יום חמישי, 26 במאי 2022

עשו - וחיו !!

עשו-וחיו!!  / לפרשת במדבר / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עם חלוקת המשימות במסע לקראת ארץ ישראל, הקב"ה נותן הנחיות מיוחדות לשמירת המשכן. רק הלויים מובילים את המשכן וכליו. וגם הם – ייכנסו למשכן רק כאשר הכהנים יכסו את הכלים, לבל יראו אותם הלויים.

רבינו מוצא כאן רמז, למעין מתח שעלול להיות קיים גם בעולם ללא משכן. המתח בין הצמודים ללימוד התורה, לבין אלה שאילוצי החיים מעכבים אותם להתקרב יותר ללימוד התורה. הדרך לגשר על הפער, רמוזה כאן:

וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים אהרן ובניו יבואו, ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו - נראה לפרש פסוק זה על ענין המחזיקים בידי התלמידי חכמים, ובפרט הנהו תלמידי דבי רב העניים שמהם תצא תורה.

יש כאן רמז לאנשים המחזיקים בידי תלמידי החכמים לעסוק בתורה. במיוחד מדגיש הרב את חשיבות העזרה לתלמידים העניים, שעליהם אמרו שמהם במיוחד תצא התורה.

"וזא'ת" - היא הצדקה כדכתיב "וזאת התרומה". "עשו להם" - לחכמים ולתלמידים, ואז "וחיו ולא ימותו" - קאי על העשירים והמחזיקים, על דרך מה שאמרו רז"ל  "כל מי שיש בו טל תורה - טל תורה מחייהו. ומי שאין בו טל תורה - זוכה לתחיית המתים ע"י החזקת ידי החכמים", וזו כוונת הכתוב (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה".

הצדקה לטובת עמלי התורה- היא הדרך להתחבר אל הנצח, עץ החיים, התורה הקדושה. גם אם הוא עצמו לא זוכה לשקוד בהתמדה, יכול לסייע. בזכותו יש אנשים הדבוקים בתמידות בתורה, וגם הוא אוחז בנצח.

"בגשתם את קדש הקדשים" – רצה לומר, שיזכו בעולם הבא, להיות עם התלמידי-חכמים, כמו שאמרו רז"ל (פסחים דף נ"ג ע"ב) "עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה"...

העושים כן – מובטח להם חלק טוב עם עמלי התורה בהם תמכו. הדבר רמוז שיגשו ל"קודש הקדשים", מקום העליון שבעולם הבא.

הרב מציע רמז נוסף, אולם אנו נדלג לשלישי על פי אותו העקרון:

אי נמי (=או גם) "וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים", שע"י שיחזיקו בידם עתה בקטנותם ויהיו תלמידי חכמים, ימצאו די פרנסתם וחיותם בעבודת הקדש חזנים מלמדים דיינים וכיו"ב,

לפי פירוש זה, המילים "וחיו ולא ימותו" אינו מדבר על הנדבנים, אלא על הלומדים, שימצאו פרנסתם ולא ימותו, במהלך העלייה בתורה, שהיא היא הכניסה אל קדש הקדשים הרמוזה כאן. אם נשקיע בלומדים בצעירותם, שיהיו פנויים מעול הפרנסה:

"אהרן ובניו יבואו" - שנחזיק בידם עד שיהיו רבנים, סמל אהרן ובניו, דכתיב בהו (=שנאמר עליהם) "ואת עמי יורו וגו" [יחזקאל מד, כג] "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו' (מלאכי ב, ז)...

אם נתמוך בהם כעת, בעזרת ה' יגדלו ויוכלו לעבוד את עבודת הקדש ולהתפרנס בכבוד. ההשקעה בתחילה תניב פירות משמעותיים לעם בהמשך.

עלינו להטות את שכמנו להקמת התורה באומה, "אם אין קמח אין תורה", ובכך לדאוג ליצירת דורות של מנהיגים רוחניים ופוסקי  הלכה.

שבת שלום,

רועי

רבינו משה (כ'לפון) כרועה נאמן לעדתו

רבינו משה (כ'לפון) כרועה נאמן לעדתו / לפרשת במדבר / מתורתו של רבינו כ'לפון הכהן זצוק"ל

רועה נאמן היה מוהרמ"ך על עדתו. ידע להנהיגם בחכמה ובתבונה, בין בימים שגרתיים ובין במצבי משבר. ידע להעמיד אנשים על דבר אמת והלכה, ומאידך עינו היתה צופיה ברחמים לצרכיו של הציבור. ישנן דרשות רבות שהרב נשא בשבח מצוות הצדקה.

גם בפרשתנו, הרב מחבר בין דיוק לשוני לעניין הצדקה (דרכי משה, ח"א):

ידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוויים: וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקודשים אהרן ובניו , ובאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו:

הכתוב עומד ומזהיר אל הכהנים שלא יגרמו מיתה לבני קהת, על ידי התרשלותם לכסות כלי הקדש. ועם כי לא עשו בזה מעשה בידים אלא בשב ואל תעשה, הזהירם הכתוב בלשון זה אל תכריתו וכו'.

ישנו ציווי על הכהנים שלא יהרגו את הלויים. מה הכוונה? וכי תעלה על דעתך שיעשו זאת? אלא מדובר על הריגה – בפסיביות. אין ללויים לראות את כלי הקודש, ועל הכהנים הוטל, לכסות את הכלים, לפני הנעת הכלים למסע.

ומה זה נוגע לחיינו אנו? ממשיך הרב:

ומזה אנו למדים גם כן לעניין העני והאביוו הבא ליטול צדקה שלא להעלים עין ממנו. וכן אמרו רבותינו ז”ל בכתובות דף ס"ח ע"ב כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע”ז...

התעלמות ממצוקת העני – כמוה כהריגתו! פסיביות – גם היא הורגת ח"ו.

מכאן הרב מאריך בדרוש על חיוב הצדקה, חלקי הצדקה ומדרגותיה.

הרב מגלה כאן חיבור למצוקה קונקרטית, שאולי לא ניתפסת ממש כראויה לסיוע:

ובימינו אלה יש עוד צדקה גדולה עד מאד והיא שייכא גם לעשירים ולבינוניים, והוא מי שיש עליו איזה חוב לשלם אותו אם בכמפיאל (שטר חוב) אם בהוצאת משפט, ואם אינו משלם יורדים לנכסיו ומתמוטט ממש, על ידי שיצא עליו שם איש נשבר ועני, ולפי האמת יש לו כהנה וכהנה סחורות או קרקעות ורק לפי שעה לא השיגה ידו לשלם וכיוצא בזה,

הרב מדבר על אנשים שלקחו הלוואות, אולם אין להם לפרוע מזומן. אם יגבו את נכסיהם, הרי שבזה עלולים אותם אנשים לקרוס לגמרי, בהעדר מזומנים ובהעדר נכסים. הרב מציע להקים קופה מיוחדת למטרה זו, שתתן מעין הלוואות גישור. הרב מלהיב ומעודד את הציבור, להרתם לעניין, ולראות בכך את הצדקה במעלתה העליונה. חלק מהעניין הוא גם לתת ייעוץ כלכלי להמשך:

ומי שמחונן אותו וממשכנו לשם הצלתו של הלוה,...אין ספק כי הוא בכלל המעלה הגדולה של מעלות הצדקה שאין מעלה גדולה ממנה... וכן בכלל להשגיח עליו ולהורותו דרך ישר לבל יבוא עוד פעם לידי מדה זו.

מי שמכיר את כתבי הרב, יודע כי הרב היה מאד נמרץ ומעשי. בשלב זה של הדרשה, הוא ממש נותן תוכנית אופרטיבית, להקמתה ותיפעולה של קופה ייחודית זו. הרב נוקב בסכומי ההלוואה, מטרות מדוייקות, זהירות מאיסור ריבית, ועוד.

הרב הקים קופות צדקה יעודיות לפי הצרכים שהיו בקהילתו, ומסר את ניהולן לנאמנים, תוך פיקוח על הביצוע.

מסיים הרב בתזכורת כי חיי קהילה ישראלים, מחייבת את התלות ההדדית (כפי שכתבנו בדרשה על פרשת בהר, עיינו שם), ואת הצורך לעזור כל עוד יש יכולת:

...ולכן ירחם על זולתו, כי כל המרחם מרחמים עליו מן השמים, וזכות הוא לו, בזה ובבא. ברבות הטובה.

 

 

שכינה וכבוד

שכינה וכבוד / לפרשת במדבר / משך חכמה

במסגרת סדרי המסע במדבר ישנן הוראות לאירגון גם תוך כדי תנועה, ולא רק אירגון סדרי חניה.
למה זה חשוב? מה זה מלמד?
אומר רבינו המש"ח (במדבר פרק ב):
)יז) ונסע אהל מועד מחנה הלויים בתוך המחנות, כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם. הענין, דכבוד לא שייך רק כשהם במקום מלך הכבוד, אז היה יהודה בכור לדגלים וראובן שני לו. וכן מחוקי הנימוס, כשיש נכבד, אז צריכים לישב במשטר וסדר.

כאשר ישנו מעמד רשמי, הכבוד מחייב סדרים. גם במדינת ישראל, אגב, ישנם חוקי טקס היכן יושב כל אחד מהנכבדים באירועים ממלכתיים: נשיא, רה"מ, יו"ר הכנסת, נשיא ביהמ"ש העליון, הרבנים הראשיים, וכן הלאה. האירגון של הישיבה סביב המשכן הוא נגזרת של הכבוד האלוקי השוכן עם עם ישראל. במעמד של כבוד יש לתת כבוד זה לזה.
ראיות מחז"ל?
ולכן בפרק הניזקין הפליגו רז"ל בשמירת הסדר בקריאה לספר תורה - החשוב קודם. ורמז לזה מצאנו בפרק שלושה שאכלו (ברכות מז, א): אין מכבדים אלא בפתח שיש בה מזוזה, וכל שכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שכבוד אינו רק (=אלא) במקום מכובד.

גם בקריאה בתורה ישנם סדרי עליות, כגון כהן, לוי ישראל, ואם יש ת"ח ישראל, הוא קודם לכהן (הידעתם שהרב עובדיה זצ"ל היה קבוע עולה ראשון, גם כשהיה כהן?). הסיבה היא כבוד התורה. בזימון – מכבדים את הגדול, וגם זה רק במקום אכילה מכובד. ולא למשל אם אוכלים בדרכים.
חוץ מהמסע במדבר...
ואין מכבדים בדרכים. לכן אמר כאן שסדר הדגלים הוא לסדר חנייתם אצל אוהל מועד, הסדר הזה יהיה בעת המסעות גם כן, שאינו דומה לשאר דרכים שאין כבוד ואין סדר למעלה ולקדימה, משום שאהל מועד נוסע בתוך המחנות, ומלך הכבוד שרוי בתוכם, אם כן צריכים להיות בסדר חנייתם על ידו.

כאן ישנו יוצא דופן: ה' נוסע איתם לכל מקום, והסדר נתבע מתוך היותם במעמד מתמיד של לפני ה'.
מאז נכנסו ישראל לארץ, הארון והמשכן חנו בכמה תחנות, עד שנתקבעו בהר המוריה. אולם מכאן בכל זאת נותר לנו להבין את הכבוד הנתבע במקומות בהם כבוד ה' שורה, ובמיוחד בתי כנסיות ובתי מדרשות.

איפה הפייסבוק שלך?

איפה הפייסבוק שלך? / לפרשת במדבר / אור החיים הקדוש

עם תחילת המניין של עם ישראל בחומשנו, נראה כי התורה נותנת הוראה כפולה לספירה:

{ב} שְׂא֗וּ אֶת רֹאשׁ֙ כָּל עֲדַ֣ת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כָּל זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃ 

{ג} מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ 

מדוע לומר גם "שאו את ראש " וגם "תפקדו אותם"? מבאר אור החיים הקדוש:

להעירך בכוונת אומרו שאו שיכוין על פי דבריהם ז"ל (ילקוט כאן) שאמרו שנתקנאו או"ה בישראל מה ראו להתקרב וכו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ספר איקונין שלכם, ונמצא כל אחד אינו יודע מאיזו משפחה הוא עד כאן. הרי כי יקפיד ה' על היחוס ויושפל כל החסר ספר איקונין, לזה כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל קדם לומר שאו לשון נשיאות ורוממות למצוא  לכל א' ספר איקונין מה שאין כן באו"ה, ...

האומות מתקנאות מדוע דווקא עם ישראל קבל את התורה, והן מתמרמרות לפני ה'. אומר להם ה': הביאו את ספר האיקונין (=פנים, face  בלע"ז) שלכם, כלומר: ספרי ייחוס (כך מפורש בילקוט שמעוני בתחילת הפרשה).

רוצה ה'  לומר: כדי לקבל תורה, צריך איזושהי יציבות תרבותית, רצף, שרשרת, המשכיות שיכולה להביא למחויבות כלפי ערכים עליונים. בעם ישראל יש רצף וממילא ניתן לתת לו תורה. אם כן יש כאן מעלה של עם ישראל, וזו משמעות נשיאת הראש. אם כן, " תפקדו אותם"  היא ההוראה האופרטיבית לביצוע הספירה.

אנו עומדים לפני מתן תורה מחודש. עלינו להבין לאור הנ"ל כי לא מתוך אחריות כלפי עצמנו בלבד אנו באים, אלא מתוך מחויבות כלפי הדורות שקדמו לנו, וכלפי הדורות הבאים. תורת נצח מחוברת מימד הנצח שבעולם החומר, המשפחה.

חוסר העיקביות בגישתם של נדב ואביהוא

חטא נדב ואביהוא – חוסר עיקביות... / לפרשת במדבר / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מותם של בני אהרון ע"ה, מוזכר שוב אצלנו בפרשה (במדבר פרק ג'):

ד וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה', בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים, לֹא-הָיוּ לָהֶם;

בפשט הדברים, יש כאן תיאור עובדתי "יבש" של הנתונים: נדב ואביהוא נפטרו בזמן שהעלו אש זרה לפני ה', וכל זה ארע לפני שזכו לפרי בטן.

אמנם המפרשים הבינו שיש כאן קשר בין הדברים, בין החטא שחטאו, לבין מותם, ופטירתם ללא ילדים, ה' יצילנו. כך כותב רבינו:

בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם. נראה לפרש על פי מה שכתב הרב חתם סופר בתורת משה, דמשום הכי לא היה להם בנים, מפני שלא נשאו נשים, וזה ברמות רוחם שאמרו אין שום אשה כדאית להם,...וכן אמרו חז''ל שהיו רוצים בשררה והי הולכים אחרי משה ואהרן ואומרים מתי ימותו שני זקנים אלו ונטול אני ואתה את השררה.

החתם סופר, מסביר שחטא בני אהרון היה גאוותם, שבאה לידי ביטוי בכך שהרגישו ששום אשה לא מתאימה להם, וכן שחיכו להחליף את משה ואהרון. והדבר רמוז בחטאם, ומוסיף רבינו, שגם בעונשם:

וידוע דהגאוה נמשלה לאש שהיא עולה למעלה ומפני זה אמרו חז''ל כל המתגאה נידון באש. ואפשר דזהו טעם עונשם באש מפני שחטאם היה בגאוה ואף כי בודאי כוונתם לשמים...

האש עולה למעלה, כמו הגאוותן, ולכן נענשו באש. רבינו זהיר בכבודם, ומסביר שמדובר על חטא לפי ערכם ומעלתם, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

רבינו מביא הסבר נוסף, המציג כיוון שונה לחטאם:

ובדרך זה יש לפרש עוד במה שכתב הרב מעינה של תורה פרשת שמיני, במה שאמרו ז''ל שלא מתו נדב ואביהוא אלא מפגי שלא נשאו נשים ועוד אמרו מפני שהיו מהלכין אחרי משה ואהרן כנ"ל דשני טעמים אלה משלימים זה לזה דמה שלא לקחו נשים י"ל מפני שנפשם חשקה בתורה כמו שאמר בן עזאי אך מכיון שרצו בשררה והרי הרבנות גורמת לביטול תורה ויש כמה גדולים שהרחיקו את עצמם מהרבנות מטעם זה א"כ הוכח יוכיח שלא ביטלו פריה ורביה מטעם שנפשם חשקה בתורה ולכן נענשו ע'"ש...

רבינו מביא את טעמו של המעיינה של תורה, המסביר שחטאם היה בעצם בכך שנעו בשני מסלולים רוחניים הפוכים. ההימנעות מנשיאת הנשים, והציפיה לרשת את ההנהגה, נובעים משני כיוונים מנוגדים, מרצונות הופכיים. ההיפך הוא ביחס ללימוד התורה: בן עזאי היה תנא שלא נשא אשה, עקב השתוקקותו לעסוק בתורה. בני אהרון גם לא נשאו מסיבה זו (ולא בגלל הגאווה, כמו בהסבר הקודם). מצד שני, אם הם דורשים גדולה, הרי שבהכרח הדבר יפגע להם בלימוד התורה. אם כן – יש כאן חוסר עיקביות ביחסם לתורה, הגורם לפגם כפול: מניעת פריה ורביה וגם ביטול תורה. לפי ערך מעלתם, הדבר גורם לענשם הכבד:

וזה שאמר "בהקריבם אש זרה", שהיא הגאוה והשררה שבקשו לקחת ממשה ואהרן אביהם, ואם כן לא היה אכפת להם מן ביטול תורה, ובכל זאת "ובנים לא היו להם" שלא לקחו אשה ולכן נענשו.

לכל החלטה שאדם עושה יש השלכות. אדם מודע, יודע את ההשלכות של החלטותיו. גם בהחלטות ברוחניות, יש לעיתים ויתורים. אדם שמשקיע שעות רבות בחסד, ודאי ייפגע הדבר בלימודו. ואדם העמל בתורה, ודאי פנוי פחות לעשות חסד. אולם אם האדם לומד פחות כי רוצה להיות פנוי לעשות חסדים, ובסוף גם חסדים אינו עושה – מה יהיו טענותיו?

שנזכה להיות עיקביים בעבודת ה', אמן.

 

לע"נ  שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי

יום חמישי, 19 במאי 2022

נס או טבע - מה גדול?

נס או טבע – מה גדול? / לפרשת בחוקותי / המשך חכמה

"מילתא תמיהא – מידכר דכירי אינשי".

חז"ל ציינו במשפט זה את הנטיה האנושית לתת את הדעת, דווקא אל המופלא והחריג, ולא להתייחס אל הרגיל והשגרתי. שמש זורחת, גשמים יורדים וחיטה הגדלה בשדות – אינם מהווים גורם מפתיע או מרגש – עד שמשהו חלילה משתבש.

מתוך כך, אנו גם לא מתבוננים בטוב ה' המחייה ומופיע את סדרי העולם, ובכך – אנו מפספסים הזדמנויות רבות להודות לו על כל הטוב העוטף אותנו – כדרך הטבע. זו בעצם הבטחת התורה בתחילת פרשתנו, כדברי המשך חכמה (ויקרא פרק כו):

(ד) ונתתי גשמיכם בעתם. ...העניין, דההנהגה הנסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם שתתנהג באופן הטבעי, אשר היא בת אלקים וכל תכיל. שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די.

הטבע לא פועל באופן של "שגר ושכח" מהבורא יתברך. הוא מונהג ומודרך על ידי בורא עולם, המשפיע כפי רצונו וכפי מידתם של בני האדם, וגם הטבע – יכול להיות מבורך ומשופע. למשל: האם ידעתם שבמדינת ישראל גדלה כמות ענבים כפולה על כל יחידת שטח בהשוואה לעולם?? 

המש"ח מתייחס לאירוע מכונן שארע בימי שמעון בן שטח. באותה שנה הגשמים ירדו כמו בשדה המושקה באופן ידני: פעמיים בשבוע, בלילות רביעי ושבת. כמו שעון השקייה. התוצאה? "עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני זיתים, ועדשים כדינרי זהב"! כלומר: גם בטבע מתגלה יד ה' המכוונת את המהלך וממילא את התוצאות.

חכמי אותו דור שמרו דוגמיות מתבואת אותה שנה. מה המסר אותו רצו לשמר?

רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור, גם באופן טבעי יוכל להתברך. ובזה נתברכו ישראל "אם בחוקותי תלכו", אז גם חוקות שמים וארץ ילכו במישור,

הטבע אינו אלא נס רצוף. רצון ה' מכוון את מהלך התפתחות ויצירת החי והצומח. מעשי האדם לטובה מקרינים ומשפיעים טוב ושפע על הכל. (יש מקום לדון במשמעות של הביטוי "השגחה פרטית" בו הרב משתמש כאן, אך הדבר חורג מדיוננו כעת).

פרשתנו מלמדת שישועה לא צומחת וברכה לא מגיעה רק דרך נס, אלא גם – ובעיקר! – דרך הטבע. הנס, כך יוצא מכאן, הוא רק למצבי קטנות אמונה, חולשה בתחושת השגחת ה', וכיו"ב. האדם השלם הוא הרואה את יד ה' דווקא בשגרה:

... ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה - לכן יש נסים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה.

הנס מעיד על יוצר הטבע, אך בבחינת אמצעי, למטרה, שהיא הכרת ה' בכל יום ויום, בכל תנועה ובכל תופעת טבע רגילה ויומיומית.

 

יום שלישי, 17 במאי 2022

עובד את ה', או את השכל שלי?...

עובד את ה' או את השכל שלי? / לפרשת בחוקותי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הברכות המופיעות בתחילת פרשתנו, מותנות בעשייה מצידנו (ויקרא כ"ו,ג'):

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃

הכתוב כורך את החוקים ואת המשפטים כתנאי אחד לקבלת הברכה.

מה הקשר ביניהם? האם ישנה גם תלות? כותב רבינו:

ועוד נראה לי בדרך רמז על פי מה שכתב הבן איש חי ז"ל ריש פרשת חקת לחקור, דכיון שגם החוקים הכתובים בתורה יש בהם טעם, אם כן למה התורה לא כתבה הטעם שלהם, והשאירה אותם כחוק בלי טעם? ותירץ, דהקב"ה רצה לנסות את ישראל אם ישמרו את המצוות לשם ה', ויהיה לבם שלם עם ה' לשמור את החקים כמו המשפטים, עיין שם.

הבן איש חי, רבינו יוסף חיים מבגדד ע"ה שואל:הרי לכל מצוה יש הגיון. גם לחוקים, שטעמם אינו נגלה לשכל אנושי, ודאי ישנו טעם והגיון. אם כן, מדוע הקב"ה לא מוסר לנו אותו? הרי בכך נוכל לקרב את הקיום אל ליבנו! ומתרץ הבא"ח, שהחוק הוא מעין מבחן אמונה: האם אתה עושה את המצוה לשם ה', או רק אם אתה מבין.

רבינו לוקח את העקרון הזה, צעד אחד קדימה:

וזה שאמר " אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו" - שניהם כאחד טובים - אז זה סימן, "ועשיתם את'ם", אותיות אמ'ת, שאתם מקיימים המצוות לאמתתם, כלומר באמת לשם שמים, ולא רק בגלל הטעם שנמצא בהם, שהם כמצוות שכליות.

אדם המקיים את חוקי התורה, שטעמם אינו מושג לנו, מעיד כי כל מצוותיו לשם שמים! אם לא היה מקיים את החוקים, היינו אומרים, שמא קיום שאר המצוות אצלו, הוא מפני טעמם הנקלט בשכל האנושי! ממילא, כששני סוגי המצוות מקויימות יחדיו, יש חותם של אמת, על כלל עבודת האדם כלפי ה'.

לפי זה מסביר רבינו את הפסוקים המופיע בתהלים פ"ט:

לב  אִם-חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ;    וּמִצְו‍ֹתַי, לֹא יִשְׁמֹרוּ.

לג  וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם;    וּבִנְגָעִים עֲו‍ֹנָם.

וכך הוא מסביר:

וזהו רמז הכתוב "אם חקתי יחללו", אז גם "ומצותי לא ישמרו" אפילו שמקיימים!

ישנה תלות וזיקה בין החוקים למשפטים: מי שאינו מקיים את החוקים, ובזה הוא מחלל אותם, הופך אותם לדבר חולין, בזה עצמו הוא מראה שהמצוות – אותם הוא לכאורה שומר! – אינן אמיתיות אצלו, ואין הדבר נחשב כאילו הוא מקיימם.

התורה – חותמה אמת. גם קיומה צריך להיות ממקום של אמת.

ויהי רצון שנזכה לעבוד את ה' באמת ובשמחה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום,

רועי

 

יום חמישי, 12 במאי 2022

חירות קשה, ועבדות מרוממת

 חירות קשה ועבדות מרוממת / לפרשת בהר / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הפער בין הערכים שהובילו את המציאות בעבר לבין הערכים המקובלים היום, מייצר לא מעט שאלות. סוגיית העבדות היא אחת מהסוגיות הללו. עבדות היתה דבר הברור מאליו בעבר. העולם המודרני רואה בכך פגם מוסרי, ואילו מהתורה נראה כי השיעבוד של העבד הכנעני הוא לכתחילאי, והוא אף עובר בירושה, משל היה חפץ, חלילה.

על אתגר זה עומד רבינו במנחת כהן:

(כה, מד) מהם תקנו עבד ואמה. רבים תמהו איך תורתנו הקדושה ציותה לנו לקנות עבדים, והנה בזמן הזה הסכימו כל האומות לבטל מסחר זה שהוא נגד האנושיות! והמתבונן יראה דאין מקום לקושיא זו, כי בזמן ההוא היו העבדים נמכרים בכל העולם ואם לא יקנה ישראל יקנה זולתו מן האומות

תשובת רבינו היא, שאכן נקודת המוצא היא שמדובר על המציאות הרווחת: כל העולם סחר בעבדים. השאלה לא היתה "האם ייקנו", אלא "מי יקנה"? ופה, כך מחדש לנו רבינו במבטו, אנחנו משמשים כמושיעים לאותם עבדים. מדוע?

ולכך ציותה תורה לישראל לקנות שעל ידי זה הוא מפרישו מן העבודה זרה, וגם יהיה חייב בכל המצוות שהאשה חייבת בהם, והרי הוא מכניסו תחת כנפי השכינה, ואם אח"כ ישחררנו יהיה ישראל גמור, ונמצא דטובה גדולה הוא עושה עמו במה שקונה אותו.

גוי שנקנה כעבד: א. מופרש מעבודה זרה, שהיא שחיתות ורשעות תיאולוגיות ומוסריות גם יחד. ב. מתחיל קשר של מצוות עם הקב"ה, ומעלה את עצמו ומעשיו. ג. כשישוחרר – יסיים תהליך גיור, ויהיה כבן ישראל!

יוצא לפי זה, שדין העבדות הוא מעין הרחבה, של השליחות האוניברסלית של אברהם אבינו, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". משימה של הבאת ברכה לאנושות, לא רק באופן של הדרכה תורנית חינוכית ישירה.

אם כך – אולי אחרי ה"סמינריון" הזה, נשחרר אותו? מה הגבול?

ומה שלא נתנה תורה גבול לשחררו, ואדרבא ציותה "לעולם בהם תעבודו", "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", משום שהעבדים הם פרוצים בגזל ובזנות כידוע, בכמה דוכתי (=מקומות, סוגיות) בגמרא, ולכן יש לחוש שכאשר ישתחררו יעשו מה שלבם חפץ, וילמדו אחרים מהם את מידותיהם המושחתות, לכך ציותה תורה שיהיו תמיד תחת מרות האדון הם ובניהם, שהטבע שבאב מוריש אותו לבניו,

התלמוד אומר שישנן תכונות אופי קשות המוטבעות בבני כנען. באחת הסוגיות, הדבר מתואר באופן, שכאילו כנען השביע את בניו להיות מושחתים! התכונות הבולטות לרעה הינן גזלנות ופריצות. אם הן תצאנה כאשר התיקון טרם הוטבע, המחיר עלול להיות כבד: דוגמא והשפעה רעים ביותר. המרות והשליטה של אדון ראוי, חוסמת את הצדדים הרעים מלהופיע, וממשיכה את תהליך ההטמעה של חיי עבודת ה'.

ומתי זה ייגמר? ה' יתברך, הבוחן כליות ולב, יברר לנו מתי הגיע הזמן:

וכאשר יתוקנו יזמין להם הקב"ה איזה סיבה לשחרורם, כמו שמצינו ברבי אלעזר, שחרר עבדו להשלימו למנין וכיוצא בזה.

התלמוד בברכות מספר על מקרה בו ר' אלעזר היה צריך מנין, והיה חסר אחד. ר' אלעזר שחרר את עבדו הכנעני, ובכך הוא נעשה יהודי שלם, והצטרף למנין. רבינו רואה בזה מעין סמל: העבד הכנעני הזה, תיקן דרכיו, ומעתה הוא יכול להצטרף לכלל ישראל בכל. מעשה המבוטא בהשלמת מנין. כך יזמין הקב"ה מצבים, שיגלו כי אכן המציאות הגיעה לתיקונה.

נראה כי רבינו רואה בתהליך היציאה של העולם מעבדות, בשורה של עליית קומה בישרות ובמוסריות בעולם.

שבת שלום,

רועי

 

לעילוי נשמת תלמידי אהובי, ר' יהונתן חברוני זצ"ל,

שנספה באסון מירון.

הגילדה הכלכלית הישראלית

הגילדה הכלכלית הישראלית / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית הריבית העסיקה ומעסיקה את עם ישראל בעבר ובהווה.

הכח הכלכלי של ההלוואה – ואף הכרחיותו הכמעט מוחלטת – היווה ומהווה אתגר הלכתי. לא פחות מכך – ישנו אתגר רוחני-אמוני. אתגר זה אף שימש במהלך הדורות כחרב ביד הגויים להשמיצנו, וכלשון ר' משה כ'לפון (יד משה, ה):

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. בימי גלותינו בארצות העמים, תמיד שואלים לנו האומות, איך אנחנו מלוים ברבית רק לאומות, ולא לאחינו בית ישראל ? ומחפים בזה עלינו כמה דרכי אשמה ועלילות שוא.

היהודים שהודרו מעבודת החקלאות במהלך הגלות, נאלצו לעסוק בכספים, ונהיו מלווים בריבית – לגויים. הגויים ראו בזה פגיעה: מדוע ליהודי אתה מלווה ללא ריבית, ולגוי עם ריבית?

עונה הרב:

ובאמת תשובתם מבוארת וידועה. כי מצד האמתות והצדק כל אדם רשאי בעצמו למכור את סחורתו וללוות את כספו כפי מה שיראה לו...ואך ורק בדרך זו לפנים משורת הדין גזרה התורה אומר על כל אחד מישראל שלא ללוות בבשר ומרבית. ואם כן , לא חלה אזהרה זו רק עלינו בית ישראל הנקשרים והנאסרים בעבותות התורה וחבליה.

אומר הרב: התשובה פשוטה: הריבית כשלעצמה היא לגיטימית. תעשה בכספך כרצונך, ותרוויח. איסור ריבית בישראל הוא בגדר "לפנים משורת הדין", לאומה הישראלית.

וראיה ברורה לזה, כי אנחנו מלוים מן האומות לעצמנו בנשר ותרבית, הגם כי האיסור מן התורה חל על הלוה והמלוה!

ועוד בה, כי מצד הישוב המדיני יש פנים לומר דמצווה ללוות ברבית ישראל מגוי, וגוי מישראל. כי לולא זה ננעלת הדלת בפני הנצרכים, וכמו שכן מעידים כל העולם כמה פועלות בתי הבנקי'ם בהישוב המדיני, אשר אי אפשר לכל אלו קיום בלתי נשך.

אם אסור היה להשתמש בריבית – אסור היה ללוות מגוי, שהרי איסור ריבית אינו חל רק על המלווה, אלא גם על הלווה (והערב והעדים, אגב). ועוד מוסיף הרב שיקול מציאותי: זו לפעמים מצווה לאפשר הלוואות בריבית, כמנוע לפיתוח. על בסיס הטענה ש"לא תנעל דלת בפני עניים/לווים", פוסקי הדורות יצרו מסמכי היתר עסקה כאלה או אחרים, להסדיר את הקשר בלי איסור ריבית. והדברים ארוכים.

אולם – האם גישה זו של הבדלה - לגיטימית? האם רק בעיניים של תורה, או גם באופן המובן על ידי העולם?

ואולם ישראל מישראל יש איסור גמור. והטעם לזה כי בלאו הכי יש גם חובה ומצוה על כל אשר בשם ישראל יכונה להחיות את אחיו להלוות לו ולתמכו ולסעדו פעם מזה לזה ופעם מזה לזה. לא בין ישראל והאומות אשר אין בהם קשרים כאלה. והרי זה דומה לשנים ושלשה אחים, או שנים ושלשה רעים וכיוצא , שהסכימו ביניהם באיזה חסדים: בהלואה, ותמיכה וסעד, וכיוצא בלי נשך, היתכן שיבוא מי שהוא שלא נקשר עמהם ויתבע חלקו בחסדים כאלה ? וכמו שבאמת עיני הכל תחזינה כמה וכמה אגודות וחברות בעולם, הן אגודות לבעלי מלאכה זו או זו וכיוצא, שיש לכל אחת תנאים ודרכים הנאותים להם שהיתה בהם הסכמה כללית. כמו לתת הלואה לאחד מהחברים בלי שום רבית, או לתת מענק לפועלים בסוף השנה, או לתת מתנה בחגים לפועלים וכיוצא. כפי חקי ותנאי החברה ולפעמים גם מצד הממשלה התומכת בתנאיהם וחוקיהם. האם יתכן לבוא אחד מבחוץ ויבקש לתת לו הלואה בלי רבית וכיוצא בטענה מה נשתנה פלוני העובד בחברה ממנו ?

ישנן אגודות חברתיות וכלכליות רבות בעולם. יש להם חוקים פנימיים שהסכימו להם, והדבר אף מאושרר על ידי חוקי המדינות. מדינות גם יכולות לכפות על קיום החוקים הפנימיים של האיגודים. אדם שרוצה לבקש מהחבורה הזו את הזכויות המיוחדות של החברים – יענה כמובן בשלילה.

אם כן – יש לברר מה הדבר מקשר ביננו? קבלת ברית התורה כמובן:

לכן רק לאחינו בית ישראל אשר אמרנו מאז ,,נעשה ונשמע” וקבלנו כאיש אחד חברים את התורה והמצוה, יתכן זה מצד הצדק. אחרי כי גם רעהו עושה כן. אך בין עמנו ושאר העמים אין מקום לשאלות כאלו וכמו שכן יעיד על זה כל מי ששכלו בריא ואיננו משוחד בהנאתו או בהבאת זולתו. ודו”ק.

התורה היא ברית גם בין יהודי לחבירו, וההתחייבויות ההדדיות מאפשרות הנאות כלכליות – כמו גם חיובי סעד ותמיכה הדדיים - המתקיימים בין חברי הברית.

 

וה' יצילנו מאיסור ריבית הנגיש והנוכח כל כך.

 

ארץ ישראל - המתנה העליונה!

ארץ ישראל – המתנה העליונה / לפרשת בהר / המשך חכמה

השמיטה היא אחד האתגרים הגדולים בתורה. חז"ל ביטאו זאת כך (ויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה א):

(תהלים קג) "גבורי כח עושי דברו". במה הכתוב מדבר? אמר ר' יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום א', לשבת אחת, לחודש א', שמא לשאר ימות השנה?? ודין חמי חקליה ביירה כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק (=וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, ומשלם מיסים ושותק) יש לך גבור גדול מזה??

אולם, אם הדגש הוא באתגר זה, מדוע התורה מתארת גם את חיי השגרה (ויקרא פרק כה,ג):

 שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ

ברור! אם בשנה השביעית מאתגרים אותי בהשבתה, משמע שעד עכשיו עבדתי ככל יכולתי! מה רוצה התורה ללמד בתוספת זו?

רבינו המשך חכמה מתרץ הכל במילה אחת המופיעה קודם לכן: "נותן". כך הוא מסביר:

הנותן (כלומר: נותן, בניגוד למוכר, ר.כ) בעין יפה, רוצה שישמח המקבל ויכיר טובתו. ולכן הקדים, שלא תדמו כי אני בעין רעה אליכם וחפץ שהארץ תשם. לא כן! חלילה! שכל נותן בעין יפה נותן, וכל שכן אנוכי, הבורא כל, הבוחר בישראל עמו. וזה שאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" - בטח בעין יפה הוא מאוד, שהשי"ת אינו מצפה לתשלום גמול חלילה, ודאי כי אני נותן חפצי שתשבעו מטובה ותתענגו בה מרוב כל.

הרקע למתן מצוות השמיטה הוא אהבת ה' האדירה לעמו. התורה מדגישה כי היעד בהגעה לארץ הוא להפריחה, לעבדה ולהנות מטוב ה' המתגלה בפירותיה. אחרי שהבנו את זה, ניתן לפנות לאתגר:

ורק זה מחוקותיה "ושבתה הארץ שבת לה" - שאתם הנכם אצלי כאנשי קודש וארצכם קודש. ואפילו הארץ (דבר חומרי ודומם. ר.כ.) שהיא לה', חלה עליה שביעית.

השמיטה - יש בה עניינים אדירים מחוייבי המציאות הרוחנית. דרך השמיטה אנו לומדים כי ארץ ישראל שייכת למימד אחר של המציאות. למימד הקדושה. אבל גם האתגר הקשה הזה בא רק אחרי הבנה שהוא חלק מטוב כולל ושלם.

 

תמיכה כלכלית ותמיכה רוחנית

תמיכה כלכלית ותמיכה רוחנית / לפרשת בהר / אור החיים הקדוש


פרשת השמיטה הפותחת את פרשתנו, מהווה הקדמה לרצף של מצוות, השוזרות בתוכן יסודות אמוניים ועזרה הדדית. בד בבד עם ההכרה שלה' כל הארץ, בכך שהאדם משמיט את השליטה שלו בקרקע שלו, נעשה כאן מהלך של עזרה סוציאלית, בו הארץ מופקרת למאכל כל אחד ואחד מישראל ללא תשלום. ביובל המסר מתחזק יותר: שם אנו גם משחררים שליטה מקרקעות שרכשנו מאדם במצוקה וביתר שאת, שחרור עבדים עבריים מעבדותם.

אחד מהדברים המופיעים בהמשך אותו מהלך הוא העזרה לאדם הזקוק לכסף, שהתורה מצווה להלוות לו ולא לקחת ממנו ריבית (ויקרא פרק כה):

(לה) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.  (לו) אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ.  (לז) אֶת-כַּסְפְּךָ--לֹא-תִתֵּן לוֹ, בְּנֶשֶׁךְ; וּבְמַרְבִּית, לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. 

אמנם, כמו שישנו עוני גשמי יש גם עוני רוחני וגם אליו רומזת התורה כפי שמעמיק אור החיים הקדוש:

וכי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תעיר האדם על רוח ה' אחינו אשר שכן בתוכנו, ואמר "כי ימוך אחיך" שהוא רוח החיים אשר נטע בתוכנו לחיותנו, אם ראה האדם כי לא האיר בתורה ולא במצות כי אין עני כי אם מן התורה והמצות, "ומטה ידו" והחשיך אורו והודו, "עמך", פירוש לצד היותו עמך, הוא שנתמוטט, שזולתך היה אורו מאיר מסוף העולם ועד סופו,


נשמת האדם שבתוכו היא כאן "רעהו", והיא החשכת אורה, בבואה אל גוף החשוך מהתורה והמצוות, וזו בשבילה דלות שאין כמותה. מה עושים?

ותמצא שיבקש ה' להחזיר לו הרוח כאשר נתנה, כאומרו (קהלת י"ב ז') "והרוח תשוב" וגו' ואמרו ז"ל (שבת קנ"ב ב) "תנה לו כמו שנתנה לך", ויצו ה' "והחזקת בו", פירוש, שיתחזק לשוב בתשובה להשיבו למכונו, כי אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה כתשובה.

הקב"ה רוצה לקבל את הנשמה נקיה לאחר 120. עלינו לטפל בנשמתנו בחמלה רבה כאותו עני ולדאוג להחזיק בו.

נראה כי אין הכוונה רק לעצמנו. שהרי אם אדם יכול לעזור לרעהו ולהאיר את עיניו בעוניו הרוחני, אדרבא! יפעל ולא יירא! לא יחשוש מטענות המלעיגים והמפריעים לתת דעת.

חסד רוחני גם שמו חסד ושכרו כפול מן השמיים.

 

יום רביעי, 11 במאי 2022

גם בגלות - להיות ציוניים בפועל!

גם בגלות-להיות ציוניים בפועל! / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

פרשתנו עוסקת רבות בענייני קדושתה ומעלותיה של ארץ ישראל. גם בקניינים, אין דינה פשוט. הממכר בטל בשנת היובל. מה הטעם? מסבירה התורה:

והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחוזתכם, גאולה תתנו לארץ.

רבינו מוצא כאן מסר נוסף, הנוגע ביחסינו לארץ ישראל, ובהשתוקקותינו אליה, גם בגלות:

נראה לפרש, במה שידוע כי אנו בטוחים שה' יתברך יגאלנו מהגלות, ואף כי יתמהמה חכה לו. והטעם, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי בכל צרתם לו צר כביכול, והשכינה תמיד היא עמנו בגלות ובעבור השכינה אנו בטוחים בגאולה.

יש לנו ביטחון בגאולה. הסיבה לכך היא, שמדובר ב"אינטרס" אלוהי, לא פחות מזה האנושי. גם השכינה נמצאת בגלות, כאשר אנחנו שם.

גישה זו יכולה לייצר אדישות, "יהיה בסדר". האם זה נכון?

אך צריך גם כן אתערותא דלתתא (=התעוררות מלמטה, מצד ישראל) לפני אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה, מצד הקב"ה), שמצדנו אנו נעזור, הן בגוף, הן בממון, לכל אחינו ישראל לעלות לארץ ישראל וליישב אותה. וכל אחד ממנו, יתכונן לעלות לארץ ישראל, ולא שנשב בחיבוק ידים.

יש להתעורר לפעולה מצידנו. בין אם מדובר בסיוע ועידוד לעולים לארץ, בין אם מדובר על התארגנות והתכוננות לעלות לארץ ישראל בעצמנו. בכל מקרה - לא לשקוע באדישות.

וזה שאמר "והארץ", היא ארץ ישראל, אף כי נמכרה בעונותינו, והיא עתה ביד אוה"ע, בכל זאת תהיו בטוחים כי "לא תמכר לצמיתות", "כי לי הארץ", והטעם "כי גרים ותושבים אתם עמדי", הן בהיותכם בגלות שנחשבים כגרים אצל אומות העולם, הן בזמן שאתם תושבים בא"י, תמיד אתם "עמדי", שהשכינה שרויה אצלכם,

הארץ לא תמכר לגויים לעולם!! חלילה חלילה! מה הנימוק? כי תמיד אנחנו עם בורא עולם, בכל מקום ומקום, בכל תקופה ותקופה, ובכל גלות וגלות. גרים ותושבים - עימו! וממילא יש כאן גם רצון אלוהי לסיים את פרק הגלות, ולחזור הביתה, לארץ ישראל. אבל:

אבל תנאי אחד כי צריך אתערותא דלתתא וכאמור, ולזה אמר "ובכל ארץ אחוזתכם" - איפה שאתם נאחזים בגולה, "גאולה תתנו לארץ" לעזור לגאולה ולבנין הארץ.

התורה מצווה לפעול ולעזור למהלך השיבה הזה. יש לתרום כספים, לפעול בגוף, ולרומם את הרוח, למהלך השיבה של ישראל לארצם. לא משנה היכן אתה נמצא - שתהא גאולתה של ארץ ישראל בראש מעיינך.

ויהי רצון שנזכה לראות בעיננו במהרה בשיבת כל אחינו בית ישראל לארץ בשובה ונחת, אמן!

 

שבת שלום

רועי

המחיר של ביזיון תלמידי חכמים

  בס"ד המחיר של ביזיון תלמידי חכמים / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל ישנה תחושה של שמחה עצומה עם סיום ב...