היינו אמורים למות כאן...

 בס"ד

היינו אמורים למות כאן... / להפטרת מסעי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כפיות הטובה של עמנו היא אחד מהגורמים הגדולים ביותר להתרחקות מה'. כך מבקר הנביא ירמיהו את עם ישראל (ירמיהו ב, ו):

וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:

עם ישראל לא חי לאור הנס שהבלתי נתפס, שאומה שלמה עוברת במדבר במשך 40 שנה ושורדת! אולם יש להבין מהי ההדגשה של חסד אלוהי זה דווקא? מסביר רבינו מקיקץ ב'בית ושם':

ולא אמרו...נראה לי לפרש בהקדים דברי חז"ל בגמרא (סוטה, מו) "...ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב – נתיישבה, ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה."

התלמוד אומר שאדם הראשון גזר על מקומות מסוימים שלא יגורו שם בני אדם. מה הטעם?

ונראה לי לומר הטעם לזה כי מבואר בפרשת בראשית "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". והרב 'מאור ושמש' פירש כשאין אדם בעולם לא נודע מהו התועלת של המטר ע"ש. וממילא יוצא מקום שלא עבר בו איש לא יהיה מטר ולא זרעים כי אין מי שיכיר בטובו יתברך ולכן במקום שיש שם אדם יש מטר ולחלוחית שמכשרת המקום לישוב. וזהו בארץ לא עבר בה איש וזה יגרום שלא יהיה מטר וזרעים ואינו מקום מוכשר לישוב ולכך לא ישב אדם שם שאינו מתאים לו.

אדם הראשון הוא זה שבחר מראש ההיסטוריה מהם המקומות בהם יתיישבו הדורות הבאים. מסביר רבינו – על פי רעיון של בעל 'מאור ושמש' (רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, המאה ה-18) – שכתוצאה מדבריו של אדם הראשון יש מקומות שמבורכים בגשם ופירות ויש שאינם. מדוע? כי מטרת כל הטוב האלוקי הזה הוא כדי שיהיה אדם שיכיר בטוב ה'. אם לא יהיה שם אדם, אין למה ואין למי לתת ברכה.

וזו תלונת הנביא על ישראל:

ולזה מתאונן הנביא "ולא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים והוליך אותנו בארץ ערבה ושוחה ציה וצלמות שלא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" והיה ראוי שלא ירד בהם המטר ולא לחלוחית ויהיה בה רק נחש ועקרב ומקום מסוכן. אך מאד רבו חסדיו יתברך להוליכם במקומות אלו כמו מקומות של הישוב הרג להם כל הנחשים והעקרבים...ובכל זאת "לא אמרו איה ה' המעלה אותנו" וגו'.

המעבר במדבר ביציאת מצרים גרם לשינוי הטבע ממש! ממקום שנגזר עליו שלא ייושב לעולם וממילא לא יבורך במטר ושאר תנאי מחיית האדם, למקום בו אומה שלמה אוכלת ושותה כדי שובעה מדי יום ביומו! האם אין בכך כדי לעורר את לב האדם להכיר בטוב ה'??

התעלמות זו מביאה לשכחת ה', וממילא לדרדור רוחני עד חורבן הבית.

יהי רצון שנזכה להכיר בטוב ה' כל רגע ורגע.

 

זריז להכות, זריז לרפא!

 בס"ד

זריז להכות, זריז לרפא / להפטרת פרשת פנחס / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו מתחילים את הפטרות הפורענות של ימי בין המצרים, בדברי ירמיהו המקבל מסר של ביצוע נחרץ של גזירות ה'  (ירמיהו א, יא – יב(:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ: פ

האוירה קשה. ברור שהשקידה הזו היא לביצוע נבואות פורענות. האם זהו מחזה שלילי לגמרי?

כותב רבינו מקיקץ שלי, בספרו 'בית ושם':

בהפטרה. ואומר "מקל שקד...כי שוקד אני על דברי לעשותו". אפשר לומר כי הנביא ראה גזירת החורבן וגם גזירת המן (אולי זה נרמז בתיבות מקל שקד היינו מקל ושבט נוגשים של האויב שקד וממהר להחריב בית המקדש. גם מקל רמז להעץ שהכין המן למרדכי וזהו שקד אותיות קדש לתלות עליו קודש קדשים). וכולם באו במהירות דחופה. חרבן הבית השי"ת הקדים שנתים לחשבון "ונושנתם" ובגזירת המן נאמר "ונשלוח ספרים ביד הרצים". אבל כולם היו לטובת ישראל כי חרבן הבית נעשה כדי לשכך חמתו בעצים ואבנים ולא בעם ישראל, וגם גזירת המן כדי לחזור ולקבל התורה ברצון בלתי כפייה כמו שנאמר "קיימו וקבלו" - קיימו מה שקבלו כבר.

ישנן שתי פורענוית שמצאנו בהם חיפזון וזירוז להוצאתן לפועל: חורבן הבית (שכן היו ישראל אמורים להיות עם בית מקדש "ונושנתם" שנים, 852, על פי הפסוק בדברים ד, כה) וגזירת המן ( בה מוזכרת דחיפות הפצת הגזירה ללא שיהוי).

הצד השווה שבשתי הפורענויות הוא, שבחיפזון הזה גם נהייתה ישועה גדולה לאומה: בהקדמת החורבן - אם אכן היה קורה החורבן בזמנו חלילה, הזעם שהיה פוגע בישראל היה איום ונורא, ולכן ה' הקדים את החורבן בשנתיים. ובגזירת המן – היתה המטרה להוציא מעם ישראל חיבור מחודש לתורה, מתוך רצון ואהבת הנס. במילים אחרות, השקידה אינה פעולה שלילית בהכרח. לפעמים הזריזות היא כדי למנוע צרה גדולה, חמורה והרסנית הרבה יותר, וזה מה שרואה הנביא ירמיהו: שה' (שם הויה ברוך הוא, מידת החסד) שוקד, מזרז כדי למנוע נזקים חמורים ואפילו חלילה בלתי הפיכים.

וזהו "מקל שקד" ר"ל גזירות ומקל נוגשים אני רואה שבאו במהירות ושקידה. "ויאמר ה' אלי היטבת לראות" כל שראית שעתיד אני להביא על ישראל בשבילם הוא דבר טוב "כי שוקד אני על דבר'י לעשות'ו", שהכל היה בכוונה להביא עליהם היסורין שהם דיבור קשה והוא כדי לתקנם לקבל התורה ברצון וגם להשאיר אותם בחיים ושככתי חמתי בעצים ואבנים ('לעשותם' מלשון 'ואת בן הבקר אשר עשה' שענינו תיקון)...

'עשיה' אינה בהכרח 'פעולה כלשהי', אלא לעיתים משמעותה 'פעולה של תיקון'. הקב"ה שוקד על דברו (שהוא בדרך כלל במשמעות קשה)  – כדי לתקנו! לעשותו! החיפזון מהקב"ה!
הנביא מלמדנו, שגם אם נראה כי המצב אנוש וחמור, והנביאים מתארים לפנינו תרחישים לא קלים, אין זה חלילה מגיע מתוך נקמנות ממנו יתעלה, אלא הכל מכוון כדי לאפשר תיקון, תשובה וצמיחה.

מקדים רפואה ל...ישועה!

 בס"ד

מקדים רפואה ל...ישועה! / להפטרת פרשת מצורע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרתנו מסופר על ארבעה אנשים מצורעים שישבו מחוץ לשער שומרון, בעת שהרעב כבד על העיר. הם שאלו את עצמם: מה התועלת לשבת כאן עד מות? ומתוך כך החליטו ליפול אל מחנה ארם - ושם מצאו את המחנה נטוש. ה' הפיל פחד על הארמים שברחו והותירו את כל האוכל והרכוש, ובחסד גדול נתגלגל שאותם ארבעה מצורעים הם שבישרו לישראל את הישועה.

על מקרה זה עומד רבינו ומדייק (אות ד'):

"וארבעה אנשים היו מצורעים" (מלכים ב' ז, ג). יש לדקדק יספיק לומר 'וארבעה אנשים מצורעים'. ואפשר לומר שעברה מהם הצרעת, ומה שהיו מחוץ לעיר רק מצד הרעב שהיה בעיר, ומאת ה' היתה זאת שהיו מצורעים כדי שיהיו מחוץ לעיר, ונתגלגל הדבר שבחרו ליפול למחנה ארם, ואחר כך לבא להודיע לישראל.

רבינו מדייק במילה "היו": לשון עבר, כלומר היו מצורעים בעבר, אך כבר אינם. אם כן, שהותם מחוץ לעיר לא נבעה מדין מצורע המחוייב לשבת בדד מחוץ למחנה, אלא מן הרעב הכבד ששרר בשומרון. ובכל זאת, גילוי ההשגחה כאן הוא נפלא: מאת ה' היתה זאת שהיו מצורעים מלכתחילה, כדי שיימצאו מחוץ לעיר בשעה הנכונה - ומשם יתגלגל הדבר לישועת ישראל.

אמנם על פי חז"ל, שאמרו כי ארבעת המצורעים הם גיחזי ושלושת בניו - שעליהם נאמר "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם" (מלכים ב ה, כז) - נראה שהצרעת לא עברה מהם, ולא כדברי רבינו. אולם דברי רבינו יפים על דרך הפשט, שאין בו הכרח לזהות את המצורעים עם גיחזי ובניו, ובפשט הכתוב יתכן שהצרעת כבר לא היתה בהם. ו"מאת ה' היתה זאת" כדברי רבינו.

קדושת זרע ישראל - מגנה מן הפורענות

 בס"ד

קדושת זרע ישראל – מגנה מן הפורענות / לפרשת בלק / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היתה מחשבתו של בלק, כאשר הוא גייס לשורותיו את בלעם? מדוע הוא חשב שבלעם יוכל להצליח לקלל את עם ישראל?

רבינו מסביר כי בלק – בכח טומאתו – הבין את מעלתם של ישראל, וממילא ידע לזהות את נקודת החולשה. כוחם של ישראל בקדושתם. קדושת משפחותיהם. חולשה תבוא חלילה אם יהיו מעורבים בזרעם גם עמים אחרים (חלק ב, אות א):

סמיכות הפרשה...יש להוסיף עוד דמתחילה היה בטוח בודאי שינצל על ידי שיקלל אותם בלעם, כי היה חושב שגם שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לתת לזרעו את הארץ, זה דוקא על זרעו ממש הכשר, אבל אלו שהיו במצרים ושלטו בגופן כל שכן ששלטו בנשותיהם, וזרע מצרים הֶם ח"ו.

בלק חשב שעם ישראל הבאים להכנס לארץ, אינם טהורים דים. הרי עם ישראל היו נשלטים במצרים, ומי אמר שלא חיללו המצרים את נשות ישראל ח"ו? אם הם מחוללים – ממילא קל יותר לפגוע בהם בכוח כישוף. אולם ניסי קריעת ים סוף ושאר ניסי היציאה ממצרים העמידו אותו על טעותו: ה' עימהם, מה שאומר שיש קדושה בקרבם.

אולם זה נכון לגבי העם שיצא ממצרים. כעת, עם התקרבם לגבול מואב, הם בשנה האחרונה למסעם במדבר, ואולי נפגעו רוחנית מצירוף הערב רב? הניסים הנפלאים של חיסול האמורי המתוארים באריכות בחז"ל, ומביא אותם גם רש"י (על כא טו, ד"ה ואשד הנחלים), מוכיחים לו שוב שהוא טועה:

אך כשראה הנסים הגדולים שנעשו בשביל ישראל במלחמת סיחון ככתוב למעלה "ואשד הנחלים" וגו', ואיתא במדרש [תנחומא אות כ] על פַסוק "אז ישיר ישראל" וגו' - שנעשו לישראל נסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף,...ולזה נתיירא בלק, כי אם זרע מצרים היו ח"ו לא עביד הקדוש ברוך הוא ניסא לשקרי [ברכות דף נ"ח ע"א], וגם שכבר היו להם כמה נסים במצרים ובים, חשב בלק אולי רובם כשרים היו, אך אחר כך כשערב רב עלו אתם נשתהו כמה שנים במדבר אולי נתערבו עם הערב רב ולמדו ממעשיהם וזרעם אינו כשר ח"ו. אבל כשראה שגם אחר כך נעשו להם הנסים הנזכרים כניסים שנעשו להם בים סוף נתיירא,

התלמוד בברכות מלמד שאין ה' עושה ניסים לאדם שקרן או לצורך שקר. ערב רב, אינם שייכים לעם ישראל שעליו נאמר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו ב, כא(. אם כן, מסיק בלק שגם במהלך אותם 40 שנה, לא חולל זרעו של עם ישראל בעירבוב עם אחרים.

האם הוא יסיק מזה את המסקנה המתבקשת ולא יתעסק עם עם ישראל? כנראה שלא:

ואף על פי כן לא נמנע מלשלוח לבלעם אולי יצליח בקללתו ח"ו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "לא תאור את העם כי ברוך הוא" - שזרע כשר וברוך הוא, ולאפוקי (=ולהוציא) מדעתו של בלק...

נקודות ספק קלושות שמקננות בו גורמות לו לנסות ולקלל את עם ישראל. עד שהקב"ה מודיעו: עם ישראל הוא המבורך בטבעו, וממילא אין לחפש בו חסרונות מהסוג האמור.

נלמד מכאן עד כמה חשובה שמירת ייחודו של עמנו הקדוש, לבל יתערבו בו מעמים אחרים שלא לפי ההלכה. שמירה זו גורמת להגנה רוחנית גבוהה מכל פגע וקללה.

שמירה בדרך...אל הנצח

 שמירה בדרך...אל הנצח / לפרשת ויצא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היינו נותנים כדי לקבל הבטחה אישית לשמירה מהקב"ה?

כנראה שהמון...

יעקב אבינו בורח לחרן, זוכה לגילוי אלוקי מדהים בחזיון הסולם, הכולל הבטחה לשמירתו (כח, טו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

והנה, בקומו משנתו, נודר יעקב נדר, המותנה בשמירתו של הקב"ה! וכי לא שמע יעקב אבינו את הבטחתו המפורשת של הקב"ה??

מסביר רבינו (אות יד):

אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך וגו' (כח, ב) - יש לפרש דאין כוונתו כפשוטו על שמירת הדרך מלסטים, או מעשו אחיו וכיוצא, שעל זה כבר הבטיחו ה' ואמר לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשיבותיך" וגו', אלא כוונתו על השמירה מן החטא בעולם הזה שנקרא "דרך", לפי שהוא כדרך ומבוא ממש לעולם הבא.

אין הכוונה על הגנה מנזקי עולם הזה! ברור שיעקב אבינו ע"ה בוטח בהבטחתו של הקב"ה בכל ליבו ונפשו! אולם יעקב אבינו יודע שהוא הולך להכנס לאתגר מסובך לא פחות. לחיות לצידו של עובד אלילים רמאי למשך תקופה לא ידועה, ולהקים שם משפחה. מה יהיה על עולמו הרוחני? מה יהיה על חינוך ילדיו?

לפי ראִיה זו, מוסברת תפילת יעקב:

ואמר "אשר אנכי הולך" כי הצדיקים נקראים "הולכים" ממדרגה למדרגה על ידי המצוות ומעשים טובים שיעשו.

ידוע הדבר שאדם מכונה "הולך" לעומת המלאכים הנקראים "עומדים" (על בסיס הפסוק בזכריה ג, ז), שכן האדם יכול להתקדם ולהשתפר כל הזמן. המלאך – גדול ככל שיהיה, מעלתו קבועה. יעקב אבינו מבין שהדרך תחייב אותו מאמץ של התקדמות – הליכה – ברוחניות, כדי לשמור על עצמו.

ואמר "ונתן לי לחם ובגד" - שלא יהיה טרוד על פרנסתו ומזונו ולא יוכל לעיין במושכלות.

יעקב אבינו מבקש שמאבקי הקיום לא יסיחו את דעתו מהדבר העיקרי, שמירה על קשר עם הקב"ה.

ואמר "ושבתי בשלום אל בית אבי", על דרך "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" [לעיל טו, טו], שימות זכאי ויצא בשלום מן העולם, וישכב עם אבותיו.

זו השאיפה, שכאשר יצא מן העולם, יהיה הדבר מתוך חיבור אל אבותיו, אל מורשתו.

לפי פירוש זה מיישב הרב עוד שני קשיים בפשט דברי יעקב:

ולפי זה יתיישב אומרו "בשלום" בבי"ת ולא אמר "לשלום", וכמו שאמרו ז"ל [ברכות דף ס"ד ע"א] הנפטר מן החי אל יאמר לו לך בשלום אלא לשלום.

יש לנו כלל שהנפרד מחבירו יברכו במילים "לך לשלום", ולא "לך בשלום". המקרה בו ניתן לומר עם ב', הוא לנפטר. יש לכך כמה הסברים. לענייננו, אנו מבינים מדוע יעקב אבינו משתמש במילה "בשלום", כי אכן הוא מתפלל על שמירת מעלתו עד סוף ימיו.

עוד קושי מתיישב:

וגם כן יתיישב לפי זה אומרו "והיה ה' לי לאלהים", שלא יקשה ממה שאמרו רבותינו ז"ל [תנחומא תולדות אות ז'] שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים אלא לאחר מיתה, ולפי האמור ניחא דבאמת כוונתו שימות זכאי ויתייחד שמו עליו.

הפסוק אומר (איוב ד, יח):

הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.

המשמעות היא, שכל אדם חי, ואף המלאכים, מועדים לטעויות כל זמן חיותם. לכן הקב"ה לא מכנה את שמו על צדיק חי. הרי כך יאמר יעקב בהמשך (לא, מח):

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; 

אברהם נפטר, ולכן ניתן לומר "אלקי אברהם". יצחק עדיין בחיים, ולכן יעקב משנה ל"פחד" יצחק. אם כן, כיצד יעקב מדבר על ייחוד שם הקב"ה עליו? לפי דברי הרב, הכל מובן: לא מדובר על חזרתו לארץ ישראל בחייו, אלא על השלמת חייו כעובד ה' באופן מלא ומושלם.

 

 

להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.

 

רוצח ממנה כהן גדול??

רוצח ממנה כהן גדול?? / לפרשת מסעי / רבינו המשך חכמה

סוף הזמן של ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, נקבע על פי מות הכהן הגדול (במדבר פרק לה):

וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:

ישנה תוספת לא ברורה כאן: אני כבר מכיר את המושג כהן גדול, ומה הטעם לומר לו שמדובר על מי שנמשח בשמן המשחה? ויתרה מזו, ישנו כאן מישהו נעלם, שהוא זה שאחראי על מינוי-משיחתו של הכהן, ובפשט, הוא לא אחר מאשר...הרוצח בשגגה בכבודו ובעצמו! הא כיצד? מה רומזת כאן התורה?

מסביר רבינו המשך חכמה במדבר פרק לה, בפותחו בדרשת חז"ל המסיקה מכאן היסק הלכתי:

(כה) וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש. וכי הוא מושחו?! אלא זה שנמשח בימיו (מכות יא, ב).

משך הזמן של ישיבת הרוצח במקדש הוא מות הכהן בן תקופתו של הרוצח, זה שמונה בימיו (מאז שנהיה רוצח). אבל יש כאן מסר פנימי רוחני:

והפירוש, שעד שלא נגמר דינו (=לפני שנגמר דינו), מת הכהן הגדול, ומינו אחר תחתיו, ולאחר מכאן נגמר דינו וכו'.

קודם כל, יש להבין את המשמעות ההלכתית של החידוש בגמרא: ייתכן ותהיה דילמה: בזמן הרצח היה כהן אחד, ואז שנפסק דינו של הרוצח כבר הוחלף כהן  - האם יינצל זה מישיבה בעיר מקלט, עקב מותו של הראשון, או שמא נחכה לשני? פסקה הגמרא – על פי רש"י – שמחכים להרשעה ולפי זה נקבע הכהן הגדול הרלוונטי. ממילא – אומר המשך חכמה – יש פרמטר נוסף שההשגחה העליונה "צריכה" לקחת בקביעת דמות הכהן הגדול: משך זמן העונש של הרוצח....

ויתכן, דהורה לנו הכתוב אופני הנהגת ההשגחה, שיתכן בחיק הנהגתה אשר בשביל סיבת איש פרטי יועמד זה לכהן גדול, והוא בשביל שצריך הרוצח להמתין על מיתתו של כהן גדול. ואם יועמד אחר, אולי אין לו חיים ארוכים, והועמד זה אשר יחיה חיים ארוכים למען יהיה גולה זה חבוש במקלטו ימים כבירים עד מות כהן גדול זה. וכן איפכא, כי מזלו גרם...

עונשו של הרוצח משתנה – רוחנית -  מאדם לאדם: יש שיתכפר לו בשהות-גלות קצרה, ויש שעוונותיו יגרמו לכך שיזדקק לתקופת תיקון ארוכת טווח בין הכהנים והלויים בעיר המקלט. ומי "יושפע" מכך? הכהן הגדול, כך יוצא שהשגחה העליונה לוקחת בחשבון מגוון רחב של שיקולים, ואפילו התחשבות בחוטא.

בזה שונה החשבון האלוקי מזה של האדם: האדם שופט את האדם בלי להתחשב במשמעויות הסביבתיות של העניין. אין כן אצל הקב"ה; כאן השיקול הוא רחב, ומגיע אפילו להתחשבות במינוי כלל ישראלי כמו הכהן הגדול!

לזה אמר "אשר משח אותו" - שהוא (הרוצח!) הסיבה למשיחתו, כמו שביארתי.

 

נס או טבע - מה גדול?

נס או טבע – מה גדול? / לפרשת בחוקותי / המשך חכמה

"מילתא תמיהא – מידכר דכירי אינשי".

חז"ל ציינו במשפט זה את הנטיה האנושית לתת את הדעת, דווקא אל המופלא והחריג, ולא להתייחס אל הרגיל והשגרתי. שמש זורחת, גשמים יורדים וחיטה הגדלה בשדות – אינם מהווים גורם מפתיע או מרגש – עד שמשהו חלילה משתבש.

מתוך כך, אנו גם לא מתבוננים בטוב ה' המחייה ומופיע את סדרי העולם, ובכך – אנו מפספסים הזדמנויות רבות להודות לו על כל הטוב העוטף אותנו – כדרך הטבע. זו בעצם הבטחת התורה בתחילת פרשתנו, כדברי המשך חכמה (ויקרא פרק כו):

(ד) ונתתי גשמיכם בעתם. ...העניין, דההנהגה הנסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם שתתנהג באופן הטבעי, אשר היא בת אלקים וכל תכיל. שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די.

הטבע לא פועל באופן של "שגר ושכח" מהבורא יתברך. הוא מונהג ומודרך על ידי בורא עולם, המשפיע כפי רצונו וכפי מידתם של בני האדם, וגם הטבע – יכול להיות מבורך ומשופע. למשל: האם ידעתם שבמדינת ישראל גדלה כמות ענבים כפולה על כל יחידת שטח בהשוואה לעולם?? 

המש"ח מתייחס לאירוע מכונן שארע בימי שמעון בן שטח. באותה שנה הגשמים ירדו כמו בשדה המושקה באופן ידני: פעמיים בשבוע, בלילות רביעי ושבת. כמו שעון השקייה. התוצאה? "עד שנעשו חטים ככליות, ושעורים כגרעיני זיתים, ועדשים כדינרי זהב"! כלומר: גם בטבע מתגלה יד ה' המכוונת את המהלך וממילא את התוצאות.

חכמי אותו דור שמרו דוגמיות מתבואת אותה שנה. מה המסר אותו רצו לשמר?

רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור, גם באופן טבעי יוכל להתברך. ובזה נתברכו ישראל "אם בחוקותי תלכו", אז גם חוקות שמים וארץ ילכו במישור,

הטבע אינו אלא נס רצוף. רצון ה' מכוון את מהלך התפתחות ויצירת החי והצומח. מעשי האדם לטובה מקרינים ומשפיעים טוב ושפע על הכל. (יש מקום לדון במשמעות של הביטוי "השגחה פרטית" בו הרב משתמש כאן, אך הדבר חורג מדיוננו כעת).

פרשתנו מלמדת שישועה לא צומחת וברכה לא מגיעה רק דרך נס, אלא גם – ובעיקר! – דרך הטבע. הנס, כך יוצא מכאן, הוא רק למצבי קטנות אמונה, חולשה בתחושת השגחת ה', וכיו"ב. האדם השלם הוא הרואה את יד ה' דווקא בשגרה:

... ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה - לכן יש נסים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב"ה בטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה.

הנס מעיד על יוצר הטבע, אך בבחינת אמצעי, למטרה, שהיא הכרת ה' בכל יום ויום, בכל תנועה ובכל תופעת טבע רגילה ויומיומית.

 

ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה'

 ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה' / לפרשת קדושים / משך חכמה

יסוד כל התורה כולה. 

לא פחות מזה.

"ואהבת לרעך כמוך". היכולת לצאת מהאגו, מהשטחיות, מהדאגה לעצמי, ולהסיט את המבט המתבונן, האוהב והדואג אל עבר הזולת, יש בו לרומם את האדם גם אל עבר בירור תיאולוגי, ורדיפת דעת ורצון ה'. הרי כאן וכאן אני יוצא מהבועה שלי, ומתעדף את האחר: רעי ואלוקי.

אמנם יש כאן מסר אמוני יסודי לא פחות, כפי שמלמדנו המשך חכמה. 

האדם מעיד על בוראו, על ידי דמיון תכונותיו; האדם בעל בחירה לעשות כרצונו, ובזה מעיד על הבורא שפועל מדעתו ללא כל הכרח, וכדבריו (ויקרא פרק יט):

אמנם יש עוד במין האדם ביחוד ענין מורה על שלמות הבורא יתברך, אשר הבריאה ממנו אינה בחיוב כמו הצל מן האדם, רק שברא בבחירתו וברצונו המוחלט. והוא מה שמצאנו ענין הבחירה במין האדם, שתלוי כל מעשיו ברצונו החופשי והבלתי תלוי בזולתו, אשר זה אין בשום נברא. 

מעלה זו נמצאת בכל אדם באשר הוא אדם, 

ועל זה אמרו (אבות ג, יד) חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם א - להים עשה את האדם", שזה הבחירה הוא רק בא - להים. 

אמנם בישראל מתגלה משהו עליון יותר: ההשגחה הפרטית שביכולתו של בורא עולם: 

אולם על השגחת השם יתברך בכל פרט ומפעל ומצעד, ולבעל הבחירה ישלם על כל פרט ופרט ...על זה מורה מין הישראלי: 

אחד, מצד שקיבלו גלוי הארת אלקות עליהם בהר סיני לעיני כל במחזה נבואית, ...

 ואחד, מצד השגחה הדבוקה בכל מצעדינו באומה זו מאבותינו, 

שתי דרכים של השגחה אישית ופרטית מתגלות כאן: האחת דרך מתן תורה, והשניה דרך ההיסתוריה: מהאבות, דרך העם המפוזר בגלות, אולם מצליח לשמור על ייחודיות, ולא פחות חשוב מכך - על חיוניות:

ויותר לפלא מה שבגירושים הרבים נתקיים, כי אם המה נגרשים ממקומם, אז המה כנס שנעשה במקדש - (עשן המערכה) שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו ...כן הוא בישראל בגולה, דאם כי נגרשים המה לאמריקה וכו' בכל זאת איבדורי לא מיבדר (=להתפזר - אינם מתפזרים) , ובכל מקום בואם המה מתאחדים ונעשים קהילות ואגודות לתורה ולעבודה, בריבוי צדקות ומעשים טובים...וזה מורה על ההשגחה הפרטית על ישראל, שהשכינה שוכן תוך בני ישראל. 

עם ישראל עומדים לנס ופלא בעיני כל העמים. דורות על גבי דורות של תנועה ממקום למקום, מעיר לעיר ומארץ לארץ, ועדיין שומרים על זהותם בצורה מעוררת התפעלות. אין זאת כי אם יש על האומה השגחה פרטית. אם כן - מובן איך דרך "רעך" האנושי והיהודי מגיעים ל להבנה ב"אני ה'":

וכוח הבחירה שבאדם מורה שאני עשיתי מרצון עצמי ולא נתהוה בחיוב ממני. וההשגחה שבך והארת נבואה אלקית שעליך, שכל זה מורה ש"אני ה'", שזה שם הוי"ה...

וכמה ראויים דבריו של חכם גדול זה, שראה וצפה מה טוב יהיה בשלב בו גילוי ההשגחה תעלה קומה, בזמן שבו עם ישראל יתחיל לחיות חיי מנוחה, ואז תתגלה אותה השגחה פרטית בשלמות:

אשר אם ירווח להם מעט יתנשאו ראש על כל העמים ויתקנאו בהם כל הגויים...

וחכם עדיף מנביא.

 

עצמאות שמח

 

ההנהגה העל טבעית, הייחודית לעם ישראל

ההנהגה העל-טבעית, הייחודית לעם ישראל / לפרשת כי תשא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מעמד ההתגלות העליון של משה בחורב, מלווה בדיאלוג של משה למענם של ישראל. מהי בקשתו של משה? ומדוע בתחילה מסרב הקב"ה? מסביר רבינו מוהרמ"ך:

כ"ד) ויאמר הראני נא את כבודך וגו' ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי וגו' וראית את אחורי ופני לא יראו. לפי סודן של דברים, בלתי ספק יש ביאורים מספיקים.

בספרי זה אין לי עסק בנסתרות-אומר ר' כ'לפון. כעת הוא מציע פירוש על דרך הפשט:

ולפי הפשט נראה לענ"ד דהנה כל פעולות ה' ומשפטו בארץ הנה הנם בדרך נס נסתר. וכל הנותן לב אליהם יכיר יבין וידע ההשגחה הפלאית אשר עושה ה' ברוך הוא, ועם כי אין זה גלוי ומפורסם גילוי גמור.

באופן כללי יודע ומאמין כל אחד מישראל שכל מה שקורה בעולם הוא בהנהגת ה'. יש מנהיג לבירה, ואין העולם הפקר. יחד עם זאת, ההנהגה לרוב נעלמת, וזה עניין של אמונה. עם כל זה – בעם ישראל מדובר על כיוון אחר:

והנה הנהגת ה' ברוך הוא עם ישראל, גלויה ומפורסמת בה ההשגחה מאד יותר ויותר מהנהגתו עם האומות. כי עם האומות, יש פנים לטועה לטעות יותר לומר.כי כן דרך טבע העולם וכיוצא. לא כן עם ישראל, עם כי הדבר אינו מפורסם פירסום גמור, יש הרבה אותות ומופתים חותכים בדבר. כמו שעין רואה דכשלא ישמרו ישראל התורה והמצוה נענשים ונמסרים ביד האומות, וכששבים ניצולים מידם. וכן בענין המן כשהגיעו ישראל לצרה גדולה, התנוססה אז יד ההשגחה העליונה להצילם, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" וגו' וכאלה רבות בכל דור ודור.

הנהגת ישראל שונה בכך, שיד ה', הנהגה על טבעית , ניכרת באופן הרבה יותר גלוי: מצב האומה תלוי במצב הרוחני, כפי שמורה כל התנ"ך, ופעמים רבות מאד בהיסטוריה. הרב מזכיר את פורים, אולם אנו מוצאים עשרות רבות – אם לא מאות – של חגיגות "פורים" בקהילות ישראל. כולם מבטאים מאמץ רוחני שהביא לישועה, בין מאויב ובין מפגעי טבע. משה רבינו, מבקש לקחת את זה צעד אחד קדימה:

ומעתה יש לומר דמשה רבינו ע”ה ביקש מהשי”ת שתהיה רק השגחה עליונה מפורסמת לישראל עם קרובו, בלתי כל השתתפות טבע עד כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ותהיה ההנהגה כלה נסיית גלויה ומפורסמת באופן שלא יטעה עוד שום טועה בישראל לומר כי ענין זה הוא טבעיי, וכולם ידעו כי הוא נסיי ממש.

אולי עם ישראל יחיה בהנהגה שהיא ניסית גלויה לגמרי? באופן זה, תשלל כל כפירה אפשרית, והדבר יגרום להבנה על מעלתם של ישראל, שהם עם אלוקי ממש. ומה עונה לו הקב"ה?

והשי”ת הודיעו כי זה אי אפשר להיות לאדם חי. כי החי הוא עומד ונלחם ביצרו ולא אפשר שתהיה ההנהגה כולה נסיית בלתי השתתפות הטבע. דאם כך ח"ו לא יהיו ראויים לשכר כל כך על שמרם התורה והמצוה, שהרי עין בעין רואים ההשגחה הנסיית, והוו להו (=והם יהיו) כמו הרוחניים דלא יעברו את פי ה', וכמו הנביאים ובעלי רוח הקודש וכיוצא.

לא ניתן לבצע את רצון משה. גילוי כזה יגרום למצב בו לא תהיה משמעות לשכר ועונש בעולם. לא תהיה אפשרות של כפירה ברצון ה', כי הוא גלוי וניכר! במצב כזה, כל אחד מישראל יהיה כמו נביא, המדבר עם ה', ולא יכול כלל להעלות על דעתו את שלילת קיומו.

יוצא כי גם אם ישנם מצבי הסתר פנים ח"ו, הם גם בכוונת מכוון, להעמיק את דעת אלוקים שבלבנו, ולהרבות שכרנו.

 

בברכת "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי ה' רופאך",

 

למה סרב משה רבינו לשליחות?

למה סרב משה רבינו לשליחות? / לפרשת שמות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

משה רבינו מתעקש לא לצאת לשליחות. חז"ל אומרים שהויכוח בינו לבין ה' ארך 7 ימים! יש להבין מה היתה סברת משה.

כדי להבין את זה, רבינו מדקדק בכמה נקודות במהלך הסיפור בפרשתנו (מנחת כהן ה,כג)

ומאז באתי אל פרעה וגו'. יש לדקדק דהווא ליה למימר (=שהיה לו לומר) "באנו" בלשון רבים, שהרי הלך עמו אהרן אחיו.

הרב מתחיל מדיוק פשוט: מדוע משה – בפנייתו לה' – אינו מזכיר את אהרון אחיו שבא עימו? התשובה – מפתיעה:

 ונראה לפרש הטעם משום דמשה רבינו ע"ה, נתגדל בבית פרעה, ואף על פי כן בא לפרעה להוציא את ישראל ממצרים,...ולכך פרעה נתכעס הרבה ודן בדעתו שישראל הם כפויי טובה: שהרי משה רבינו ע"ה שהוא מזרע ישראל ועשה עמו כמה טובות ואעפ"כ שלם לו רעה תחת טובה, אשר ראוי לו לשעבד את ישראל לעבודת הבנין של פרעה, וא"כ אמר שאם אשלח את ישראל ואעשה עמהם טובה דרך שלשת ימים להקריב לה' אז יברחו לגמרי כי טבעם הוא לשלם רעה תחת טובה, ולכך הוסיף בקושי השעבוד...

משה רבינו תולה את כשלונו בשיח עם פרעה, בכך שפרעה מתייחס אליו כאל כפוי טובה! אתה – משה – שגדלת אצלי, אתה מאיים עלי בדבר? הרי גם מה שאמרת שהדבר יבוא על ישראל ח"ו, דברת בעדינות, אך הרמז והאיום – היו ברורים לגמרי! מרחיב פרעה במחשבתו, ומשליך תובנה זו על כלל העם: אם הוא, המנהיג שנהנה ממני שנים, מתנהג כך, בטח כל עמו כפוי טובה. אם אשלח את ישראל לכמה ימים במדבר – הם לא יחזרו.

על פי עקרון חשש כפיות הטובה, מבאר הרב עוד כמה קשיים בדרך:

ובזה מובן כוונת הכתוב אשר הבאשתם את ריחנו וגו' לתת חרב בידם להרגנו וגו'. כי מאחר שהלכו אל פרעה משה שנתגדל בבית המלך ואהרן אחיו שהיה משבט לוי שלא נשתעבדו במצרים ששחררם פרעה והכריחוהו לשלח את ישראל והפחידו אותו, אזי ידון פרעה בדעתו שטבע ישראל הוא לשלם רעה תחת טובה ואינם משגיחים בטובות שעשו להם אחרים רק על המועיל להם ואז הוסיף להכביד עולו עליהם. 

אם אלה שקיבלו "צ'ופר" לא לעבוד במצרים באים בתלונות, הנראות ככפיות טובה – מה עם אלה שעובדים? אין ברירה אלא להכביד.

וכעת מובן למה משה רבינו סרב:

ובזה מובן בס"ד טעם למשה רבינו ע"ה שסירב בשליחות...והיינו משום שאם תהיה הבקשה מאת אחד מבני ישראל העובדים במצרים לא יצטער פרעה אחד מעשר ידות לצער שהגיע לו משליחות מרע"ה שעשה עמו טובות ואעפ"כ הוא מבקש רעתו לשחרר עבדיו בעל כרחו....

משה מתנגד כי הוא עלול להתפס ככפוי טובה! אם אחד מהעבדים ילך – זה יהיה אמיתי וצודק, אבל משה? למה שייצר תחושה של כפיות טובה, ואולי אפילו סוג של חילול ה' ביחס לעם ישראל כולו!

כעת מובן למה משה תולה את כל העניין בעצמו:

ובזה מובן הפסוק ומאז באתי אל פרעה וגו' שבאתי אני שנתגדלתי בביתו הרע לעם הזה שהוסיף שנאה על שנאתו.

אך, בסוף הפרשה מגלה הקב"ה למשה – שזו בדיוק היתה כוונתו – להקפיץ את פרעה שיפעל בתקיפות, ואז לבוא איתו חשבון:

ואמר לו הקב"ה עתה תראה וגו' כי ביד חזקה וגו' ר"ל דזוהי עצמה כוונתו של הקב"ה כדי להכביד את לבו ולא ישלח את ישראל ואז ידון אותו בעשר מכות עד שבעל כרחו ישלחם. 

דווקא מתוך המפגש עם משה נולדת הכבדת הלב, והיא המאפשרת את סדרת החינוך של מכות מצרים.

לעיתים נראה כי האדם מתכנן טוב את המהלכים ומתפלא מדוע אינם עובדים, ולפעמים אף ישנה תרעומת על ה' חלילה. רבינו מלמד, שעלינו להיות ענווים כלפי התהליך האלוקי, ובסוף נראה את השגחתו.

 

שבת שלום,

רועי

אל תתחכם נגד התורה

אל תתחכם נגד התורה / לפרשת וישב / בעל "משך חכמה" 

ישנם סיפורים שונים על אנשים שעשו דברים כבירים ומועילים למען האומה, אולם הדרך להשגת אותו הישג, היתה פרובלמטית ואף מעוותת מוסרית והלכתית. הכוונה היתה טובה, אולם הדרך פגעה בהמון ערכים. כיצד עלינו לשפוט תוצאה זו? 

בפרשתנו האחים עושים את המעשה המזעזע של הפקרת אחיהם לנחשים ועקרבים, ולאחר מכן - מכירתו לעבד. התוצאה לכך היתה הפיכתו למלך מצרים, המפרנס מליוני בני אדם, ובראשם משפחתו המתחילה להתהוות לעם. האם יהודה האח היוזם של המכירה ראוי להערכה על כך?

מלמדנו רבינו המשך חכמה (בראשית פרק לז):

(כו) מה בצע כי נהרוג את אחינו. רבי מאיר אומר: "ובוצע ברך (נאץ ה'", תהלים י, ג) - כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ (סנהדרין ו, ב). הכוונה שהמעשה היה תכלית הטובה, שירד יוסף למחיה לפניהם, ולהקים שבועת בין הבתרים (בראשית טו). אך הם חשבוה לרעה, כאשר אמר להם יוסף. 

בתהלים נאמר "בוצע ברך ניאץ ה' " - יש מי שמברך אך הוא למעשה מקלל. הגמ' בברכות מביאה דוגמא לאדם שגנב חיטה, טחן אותה, והכין מזה לחם, ברכתו על הלחם אינה אלא קללה! כך גם כאן - יהודה חושב לא טוב, ולכן אינו ראוי לברכה. כמעין ראיה , מתרחשת לו נפילה הבנויה על אותו מהלך: תוצאה טובה ממעשה נורא:

ולכן נכשל במעשה דתמר, שעבירה גוררת עבירה דוגמתה, שראויה היתה תמר ליהודה, וכמו שאמר "ממני" - כבושים הדברים. רק המחשבה היתה שהיא זונה "כי כיסתה פניה" וכו' (לח, טו), ונולד מזה מלכי ישראל. וגם המברך זה "ניאץ ה'". 

מיהודה ותמר יצאה מלכות ישראל, אולם הדרך היתה בעייתית.

את מי יש לשבח על הקמת המלכות? לא את יהודה. המברך את יהודה על שליחת יוסף למלכות במצרים, או על הקמת מלכות בית דוד דרך תמר - אינו מברך. אז את מי כן?

השבח הוא למי שמכוון את כל העלילות , בורא עולם. שלוקח גם נפילות אנושיות, גם כשלים מוסריים, הנראים נוגדים את רצון ה', בסוף נלקחים על ידי הקב"ה, המכוון את ההיסטוריה, למקומות של תיקון וגאולה. 

לנווט נכון את החיים

 

לנווט נכון את החיים / לפרשת וישב / אור החיים הקדוש

מתארים את ישיבתו של יעקב אבינו בארץ כנען, ומיד יש פירוט של התולדות, עם פתיחה במילה "אלה". יש לנו כלל המקובל מחז"ל: אם כתוב אלה, המשמעות היא שהסיפור שיסופר פוסל את הנאמר קודם לכן, ואם כתוב ו-אלה, בתוספת ו' החיבור, הרי שלפנינו יתואר המשך של הנאמר קודם לכן. לאור זה נשאלת השאלה: מה בא הכתוב לפסול ממה שכבר ראינו בתולדותיו של יעקב?

מסביר ר' אוהח"ק (אור החיים בראשית פרק לז, ב):

ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז"ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב דכתיב וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו' ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו.

רש"י בתחילת הפרשה מוכר: יעקב מבקש שלווה אחרי שנים קשות שהיו לו. אולם הדבר לא מוצא חן בעיני הקב"ה, כי ליעקב יש משימות לביצוע, לפי רצון ההשגחה האלוקית. מכיוון שהוא מבקש לפעול בדרך זו, הקב"ה מאפשר לדרכים אחרות להשפיע על חיי יעקב, כולל משבר קשה בין הבנים המביא לגלות מצרים בסוף התהליך.

היסוד המתחדש כאן הוא האחריות של האדם על חייו. ייתכן והיו יכולות להיות דרכים רבות להוריד בסופו של דבר את ישראל למצרים, אולם הדרך הזו שבסוף כשהדבר קרה, נגרמה לא מעט בגלל המהלך של יעקב. אדם לא יכול לעשות מעשים ולא לצפות למשמעויות שייגרמו מהם.

עם כל זה שישנו מהלך כללי שהקב"ה מכווין את עולמו, עדיין ניתנת ביד האדם בחירה לפעול בכיוונים נכונים כדי להגיע לאותם יעדים, ואל לו לאדם לסמוך על הנס, ולקוות שהדברים יקרו מעצמם כאשר הוא אינו פועל בכיוון הנכון.

יהי רצון שנזכה לפעול בכיוונים הרצויים לפניו יתברך.

חיים בצל ההשגחה

חיים בצל ההשגחה / לפרשת ויחי / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

כאשר האחים מבקשים שיוסף ירחם עליהם, ולא יפגע בהם על מכירתו, הוא דוחה את חששם בטענה (בראשית פרק נ):

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:

המקובל הוא לקרוא את המשפט הזה, על בסיס ה' השאלה, ולפי זה יוסף אומר: וכי אני מחליף של הקב"ה?

לא ברורה כוונת יוסף: וכי מישהו טען שאתה אלוהים? הם יודעים שאתה משנה למלך, וככזה אתה ודאי יכול להעניש, וכפי שעשית בעצמך, עוד בשלב ההסתרה מול האחים! כנראה שיוסף מתכוון לומר משהו עמוק יותר, וכדברי מוהרמ"ך (יד משה מג):

... ואפשר לומר דהנה כל המתחדש על האדם רע או טוב, האדם החומרי לא יוכל להכיר תכליתו. ולפעמים מה שחושב האדם שהוא רע ימצא לבסוף שהיה כלו לטובה. ובהפך, מה שיחשוב האדם שהוא טוב - לפעמים ימצא לבסוף שהוא ב"מ לרעה. ולכן יוסף ניחם את אחיו שלא יחשבו שהוא נוטר להם איבה, כי הוא חומריי ואינו תחת אלהים לדעת תכלית הדבר, איזהו הטוב האמתי ואיזהו הרע האמיתי. ולכן כל המתרחש עליו אין מצטער ממנו כי אינו יודע תכליתו. ויהיה ביאור התחת בלשון תמיהא כמו שאמר הבמקום אלהים אני ? וכמו שהיה במציאות, שכל מה שעשו היה כלו לטובה, לעלות לגדולה ולכלכל את כל בית אביו וכל שאר העם;

יוסף מלמד אותנו דרך האחים יסוד באמונה: כעס בא מתוך פרשנות. אם אני מפרש מציאות כמשהו רע – אכעס, אתגונן ועוד. אם אפרשהו כמשהו טוב – אודה עליו. אני – אומר יוסף – איני אלהים בכדי לדעת מה ילד יום, ומה תהיה תוצאת מעשה. אמנם אז היה הדבר עבורי סבל גדול, אולם, כעת הוכח למפרע שהכל היה לטובה ולברכה, אם כן – למה שאכעס?

הקב"ה מגלגל את מהלכיו הטובים, גם דרך הדברים הכואבים, לא עלינו.

אולם מוהרמ"כ מסביר בפירוש השני, כי יוסף חי בתודעה רוחנית אחרת לגמרי ממה שהם חושבים:

ועוד יש לפרש גם כן על דרך הנזכר, שיוסף אמר לאחיו שאין אני נוטר לכם איבה כלל, מטעם כי אני מאמין שאני ,,תחת אלהים" והשגחתו עלי, וכל מה שיהיה הוא ממנו. ואם כן אתם לא עשיתם לי מאומה, רק האלהים ששם בלבבכם לעשות... כאן שנראה בחוש שהיה בזה סיבה אלהית להחיות עם רב, בלי ספק שה' הוא ששם בלבבם לעשות כן ואין עליהם אשמה.

לפי פירוש זה, האות ה' במילה "התחת" , אינה ה' השאלה כאמור לעיל, אלא אמירה יציבה: אני אכן כן תחת אלוהים, תחת כנפיו, רצונו, השגחתו. איני חי את חיי כאילו אני בעל הבית על הכל, אלא ישנו מי שמכוון אותי ומדריך את חיי. אם כן, אינכם, אחי, אלא שליחים של הקב"ה.

מסר זה מהדהד באוזנינו עם סיום ספר בראשית: עם ישראל מתחיל את דרכו רשמית בחשכת הגלות. נמצאים תחת שלטון מצרים. קשיים רבים ומזעזעים עוד נכונו לעם ישראל, בגלות זו ובגלויות אחרות. יוסף, שאומר להם "פקוד יפקוד", אתם עוד תעלו חזרה, אומר להם בינתיים לחפש ולהיות "תחת אלוהים", לחיות בתודעה שהעם מושגח, אל עבר ברכה גדולה, וישועות גדולות, להחיוות עם רב.

 

שיהיו הדברים לעילוי נשמת מורנו ורבינו, ר' כ'לפון משה הכהן בן תרכי זצוק"ל, שבשבוע של פרשת ויחי, י"ח טבת, חל יום פטירתו, ויהא מליץ יושר על עם ישראל וארץ ישראל, שכה אהב, דיבר והתפלל בעדם, ויתפלל על כולנו לגאולה שלמה.