ברכת הצלחה בחינוך!

בס"ד

ברכת הצלחה בחינוך / לפרשת משפטים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

נראה שאין מאבק אישי יותר מורכב מאשר הצלחה בחינוך. כמה הורים משקיעים בילדים זמן, יחס, קשב, חשיבה, ייעוץ...ולא אמרנו כלום על הוצאות. יחד עם זאת כולם יודעים שאין לאף אחד בטחון מה תהיה התוצאה. מקובל בפי הורים רבים: הצלחה בחינוך – חמש אחוז בגלל השקעה, ותשעים וחמש אחוז בגלל התפילות.

האם ישנו מקום בו הקב"ה מבטיח לנו הצלחה בכך? ישנן ברכות והבטחות אלוקיות לשפע בריאותי, כלכלי ובטחוני. האם ישנה ברכה גם להצלחה בחינוך?

רבנו מבין שזה קיים בפרשתנו (אות טו):

"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא" (כג, כו) - יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בגמרא (ב"ב קט"ז, א) הטעם שנאמר ביואב לשון 'מיתה' ובדוד לשון 'שכיבה', יואב שלא השאיר אחריו זרע נאמר בו לשון מיתה, דוד שהשאיר אחריו זרע נאמר בו לשון שכיבה. וההסבר לזה כי האדם שנשאיר אחריו זרע נקרא עודנו חי כי הוא עולה ממדרגה למדרגה בזכות המצות ומעשים טובים של בניו שעושים אחרי פטירתו, והוא בבחינת הולך...אבל מי שלא השאיר אחריו זרע, נקרא עומד, כי כיון שנפטר אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות...

חז"ל עומדים על ההבחנה בין לשונות שונים של מיתה בתנ"ך. בדוד הלשון היא 'שכיבה', כאילו מדובר על שינה זמנית ולא על סיום החיים. הסיבה היא שישנה בחינה של המשך חיים דרך הילדים.  האדם עולה ומתעלה בזכות מעשיו הטובים של ילדיו. לברכה זו מתכוונת התורה אצלנו:

ולזה אומר הפסוק "לא תהיה משכלה...ועקרה...", אלא משאירים זרע אחריהם, ועל ידי זה "את מספר ימיך אמלא", להיות נקרא חי והולך בזכות מעשים של זרעו.

מילוי הימים אינו רק כאשר האדם בגופו בעולם הזה, אלא גם לאחר שנשמתו מסתלקת מן העולם, ימיו מלאים חידוש והתקדמות בזכות צאצאיו.

בהסבר שני הרב מדבר על הברכה החינוכית:

אי נמי יש לפרש, שיש שתי סיבות לאדם להיות חוטא ורשע: א) בתחילתו למד תורה והיה עובד ה' יתברך כראוי ולבסוף יצא לתרבות רעה. ב) נולד אצל הורים חפשים או נתגדל יתום ואין מי שיחנך אותו ולכך היה פרא אדם.

למה אדם נהיה בעל עבירות? או שיצא לדרך כשומר מצוות ובעל מידות, ובדרך פגש נורמות שליליות שהורידו אותו מהדרך, או שמראש חונך בבית ללא הדרכה מתאימה, קל וחומר אם גדל ללא חינוך מסיבות שונות.

הנה סוג ראשון נקרא שכול, ששיכל תורתו ומצותיו והלכו לסטרא אחרא. והסוג השני נקרא עקר שלא הוליד כל עיקר.

לאדם מהסוג הראשון יש חוויית מוות חלילה: היתה לו דמות אחת, האדם 'שכל' אותה, וקמה אחרת במקומה, שלילית. אצל השני, מעולם לא נולדה בו מציאות של אדם בעל מידות. יש כאן עקרות רוחנית.

ועל זה התורה מבטיחה לנו "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", וכדברי הנביא (ירמיה לא, לג) כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם.

מבטיחה התורה שתופעות כאלה תעלמנה בעזרת ה'. כשעם ישראל בכללותו ילך בדרך ה', יפעל כנאמן לברית סיני, הקב"ה יעשה את ההשלמה מצידו, ויידאד להצלחת וחינוך הדור הבא.

הרב כותב עוד שני פירושים, ואידך זיל גמור.

בוחר בעבדות???

 בס"ד

בוחר בעבדות?? / לפרשת משפטים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

התורה לא רואה בעין יפה מציאות של עבדות. להלכה, יהודי נמכר לעבדות רק אם מצבו הכלכלי הגיע עד לתחתית או אם הוא גנב, ועליו לשלם ואין לו מנין. גם אז כידוע תקופת עבדותו מוגבלת מאד. שש שנים בלבד.

אומרת התורה (שמות כא, ב):

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

מדקדק רבינו (אות א):

ראוי להעיר שלא אמר שש שנים "תעבוד בו". וגם יקשה על אומרו "יצא" לחפשי, ולא אמר "תשלחנו" חפשי חנם.

אם מדובר על מערכת של עבדות, התורה היתה צריכה להשתמש בלשון יותר פסיבית ביחס לעבד. הוא הרי כפוף לאדונו, ולכן האדון עובד בו, והוא אינו עובד לעצמו. כמו כן בסיום ששת השנים האדון משחררו, והוא לא הולך מרצונו החופשי.

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל בקידושין (כב, ב) מה נשתנה אזן מכל שאר האיברים? אלא אזן ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים" והלך זה וקנה אדון לעצמו תרצע. וכתב הרב יד יוסף בטעם שלא ענשו הכתוב להרצע בתחלת בואו בתחלת שש לעבוד בשר ודם כמוהו, יען כי בתחלה היה אנוס מפני עניו ושפלות מצבו. לא כן אחר שש שצוה ה' לאדונו להעניק לו מפרי טובו מכל אשר ברכו ה', ועם כל זה לא יאבה העבד לצאת לחפשי רק יאבה לעבוד את אדוניו. על כן אזן ששמעה וכו' תרצע ע"ש באורך.

הרב יד יוסף מקשה קושיה חזקה: מדוע רוצעים את אוזן העבד רק בסיום שש שנים, אם הוא לא רוצה לצאת? הרי הסיבה לרציעה היא עצם העבדות, שכן אוזננו שמעה בסיני שאנו עבדי ה', ולא עבדי בשר ודם, ומה ההבדל בין תחילת העבדות לסוף ששת השנים? ומתרץ: בתחילה היה העבד מוכרח להימכר. לא היתה לו ברירה. הוא היה זקוק לכסף. אולם עם סיום ששת השנים וההתבססות הכלכלית, ובצירוף חיוב האדון לתת מתנה מכובדת לעבדו בשעת שיחרורו, הבחירה עוברת לעבד: האם תבחר בחירות?

כי על כרחך בראשית הימכרו לו כי היה אנוס בדבר נהג בו הכתוב כבוד לומר "שש שנים יעבוד", כאלו הוא יעבוד מעצמו בלתי קול נגיד ומצוה המושל בו לעבוד עבודת עבודה ומכריחו על כך. וגם בצאתו חפשי אמר "יצא לחפשי" כאלו מעצמו ומרצונו יצא כאלו לא אדונים לו לחכות לפקודת אדוניו להוציאו חפשי,

התורה מתייחסת לעבד בתחילת הדרך כבן חורין! הוא עובד (כאילו מעצמו ומרצונו) והוא יוצא (כאשר יבחר בכך).

מה שאין כן בסוף שש, שמצווה אדוניו להעניק לו מפרי צדקתו מבלי הצטרך לעבוד אל הזולת, ועם כל זה יאמר "אהבתי את אדוני לא אצא חפשי", ועל כן נענש ברציעת האזן, נאמר "ועבדו" לעולם, ולא "ויעבוד" לעולם כמו שכתב בתחלה, כי עתה נהג בו הכתוב מנהג בזיון וציוה את אדוניו להעבידו כאות נפשו על רוע בחירתו, לברוח עבד לה' ולהיות עבד לאנוש בן תמותה כמוהו.

בסוף שש השנים, יכול העבד להתחיל חיים חדשים, בהם הוא יהיה משועבד רק לה' יתברך, ולא לשום בשר ודם כערכו. והיה אם אכן יבחר בעבדות כדרך חיים, התורה תתייחס אליו כאל כזה. משפה מעודנת, המציגה אותו כבעל רצון חופשי לעבודה, אל שפה המטיחה את האמת בפניו, ומבהירה לו כי בחר בדרך שלילית המצמצמת את מרחבי הבחירה החופשית שלו. בשלב זה נכון יהיה לסמן בגופו את מעמדו השפל החדש, כמי שבחר עבודת אדם לעומת עבודת ה'.

האם התורה מדברת על בחירה בעבדות רק בעולם העתיק?

כנראה שלא, ואידך זיל גמור....

אומנותו של המחנך

 אומנותו של המחנך / לפרשת משפטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

"אנן דרשינן סמוכים" אומרת הגמרא בברכות (י, א). המשמעות היא שהמסרים שהתורה (או הנ"ך) מעבירים לנו, הם גם דרך הפרשיות הצמודות לפרשייה הנלמדת. רבים מרבני ג'רבא, היו משלבים בחידושי התורה שלהם גם דרשות שחידשו מכח ה"סמיכות".

רבינו עומד על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו לתחילת משפטים:

סמיכות הפרשה: ולא תעלה במעלות וגו' [ב, כג] - שאל יפסיעו פסיעה גסה אלא עקב בצד גודל, וסמיך ליה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" [כא, א], שכמו כן מצוה ה' יתברך למשה רבנו ע"ה במשפטי התורה בשלומדם (=כשמלמדם) לישראל, ילמדם לאט לאט באופן שתוכל דעתם לקבל, ואל יפסע פסיעות גסות, שכך נאה ויאה לכל רב ומורה לתלמידים שילך על פי מדותיו של התלמיד.

פרשת יתרו הסתיימה בעניין הלכתי של דרך העליה למזבח: לא במדרגות אלא בכבשׁ. פרשתנו נפתחת בהדרכה על המשפטים. אומר רבינו: יש כאן לימוד עבור משה רבינו. כעת, אחרי מתן תורה, מתחיל תהליך העברת התורה לעם. יש לדעת כיצד לעשות זאת בצורה מדויקת.

כלל ראשון: אל תפסע פסיעות גסות, גדולות מדי. לכל תלמיד דרך וקצב קליטה שלו, ועל המלמד, ה'שם את המשפטים לפניו', לזכור שבהוראה כמו במזבח, עולים לאט לאט. אין שום תועלת בריצה בתוכן הנלמד כאשר לא נתן המחנך דעתו לרמת התפיסה של תלמידיו.

ומנין לנו לחבר את הדברים? לכאורה אין ממש קשר בין ענייני המזבח לבין עניין המשפטים! מסביר רבינו שהמקור לחבר בין הדברים נובע מדברי חז"ל עצמם במדרש רבה:

וזה למדתי ממה שפירשו במדרש רבה [ל, ב] הסמיכות קרוב לזה, שכשם שלא יפסיעו הכהנים פסיעה גסה על המזבח, כך מצווים השופטים והדיינים שלא יפסקו את הדין מהר, אלא יהיו מתונים הרבה.

גם שם נלמדת האיטיות בחריצת הדין, הפסיעה עקב בצד גודל, מאופן העליה למזבח: כמו שהעליה איטית ומדורגת, כך גם ההגעה להחלטה בדין צריכה להיות מתוך מתינות. "הוו מתונים בדין" (אבות א, א).

כשם שהמדרש למד מ"לא תעלה במעלות על מזבחי" ל"אלה המשפטים", כך רבינו לומד מהפסוק ביתרו ל"אשר תשים לפניהם".

5 כוונות "נעשה ונשמע"

 5 כוונות נעשה ונשמע / לפרשת משפטים / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קריאת "נעשה ונשמע", סוד מלאכי, שיצא מפיהם של עם ישראל, נושאת בתוכה מסרים רבים, והצהרות רבות. רבינו מציע כמה מהן (מנחת כהן, כד,ז):

נעשה ונשמע. נראה לפרש "נעשה" המצוות שנוכל לקיימן בפועל, והמצוות שאי אפשר לקיימן, כגון יבום וחליצה שלא באו ליד האדם וכיוצא – "נשמע", רצה לומר, נשמע אותם, ויהיה חשוב כאילו קיימנו אותם, על דרך שאמרו ז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה".

עם ישראל שואפים לשלימות בקיום המצוות. אולם לא כל אחד יכול לקיים את כל המצוות: הכהן לא יכול לפדות את בנו, והישראל לא יכול לברך את ברכת הכהנים. שניהם לא יכולים לשורר במקדש, כמו הלוי. מה הפתרון? "נשמע" – נלמד את הלכותיהם ודיניהם, ונחשב לפני ה' כאילו האדם קיימם.

אי נמי (=או גם) "נעשה ונשמע", ש"נעשה" אנחנו המצוות, וגם נקבל אותם לדורותינו הבאים אחרינו ללמד אותם להם. ויהיה "נשמע" לשון קבלה.

בפירוש זה, הרב מסביר כי הכוונה של העם היתה להתחייב על נצחיות התורה מצידם, על ידי העברה לדורות הבאים, וזוהי ה"קבלה" = שמיעה.

או "נעשה" המצוות השכליות שהשכל מחייבן, ו"נשמע" רצה לומר, ונקבל עלינו את שאינם שכליות אלא חוקים, כגון פרה אדומה וכיוצא.

החלוקה בין שתי סוגי מצוות קדומה מאד: יש כאלה שהשכל הישר מחייב את עשייתם, ויש כאלה שלא היינו עושים אילולא דבר ה'. ב"נעשה" – מתחייבים עם ישראל לשכליות, הברורות גם מצד שכל האנוש, וב"נשמע", מתחייבים העם לקיים את המצוות ה"שמעיות", הללו שנשמעו והתחדשו מפי ה', וגם טעמן אינו מובן לשכל האדם.

ועוד יש לפרש "נעשה" במעשה ו"נשמע" במחשבה, דהיינו הבנה שלא כתורת אנשים מלומדה.

שלמות הלב היא התביעה לקיים את המצווה בכוונה נכונה, מעבר למעשה הפיזי. ההיפך הוא ביצוע קר וטכני, המכונה "מצוות אנשים מלומדה". ללא הבנה ולא התחברות למצווה. עם ישראל מתחייבים לחפש גם את הטעם שבמצווה, ומתוך כך לקיים אותה מתוך הזדהות.

ועוד יש לפרש "נעשה" המצוות ואח"כ "נשמע" ר"ל נבין טעמם אם יש לנו דעת להבין, ולא כאותם האומרים שלא נעשה שום מצוה עד שנבין תחלה מה מצוה זו ומה טעם יש בה, וזהו שבחן של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע.

פירוש זה מוסיף על קודמו את הגישה למצווה: קודם עושים את דבר ה', ורק אח"כ מנסים להבין את משמעותו. בפעולות בין בני אדם, אנו מבקשים להבין מדוע דבר מה נדרש מאיתנו, ורק אז אנו נגשים לבצע – במידה והשתכנענו. אמונה בתורת ה' תובעת קבלת דברו, גם במקום ששכל האדם טרם הגיע לסיבתה של אותה מצווה. ובזה יש שבח ומעלה לאומה, שלא התנו את קיום מצוות ה' בהבנתם.

יהי רצון שנזכה לחדש בתוכנו את היחס הנכון לתורה ולמצוותיה, מתוך חיבור אל הקריאה הגדולה "נעשה ונשמע".

שבת שלום,

רועי

 

עין תחת עין - אולי כפשוטו?...

 עין תחת עין – אולי כפשוטו? / לפרשת משפטים / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בדיני הנזקים שבין אדם לחבירו, התורה נותנת הוראה מאד מעניינת – וקשה לתפיסה (שמות כא):

 כג וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה--וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה. 

העונש על גרימת נזק גופני, הוא – לפי פשט הפסוקים – נזק גופני שווה בערכו.

אמנם התורה שבעל פה מלמדת אותנו שאין הדברים כפשוטם, אלא המדובר הוא בפיצוי כספי, שווה ערך – עד כמה שניתן – לעוצמת, סוג, וחומרת הפציעה.

האם יש לדבר רמז בפסוקים? האם מדובר על תורה שבעל פה בלבד? קולמוסים נשתברו בעניין, אולם אנו נביא את דבריו המפתיעים של ר' כ'לפון משה הכהן.

בתחילה (יד משה סעיף ז'), הוא מביא את ראיית הרמב"ן, המוכיח שפשט הפסוקים מדבר על ממון. עיקר טענתו: מדוע התורה מצווה את הפוגע לתת שבת (=דמי בטלה) וריפוי, אם כבר נעשה לו כפי שעשה?  טענה נוספת שמביא מוהרמ"כ, היא סברת עשיית הצדק: נזק מקביל לא מפצה את המוכה, שנעשה לו עוול.

אחרי הכל, אין הרב רגוע: התורה דברה בשפה נחרצת, עם רשימת דוגמאות: נפש, עין, שן וכו'.

מסיק הרב: שמא ניתן לומר שאכן דברים כפשוטם ממש: התורה מצווה להעניש את הפוגע, באופן שבו הוא פגע. ובסעיף ח' הוא מרחיב:

בהמשך לנזקי אדם, התורה מחייבת מוות לאדם, שהשור שלו – הרג אדם. והנה, על המילים "וגם בעליו יומת", מסביר רש"י: "בידי שמים". פירוש זה קשה מאד: "יומת", ולא "ימות" – משמע על ידי בית הדין ולא על ידי שמים! ברור הדבר, שרש"י פירש על פי ההלכה שבתורה שבעל פה. אולם, שוב, מה נעשה עם הפשט?

התירוץ המפתיע של הרב כולל את שתי הסוגיות ("עין תחת עין" ו"יומת"):

ועוד יש לומר , דבאמת פשט הכתוב הוא כמו שביארתי לפני זה, שימות ממש על ידי בית דין. אך משום דרחוק מן המציאות, שיהיה הענין כל כך מצומצם ומדוייק שתהיה התראה כיאות, והעבירה על זה כיאות, באופן שיחוייב מיתה בידי אדם, דלכל קושיא יש תירוץ ויש סיבות וסיבי סיבות להתנצל. ולכן הסכימו הבתי דינים שהוקשה בעיניהם להמיתו, לדון בזה רק מיתה בידי שמים. אם על הדרך שכתבתי לעיל, או דבאמת מניחים את עניינו מסור לה' שימיתהו.

באמת, התורה מכוונת שבית הדין יעשו לפוגע כפי שפגע! עין תחת עין! הריגת בעלי השור! אלא שמציאותית, חיובים על פי בית דין קשים לביצוע: יש חיוב בהתראה, יש לבצע את העבירה בצמידות להתראה, ישנם תירוצים רבים לפושע, ועוד. מסיבה זו, חכמים אכן מסרו דינו לשמיים, וטיפלו בפושע דרך העניין הממוני.

מה לגבי הרתעה לפוגע הבא?

... ועל כל פנים היו מענישין אותו איזה עונשים קרובים למיתה למען יזהרו כל העם מזה.

ובזה דומה דין פוצע, ודין בעלי שור שנגח: הפשט – כפשוטו, והביצוע שונה:

והוא על דרך שפירשתי בדיבור לפני זה, דלפשוטו של מקרא, צריך להיות עין תחת עין ממש, וכן ראוי מן הדין, אך רז"ל פירשו הכוונה לשלם כופר, וזה לסיבת שנחסרה החכמה והתמוטטה ידיעת הדורות לצמצם המכה עין תחת עין וגו', ולכך הסכימו בתי דינים שישלם רק כופר.

ירידת החכמה היא זו שגרמה לחכמים ליישם את דין התורה אחרת. דבר זה הפך למוסכמה משפטית בכל ישראל.

האם אין בכך ביטול של דברי תורה? עיקום דין המשפט של התורה?

ואין זה ח”ו עברה על דברי תורה, כיון שהמציאות של חסרון הצמצום מכריח כן, הוי ליה ממש זהו הדין. וכדי שלא יתפלאו המוכים על זה מהכתוב ? לכך ביארו כוונת הכתוב הוא כופר. וכן כאן ביארו הכתוב שהוא בידי שמים להסיבה הנזכרת. והוא ממש דין תורה כיון שיש סיבה מונעת כנזכר. ועוד, דכן הסכימו בתי הדין וקיבלוהו כל ישראל לדון בו. ודו”ק;

אין כאן עבירה על דברי תורה, כי התורה ניתנה להתיישם, ואם לא ניתן ליישם – חייב להיות אופן לבצע את הדברים, והוא תשלום.

עוד ישאל השואל: אם אכן הדברים כפשוטם, מדוע חז"ל לא השאירו את הדברים בפשוטם, ורק דברו על שינוי מציאותי? בזה מתרץ הרב, שהשינוי הוא כדי לענות לנפגעים, שאיננו יכולים לפגוע פיזית בפוגעים, אלא רק להוציא מהם ממון.

הרב מעלה כאן סברא שהוזכרה בדרשת בראשית, שלפעמים חז"ל מחנכים דרך הדרש, או מתמודדים עם טענות כאלה או אחרות, גם אם פשט הפסוק הוא אחר.

וייתכן – אומר הרב- שזהו סודו של הרמב"ם, בהסבר עניין "עין תחת עין", כפי שהוא כותב במורה נבוכים, ג,מא:

...ועם כל זה, יש לי במה שאמרו בו בתלמוד - דעת, ישמע פנים בפנים...

כלומר, פרשנות שהוא נמנע מלכותבה, אלא רק ללמדה בעל פה.

 

אל תנתק את האחווה!

אל תנתק את האחווה! / לפרשת משפטים / משך חכמה

ישנם שני ציוויים בפרשתנו ביחס להורים (שמות פרק כא, טו-יז):

 וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

 וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

היה מתבקש, ששני ציוויים אלה יהיו סמוכים זה לזה, אולם ישנו פסוק המפסיק ביניהם:

וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: 

מדוע בא הפסק זה כאן? אומר המשך חכמה, קודם יש להגדיר מהי מכירה של בן אדם:

(טז) וגונב איש ומכרו וכו'. המוכרו לקרובים פטור, וכמו שאמרו עד שיוציאנו מרשות אחיו, שזה גניבה אצל נפש שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו. 

גניבת אדם היא ניתוק מוחלט וסופי ממשפחתו. אולי ניתן להגדיר זאת "גניבת זהות". אם הוא עדיין בסביבתו הטבעית עם זיק וקשר כלשהם - עדיין אין כאן ניתוק. אם כן, למה זה נאמר בין איסורי הכאה וקללה להורים?

ולזה אמר קרא שאף אם הוא פחות ונבזה רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו - גם אותו אם ימכור איש יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל. וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית. ודו"ק.

גם אדם כזה, שהיינו אומרים שנותק ממשפחתו מבחירתו, על ידי שקלל הוריו והיכם, עדיין אין לנתקו ממשפחתו. אין זכות לאף אדם מישראל לנתק את אדם ממשפחתו ולסחור בו. 

אולי נוסיף עוד נדבך: ניתוק מהמשפחה אכן ישאיר את הצלקות המשפחתיות לעולם. לפעמים זה עדיף מאשר להשאר יחד. אולם זו לא ברירת המחדל: העדיפות היא שיישארו בסביבה. ייתכן והגעגועים מחד, ונקיפות המצפון מאידך, ייצרו בסופו של דבר חיבור מחודש עמוק יותר, שירפא את הקשר שבין בן זה להוריו, ויביא ברכה ונחמה לכולם. לפי זה, מה שמונח כאן הוא בעצם אמונה ביכולת האדם לתקן את שבריו, לרפא את קרעיו, ולהביא גאולה לו ולסביבתו.

 

תפילה ציבורית ויחס אישי

תפילה ציבורית ויחס אישי / לפרשת משפטים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסוף הפרשה, ישנן כמה ברכות המובטחות לעם ההולך בדרכי ה'. רבינו מתמקד באחת מהן:(כג,כה) 

וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ.

ישנו קושי לשוני העולה מתוך קריאת הפסוק:

ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך וגו. הדקדוק ידוע, שהתחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד!

רבינו מסב את תשומת ליבנו, למעבר הלא ברור, בין לשון רבים בתחילה ללשון יחיד לאחר מכן.

ונראה לפרש בס"ד ע"פ מה שכתב הגאון מהר"ח פלאג'י ז''ל...דיש הפרש בין מלך מלכי המלכים הקב"ה לבין מלך בשר ודם: כי מלך בשר ודם, אי אפשר לשמוע בקול העם כשהם רבים אפילו מהעומדים לפניו ממש, וכל שכן לרחוקים, ואין צריך לומר (כלומר: ממילא ברור) להיושבים בעיירות אחרות. מה שאין כן מלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר כל בית ישראל קורין ומתפללין אליו, והוא שומע לקולם, וכדכתיב "ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" ע"ש.

ר' חיים פלאג'י, מציין הבדל ניכר (אחד מיני אין סוף...) בין מלכותו של הקב"ה למלכותו של בשר ודם: מלך בשר ודם לא יכול להאזין בבת אחת לבקשות רבות. אפילו אם הוא היה נמצא קרוב למבקשים, לא יכול היה להבין את דברי כולם כאחד. ודאי וודאי, שאינו יכול לשמוע את הרחוקים ממנו... אולם ה' יתברך: רבים פונים אליו מכל מקום בעולם, והוא שומע ומתייחס לכל אחד ואחד.

אמנם, ישנה אפשרות אחת שמלך בשר ודם ישמע אנשים רבים: אם הם אומרים את אותו הדבר...

והנה באמת, אם היה צעקת כל העומדים לפני המלך על דבר אחד השייך לכולם, אפשר שהמלך יבין וישמע את בקשתם, מכיון שלכולם בקשה אחת. לא כן, אם כל אחד יש לו ענין פרטי לחוד השייך אליו דוקא, אי אפשר לו למלך בשר ודם לשמוע את כולם יחד.

אם כל אחד מבקש דבר פרטי – לא ניתן לשמוע מה כל אחד רוצה.

לא כן במלך מלכי המלכים הקב"ה, שכל ישראל באים אליו בתפלה, וכל אחד מתפלל אל ה' בקשה אחת פרטית השייכת אליו דוקא, והוא שומע ומבין את כולם, ועונה אותם, ואם כן, זהו שאמר הכתוב "ועבדתם את ה' אלהיכם" לשון רבים, כלומר שאתם מתפללים (דעבודה היינו תפלה כידוע) אל ה' יחד בקהלה אחת, ובכל זאת הוא שומע את תפלת כל פה "ובירך את לחמך" וגו' ונותן לכל יחיד ויחיד כפי מה שהוא ביקש.

אצל הקב"ה אין הדבר כן. הוא יכול לשמוע בקשתו של כל אחד מהמתפללים, גם אם באים ומתכנסים כציבור. אמנם עבודת ה' היא מהלך ציבורי, הן בבית המקדש, והן במקדשי-מעט - בתי הכנסת, אין בעבודה הציבורית ביטול של הרצונות הפרטיים, והבקשות הפרטיות של כל אחד ואחד. דבר זה רמוז אצלנו: ההתחלה היא בלשון רבים - הפניה מתוך הקהילה, אולם סיום הפסוק, העוסק במילוי הבקשות, מדבר בלשון יחיד, המלמד כי הקב"ה ממלא בקשות כל אחד לפי צרכיו ורצונותיו.

ויהי רצון שישמע ה' אל כל בקשותינו, לרפואה, פרנסה וגאולה.

גלגל חוזר הוא בעולם

גלגל חוזר הוא בעולם... / לפרשת משפטים / אור החיים הקדוש

מפני מה מצווה התורה לשים את המשפטים "לפניהם", קרי: לפני כל עם ישראל? והלא לא כל אחד דיין ושופט, בכדי לדון בדיני ממונות ונזיקין?

באור החיים הקדוש מבאר כך:

עוד ירצה להסביר המצות שתתקבל לכל, ולזה אמר "אשר תשים לפניהם", פירוש הגם כי דבר זה יש בו חסרון, הרצון שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר ו' שנים.

כלומר: יש קושי נפשי לקבל הוראה של שחרור עבד לאחר זמן כה קצר. למרות זאת- דע לך כי זה לטובתך. ומדוע? ממשיך וכותב:

 תשים הדברים לפניהם כי מצוה זו לזכות כל אחד מהם היא כשיהיה עבד לא יעבוד בו לעולם ובזה יתרצה בדבר,

כי כל אחד יעריך הדבר שהוא לזכותו לצד כי כל עברי הנמכר אינו אלא לצד דוחקו או גנב ומכרוהו בית דין, וזה יסובבו העוני, ובאותו מצב כולם עשירים היו, ואין זה אלא לדבר המתגלגל וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד, דלמא יתגלגל עליו הגלגל וזה זכות הוא לו.

זה שכעת פלוני עשיר -אין בזה הבטחה לנצח. גלגל חוזר הוא בעולם, ולעיתים העשיר, זה שהחזיק נכסים וכרמים, עבדים ושפחות, מוצא עצמו חסר כל, ואז הוא נאלץ למכור עצמו לעבד! פתאום הוא מבין ששש השנים, הם ממש לטובתו...

תפיסה זו מזכירה לנו סיפור מרתק ועמוק בח"ל, שמזכיר לנו שבעולם הזה - אין לנו בהכרח רשות היחיד...

וכך מספר התלמוד בבבא קמא, נ, ב:

תנו רבנן [שנו חכמים]

לא יסקל [לא ישליך אבנים] אדם מרשותו לרשות הרבים.

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד,

אמר לו [החסיד]: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך [כלומר לרשות הרבים שתמיד תישאר שלך]?

לגלג עליו [המשליך].

לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים.

אמר: יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלל לרשות שלך!

החסיד משקף לאותו אדם את נקודת המבט המדוייקת על האדם ומצבו בחיים: אל תחשוב שאתה נצחי כאן, ואם זכית לנחלה הרי היא שלך לנצח! לכן, דאג גם לפרהסיא, גם לאלו שנמצאים כעת בצד התחתון של המטבע, וראיה סולידרית זו, יש בה כדי לייצר רשת ביטחון חברתית אמיתית לכלל האומה. לכן משה רבינו מציג את המצוות "לפניהם", שכל אחד יראה כיצד הדברים נוגעים אליו, הן כאשר החיים מאירים אליו פנים, והן כאשר חלילה ההיפך.