הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים...

בס"ד

הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים... / לפרשת בראשית / מתורת הרב בנציון כהן-יהונתן זצ"ל

מזל טוב!

השידוך הראשון בתורה, ואולי בעולם, מתרחש לפנינו בפרשה! יש לא מעט תובנות בענייני זוגיות הנלמדות מכאן. ניגע בסוגיה אחת כואבת. לעיתים, לא אלינו, יש אהבה בין בחור ובחורה, והם רוצים להתחתן, אולם אין דעת ההורים של אחד או של שני הצדדים נוחה מקשר זה. מה יעשה הזוג?
כותב רבנו ('תורה מציון' ד"ה על כן יעזוב):

על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (ב, כד), אפשר לפרש על פי מה שכתב מהריק"ו (מורנו הרב רבי יוסף קולון, איטליה המאה ה-15) בשורש קס"ד...שאלה מ"ט דאם אביו אומר לו שלא יקח אשה פלונית אל ישמע לו דקרוב הדבר להיות כמצווהו לעבור על דברי התורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל "אסור לו לאדם שיקדש אשה עד שיראנה" עיין שם.

מסתבר ששאלה זו אינה חדשה וכבר דשו פוסקים מלפני מאות שנים. המהרי"ק בונה את תשובתו על סמך הוראת חכמים (בבלי קידושין מא, א) שאין לאדם לקדש אשה עד 'שיראה' אותה, שכן אם לא תהיה נאה בעיניו הדבר עלול לגרום לחיי סבל לשניהם, ואין זו רצונה של תורה. אמנם המהרי"ק מרחיב את המשמעות של המילים "עד שיראנה":

ואפשר לפרש "עד שיראנה" מלשון "רואה אני את דברי רבי פלוני", כלומר עד שתמצא חן בעיניו.

אין מדובר רק על ראיית העיניים, אלא גם על ראיית השכל שיש כאן פוטנציאל של התאמה לחיים משותפים. "היא נראית לי". אם כך יוצא שהדרכת חז"ל כוללת התייחסות גם למקרים בהם הכלה אינה 'נראית' בעיני האבא של החתן, ועל החתן לדעת שאם היא 'נראית' בעיניו, אין הוא חייב להקשיב לאביו, כי בזה אביו מונע ממנו לקיים דברי תורה (להתחתן עם הנראית בעיניו), ואין חובה להקשיב בזה.

רבנו מוצא את הרמז לפסיקה בפרשה:

וזה שאמר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" שאומרים לו שלא לקחת אשה פלונית, יעזוב דבריהם! "ודבק באשתו" אשר חפץ בה. והטעם שצריכים להיות "בשר אחד" באהבה וחיבה וקרוב הדבר להיות שמצווהו לעבור על דברי תורה וכנזכר לעיל.

ביצירת חווה מהאדם אומרת התורה שיש לאדם היתר לעזוב את רצון הוריו  - שהוא מחוייב מאד בכבודם! - כדי להיות בשר אחד, זוג מאוחד באהבה, עם בחירת ליבו.

ויהי רצון שנזכה לבנות בתים מאוחדים של שלום בעמנו!

מבחן האהבה

 

בס"ד

מבחן האהבה / להפטרת פרשת בראשית / רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מתארת ביקורת של הקב"ה על עם ישראל שהוא כביכול היחיד שאינו רואה בשבחו של הקב"ה כבורא העולם וכל אשר בו. העולם כולו מכבד את ה' יתברך ודווקא עם ישראל נוהגים כעיוורים, חלילה.

רבינו עומד על הפסוק הבא (ישעיה מב, יב):

יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃

בפשוטו הפסוק מדבר על הכבוד שעושים הגויים לה', אך רבינו ייקח מכאן לקח גם לנו (אות לג):

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב עטרת צבי ז"ל דרוש חמישי פירוש הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך וגו' ושננתם לבניך וגו'", כי הבחינה לדעת שהאדם אוהב השם יתברך באמת הוא כאשר ישנן דברי תורה לבניו, כי אם באמת אינו אוהב השם יתברך ותורתו רק מסורתית לא היה מלמד אותה לבניו, יעויין שם באורך.

העטרת צבי מחדש כי ישנו קשר בין הציווי לאהוב את ה' לבין הציווי לשנן לבנינו את התורה. אם החיבור לתורה היה רק מצד שכך האדם קיבל, אולם האדם לא יצר יחס נפשי של חיבה כלפי התורה, הוא לא ימסור אותה לבניו. המלמד תורה לבניו מעיד כי הוא מלמד ואף משנן את התורה לבניו.

רעיון זה נרמז בפסוק הנ"ל:

וזהו רמז הפסוק "ישימו לה' כבוד", רוצה לומר עם ישראל עושים ומקיימים הרבה דברים לכבודו יתברך, אך לא יוודע שזה עושים מתוך אהבת ה' באמת, רק כאשר "תהלתו באיים יגידו", דהיינו לאחרים שזה מורה על אהבתם להשם יתברך.

יש הרבה דרכים לבטא כבוד, אולם יש דרך אחת המעידה על חיבה: אם אתה אומר, מספר לכולם "כמה טוב ה'", כמה נעים להיות בקרבה עם ה' ועם תורתו, מובן כי יש הדבר בוער בליבו של האדם ומחייה אותו. יש כאן אהבה!

ורמז נאה מגלה כאן הרב:

ויש לרמוז כי תיבת כבוד, גימטריא ל"ב (32) לומר כדי לדעת מה שיש בתוך לב האדם באהבתו להשם יתברך, הוא כאשר "תהלתו באיים יגידו" וכמבואר.

המילה כבוד עצמה רומזת מהו הכבוד הנעלה ביותר: הלב האוהב. זהו החיבור האמיתי והעמוק לתוכן דבריו של הקב"ה, ומתוך כך האדם ומפיץ את הטוב הזה לכל עבר.

דיבור עוקץ ודיבור מתוק

 בס"ד

דיבור עוקץ ודיבור מתוק / לפרשת דברים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

נאום התוכחה של משה מלווה בסיפורן של עליות וירידות בחיי עם ישראל במדבר. דיבורי תוכחה יש בהם כח מקדם, אולם לשמעם – זה לא נעים...רבינו מביא מדרש הרומז לכך (אות ג):

"אלה הדברים אשר דבר משה" (א, א). איתא במדרש (דברים רבה א, ו) "אלה הדברים – כדבורים, דובשן מתוק ועוקצן מר". ופירשו חז"ל הכוונה, שכאן נתן משה רבנו עליו השלום מוסר לישראל על העונות שעשו, והזכיר להם המקומות שבהם עשו וכמו שפירש רש"י ז''ל.

המדרש משווה את הדיבור של משה לעקיצת דבורים. יש בהם את הכאב, אולם האדם המקבל את התוכחה – מתעלה ומתמתק.

רבינו יעמיק במשמעות הדימוי הזה:

ואפשר לתת טעם שהמשיל התוכחות אלו לדבורים, בהקדים מה שהביאו משם הרב 'אמרי אלימלך', דלכאורה קשה על מה שכתב רש"י שהזכיר התוכחות ברמז מפני כבודן של ישראל, והלא החטאים המוזכרים כאן ברמז נשנים להלן במפורש בפירוט מלא של כל הפרטים.

הרב ר' אלימלך שפירא מגרודז'יסק (פולין, המאה ה-19) מקשה על מדרש חז"ל שמביא רש"י: למה מסבירים שהתוכחות היו ברמז במשות המקומות? והלא משה בעצמו יפרט בארוכה חטא אחרי חטא. אם כן, מה התועלת ברמיזה בהתחלה?

ופירש, כי איתא במדרש כיון ששמעו ישראל התוכחה מיד חזרו בתשובה שלמה ואמתית. וידוע מי שחוזר בתשובה מאהבה זדונותיו נעשין לו זכיות. וממילא הפכו כל החטאים למצות, ולכך מנה אותם לפרטי פרטים כיון שביקש להזכיר ככל היותר את זכיותיהם של ישראל. וידוע שהדבורה כשעוקצת מיד מתה, כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה יז, ג) שכך היה למשה רבנו עליו השלום, כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם, עד כאן דבריו.

הרמזים הספיקו. העם הבין. לבו נשבר בקרבו והוא קיבל עליו תשובה מאהבה, מתוך רצון להתקרב אל ה' יתברך. הכלל בתשובה זו הוא שגם עבירות שנעשו מתוך מודעות לאיסור ולחומרתו נהפכים לחוטא לזכויות! ממילא, אומר ר' אלימלך, משה לא מפרט עבירות, אלא זכויות. כלומר, העבירות שנעשו לזכויות, למעשים טובים.

לפי זה מובן דימוי הדבורה: משה רבינו עוקץ ומכאיב לישראל בתוכחתו, ומכיון שדבריו גרמו לתשובה מעולה, על משה רבינו להיפטר מן העולם, כדבורה המתה – להבדיל – לאחר עקיצתה.

רבינו טוען שמשהו אחר מת:

ולכך תוכחת זו נמשלה לדבורה, לומר לך מה הדבורה כשעוקצת מיד מתה, כל ישראל כשעשו תשובה מתו כל העונות שלהם ולא יזכרו יותר, כיון שתשובת ישראל היתה מאהבה שנהפכו כל עוונותיהם לזכיות.

מה שהמדרש רוצה לומר הוא מות העבירות! אם היו חוזרים בתשובה קטנה וחלקית, הרי שזדונותיהם היו נעשים שגגות. אולם משה רבינו במתק שפתיו משיב ליבם של ישראל לה' מתוך מתיקות רבה. אין עניין שימות מטעם זה. שבחו של משה רביו הוא ביכולת הקירוב אל ה', קירוב של אהבה.

תתעורר, תתעורר....

 בס"ד

תתעורר, תתעורר... / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עבודת יום הכיפורים היתה בעלת עוצמה והשפעה עבור כל השנה (טז, ל):

(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:

פסוק זה נאמר על ידינו במהלך תפילות יום כיפור עשרות פעמים!

אולם רבינו מסב את תשומת לבנו לנקודת מבט נוספת: האם באמת התיקון דרך יום הכיפורים הוא המושלם? או שמא ישנה דרך נבחרת יותר?

כותב רבינו (אות ג):

...כי הנה נודע כי התשובה שישוב אדם מרשעו היא באה על שני פנים: א' הבאה ע"י התעוררות אלהית במה שיוצא ה' את כלי זעמו וימטר עליו בלחומו לפקוד בשבט פשעו ובנגעים עונו. ב' הבאה מהתעוררות עצמו כי יירא ויפחד מגדולת האדון ה' ומהדר גאונו, וזו היא התשובה המעולה.

ישנן באופן כללי שתי דרכים לשוב בתשובה: האחת בדרך של תזכורות – לעיתים קשות חלילה – לשנות את דרכינו. השניה והמובחרת היא כאשר האדם יתבונן בגדולת ה' ויבין מעצמו כי אין זה ראוי לפעול נגד רצונו יתברך.

כבר דוד המלך בתהלים רמז לכך:

והוא אצלי מ"ש המשורר החסיד (תהלים צ) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", אמר כי אתה ה' ברוב חסדך תשב אנוש ותעוררהו לשוב אליך, כי אם לא שב בעקיצה קלה אל תרף ממנו ותדכאהו ביסורין קשים עדי יתעורר משנת איוולתו לבוא עדיך. אבל אי זה רצוי ומקובל אצלך? רק "ותאמר" ותכריז לכל באי עולם לאמר "שובו" מעצמכם אתם "בני אדם" מבלי תצטרכו למעורר חיצוני לתוכחתי או לתוכחת אחרים רק תתעוררו לשוב מהתעוררות עצמכם מיראתי או מאהבתכם אותי.

פסוק זה, תשב אנוש וכו', מדבר למעשה על שתי דרכי תשובה שונות: זו שבאה מתוך דיכוי, צער וייסורים, וזו שבאה מתוך דיבור ואמירה רכים. ברור הוא שיש לשאוף תמיד לשינוי שבא מתוך רגשי כבוד והערכה לבורא עולם.

כך גם רומזת התורה בענייננו:

ודרוש זה ילמד הכתוב באומרו "כי ביום הזה יכפר עליכם" עיצומו של יום וגודל קדושתו ויום ענות אדם נפשו הוא גורם חשוב לכניעת הלב והם סיבות המעוררים האדם אל התשובה, אבל אין זה עיקר ממה שירצה בו ה' ובזה לא בחר ה' רק הוא חפץ כי "לפני ה' תטהרו" אתם מצד עצמכם בלתי שום מעורר מחוץ.

יום כיפור הוא יום אדיר וגדול בימי שנה. זה ברור. אולם אין זה מושלם שצער העינוי הוא שיוביל את האדם לעצור את מירוץ חייו, ומתוך הסיגוף לחשב מסלול מחדש. הרצוי הוא "לפני ה' תטהרו". כל הקיום, כל המציאות, כל החיים הם בבחינת תהליך של טהרה, מפני שאתה מרגיש שאתה "לפני ה'", עבדו ובנו המשתוקק לעשות רצונו יתברך.

שם נמוך ושם עליון

 שם עליון ושם נמוך / לפרשת חוקת / אור החיים הקדוש

לעם ישראל שמות רבים. 70 ליתר דיוק. אולם ישנם כינויים מצויים יותר, ולפי הופעתם, התורה מוסרת לנו את האווירה של הסיפור או הציווי. בפרשתנו מופיע רצף של שמות בפסוק אחד (כ,א):

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: 

גם בני ישראל, גם עדה, גם העם. מה המשמעות?

אומר ר' חיים בן עטר, כך:

אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד"ר סו"פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עם כאומרו (י"ד י"א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל בגדר ישרים וצדיקים,...

בני ישראל הוא שם נעלה, רוחני וגבוה, המתאר מצב גבוה. עדה זהו ביטוי פחות מוצלח, נפגשנו בו סביב המרגלים. מה מהות החיבור שבין שני אלה? מסביר רבינו, שיש מצב ביניים: רוב העם בסדר, ועל פיו אנו בוחנים את השאר. הרוב מכריע לטובה. 

ומה הטעם לספר לנו כאן על מעלת העם? מכיוון שיכולנו לחשוב שתלונתם על מים, שתבוא מיד בפסוק הבא, באה ממקום של רשעות ונמיכות, באה התורה לחדש שעם ישראל היו ברמה גבוהה אלא שלחץ המים דחקם.

אמנם צריך עיון מה יסביר לגבי הביטוי "העם " המופיע לקראת סוף הפסוק.

חז"ל לימדונו כפי שהרב רומז בדבריו ש"העם" הוא שם גנאי.

מה ההגיון? אנו יודעים ששם פרטי לא מופיע עם ה' הידיעה . איננו קוראים לחברינו "האליהו" "המשה". זה לא מתחבר. מתי נאמר כך בכל זאת? כאשר אנו אומרים זאת כגנאי, "היוסי הזה מעצבן!". מה עומד מאחורי זה?

אדם אינו חפץ. חפץ נספר ביחידות. אדם לא. יכול להיות אדם שכולל בתוכו עוצמות של עשרות אנשים; הפיכתו לחפץ אחד תשקר בנוגע למהותו.

כך גם עם ישראל: אם הם הולכים בדרכי ה' ועושים רצונו, הם "בני ישראל", שייכים למהלך של שררה עם אלוקים. אולם אם הם הולכים בניגוד לרצון ה', הם סתם עוד עם, אחד מיני רבים, "העם".

יהי רצון שנזכה לממש את תפקידנו כעם ייחודי ומטא-היסטורי, המצעיד את העולם כולו לעבר רצון השם.

על כפרה, ועל כפרה מסוג אחר...

על כפרה, ועל כפרה מסוג אחר / לפרשת ויקרא

על קרבן העולה נאמר שהוא מכפר:

ויקרא פרק א פסוק ד

וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

ונשאלת מיד השאלה - על מה הוא מכפר? לגבי חטאות ואשמות הדברים פשוטים וברורים, אולם מה חטא האדם שיביא קרבן עולה? מתרץ  בויקרא רבא (ז ג):

תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב.

לפי רשב"י, העולה מכפרת על חטאים יותר עדינים, יותר נפשיים ורוחניים. שלא כמו החטאת והאשם הבאות על נפילות מעשיות, כחטאי שבת, אכילה ועוד, העולה משקפת את הציפייה להיתעלות ושליטה אפילו על הלב.

אולם ישנו כיוון אחר המסביר את מהות העולה בתלמוד בבלי מסכת זבחים דף ז עמוד ב

ואמר רבא: עולה - דורון היא;

ודבריו אינם ברורים: הרי כתוב שהעולה היא לכפרה! אלא מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד קמה

ומה שכתב שם לפני זה דעולה מכפרת אעשה ... בהבאת דורון הוא מוסיף אהבה וממילא גם הכפרה בתיקון הקודם היא ביתר שאת, ואפשר דבתשובה מיראה דזדונות כשגגות על ידי העולה שאחר כך מתאהב לה' יתברך ונעשה כזכויות,...

מחדש ר' צדוק: יש גם כפרה של קרבה, זו שבאה לאחר התיקון של הפגם שנוצר. לארח מריבה עם חבר קרוב, או עם בן/בת הזוג, ישנם שני שלבי תיקון: יישור ההדורים, והקרבה המחודשת. לעיתים הקרבה המחודשת אף גבוהה מהקירבה שהיתה לפני הניתוק והמשבר שנותרו. המפגש מתחדש ממקום בוגר ועמוק יותר, מכיל יותר. אמנם גם לזה ייקרא כפרה, אך לא כמתקנת חטא, אלא כמביאה למאור פנים וקרבה הדדית.