יום רביעי, 27 בספטמבר 2023

סוכתי - חופתי !

 בס"ד

סוכתי - חופתי! / לחג סוכות / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ידועה מחלוקת חז"ל אם הסוכה היא זכר לסוכות שישבו בהן ישראל בנדודיהם במדבר, או שמא הן זכר לעניי הכבוד. להלכה, פסק מרן השולחן ערוך שהן זכר לענני הכבוד, ויש להקפיד לזכור זאת בכניסתנו לסוכה.

יחד עם זאת, שאלו רבים מחכמי ישראל, מדוע דווקא לענני הכבוד נעשה זכר, ולא למן ולבאר?

רבינו מתמודד עם שאלה זו (חלק ג, פרשת אמור, אות ג, על פרק כג פסוק מג):

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' אני ה' אלהיכם.

סיומת הפסוק "אני ה' אלוקיכם" לכאורה לא מובנת. מה היא באה לחדש?

כדי להבין זאת רבינו פותח בדברי רבינו הגאון עוזיאל אלחייך (תונס, המאות 18-19, מחבר הספר משכנות הרועים ועוד) בשם הרב משה ירמיה הכהן (המאה ה-18, בספרו ברכת טוב):

יש לפרש במה שכתב הרב חיים וחסד ז"ל (מערתא דדייני דרוש י"ב דף מ"ו ע"ב) בשם הרב ברכת טוב ז"ל, דטעם מצות סוכה כי בצאת ישראל ממצרים נתקדשו לו יתברך כדאיתא בילקוט (דברים רבה ג, יב): "הלכה אדם מישראל שקדש אשה מי צריך ליתן שכר כתב קידושין? כך שנו חכמים הבעל נותן שכר הכתב, שהרי בשקידש ה' יתברך את ישראל בסיני מי כתב השטר הזה? משה שנאמר "ויכתוב משה את התורה", ומה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא זיו הפנים שנאמר "כי קרן עור פניו"." עד כאן. ולכן הושיבנו בסוכה במקום חופה. ע"ש.

הרבנים הנ"ל מביאים דברי חז"ל שהסוכה היא בעצם החופה בה קידש ה' את ישראל להיות לו לרעיה. החופה הוא השלב האחרון בתהליך הנישואין, שבו מושלם תהליך הפיכת החתן והכלה לזוג.

לאור יסוד זה ממשיך רבינו:

ובזה ניחא חקירת המפרשים ז"ל (הובאה בספר מדבר קדמות ערך סוכה סימן י"א) למה עשתה התורה זכר לענני כבוד ולא עשתה זכר למן ולבאר...ולפי האמור אתי שפיר (=בא הדבר היטב, הדבר מובן) כי זכר ענני כבוד להודיענו שאנו מחוייבים בשמירת התורה והמצוות, שכבר נתקדשנו ונכנסנו לחופה ומשועבדים אנו לכביכול שהוא כבעל.

הרב חיד"א הציג שאלה זו וענה בדרכו. רבינו מתרץ לאור ההקדמה: יש חיוב לזכור דווקא את רגע החופה – ענני הכבוד - שם נוצרה המחוייבות ההדדית שבין החתן והכלה, קודשא בריך הוא ושכינתיה, ה' וישראל. מסיבה זו אין טעם לייחד מועד ומקום לזכרון ניצחי לשאר הניסים, שעם כל גודלם העצום, והחסד המופלא שבהם, הם החיו את העם רק לשעתם, בזמן ההליכה במדבר.

וזהו רמז הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" - לומר שעל ידי שהושבתי את בני ישראל בסוכות שהוא במקום חופה, לכן "אני ה' אלוהיכם" - ומשועבדים לתורתי ומצוותי וכנזכר.

המילים "אני ה' אלוקיכם" – הם גופא טעמא של מצוות סוכה! על ידי הסוכה בטאתי את הקשר שלנו, כבעל ואשה, קשר נצחי, מחייב ומחוייב.



יום רביעי, 20 בספטמבר 2023

כל המאורעות - לטובתנו

בס"ד



כל המאורעות – לטובתנו / לפרשת האזינו / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

התורה מלאה בביטויים המבטאים את מעמדם של ישראל בעיני הקב"ה: עם סגולה, בנים אתם, ועוד. בשירת האזינו נוסף כינוי נוסף, "חבל נחלתו". מה המשמעותו של כינוי זה? כותב רבינו:

כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. יש לפרש שהוא על דרך מה שאמר הכתוב "כי כאשר ייסר איש את בנו", כן "ה' אלהיך מיסרך", שאנו לגבי השי"ת חשובים כבנים, ומרוב אהבתו אותנו כדי להנחותינו במעגלי יושר לבחור בדרך החיים והטוב, לכן מביא עלינו יסורין, כדי שנתעורר ללכת בדרך הטובה.

ייסורי עם ישראל במהלך הדורות היו רבים. יש להם תכלית. אנו מבינים כי מטרתם היא לכוון אותנו לקיים את הייעוד שלנו, ולהוציא לאור את הכוחות הטובים שבנו. התורה מתארת זאת כייסורי האב את בנו אהובו. האב מייסר מתוך דאגה לעתידו של בנו.

זה בישראל.

מה שאין כן אומות העולם, שלא אכפת לו להשי"ת מהם כלום.

אומות העולם מתנהלים באופן יותר עצמאי, ולא באופן ישיר על ידו יתברך. תיקון דרכם יבוא מתוך בירורים יותר טבעיים, כבירורים דתיים, מאבקים פוליטיים וצבאיים ועוד.

זו המעלה – של הדאגה של ה' לנו – היא הרמוזה כאן:

וזה שאמר "כי חלק ה' עמו" ואנו עם סגולה להשי''ת, לכן יעקב "חבל נחלתו", מלשון הכתוב "בטרם יבא חבל לה", והוא רמז ליסורין שהקב"ה מביא על ישראל.

המילה "חבל" בתנ"ך מופיעה לעיתים בהקשר של ייסורים. גם כאן ניתן להבין כך: יעקב – עם ישראל – הם נחלת ה', ולכן יש להם חבל-יסורים, לישרם ולתקנם.

ויהי רצון נזכה ללכת בדרכי ה' מתוך בחירה ושמחה, וירדפונו אך טוב וחסד!

לראות רחוק....

 בס"ד

לראות רחוק / לפרשת האזינו / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

בשירת האזינו, מגלה משה רבינו ציפייה, שהעם לא ינהג כסומא בארובה, שאינו רואה מה הולך להתרחש. ישנה ציפיה לחכמה ולבינה, ביחס למשמעויות לא טובות בעתיד, שתביא את העם להתנהגות נאותה כבר בהווה. אומר משה רבינו (פרק לב, כט):

לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. 

רבינו כותב 29 (!!!) פרשנויות ורמזים על פסוק זה. נלמד אחד מהם:

יש לפרש במה שנודע כי אהבת הניצוח והקנטור היא מדה רעה, כי לסוף כל סוף יתגלה האמת,

ישנה מידה רעה, והיא החיפוש של הניצוח בויכוחים. גרוע גם הוא הלימוד לשם ניגוח, קינטור. ויכוחים ודיונים הם דבר מבורך, שתפקידו לברר האמת (בסייגים ברורים, כמובן, שזה לשם שמים ועוד). יחד עם זאת, עלול להגרם מצב שאדם עשוי להתאמץ רק לחזק את דעתו, גם במחיר ויתור על האמת. כדברי הרמב"ם:

וכמו שנודע מעשה דרבינו הרמב"ם ז"ל שהיו לו מתנגדים הרבה על ספרו המורה [מורה הנבוכים], וכתב הרמב"ם באגרותיו כי סוף כל סוף כאשר יוסרו השנאה והאיבה, תתגלה האמת, וכן היה באמת.

הרמב"ם ידע שהחולקים על המורה נבוכים, נגועים בחלקם במניעים זרים, ולא באהבת האמת, ולכן בסור המידה הרעה, יתגלה דברי מי עומדים.

וזה מה שמלמדנו משה רבינו:

וזה שכתב "לו חכמו ישכילו זאת", שיהיה הויכוח בשכליות, ולא בקנטור ואהבת הניצוח, כי "יבינו לאחריתם", שהאמת היא הנצחיית והיא המתקיימת לבסוף.

הלומד החכם, מבין את האחרית, ויודע שאין לו מה להאבק על דעתו שאינה אמיתית, שכן האמת תצא לאור בעל כרחו.

הרב מרחיב רעיון זה מפסוק מוכר:

נמשך לזה נראה לפרש כוונת הכתוב (תהלים קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", דהנה מי שלומד תורה לשמה, שלא להתגדל או לקנטר נקרא אוהב התורה, ירצה שהוא דוקא אוהב את התורה, אבל הלומד להתגדל אינו נקרא אוהב את התורה רק אוהב הגידול והגאוה, והתורה אינה אלא כמו כלי בידו להשיג את מבוקשו, וכן הלומד לקנטר אינו נקרא אוהב תורה אלא אוהב קנטור, אבל הלומד לשמה בודאי כל לימודו הוא משום שאוהב את התורה מצד עצמה.

יש הלומדים תורה לשמה, לדעת רצון ה', ויש שאוהבים להיות בולטים, והתורה היא עוד כלי בידם ח"ו. אוהב תורה הוא המבקש לדעת מה התורה אומרת.

והנה נודע כי מי שלומד לקנטר או להתגדל, בלי ספק שעושה מחלוקת גדולה, עם שאר התלמידי חכמים הלומדים עמו, כי כאשר יראה שנטו מדעתו וסתרו דבריו, הוא נצב לריב לערוך עמהם מלחמה ולא ישוב מפני כל, אפילו בדבר שאינו כן כי חושש הוא לכבודו, וכן הלומד לקנטר תמיד הוא מקנטר, אפילו בדבר שאינו כן, מאחר שהמטרה אינה אלא לקנטור...

המקנטרים והגאוותנים מועדים יותר לווכחנות חסרת תוחלת, כי לשיטתם, הם תמיד צריכים להיות צודקים בסוף...

לא כן הלומד תורה לשמה, אם חלקו עליו חבריו וראה שהאמת איתם, הוא מודה על האמת, ואינו עושה מחלוקת, וכן אם יש מי שגדול ממנו בחכמה, או שרוב התלמידי חכמים נטו מדעתו, הנה הוא מבטל דעתו ומודה על האמת, ואז נעשה שלום ביניהם.

מבקש האמת, הלומד תורה לשמה, אם יראה שטעה, או שיראה שיש החכם ממנו, או שהוא עומד בדעת מיעוט, לא יתעקש לחינם. וממילא מתמעטת המחלוקת ומתרבה השלום.

וזהו "שלום רב לאוהב'י תורת'ך", רצה לומר: הלומדים לשמה, שלום יהיה להם, שמודים על האמת אם טעו, וכן מבטלים דעתם מפני דעת מי שגדול מהם או מפני דעת רבים,...ועוד "ואין למו מכשול", שאינם נכשלים בהוראה, מאחר שמודים על האמת ורודפים אחר האמת וכאמור.

לאוהבי תורתך יהיה שלום רב. זה יתרון ראשון. יתרון נוסף – אין מכשול בהוראת ההלכה, כי החכם הזה מודה על האמת.


יהי רצון שנזכה להיות מאוהבי התורה, וממילא מאוהבי השלום.



אני אמית ואחיה - רמז לתחית המתים

 בס"ד



אני אמית ואחיה-רמז לתחית המתים / לפרשת האזינו / מתורתו של ר' כ'לפון משה הכהן


תחיית המתים היא אחת מיסודי ועיקרי התורה והאמונה.

אחת מיסודות האמונה של עם ישראל הוא האמונה בתחיית המתים. ההבנה כי ישנו המשך למסע אותו עוברת הנשמה. גם אם כרגע אותה נשמה מסתלקת, אין זה השלב הסופי שלה. את הרמז ליסוד זה מוצא הרב בפרשתנו (דרכי משה, ח"א):

וכן אמר הכתוב פה "אני אמית ואחיה", שאחרי מות האדם, הקב"ה ברחמיו הרבים מחייה אותו.

הרב מדייק מפשט פרשתנו: כתוב קודם שה' ממית, ואז כתוב שהוא מחיה. ולא בסדר המוכר לנו שישנם חיים ולאחריהם המוות.

הרב מביא רשימת מקרים מהתנ"ך בהם היה גילוי של כח זה בעולם על ידי צדיקים שונים: אליהו הנביא, אלישע הנביא, יחזקאל.

עקרון תחיית המתים הוא בעצם ביטוי קטן לדבר גדול הרבה יותר, שכבר קדם:

וכמו שברא הקב"ה את עולמו יש מאין וחידש ומחדש בעולמו ניסים ונפלאות רבות מאין ספורות לנו בית ישראל, ביציאת מצרים, ובקריעת ים סוף, ובעמידתנו על הר סיני והתגלות השכינה אז וקבלת התורה ועשרת הדברות, ובירידת המן מן השמים, וכהנה וכהנה ניסים נגלים לעיני כל ישראל, וניסים נסתרים לאין חקר לכל משכיל ומשקיף בהם בתבונה ישרה וצודקת בבית ראשון ובבית שני, ובימי גלותינו זה. כן עתיד הקב"ה לחיות מתי ישראל ברחמיו הרבים וכאמור.

יצירת יש מאין היא מחותמו של הקב"ה בכל דבר ועניין. ניסים רבים בעצם פעלו מאז בריאת העולם, דרך אירועים היסטוריים שהתרחשו באומה, באופן נגלה ובאופן נסתר.

ומי הוא זה שיזכה למעלה זו?

ולכן ישתדל כל אחד ואחד לשמור את התרי"ג מצוות וליראה ולאהבה את ה' ברוך הוא, להיות חלקו

באופן בסיסי, המגמה היא לקיים כמה שיותר ממצוות התורה, אולם הרב מגדיר פה את המגמה "להיות חלקו", להרגיש משוייך אל הקב"ה, שמגמת חיי היא לעשות רצונו.

אולם באופן ממוקד יותר ישנה מצווה שיותר מקדמת את המטרה:

וכן מבואר בגמרא, כי עיקר ועצם תחיית המתים היא למי שעוסק בתורה, ואינו מרפה עצמו מדברי תורה, ולכן ראוי לכל אדם לחוס ולרחם על נפשו ונשמתו, להיות לו עת קבוע ללמוד בו תורה כפי מה שתשיג ידיעתו, וכפי מה שאפשר לו.

עסק התורה. חיבור ל"עץ חיים היא למחזיקים בה". לימוד כפי היכולת, גם אם אדם עובד (שהרב ראה בזה ערך עליון! וכן נהג בעצמו, שלא קיבל משרה רבנית בתשלום, עד שלא היתה לו ברירה ולא עמד בלחץ פרנסי ורבני הקהל).

ואם אדם לא בעל יכולת?

כבר אמרו חז"ל שיש לו תקנה להיות משיא בתו לתלמיד חכם, ולעשות פרקמטיא (=מסחר) לתלמידי חכמים, ולהיות מהנה תלמידי חכמים מנכסיו...ובכלל זה מי שעושה מחזיק תלמיד חכם ללמוד והוא משלם שכרו די פרנסתו.

כלומר, גם סיוע ללומדי תורה, באופניו השונים, יש בו להביא ברכה לנשמת האדם ולזכותו בחיבור לעצם החיים, ולחיים שלאחר המוות.

 

להט החרב המתהפכת של הכעס

 


בס"ד

להט החרב המתהפכת של הכעס / לפרשת האזינו / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בשירה שבפרשתנו מתואר התהליך של עזיבת ה' ומחיריה, עד השיבה המחודשת.

כעסו של הקב"ה מתואר כך (לב, יט-כ):

(יט) וַיַּרְא יְקֹוָק וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: (כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

פשט הדברים ברור הוא: ה' רואה את החטאים, כועס, וגוזר הסתר פנים ח"ו.

רבינו מוצא רמז למחיריה של אחת מהמידות הרעות ביותר, הכעס (חלק ב, אות ד):

אי נמי (=או גם) על פי מה שכתב בספר רוח הקודש למורנו הרב רבי חיים ויטאל זצוק"ל, שעל ידי הכעס פוגם האדם מאד בנשמתו שמתחלפת בנשמה טמאה, וכל המצוות שסיגל הולכים לסטרא אחרא ולא נשאר בידו כלום, וצריך הוא לתקן ולבנות מחדש אשר סתר. עיין שם באורך.

רבינו חיים ויטאל בשם רבו האר"י הקדוש מלמדנו כי יש כח למידת הכעס לפגום חלילה בנשמת האדם. מעשיו הטובים הולכים ונאבדים, ונמסרים לצדדי הטומאה של המציאות. האדם השב מכעסו צריך להתאמץ הרבה בשביל לבנות את כל מה שנהרס בעקבות כעסו.

זה מה שרמוז אצלנו:

וזהו שאמר "וירא ה' וינאץ מכעס בניו" - כשרואה בבניו ישראל שיש להם מדת הכעס, "ויאמר אסתירה פני מהם" - שכל הכועס כאילו אין שכינה כנגדו (נדרים דף כ"ב ע"ב), ולכן אומר "אסתירה" וגו' - מאחר שאין חושבין אותי כנגדם.

הכעס המוזכר אינו כעסו של ה' על בניו החוטאים, אלא הכעס של הבנים עצמם. כעס מבטא חוסר אמונה, והקב"ה חלילה! - כמידה כנגד מידה – מסתיר אף הוא את פניו. אינכם מאמינים בי? לא תראו את השגחתי בנגלה!

מדוע? מה פגמו הבנים?

"אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם", שעל ידי הכעס סותרים מה שבונים, וכל מה שייטבו מעשיהם "לא אמון בם" - שיעמדו בצדקתם, והעיקר הוא האחרית לראות מה אחריתם, "כי דור תהפוכות המה" - דכלאחר יד מהפכים נשמתם בנשמה טמאה על ידי הכעס, ולא יישאר בידם כלום מהמצוות.

התהפוכות הן בין מצב בו הקדושה שורה ביהודי, לבין מצב בו הכח הרוחני עובר אל הטומאה. מצב כזה מביא לחוסר אמון, מכיוון שההתהפכויות יכולות לחזור שוב ושוב. אין ביטחון שהמצוות יישארו בידיו של האדם לאורך זמן.

רבינו מוצא רמז נאה גם במבנה המילים:

וכן אתה מוצא כי שלוש תיבות "כעס, עשת, סתר", כשתכתוב אותם זו תחת זו נקראים גם כן מלמעלה למטה "כעס, עשת, סתר", כזה:

כ ע ס

ע ש ת

ס ת ר


כעס לרמוז שאם "כעס" האדם, כל אשר "עשת" נפשו תיקונים במצוות ומעשים טובים, "סתר" אותם בכעסו על ידי שנתחלפה נשמתו בנשמה טמאה. ובאה "עשת" במקום "עשתה" כמו "ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) והא לשון תיקון...

רבינו מוצא מעין ריבוע קסם המעיד על היחס בין הכעס לתוצאותיו: הכעס לוקח את מה שעשית, וסותר-הורס אותם. ההיפוך מעיד כי הסיכון הזה קיים כל הזמן, מכל כיוון שמסתכלים, ולכן:

ולזה צריך לנו התאמצות גדול לעמוד על המשמר לבלתי נתכעס, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.

יום חמישי, 14 בספטמבר 2023

ברוך הבא בני אהובי!

 בס"ד

ברוך הבא, בני אהובי! / לראש השנה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מהי הזיקה שבין תהליך הגאולה לתשובה? הדבר נתון במחלוקת חז"ל.

בפסוק שבפרשת ניצבים נראה כמו העמדה הנוקטת שהדברים תלויים זה בזה (ל, ב-ג):

ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך (ל, ב-ג(:

על פי הפסוק הזה, מבאר רבינו פסוקים מתהילים, המוכרים לנו מההלל (ג, ג):

הנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף צ"ז ע"ב) כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ונראה לפרש בזה הפסוקים (תהלים קי"ח) "אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'". וצריך להבין הסמיכות, גם אומרו "ברוך הבא בשם ה'", למי אומר כן דוד המלך ע"ה. גם אומרו "ברכנוכם מבית ה'", מאי מבית ה'? היה לו לומר בשם ה' כמו שאמר תחילה.

על הפסוקים "אנא ה' הושיעה אנא ה' הצליחה נא ברוך הבא בשם ה'" שואל רבינו 3 שאלות:

א. מה הקשר בין הפסוקים הללו?

ב. את מי מברך דוד "ברוך הבא בשם ה'"?

ג. מהי הברכה שאנו מברכים מבית ה'? ומהו הטעם לשנות את הלשון בפוסק מברכה "בשם ה'" לברכה "מבית ה'"?

כדי לענות על שאלות אלה, מביא רבינו חידוש מהאברבנאל:

ונראה לפרש על פי מה שכתב בספר מדרש הגדה ז"ל בשם הרב אברבנאל ז"ל שפירש "ברוך הבא בשם ה'" דהיינו הבא ליטהר ולשוב אל ה'. ע"ש.

אומרים "ברוך הבא!" לשב בתשובה.

לפי זה ממשיך לתרץ הרב:

ולזה אחר שביקש דוד ואמר "אנא ה' הושיעה נא" וגו', שמבקש על התשועה והגאולה האחרונה שתהיה במהרה בימינו אמן אמר ברוך הבא בשם ה', כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה ולזה הוא מברך את הבא להטהר ולשוב כי רק על ידי התשובה נשיג מבוקשנו להושיענו ולהצליחנו ה' בגאולה האחרונה.

אנו זועקים על הגאולה! זועקים להיוושע! רוצים להצליח! איך ניתן להיות שותף בתהליך? אומר דוד המלך בפסוק שלאחר מכן: אשריך! רצונך להיות שותף? גילית דעתך שאתה רוצה לחזור בתשובה. זה נקרא "בשם ה'". ברוך הבא!

וכל אדם יקבל את הברכה הזו:

ואמר ברכנוכם - בלשון רבים על כל הבא ליטהר ולשוב ולהדבק בשם ה.

ענינו על שאלות א ו-ב. ומה לגבי ג?

ואמר "מבית ה'" רצונו לומר שברכנוכם על תשובתכם שתעשו מסיבת בית ה' שהוא חרב, שעל ידי תשובתכם מהרה יבנה ביתו יתברך ותחזור העבודה למקומה במהרה בימינו אמן.

התשובה המושלמת היא תשובה שבאה מתוך כאב על בית ה' שחרב. אדם יכול לשוב מתשובה מסיבות שונות: גילוי אור אמת, פחד מעונש, ועוד. כולן רצויות ואהובות. התשובה המושלמת היא זו שבאה מתוך רצון לבנות בית לה' יתברך, שזה עיקר רצונו לעשות לו דירה עם בניו בעולם הזה. לכן משנה דוד את לשונו ל"בית ה'".

ויהי רצון שתתקבל תשובתנו לפני ה' יתברך ביום הדין הקדוש הזה, ונזכה לראות עוד השנה בבניין בית מקדשנו, אמן ואמן

 

שנה טובה לכל לומדי תורת רבני ג'רבא, ולכל ישראל.

יום שישי, 8 בספטמבר 2023

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה?

 בס"ד

כיצד הגיבו ישראל למשמע בשורת פטירת משה? / לפרשת וילך / מתורת רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רצונו העצום של משה רבינו עליו השלום להכנס לארץ ישראל, נתקל בסירוב מוחלט של הקב"ה.

בדרך כלל אנו מדברים על סוגיה כואבת זו בהקשר של משה עצמו. יחד עם זאת, יש נקודת מבט נוספת: תגובתם של ישראל. התורה לא מתייחסת במפורש לתגובות העם. אנו לא יודעים אם העם מקבלים זאת בהרכנת ראש, במחאה חריפה, בעצרות תפילה או באופן אחר.

רבינו כותב שהדבר רמוז בנקודה אחרת, והוא פותח בשאלה:

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה. קשה, כיון שה' אמר לו "לא תעבור את הירדן הזה", מה צורך לומר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל" וגו', דלא יהיה אלא בחור שיכול לצאת ולבוא, האם אפשר לו שיעבור?

משה אומר לעם 2 טענות: א. אני כבר בן 120 ואיני יכול להנהיג. ב. ה' אמר לי שלא אעבור לארץ. לכאורה די בטענה השניה: אם ה' אמר שלא תעבור, אז אין שום משמעות לגיל!

עונה הרב:

ונראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק "הן אל כביר לא ימאס", דתפלת רבים אינה נמאסת. עוד זכורני שכתבו המפרשים ז"ל שכל עיקר מעלות מרע"ה היו בעבור הכללות.

ישנו כח חזק מאד שבכוחו לבטל גזירות. כח תפילת הציבור. במקרה של משה מדובר על כח כפול: גם תפילת העם עבורו יכולה לעזור, וגם משה עצמו – כל מעלותיו ניתנו לו לשרת את כלל ישראל, והוא שקול ככולם. למשה רבינו ישנה אפשרות להעזר בכוחות רוחניים אלה, ולשנות את הגזירה!

ואם כן, הגם שמשה רבנו ע"ה התחנן הרבה לעבור ולראות את הארץ, וה' אמר לו רב לך, היה באפשרות דתפלת רבים מבטלה הגזירה! ולכך אם היה משה רבינו ע"ה יכול לצאת ולבוא, היה באפשרות שכל הקהל בהכירם שצריכים לו, להתפלל ולצעוק לה' מעומק הלב בחום רב ואגלי דמע, עד כי תתבטל הגזירה הנזכרת!

משה רבינו מאד רצה לראות את הארץ. זה ברור. ואמנם, אם היתה בו עדיין יכולת להוביל את כיבוש הארץ, אולי המאמץ היה משתלם...

ולכן אמר להם משה רבינו ע"ה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא", ואם כן אין שום צורך להטריח כלפי מעלה...ובתחילה התחנן למען ירצה ה', וכאשר ראה שה' אמר לו "רב לך", ולא רצה בזה, קבל זה ברצון טוב, ולא רצה שיתפללו עוד ישראל בעדו. ולכן ביאר להם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא".

אומר משה לעם: בקשתי. התחננתי. זעקתי. לא הצלחתי. מנוי וגמור הדבר מאת ה'. לא אכנס לארץ. וגם אתם, אל תנסו לפעול בעצרות תפילה, כי אני כבר לא יכול להוביל אתכם.

את עצמו מרגיע משה בהחלטת ה' העקרונית, בגזירה אותה הוא מקבל באהבה. ואת העם משה משכנע בטענה ובשיקול של יעילות.

הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים


 בס"ד

הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשתנו מציבה שוב את האדם אל מול יכולת הבחירה שלו. הוא מסוגל לבחור כיצד לכלכל את צעדיו וכיצד ייראו חייו. אולם רבינו מציג כאן קושי בצורת הצגת הדברים (חלק ב, אות ב, על ל, טו-יח):

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה וגו' ואם יפנה לבבך וגו' הגדתי לכם היום וגו'

מה העניין להתיע למישהו לבחור במוות? וכי מי יבחר בכך? מסביר רבינו בהקדמת משל, שהובא בשם ר' יעקב קראנץ זצ"ל, המגיד מדובנא אומן המשלים, בדבריו המשנה באבות (ד, כב):

שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:

אם הכל בעל כרחו של האדם, אז מדוע ייתן דין וחשבון על מעשיו? ומסביר המגיד מדובנא על פי משל לרופא שריפא חרש ועיוור. נציין שאשתו של החרש היתה אשה רעה המרבה לקלל, ואשתו של העיוור היתה מכוערת באופן בלתי ניסבל. עד שהרופא ריפא אותם – הם לא שמו לב למומים הללו, אולם כעת – נהפכו חייהם לסיוט...

בא הרופא לבקש שכרו על הריפוי, אולם החרש והעיוור (לשעבר) טענו כי חייהם הורעו בעקבות טיפולו. ראה כך הרופא ותבע אותם אצל מושל העיר.

אמר המושל: אכן חייהם הורעו. עליך להשיב להם את העיוורון ואת החירשות! והסכים לכך הרופא. שמעו זאת המתרפאים ומיד התנגדו. אמר להם המושל: גיליתם דעתכם שנוח לכם ברפואת הרופא – שלמו לו מיד!

ולכן גם שעל כרחך אתה נוצר וכו', מכל מקום כיון שסוף כל סוף אחר שבאת לעולם "על כרחך אתה מת" - שאין ברצונך למות אלא אתה שואל לחיות, אם כן על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'. ע"ש.

העובדה שהאדם נאבק לשמור על חייו הן בטיפוח אורח חיים בריא ומוקפד, ובין בטיפולים רפואיים אינטנסיביים ויקרים, מוכיחה כי האדם רוצה לחיות, גם אם הגיע לחייו בעל כרחו. זה הדבר המחייב אותו לעמוד בדין.

וזהו שאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ואת המות" וגו' - כלומר לא תוכל לטעון כיון שעל כרחך נוצרת אין לך דין וחשבון, כבטענת החרש והסומא לרופא, שהרי תשובתכם בצדה כתשובת הרופא להם, כי נתתי לפניכם היום שתי דרכים החיים והמות, האם רצונך עתה למות? לא כן, אם כן בעל כרחך לתת דין וחשבון, ולכן סור מרע ועשה טוב.

הצגת המוות כאופציה לבחירה, באה להמחיש לאדם כי אין לו טענת פטור מן הדין, וזה מה שמלמד משה רבינו: אל תברח לטענה זו שכן המוות מבחינתך אינו אופציה כלל ככל שתוכל לדחותו, אם כן עליו לקחת אחריות על בחירותיו הטובות, שעליהן יעמוד בצדק לדין.

החנק הרוחני של הגלות


 בס"ד

החנק הרוחני של הגלות / לפרשת וילך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בפרשתנו מזהיר משה רבנו מההשלכות של ירידה מדרך ה' (דברים לא):

(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

לא מובן: עם ישראל לכאורה מבינים את טעותם כבר בשלב הראשון המתואר בפסוק יז, אם כן מדוע בפסוק יח מתואר הסתר פנים חלילה? הרי העם כבר הבין את טעותו.

מסביר רבינו (חלק ג, אות ב) על פי דברי בעל יערות דבש, ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל:

הרב יערות דבש ז"ל (דרוש ז) חקר למה אין רוח הקודש שורה על ישראל בהיותם בגלות, הלא אין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב, ואין לך נשברי לב מדוכים דוויים וסחופים בישראל בגלותם.

שאלה קשה שואל היערות דבש: מדוע בגלות המרה, שם ישראל במצב של שיפלות ורדיפות, חסרה רוח הקודש? והרי דרך ה' להשרות שכינה עם נשברי לב, שזה המצב הקבוע בגלות?

ותירץ כי אילו לא באה עליהם רק צרה אחת לבד ויש לנפש זמן להנחם מעצבון הבלי הזמן שפיר, אך בעוונות הרבים צרה אל צרה נגשת וטרם תתחיל הנפש להנחם מעצבון הראשון באה עליה צרה אחרת, עד שתתבלבל המחשבה ואין לה ישוב הדעת כלל, ולכן הארת השכל תמוש ממנה. עיין שם באורך.

ומתרץ רבינו יהונתן אייבשיץ שבשביל רוח הקודש צריכים גם יישוב הדעת ורגיעה. אין דבר כזה בגלות. צרה רודפת צרה וקושי רודף קושי. אין זמן להתעשת, ולהרגע ולהגיע להשגות רוחניו של רוח הקודש.

ובזה יובן כוונת הכתוב (תהלים נא, יג) "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני", והוא על דרך הפסוק הנ"ל "ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר" וגו', גם אמר הכתוב "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" בגלותנו הנורא. ובהיות שראה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש את כובד הגלות הנפלא הזה שהושלכנו בעוונות הרבים אל ארץ אחרת, ויסתר האל פניו ממנו ורעות רבות סבונו אפפונו לא נתנונו השב רוחנו, ומזה נמשך שפסקה רוח הקודש ממנו כנזכר,

דוד המלך מתפלל בתהלים שהקב"ה לא ייקח ממנו את רוח קדשו. על איזה מצב מדובר? מצב בו אנו מסולקים מפניו יתברך. סילוק מהארץ לחוץ לארץ. שם יפגשו אותו צרות רבות ורעות ולא יהיה סיכוי לחזרת רוח הקודש.

לכן הקדים דוד תפלה לצרה ואמר "אל תשליכני מלפניך" - כאדם השנאוי ומתועב המושלך בפנים נסתרים, שמזה ינטש לפגעי הזמן "ומצאוהו רעות רבות וצרות" צרה אחר צרה, ואין בתוכו רוח הקודש שורה, אלא פנה אלי בגלות ותרויח לנו מעט מצרות, ואז "רוח קדשך אל תקח ממני" כיון שאני בגלות דכא ושפל רוח, ואין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב.

כך גם אצלנו. אמנם עם ישראל יהיו בגלות ויתחילו להתעורר בתשובה אל ה', אך הסתר הפנים ימשיך כי המציאות של הגלות היא מציאות של צרות הרודפות צרות חלילה, וממילא "ואנכי הסתר אסתיר פני", לא כעונש כפי הפשט אלא כתוצאה ממציאות הגלות.

ב"ה זכינו לחזור לארץ , וכעת אנו מייחלים לחזרתה הרחבה של רוח הקודש, במהרה בימינו אמן!

למה נחש ולמה שרף?

  בס"ד למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נח...