים בנו, ה' הדריך אותנו על ידי אמצעים רוחניים, שיובילו אותנו בביטחה אל הקדושה, עילוי הגוף והבאתו עד לדרגת המלאכים.

ומה הכלי המרכזי להדרכה הזו?

 והוא אצלי הטעם האמתי בצוויו יתברך בעשית המשכן להשראת שכינה שם, שאין זה התכלית האמיתי, אבל (=אלא) המשכן הוא כלי אמצעי להשראת שכינה על עם בחר לו יה, כי מה שהתחיל השי"ת להשרות שכינתו בבית שעל ידי כן...יכנע לבבם הערל בראותם מראה כבוד ה' השוכן בבית הגדול הקדוש, יראה ורעד יבוא בם מהדר גאונו יתברך, ויבואו להתרחק מהדברים המעיקים לנפש המשכלת לשמע בקולו יתברך ולדבקה בו, למען זכך חמרם לשיוכנו (=כדי שיהיו מוכנים) להשראת שכינתו יתברך בם.

המשכן אינו מטרה אלא אמצעי, כך מחדש רבינו. האוירה שהמשכן מייצר, המפגש החי עם השכינה בכבודה ובעצמה מעוררת את האדם לתהליך של תיקון פנימי, שליטה עצמית, סילוק גורמים המבלבלים את הדעת, ומתוך כל זה יזכו להשראת שכינה בעצמם, בתוך גופם – נבואה.

האם נשאר לנו משהו מאותם כלים? האם יש לנו שריד מאותה הדרכה שיכולה להביא לכזו רמה של דבקות וקרבת ה'?

אך אמנם שפע נבואי לא ישג רק ע"י השקידה והעיון בתורת ה'.

הכלי המרכזי הוא לימוד התורה. מה המקור לכך?

ויפרש בזה מאמר המלך שלמה ע"ה בעת כלותו בנין הבית (מלכים א ח) "יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו וגו' להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמר מצותיו ומשפטיו אשר צוה את אבותינו", אשר לכאורה מאד יפלא כי איך שלמה מבקש מאתו יתברך שיטה לבבו ליראה אותו? הלא דבר מוסכם ומקובל מפי רז"ל (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!

שלמה המלך, בתפילתו לאחר סיום בנין המקדש, מבקש שה' יטה אל לב העם אליו. בקשה זו נוגדת עיקרון מוסכם בעמנו, והוא שהמעלה הרוחנית אינה ניתנת לאדם משמים, אלא עליו לטרוח בכוחות עצמו להשיגה! אם כן, מה מבקש שלמה?

אבל הענין הוא כי כבר אמרנו למעלה שצוויו יתברך בבנין הבית להיות כלי אמצעי לבוא על ידו אל התכלית האמיתי לשכן אורו יתברך על נפשות חסידיו, ועל זה אמר שלמה בעת כלות בניין הבית נגד כל ישראל: 'הלא תדעו שכל עיקר ציווי ה' לבנות לו הבית - הכל הוא למען שעל ידו "יהי ה' אלהינו עמנו" ממש לזכות לשפע נבואה "כאשר היה עם אבותינו" שזכו לשפע נבואה. ואח"כ זכר (=הזכיר) הסיבה העיקרית להשגת הנבואה באמרו "להטות" וגו'

המילים "יהי הה' אלוקינו עמנו" אינן מילות תפילה, אלא פניה לעם ישראל, הסבר מהי תכלית כל מה שעשה שלמה. המטרה היא שה' יהיה עימנו, בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. אם נפעל נכון, הרי שיהיה ה' איתנו, בדיבור נבואי, כמו שהיה עם אבותינו. מהי הדרך? "להטות לבבנו אליו"! שאנחנו נטה את הלב לכיוון הנכון, לכיוון הקדושה, לכיוון לימוד התורה ולכיוון המצוות.

בין שוגג לשוגג...

 בס"ד

בין שוגג לשוגג / לפרשת ויקרא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

התורה שניתנה לבני האדם, מאפשרת לנו דרכי תשובה וכפרה. עם סיום בניית המשכן, ניתנות לכהנים ולעם ההוראות כיצד ניתן לכפר באמצעות הקרבנות.

בפרשת האשם נאמר (פרק ה'):

(יז) וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא...

(יח) ... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר  שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ:

שואל רבינו (אות ד):

"והוא לא ידע" הנה זה מיותר, שכבר נאמר תחטא בשגגה והשוגג הוא בלתי (=ללא) ידיעה!

רבינו מדקדק בלשון הפסוק ומקשה שישנה כפילות ביחס למעשה החטא שנעשה ללא מודעות, שהיא היא הגדרת שגגה...

ויתכן שבא לרמוז מאמרם ז"ל (אבות ד, יג) 'שגגת תלמוד עולה זדון', כי אחר היותו חכם היה לו לשקוד על דלתי התורה ולא היה לו לשגוג, אבל עצלות שבו שהיה לו ללמוד ולא למד היא היתה בעוכריו שבא לידי חטא.

ישנם שני סוגי שגגות. האחד הוא הסוג הרגיל. אדם לא ידע על קיומה של עבירה למשל ולכן עבר עליה. רבינו מביא מפרקי אבות שישנו סוג שני, והוא תוצר של רשלנות. אדם בעל יכולות לימודיות, שיכול כל הזמן לרומם את סף הידיעות וההבנות שלו, ואינו עושה זאת – למרות שהוא פורמלית שוגג, הוא קרוב למזיד. לזה רומזת כאן התורה:

וזה יאמר "ואם נפש...תחטא..." יביא קרבן "על שגגתו...ונסלח לו", כי הקרבן אינו מכפר אלא על השוגג, והטעם לסליחה זו יען כי "הוא לא ידע" לקרוא בספר תורת האלהים לדעת לעשות ולהרחיק מן העבירה. אשר לא כן אם היה חכם ומבין מדעתו והיה לו ללמוד ונתרשל ולא למד אז שגגתו נחשבת למזיד, ואין קרבן מועיל למזיד.

המילים "והוא לא ידע" הם הסבר לאיזה סוג שוגג מתכוונת התורה! אין מדובר שהקרבן מועיל לכל סוג של "אי ידיעה", אלא רק לאי ידיעה  שבאה מצד חוסר יכולת. אם היתה יכולת לדעת והאדם לא טרח, כביכול אין קרבן השגגה מיועד לו.

אחריות האדם על מעשיו נבחנת בכמה רמות, ועליו להוסיף במאמץ לגילוי וחשיפת רצון ה', ולא להתחבא מאחורי אי ידעה הבאה מעצלות.

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

 בס"ד

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום בניית המשכן. אולם אנו יודעים שאחרית המשכן היתה פחות טובה, ושתי תקופות של מקדש הסתיימו בחורבן. הסברים שונים נאמרו בחז"ל על הסיבות לחורבנות. רבינו מוצא רמז לטעמים אלה, אצלנו בפרשה:

אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים וגו'. יש לפרש על פי מ"ש בפרק ב' דשבת (דף קי"ט ע"ב) "לא נחרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים",

אחד מהטעמים שהוזכרו בגמרא במסכת שבת, היא ביזיון תלמידי חכמים. מהו הרמז המונח אצלנו?

וזהו "אלה פקודי המשכן", כמו שכתב רש"י שנתמשכן ב' פעמים, "אשר פוק'ד" - לשון חסרון כמו "ונפקדת כי יפקד מושבך", שמה שנחרב ונחסר המקדש הוא "על פי משה", קרי ביה "פי על משה" - שפערו פיהם על התלמיד חכם הנקרא "משה" כמו שכתוב בגמרא "משה שפיר קאמרת", ופירשו המפרשים ז"ל, דכל תלמיד חכם, יש בו ניצוץ ממשה רבינו ע"ה.

ישנו ביטוי המופיע כמה פעמים בתלמוד: "משה, שפיר קאמרת" (לדוגמא, במסכת סוכה דף ל"ט,א'). נאמרו בו מספר הסברים. רבינו מציג את ההסבר הרווחה, שבכל תלמיד חכם יש הופעה מסויימת של נשמת משה רבינו, בהיותו ממשיך של הנחלת התורה לעם ישראל. אם כן, משה רבינו אינו אלא רמז לממשיכי דרכו. העם פוער פיו כנגד תלמידי החכמים, ה' ירחם. זו הסיבה להתפקדות, לחיסרון, של שני בתי המקדש. חסרון הנרמז בכפל מילת "פקודי".

ישנו טעם נוסף לחורבן, המוזכר שם בגמרא:

ועוד סיבה אחרת "עבודת הלויים" רמז לתורה שהיא עבודת הלויים, דשבט לוי היה עוסק בתורה, כמו שאמר הכתוב "יורו משפטיך ליעקב" וגו' (דברים י"ג, י'), "אשר יורו אתכם הכהנים הלויים" וגו' (דברים כ"ד, ח'), "ואת עמי יורו" וגו' (יחזקאל מ"ד, כ"ג), שנחרב בית המקדש בעוון ביטול תורה, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ט', י"ב) "על עזבם את תורתי", שהיא עבודת הלויים.

הכהנים והלויים היו מוסרי התורה באומה. לכן יישוביהם היו פזורים בכל שבטי ישראל. קיומה של אומתנו, תלוי במחוייבות שלנו לדרך ה'. מי שמתווים לנו את הדרך הם תלמידי החכמים. אם ישנו זלזול בכבודם, אין רצון לקבל את דבריהם ולשמוע בקולם. ממילא, גם אין חפץ בלימוד תורה, שהוא עבודתם של הלויים והכהנים. הדרך משם לאובדן דרך קצרה מאד.

התיקון ממילא יבוא דרך חיזוק לימוד התורה, וחיזוק כבוד תלמידי החכמים. דרכם נראה מהי הדרך בה נלך וכיצד עלינו לנהוג כדי לעשות רצון ה'.

כח לקמע?

 בס"ד

כח לקמע? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

על החושן, נצטוו יוצרי בגדי הכהנים, לחרוט את שמות השבטים. מהי המשמעות של זה? מסביר רבינו:

פתוחי חותם איש על שמו לשנים עשר שבט. מזה מוכח, דכתיבת שמות בני ישראל גורמת איזה התעוררות למעלה, דאם לא כן, מה תועלת יש אם יכתבם או לא?

כל בגדי הקודש בנויים על פי סודות רוחניים. הן במבנה הבגד, הן בחומרים המרכיבים אותו, ועוד. כך גם לכתיבה זו יש כח והשפעה לפעול פעולות בעולמות עליונים, גם אם איננו – הציבור הרחב – לא מבינים כיצד הדברים פועלים.

אמנם ייתכן גם פירוש פשוט:

והגם דיש לומר שהוא לכבוד לבני ישראל בראותם שמות ראשי השבטים כתובים באבני הזכרון, בכל זאת נראה לי שהפירוש הראשון עיקר, שכן כתיב אחר זה "ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה'", וזה מורה יותר שעל ידי הכתיבה יש איזה התעוררות למעלה, גם כי לא ידענו איך ובמה.

הכהן הגדול הוא כמובן משבט לוי. כאשר אדם משבט אחר מגיע למקדש ורואה את שם שבטו חקוק על אבני החושן, הדבר מגביר אצלו את תחושת הכבוד השבטי. למרות זאת, מעדיף הרב את הפירוש הקבלי יותר.

ומכאן לתובנה חשובה:

ומזה יש יסוד וקיום לכותבי קמיעות על פי הקבלה מעשית, והפך דעת הפילוסופים הממאנים להבין איך ובמה.

ר' כ'לפון מסיק מכח הכתיבה על החושן לכח כתיבה בעוד הקשר: הקמיעות. בדורנו ישנה זילותא כלפי תחום זה, בשל כניסת שרלטנים לתחום. אולם, ההלכה מכירה בחשיבות וכח קמיעות שנעשו על ידי אנשים ראויים וקדושים, שפעולתם בקמיעות מוכחת. ישנם פילוסופים, ריאליסטים בעיני עצמם, שדוחים את אפשרות פעולת הקמע, כי אינם מבינים את טיב פעולתו. אולם זה לא מדד לאמת:

ודעה זו מוטעית לחשוב כי את אשר לא השיגו אינו אמת. ואם כה יחשבו אז יכחישו גם במציאות גופם וגוף כל נמצא, מדומם צומח חי מדבר. כי בכל אחד יש סודות וסודי סודות עמוקים טבעיים ובלתי טבעיים אשר לא השיגום.

טענה ראשונה: ישנם תהליכים רבים שאנו רואים בטבע, ואיננו מצליחים לרדת עד קצה החקר שלהם (למרות הקפיצות המדעיות העצומות מאז ימי הרב לימינו, עדיין ישנם דברים לא מובנים). זה לא מונע מהם לפעול. ישנם דברים הנסתרים מעינינו, ואנו רואים את פעולתם.

וכן בזמנינו נגלו פלאי הטבע בחוט המושך (מברק), וחוטי השמע (טלפון) והרדיו, גם אוירונים עופפות באויר השמים, ושטים במים מתחת לארץ, וכלי תותח באופנים שונים, וכולם מנסתרות הטבע אשר לא השיגו הדורות והחכמים שעברו. ועתה הם פשוטים וברורים לרבים. ואם זה בטבעיים כל שכן וקל וחומר ברוחניים.

טענה שניה: ישנם חוקים טבע שהיו קיימים מיום בריאת העולם, אולם לא היו מודעים להם וממילא לא ידעו לנצל אותם לתועלת האדם. אם זה כח החשמל, כח העילוי, או כוחות אחרים. כיום – אלה דברים פשוטים וברורים. כך גם ברוחניות: ישנם כוחות רבים הקיימים סביבנו, אלא שלעת עתה אין לנו את הכלים לקולטם.

וממילא:

ובכן שומר נפשו ירחק מהדיעות האלה הנפסדות בעיני אלהים ואדם, ויאמין אמונה אומן כי רבותינו הקדושים וכל המסורת שבידם אמת ואמונה.

יש מי שזכו להגיע להשגות ולכוחות הפועלים באמצעות כתיבה, על פי מסורות מרבותיהם, ועל זה אנו מתבססים באמונתנו. אין לאדם לתמוך את כל יסודותיו על הבנותו, שכן היא חלקית. השילוב של האמונה במסור לנו עם הביקורת השכלית , יובילו אותנו לדרך הנכונה בהבנת העולם, ובעבודת ה'.

בניית המשכן: ראש, ידיים, ו...לב

 בס"ד

בניית המשכן: ראש, ידיים ו...לב / לפרשת פקודי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם סיומה של בניית המשכן, ההתרגשות גוברת. זו של עם ישראל, ולא פחות מכך – של האומנים והאומניות. הרי הם קבלו משימה קשה ביותר: מעבר לעצם העבודה הקפדנית והמדוייקת, מעבר לעצם האומנות בביצוע עצמו, ישנו אתגר שרבינו עומד עליו בדבריו בתחילת הפרשה: הם עובדים ללא כל סקיצה ותוכנית! הם צריכים "להמציא את הגלגל".

אבל ישנו חשש נוסף: משה רבינו הולך לבחון את כל עבודתם, את כל התוצרים. האם יעלו מעשיהם לרצון ה'?

אומרת התורה (פרק לט):

(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה: (מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: פ

מדקדק רבינו: הרי בפסוק מב אומרת התורה שעם ישראל עשו את העבודה כדבר ה', ומה עוד יש לחדש בפסוק מג? מה הוסיף משה בראייתו?

כותב רבינו בהסברו השני (אות ג):

או יאמר בישוב יתור אומרו "וירא משה" וגו' במה שנודע מדרכי העבודה הרצויה אליו יתברך היא כשיעשנה האדם בלתי (=בלי) שום פניה זרה ורק תהיה מכוונת רק לשמו יתברך לעשות רצונו בלבד ולא לשם יוהרא והתפארות וכיוצא, וזה הוא תנאי עצמי המביא האדם לידי חיי העולם הבא, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל על משנת "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך" וגו' עיין שם אמריו כי נעמו.

הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת מכות (ג, טז) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" וכו', כותב כי אפילו אם קיים האדם מצוה אחת מתרי"ג המצוות עם כל הלב, רק לשם שמים, הרי שבכך די כדי לזכות לחיי העולם הבא. נראה מכאן גודל מעלת כוונת הלב, שמכריעה את חיי האדם לטוב וברכה!

כוונת הלב – זה מה שבוחן משה בסיום עבודת בניית המשכן:

וזה יגיד הכתוב כי אחרי אומרו שעשו מלאכת המשכן ככל אשר צוה ה' בלי תוספת ומגרעת, הוסיף עוד להגיד כי "וירא משה" בעין שכלו וברוח קדשו "את כל המלאכה והנה עשו אותה" לא לשם התפארות במעשה ידיהם להתפאר בחכמתם הרמה והנפלאה במלאכה ההיא רק עשו אותה "כאשר ציוה ה'", לעשות רצונו יתברך בלבד לקיים צוויו.

משה מתבונן לא בעיניו – שהרי זאת כבר ידענו שמבחינת הניראות המלאכה נעשתה כראוי. משה מתבונן בראיה פנימית נבואית, והוא מגלה לשמחתו שאכן כוונת העובדים היתה לשם ה' בלבד. יכלו האומנים להתגאות במקצועיותם וכן בבחירתם לעבודה ייחודית והיסטורית זו, אולם לא כך עשו. הם הסירו כל שיקול שאינו נוגע לעצם עבודת ה', והתמקדו בבניה לשם שמים.

ולכן כאשר ראה משה טוב כוונתם ויברך אותם כי אמר כי עתה ראוים אתם לברכה שתשרה שכינה במעשה ידיכם כי אחרי שמחשבתכם קדש ומעשיכם קדש בלתי שום סייג ופסולת ראויים אתם להשראת שכינה.

לפי זה מובן מדוע ברכה מתפרצת בפיו של משה רבינו: מכיון שמה שכיונתם הוא לשם שמים, ראויה השכינה לשרות במעשי ידיכם. ראויה השכינה לשכון בבית זה שבניתם.

וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

אל תתגאה מול בורא עולם!

 בס"ד

אל תתגאה מול בורא עולם! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמלך שם את משכנו באזור מסוים בממלכתו, זה הזמן בו על הציבור להבין שאין זה ההקשר הנכון להראות יוקרה ושררה. הלא המלך כאן, ומי בכיר ומכובד ממנו? דבר זה נכון כמובן גם כאשר הקב"ה מחליט להשרות שכינתו בתוך עם ישראל.

הדבר הזה גורם להרתמות מלאה של העם (שמות לה, כא):

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:

האיסוף מושלם תוך זמן קצר ביותר, ומשה רבינו נאלץ להוציא הוראה להפסיק לתרום!

אולם רבינו מרגיש שיש כפילות בפסוק זה. מדוע מוזכרים גם איש אשר נשאו ליבו, וגם אשר נדבה רוחו אותו? ועוד יש לדייק: מדוע התורה משתמשת בביטוי "נשאו ליבו" ולא "נדבו"? וכך הוא מפרש (אות ד):

או יאמר על כפל אומרו "כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו" וגו' וגם יובן אומרו 'נשאו' לבו ולא 'נדבו' לבו, יתכן כי יש אנשים שהטבע הטביע בם גאות לב וגסות הרוח עד שלא יוכלו לשאת משא על כתפם בלכתם בחוץ, ופה הגיד שבחם של ישראל שגם 'כל איש אשר נשאו לבו' שהתנהג תמיד בנשיאות ובגבהות לבב, וגם כל איש אשר נדבה 'רוחו' אותו שבו גסות הרוח, כי הגאוה באה מיסוד הרוח, יחד כולם שינו אך הפעם את מנהגם והביאו הם בעצמם את תרומת ה' מרוב חשקם ואהבתם במצות ה'!

ישנם אנשים שלא לכבודם לשאת דברים בחוץ. זה נראה להם מעין מלאכה של איזה סבל פשוט עם. ישנם כאלה שהגאווה טמונה בליבם, וגורמת להם לפעול באופנים המייקרים את עצמם באופנים מעגלים שונים. כאן קרה דבר פלא: הגאוה הסתלקה לקראת בואו של מלך מלכי המלכים לחנות בתוכנו! גם הראשון, זה ש"נשאו ליבו", שאינו מראה סימני "עממיות" כלפי חוץ, וגם השני ש"נדבה רוחו", הורמה רוחו, הוא גאוותן ושחצן, הפתיעו בהתנהגותם. הם בכבודם ובעצמם נטלו את התרומה להביאה בשמחה לבניית בית לה' יתברך.

והוא על דרך מאמרם ז"ל אצל מצות בכורים (תוספתא ביכורים  ב, ח) שאפילו אגריפס המלך מביא הסל על כתפו, להורות שאין גבהות לפני המקום.

גם אצל הנשים היה ניכר שהן יצאו מגידרן והרגלן מתוך ההתלהבות הרבה:

ואומרו 'ויבואו האנשים על הנשים' להורות שגם נשים שאננות אשר כל כבודם הוא לשבת בית פנימה ובחוץ לא ישכנו רגליהם, יצאו מגדרם בפעם הזאת, והביאו הם בעצמם את תרומתם ולא שלחו ע"י בעליהם ומשרתיהם.

הנשים בזמנם היו יותר שוכנות בית. היינו מצפים שהן לא תבאנה בעצמן את המתנות והתרומות, אלא תשלחנה בידי שליחים. מדגישה התורה שמרוב התלהבות יצאו הן בעצמן מביתן-מבצרן ותרמו ברגשות שמחה וקודש את החומרים ואת העבודה לבניית המשכן.

נכיר נא בעצמנו את ערכנו מול נוכחותו של הקב"ה בעבודת התורה והתפילה, ומתוך כך נגיע בענווה אמיתית ובשמחה.