אמירת הלל על...סעודה??

 בס"ד

אמירת הלל על סעודה?? / להפטרת פרשת וילך / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצ"ל

בפרשת עקב התחדשה לנו המצווה לברך על אכילת לחם (דברים ח, י) :

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ

זו הברכה היחידה שאנו חייבים בה מהתורה!

לאור זאת, מדקדק רבנו בלשון ההפטרה, המדברת על קשר בין מזון להלל, ומציע כמה תשובות להסבר הקשר, מהן נלמד שתיים:

בהפטרה. ואכלתם אכול וְשָׂבוֹעַ והללתם את שם ה' אלהיכם (יואל ב, כו) נראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק "ואכלתם לחמכם לשובע" שיתן הקב"ה טעם בלחם עד כדי שאפשר לאכול אותו גם על השובע. והוא מה שאומר הנביא "ואכלתם" אפילו ש"אכול ושבוע" שאתם כבר שבעים, ולכן "והללתם את ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא", דבר פלא כזה שהוא חוץ לטבע.

הנביא יואל מנבא על השפע הגדול שעוד בוא יבוא. השפע לא יעלה רק בכמות אלא גם באיכות, טעמים נפלאים ומשובחים. אדם יוכל לאכול מרוב עונג אפילו כאשר הוא שבע, וזה דבר בלתי רגיל! ההלל לקב"ה יהיה על פלא גדול זה, שאינו בא בדרך הטבע.

תשובה נוספת:

אי נמי (=או גם) יש לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל דהטעם ד"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" מטעם דשמא יחטא האדם בסופו. ואם כן, המזכה את הרבים דקיימא לן (=שידוע לנו) שאין חטא בא על ידו הרי הוא בדין לקבל שכר בעולם הזה.

חז"ל מלמדים אותנו שאין אנו מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה. מה הטעם? רבנו מביא נימוק: אדם יכול להתקלקל. הניסיונות מלווים אותנו עד יומנו האחרון. מי ערב לאדם שיישאר בצידקותו וביושרו כל חייו? לכן על האדם להוכיח שהוא עובד ה' כל חייו, ואת שכרו על המצוות יקבל אחר כך. אלא שישנם מעשים המבטיחים יותר שמירה רוחנית על האדם, ואחד מהם הוא זיכוי הרבים. ישנה סגולה של הגנה מן החטא למי שמקרב לב ישראל לאביהם שבשמים. באדם כזה הנימוק שהוזכר לא שייך, שכן רוב הסיכויים שלא יתקלקל, וממילא הוא יוכל לאכול ולהנות משכר מצוותיו גם כאן, עוד בחייו.

וזה שאמר "ואכלתם אכול ושבוע" שזהו שכר בהאי עלמא (=בעולם הזה) וזה על ידי "והללתם את ה' אלוהיכם" שתפרסמו את הניסים והנפלאות שעשה עמכם ה' יתברך שבזה אתם מחזירים אנשים בתשובה ותהיו ממזכי הרבים.

השכר המובטח בדברי הנביא יואל הוא שפע כבר בעולם הזה, אכול ושבוע. ואם תשאל: ומי ערב שאכן אדם זה ראוי לקבל שכר ולא יתקלקל חלילה בהמשך? עונה הנביא: והללתם את ה'. מי שעסוק בהפצת שמו וגדולתו של הבורא יתברך בעולם, זוכה לשמירה מן החטא, וממילא יאכל וישבע כבר בעולם הזה.

לעוף בזכות הציבור!

בס"ד

לעוף בזכות הציבור! / להפטרת פרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיומה של התוכחה על הזלזול בכבודו של הקב"ה בהפטרתנו, הנביא מלאכי מציג את המודל הרצוי שיש ללכת בעקבותיו (מלאכי ב, ד ):

וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת

המפרשים נחלקו אם מדובר על השבט בכללו או על אהרון הכהן. כך או כך, מדובר על מנהיגות של עם ישראל. זו הזדמנות בשביל הרב להעמיק בחשיבות של המסירות למען הרבצת התורה בעם (אות לא):

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז) אפשר לפרש על פי ידוע מדברי חז"ל שהאדם אחרי פטירתו נקרא עומד, כי אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות, כמו שנאמר (תהלים ח) "במתים חפשי", ודרשו חז"ל (שבת ל, א) כיון שאדם מת נעשה חפשי מהתורה והמצות.

ישנם שני מצבים רוחניים: עמידה והליכה. עמידה היא מצב של הליכה מחיל אל חיל, מוסיף והולך בתורה ובמצוות. לעומתו יש את העומד, הנשאר באותו מצב רוחני. המלאך נקרא עומד, והאדם נקרא הולך (מלאכי ג, ז). למלאך אין יכולת לשנות את מצבו הרוחני, ולאדם נתונה הבחירה אם וכיצד להתעלות.

כל זה מחיים. לאחר הפטירה, כולם במצב של עומדים. אין יכולת להוסיף ולו מעשה טוב אחד.

אמנם – ישנה דרך להתעלות גם לאחר מיתה:

אך יש דבר אחד שזוכה על ידו להיות נקרא הולך ועולה ממחיצה למחיצה, הוא זכות הרבים אם זכה להרביץ תורה ומוסר והחזיר אנשים בתשובה, או העמיד תלמידים הגונים, או זכה לחנך בניו בדרכי התורה והיראה, אז כל מה שהם עושים הוא נוטל חלק בראש.

אדם המזכה אחרים לא מפסיק להתעלות גם לאחר מותו. הוא מוסיף והולך על כל מעשה טוב שנעשה בהשפעתו, על כל תורה שנאמרת בזכותו, ועל כל אדם ומשפחה שהתחברו לחיי אמונה בזכותו.

דבר זה רמוז בפסוק שהביא הרב בתחילת דבריו:

וזהו רמז הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת", מה שהאדם לומד תורה ושפתותיו קורים בתורה, צריך להשתדל להיות "ותורה יבקשו מפיהו", אם ללמד תלמידים או בניו או אנשי דורו, שעל ידם יהיה עולה ממדרגה למדרגה ושפתותיו דובבות בקבר, ובלי זה אחרי פטירתו יהיה כמו מלאך ה' צבאות הנקרא "עומד", כמו שנאמר (ישעיה ו, ב) "שרפים עומדים ממעל לו", כך גם הוא יהיה עומד במחיצתו ואינו הולך ועולה ממדרגה למדרגה.

המילה "כי" הנמצאת במרכז הפסוק מפרשת כאן בדרך הרמז באופן של "כי אם לא, אז...", כלומר, כדאי וראוי לך להיות כאותו כהן המבקש דעת, ומנחיל אותה למבקשים אותה מפיו, שאם לא כן יהא רק..מלאך! הכוונה: תקוע במקומו לאחר מותו ללא עלייה וצמיחה מכח השפעתו על הנותרים בעולם אחריו. הטבע חותם של אור וקדושה על העולם בחייך, ותקטוף את פירות הצמיחה וקרבת אלהים לנצח.

עלייה מתמדת לנצח - כיצד?

 בס"ד

עליה מתמדת לנצח - כיצד? / לפרשת וארא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חכמי המסורה סימנו השוואה מעניינת בין פרשתנו לפרשת פנחס:

מסרה. לכן אמור לבני ישראל אני ה' (שמות ו, ו) ואידך, לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב)

צמד המילים "לכן אמור" מופיע בשתי המקומות. מהו הרמז בשימוש במטבע לשון זה?

מקדים רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על פי הידוע, כמה גדול זכות של האדם המזכה את הרבים, שכתב הרב חובות הלבבות (פרק ז') שמעלתו בשמים יותר ממלאכי רום, כי המלאכים נקראים עומדים שאינם עולים יותר ממדרגה שלהם, אבל המזכה את הרבים תמיד עולה ממדרגה למדרגה אפילו אחרי פטירתו, כי זכות הרבים שעושים העולם בחייו גם אחרי פטירתו תלוי בו.

אין מעלה גדולה מזיכוי הרבים! כאשר יהודי מזכה יהודים נוספים בעשיית טוב, תורה ותפעלה, מקרב את ליבם ומעשיהם לרצון ה' יתברך, הוא בזה זוכה למדרגה שהיא גבוהה מזו של המלאכים. מדוע? כי בכך הוא מנצח את השפעת המוות: המוות בא לעצור את התקדמותו הרוחנית, אבל פירות מעשיו הממשיכים לאחר מותו מעלים אותו מעלה מעלה גם אחרי הפרידה מהגוף.

ועוד סיבה:

ועוד יש לו זכות שהוא משכך כח מדת הדין המקטרגת על ישראל ומשיב חמתו יתברך, וכמו שאמרו במדרש שהשם יתברך אמר לנח: אין אתה יודע שבשעה שמוכיחין למטה, אין רשות לקטרג למעלה?

אם מישהו מטפל בבעיה רוחנית ומעשית בעולם הזה, אין טעם להפעיל את בית הדין של מעלה, שהרי הבעיה בטיפול! אם כן, התוכחה מביאה לביטול הדין בשמים! דבר זה נאמר מפורשות ע"י הקב"ה לאחר מעשה פנחס:

 וכן מצינו בפינחס אשר קנא לכבוד השם יתברך בענין השטים, אומר הפסוק (במדבר כ"ה י"א) "השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

הדין התקיף שנעשה למטה ביטל את חריפות העונש מלמעלה.

רבינו מחבר בין המקרים בעניין של התיקון של כלל הציבור: כמו פנחס שבדונו דין למטה ביטל את הדין שלמעלה, כך יש לאדם לפעול לשנות את המציאות השלילית למטה בתוכחותיו, ובכל להסיר את הדין מעל עם ישראל.

וזהו רמז דברי המסורה, "לכן אמור לבני ישראל", שחובת כל אחד מישראל להוכיח זולתו, וכמו שנאמר (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", והתוכחה תהיה להכניס בלב ישראל  אמונתו יתברך, "אני ה" יחיד ומיוחד,  שזה אחד ‏ מי"ג עיקרים יסוד דת אל ותורתו,

"אמור" - מי יאמר? כל אחד מישראל! מה יאמר? "אני ה'!". למד את אחיך על מציאותו של הקב"ה. זכה אותו! האר עיניו! קרבהו בעבותות של אהבה!

ועל ידי זה "לכן אמור" למוכיח גם לצבור המקבלים התוכחת "הנני נותן לו את בריתי שלום", המוכיח יזכה למחיצה גדולה בשמים, ומלאכי השרת יוצאים לקראתו ואומרים לו 'יבוא שלום', וגם הצבור הנוכח יהיה להם שלום מעונשים וגזירות רעות ויזכו לחיים טובים.

"בריתי שלום". זו זכות המוכיח והמקשיבים לו. זוכים לברכת טוב ושלום מאת הקב"ה ומאת מלאכי השרת. תנועה רוחנית בלתי הן בחייו והן לאחר מותו.

אשרי מזכי הרבים!

אשרי מזכי הרבים! / לפרשת שמיני / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיום פרשת מאכלות אסורות, התורה מסכמת את האבחנות שיש לעשות בגישתנו לאכול (יא, מז):

לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. 

בפשט מדובר על סוגי המאכלים.

רבינו מביא את דרשת החת"ם סופר על הפסוק:

פירש הרב חתם סופר ז"ל "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", היינו בין אומות העולם לישראל, "ובין החיה" וגו', היינו בין ישראל לעצמם...

מה המקור של הדימוי? רש"י בתחילת פרשיית המאכלות (יא, ב):

זאת החיה - לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום.

על בסיס רעיון זה, ממשיך החתם סופר:

אך יש "חיה הנאכלת", היינו המרביץ תורה ברבים,..."ובין החיה אשר לא תאכל", זה המחזיק תורתו לעצמו, ואינו משפיע לאחרים, עיין שם.

התורה מבחינה בין שני סוגי "חיות", כלומר, אנשים מישראל: הנאכלים, המהנים אחרים מתורתם, ובין אלה שאינן נאכלים, כלומר אנשי תורה שאינם מהנים אחרים בתורתם.

על יסוד זה, רבינו הרב אלטר, מסביר כי ישנו רמז נוסף:

ולפי עניות דעתי, לפי זה, יש לפרש "להבדיל בין הטמא" וגו' היינו על דרך מה שאמר התנא בפרק ה' דאבות "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו"

מעלת זיכוי הרבים היא אחת מהמדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה'. "מזכי לחייבא" כמכונה בזוהר הקדוש. אחת מההבטחות אליו היא שהוא מקבל שמירה מיוחדת מלחטוא בעצמו. מכיון שראינו שהפסוק שלנו מדבר על מזכה הרבים, ניתן למצוא רמז להבטחה הזו אצלנו:

ולזה אמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", שיהיה מובדל מכל דבר טמא ואסור, ולא יבא לידי חטא, זהו עצמו ההבדל בין "החיה הנאכלת" שהוא מרביץ תורה ברבים, ומזכה את הרבים, "בין החיה אשר לא תאכל", שאינו משפיע לאחרים, שהמזכה את הרבים - זוכה להבדיל בין הטמא ובין הטהור.

אומר רבינו, שגם ההבדלה "בין הטמא לטהור", קשורה לאבחנה שבאה אחר כך: ישנו מי שמורחק מן הטומאה, מן החטא, ושומר על טהרתו. ומי הוא זה? החיה הנאכלת, תלמיד החכמים המזכה את הרבים. יש כאן מעין ערבות בין הקב"ה לאותו למיד חכם: אומר הקב"ה למזכה הרבים: אתה שומר על שלי, על בני, ומאיר להם דרכי חיים. אף אני אגן ואשמור עליך, מידה כנגד מידה.

ויהי רצון שנזכה להיות ממזכי הרבים, המשמחים לב אלקים ואדם.