חסד - זה טוב?...

חסד – זה טוב?... / לפרשת עקב / רבינו המשך חכמה

שאלת ייסורי האדם היא שאלה עתיקת יומין, וכמובן שגם התורה מדריכה כיצד יש להסתכל עליהם. תקופת המדבר מתוארת כתהליך בו היו קשיים ואתגרים, הליכה מתישה של 40 שנה, בלי וודאות לגבי מיקום הלינה, זמינות המזון, תוך פרידה כואבת ממאות אלפי ראשי משפחות, עקב חטא העגל.

מה טעם של יסורים אלה? הקב"ה עונה (דברים פרק ח)

(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

אף הורה לא אוהב להעניש את בנו, אולם הורה שאינו מעניש את בנו בשעת הצורך, מועל בתפקידו ופוגע בילדיו פגיעה עתידית. כך בעצם אומר הקב"ה לעם ישראל: ייסוריכם הם ייסורים מחנכים.

יסוד זה מדוייק בפסוק הנ"ל: מדובר על ייסורים שנתפסים כ"דין", אולם מופיע שם הוי"ה, שהוא שם של "חסד". מבאר את הדבר רבינו המשך חכמה:

(ה) כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. "הללויה כי טוב, זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהילה" (תהלים קמז, א). הביאור, דיש טוב ומועיל, ועל פי הרוב החסד הוא טוב, אך לא מועיל, ואמרו בפרק קמא דחגיגה (ט, ב): לא מצא הקדוש ברוך הוא מדה טובה לישראל אלא עניות. והדין הוא עפ"י רוב מועיל, אך לא ערב.

ישנם בעולם דברים "ערבים", וישנם דברים "מועילים". לא תמיד הם באים ביחד כידוע... חסד אנושי יש בו דבר גדול, אולם לעיתים רבות יש בו גם נזק, כגון: תלותיות, מניעת הופעת הכוחות הקיימים עקב נוחות, ועוד. כל כך הודגש בחז"ל הסיכון שבחיי הנוחות והשפע, עד שאמרו משפט קשה, שאומר, שהמידה הטובה ביותר לעם ישראל, כדי להוציא החוצה את יכולותיהם, היא העניות ח"ו! חסד הוא ערב, אך לא תמיד מועיל.

דין לעומת זאת, הוא פעמים רבות מועיל, אך לרוב לא ערב.

הפסוקים הנ"ל מלמדים, כי חסדו של הקב"ה מכיל את שני הצדדים, גם הערב וגם המועיל:

...וזה שאמר בדרכי ה' יתברך, שחסדו הוא מועיל וטוב. וזה "הודו לה'" - מידת הרחמים, שמלבד שהוא מועיל הוא טוב. ואם מתנהג במשפט מדת הדין - זה "אלקים" - הוא נעים וערב לאוזן שומעת תוכחת חיים. וצריך לזמר על זה ולמקבלינהו בשמחה כי נעים.

אצל הקב"ה גם החסד וגם הדין הם מועילים, אולם הפסוקים מחדשים שיש בהם ערבות: הצלחה, הכוונה, הולדת הכוחות, ולכן גם אם אדם חלילה חווה דין, יש להתאמץ ולקבלו בשמחה.

יהי רצון שנזכה לחוות אך טוב וחסד כל ימי חיינו, חסד אלוקי בלבד, שיש בו אך ורק תועלת וערבות.

 

רוצח ממנה כהן גדול??

רוצח ממנה כהן גדול?? / לפרשת מסעי / רבינו המשך חכמה

סוף הזמן של ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, נקבע על פי מות הכהן הגדול (במדבר פרק לה):

וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:

ישנה תוספת לא ברורה כאן: אני כבר מכיר את המושג כהן גדול, ומה הטעם לומר לו שמדובר על מי שנמשח בשמן המשחה? ויתרה מזו, ישנו כאן מישהו נעלם, שהוא זה שאחראי על מינוי-משיחתו של הכהן, ובפשט, הוא לא אחר מאשר...הרוצח בשגגה בכבודו ובעצמו! הא כיצד? מה רומזת כאן התורה?

מסביר רבינו המשך חכמה במדבר פרק לה, בפותחו בדרשת חז"ל המסיקה מכאן היסק הלכתי:

(כה) וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש. וכי הוא מושחו?! אלא זה שנמשח בימיו (מכות יא, ב).

משך הזמן של ישיבת הרוצח במקדש הוא מות הכהן בן תקופתו של הרוצח, זה שמונה בימיו (מאז שנהיה רוצח). אבל יש כאן מסר פנימי רוחני:

והפירוש, שעד שלא נגמר דינו (=לפני שנגמר דינו), מת הכהן הגדול, ומינו אחר תחתיו, ולאחר מכאן נגמר דינו וכו'.

קודם כל, יש להבין את המשמעות ההלכתית של החידוש בגמרא: ייתכן ותהיה דילמה: בזמן הרצח היה כהן אחד, ואז שנפסק דינו של הרוצח כבר הוחלף כהן  - האם יינצל זה מישיבה בעיר מקלט, עקב מותו של הראשון, או שמא נחכה לשני? פסקה הגמרא – על פי רש"י – שמחכים להרשעה ולפי זה נקבע הכהן הגדול הרלוונטי. ממילא – אומר המשך חכמה – יש פרמטר נוסף שההשגחה העליונה "צריכה" לקחת בקביעת דמות הכהן הגדול: משך זמן העונש של הרוצח....

ויתכן, דהורה לנו הכתוב אופני הנהגת ההשגחה, שיתכן בחיק הנהגתה אשר בשביל סיבת איש פרטי יועמד זה לכהן גדול, והוא בשביל שצריך הרוצח להמתין על מיתתו של כהן גדול. ואם יועמד אחר, אולי אין לו חיים ארוכים, והועמד זה אשר יחיה חיים ארוכים למען יהיה גולה זה חבוש במקלטו ימים כבירים עד מות כהן גדול זה. וכן איפכא, כי מזלו גרם...

עונשו של הרוצח משתנה – רוחנית -  מאדם לאדם: יש שיתכפר לו בשהות-גלות קצרה, ויש שעוונותיו יגרמו לכך שיזדקק לתקופת תיקון ארוכת טווח בין הכהנים והלויים בעיר המקלט. ומי "יושפע" מכך? הכהן הגדול, כך יוצא שהשגחה העליונה לוקחת בחשבון מגוון רחב של שיקולים, ואפילו התחשבות בחוטא.

בזה שונה החשבון האלוקי מזה של האדם: האדם שופט את האדם בלי להתחשב במשמעויות הסביבתיות של העניין. אין כן אצל הקב"ה; כאן השיקול הוא רחב, ומגיע אפילו להתחשבות במינוי כלל ישראלי כמו הכהן הגדול!

לזה אמר "אשר משח אותו" - שהוא (הרוצח!) הסיבה למשיחתו, כמו שביארתי.

 

ענווה אמיתי וענווה מזוייפת...

 ענווה אמיתי וענווה מזוייפת / לפרשת קורח / מתורת המשך חכמה

חכמינו לימדונו שהאדם לא נבחן על פי שגרתו, אלא בערעור השגרה. הם הביאו דוגמאות למצבים כאלה: כוסו, כיסו וכעסו (כשהוא שתוי, כשהוא במצוקה כספית, וכשמעצבנים אותו). במילים אחרות, כשאדם לא מאויים - אין לו סיבה להפעיל מנגוני הגנה.

משה רבינו נמצא במתקפה של קרח ועדתו. הוא מנסה את כל דרכי השיח לפתור את העניין, אולם הכל נופל על אזניים ערלות. בצר לו הוא פונה אל ה' שיעמוד לצידו (במדבר פרק טז):

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

מה רוצה משה רבינו לומר בתפילה זו? וכי עלה על דעתנו שהוא הרע למישהו? אלא, שמשה רבינו מתייחס למצב: יש כאן מנהיג החולק עליו מתוך דרישת כבוד. שמא נאמר שאותו מנהיג - קורח - נוקם על כבודו הרמוס מול משה? נגד האשמה זו יוצא משה, כפי שמסביר ריבנו המשך חכמה

(טו) ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה - וענוותנותם היא פחותה - מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם.

ישנם בעלי ענווה נמוכה וחלקית שמצליחים בקלות ליצור קשר עם פחותים מהם באופן מובהק, ולעיתים נדמה כי בזה הם משפילים עצמם כלפי אחרים. "רואים את השקופים", כך זה נקרא היום. אבל מה עם הלא-שקופים?

אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנימוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. 

אם אותו ענוותן מזוייף נמצא ליד שווי ערכו , הוא עסוק בהשפלתם כדי להצדיק את מקומו, ויותר מכך - הוא שמח על מפלתם. כאן ישנו מבחן של יציאה מאיזון, וזה מקום בו האדם מקרין אם הוא אכן ענוותן בעל כבוד לזולת, או שמא - זייפן.

ומשה רבינו?

לא כן אדוננו משה - הוא היה עניו אמיתי! ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה (במדבר יא).

וזה שאמר "ולא הריעותי את אחד מהם". כי משקל "אחד" נאמר על הרוב (=בדרך כלל) על המיוחד וגדול שבהם, ...שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא, הוסיף על מעלתם וכבודם - בינה זאת!

משה רבינו אומר לה': אתה יודע בורא עולם, גם את "אחד מהם", מיוחד שבהם, לא הריעותי, לא הרעתי אותם ולהם, כי אם חששתי לכבודם ומקומם, ואעפ"כ, הם עמלים קשות להשפיל אותי.

נתפלל שנזכה להיות בעלי ענווה אמיתית, לרומם ולהעריך את כלל הסובבים אותנו.

מעלת ישראל גבוהה ממעלת הצדיק

מעלת ישראל גבוהה ממעלת הצדיק / לפרשת שלח לך / משך חכמה

הבשורה הקשה איתה מגיעים המרגלים, גורמת לרפיון אדיר. האם מדובר רק בתיאורים הדרקוניים של המרגלים, אודות ענקים וערים בצורות? נראה שלא. משה בעצמו הולך לספר להם את זה בנאומיו בחומש דברים. אין הכחשה הנוגע לעוצמת היריב. 

אז למה הבכי? בתחילה יש לעיין בפתיחת דברי המרגל הצדיק כלב בן יפונה, בתיאור שאינו ברור (במדבר פרק יג, ל)

 וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!

תוכן דבריו המרוממים, שהפכו לסמל למוטיבציה ואהבת הארץ - אינם מענייננו כעת. כעת נשאל: מהו פשר המילים "אל משה" המיותרות לכאורה? מה באו להוסיף? אמנם כבר הראשונים עמדו על כך, כגון רש"י, עיינו שם. 

רבינו המשך חכמה מסביר כך:

)ל) ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה. הענין דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו מ"אלדד ומידד מתנבאים" (לעיל יא, כח) - "משה מת ויהושע מכניס לארץ" (סנהדרין יז, א). וראו כי משה לא מיחה בהם ולא גזר עליהם. ואם כן, להיכנס בארץ מבצר ולהילחם עם עמלק , אשר כבר נכשלו בו , ועם ענקים ,בלא משה - הלא יפלו כולם לפי חרב!

המשך חכמה מחבר את סיפורנו אל נבואת אלדד ומידד בפרשה הקודמת. דבר נפל במחנה: משה לא ממשיך איתם!! אז אולי האתגר קטן? לא! המרגלים מספרים סיפורי אימה! 

מה נעשה????

את ההיסטריה הזו מנסה לעצור כלב:

ולכן השתיק כלב את העם, במה שיחסו את כל המופתים אל משה. כי אדרבא! גדולתו תלוי בכם! שכל זמן שהיו נזופים במדבר לא נתייחד הדיבור למשה. ולכן אמר: "עלה נעלה" - בעצמנו, בלא משה, כי אין משה סיבה אצל השם להנהגה הנסית, רק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה להשגחה האלקית הפרטית. וזה: "כי יכול נוכל לה". והוא שאמר "ויהס כלב את העם" במה שמיחסים הכל "אל משה". זה לא תדברו ולא יעלה על לבכם שרק במשה תלוי הנצחון והנסים, לא כן! רק "עלה נעלה"!

כלב מחדש לעם חידוש ענק: גדולת משה - וכל צדיק אחר מישראל - אינה עצמית לו. הוא כלי קיבול גדול ועצום להופעת דבר ה', רק בשביל העם ולא בשביל עצמו. בכל השנים שה' כעס על עמ"י עקב חטא המרגלים - משה לא נתנבא! אם כן, זו כוונת התורה "ויהס כלב את העם" באיזה עניין השתיקם? "אל משה" שתלו את כל יהבם במשה.

 יתרה מזו: המש"ח מחדד שאולי זו הסיבה שבגללה בכלל משה לא נכנס לארץ! כי אם יכניס אותם, תתלה כל הישועה בו. מכיוון שנתגלתה נטיית נפש זו , של תלות באדם - ענק ככל שיהיה - ולא בבורא עולם, אין ברירה אלא למנוע ממשה להכנס לארץ, גם במחיר מותו. וזה לשונו:

והנה הדיבור אשר נאמר שלא על ידי שליחות נביא לישראל, יכלה להשתנות. אבל כיון שהמה טעו בזה שמשה הוא העיקר, ואם יבא דור נולד וישכחו את אשר משה היה ילוד אשה והוליד בנים, ידמו באמת כי הוא בעצמו אלקי ויטעו בו כי הוא המסבב מערכות ומשדדם. לכן הוחלט בנבואה כי "משה מת", כדי להוציא מלבבם הטעויות. לכן אמר בפרשת דברים (א, לד) "ויקצוף (וישבע לאמור"), (פסוק לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור, גם אתה לא תבוא שם" ...

בימים של בחירות חוזרות ועיסוק פרסונלי אובססיבי במי יהיה ה"מושיע" של עם ישראל, נזכור את זעקת כלב, שמאפסת את העניין האישי, ומזכירה שברצון ה' עלה נעלה, ויכול נוכל.

 

כבוד למכובד וביזיון למבוזה

כבוד למכובד וביזיון למבזה / לפרשת מצורע / משך חכמה

בעולם חסר מקדש, פרטי הקרבנות נראים עמומים, ומשמעותם לא ברורה. במיוחד לא ברור מדוע קרבן זה נלקח דווקא מבעל חיים זה, ומדוע פעולה כזו לא נעשית בהקשר של קרבן אחר. 

אמנם חכמי ישראל האירו את עינינו, וגילו לנו את סודם ועניינם של כמה פרטים. אחד מהם קשור להבדלים בין דרכי הטהרה של הטומאות השונות. זב הוא מי שיוצאת מגופו הפרשה מסויימת המטמאת אותו, במשך זמן ארוך. לגבי טהרתו אומרת התורה (ויקרא פרק טו, יד):

וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א׀ לִפְנֵ֣י ה' אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: 

קרבן טהרתו אם כן הוא 2 תורים או בני יונה.

מצורע - לעומתו - מביא תמהיל אחר של בע"ח להקרבה לטהרתו (ויקרא פרק יד, י):

 וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: 

3 בהמות ,הדורש כהנים רבים המתעסקים. מה טעם ההבדל? מסביר רבינו המשך חכמה:

(יד) וביום השמיני יקח לו שתי תרים וכו'. כן בזבה, משום דחסה התורה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיודע בפרסום זובם בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם. לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות, וליכא פרסום. אולם במצורע, שנתפרסם טומאתו, וכמו שאמר (לעיל יג, מה) "וטמא טמא יקרא", לכן פרסם טהרתו בקרבנות בהמה בריבוי כהנים מתעסקים בזה. 

בתור וגוזל רק כהן אחד מתעסק. דאגה התורה לכבודם של הטמאים הללו, שלא יתפרסם שהיו טמאים. אולם המצורע - הלא דבר טומאתו היה נודע ומפורסם: הוא היה הולך ומכריז שהוא טמא. מה עוד שהיה יושב מחוץ לעיר, וכל הנכנס והיוצא היה פוגש בו. אם כן - אדרבה יש לפרסם טהרתו לאחר מכן. 

אולם נשאל: מה התועלת בפרסום טומאתו? אם נאמר שהסיבה היא, כדי שיתרחקו ממנו - לא מצאנו טעם זה בשאר טמאים! אלא הטעם הוא אחר, כפי שממשיך המש"ח: 

וכיוצא בזה אמרו בסוף יומא (פו, ב) דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש, יעויין שם, כן הכא שידעו בטהרתו בפרסום:

המתבייש בחטאו - מוחלים לו. הבושה - יש בה ייסורי נפש הממרקים את האדם. אדם זה, שעסק בביוש אחרים, טוב לו במיוחד שיתבייש כדי לכפר על עוונו. הוא לא חס על כבוד הבריות, ואין לחוס עליו, אולם אין זו נקמה. עונשי התורה - כפרה יש בהם. מתוך הביזיון אותו חווה המצורע בטומאתו, ודאי התבייש וחזר בתשובה, וממילא טקס טהרתו הופך להיות חגיגה של חזרה לדרך של נקיות וטהרה.

 

לעצור את החולשה!

לעצור את החולשה! / לפרשת שמיני / המשך חכמה

בחגיגת היום השמיני לחנוכת המשכן, מצווה משה את אהרון להביא קרבן עבור אהרון עצמו (ויקרא פרק ט):

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

וישנם גם קרבנות עבור העם:

(ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה:

אומר המדרש (ספרא שמיני - מכילתא דמילואים, ג):

וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן?

מדוע אהרון מביא עגל וכבש, ואילו בני ישראל מוסיפים גם שעיר עיזים? ועונה המדרש:

אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה "וישחטו שעיר עזים", ויש בידכם בסוף "עשו להם עגל מסכה", יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

אומר אהרון: אמנם אני חטאתי בעגל, ואני מביא עגל לכפרה, אולם לכם יש לכם היסטוריה לא נעימה עם שעיר עיזים – זה ששחטו האחים במכירת יוסף, ולכן עליכם לכפר גם עליו.

ויש כמובן לשאול: מה הקשר? הדבר נשמע אסוציאיטיבי, ומה רצו לומר כאן?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ג) ... פירוש, דעל מכירת יוסף יש קצת אמתלא (=תירוץ), משום דיוסף לא היה לו להביא "דבתם רעה" ליעקב, רק היה לו להוכיחן בעצמו. אבל עכשיו שחור שהוכיח אותם - הרגו, שוב נתעורר עליהם חטא מכירת יוסף שאינם מקבלים תוכחה.

המש"ח מזכיר לנו אירוע שקורה מאחורי הקלעים של הסיפור שבתורה שבכתב. במסורת האומה מסופר שחור – בנה של מרים – ניסה לעצור את העם מעשיית העגל. להוכיח אותם. הוא נרצח על כך. זה היה המניע של אהרון להשתתף בעגל, שלא ייכשלו גם בהריגת כהן ונביא (עיינו במגילת איכה).

אם כן, אומר להם אהרון: לא תיקנתם את עצמכם מאז עוון מכירת יוסף. אמנם שם, יכול היה להיות לכם לימוד זכות: מדוע יוסף מדבר עלינו עם אבינו, ולא מוכיח אותנו ישירות? יוסף יכול היה לטעון: פחדתי שיפגעו בי בגלל תוכחתי. בשלב ההוא – האחים יכלול לדחות טענה זו. ספק זה מקל ולו במעט את האשמה מעליהם במכירת יוסף. אולם כעת מתברר, שיוסף צדק; העם קשה בקבלת תוכחה, עד כדי רצח.

החידוד הזה, הוא הדבר שעליו רומז אהרון: רטרואקטיבית, תקנו וכפרו את עוון מכירת יוסף. קחו שעיר עיזים, שיזכיר לכם, מה המחיר של אי קבלת תוכחה וביקורת – עד כדי רצח ומלחמת אחים.

ייתכן ואדם נופל. אנו קרוצי חומר. אולם אל לנו להתייחס לדבר כאל גזירת גורל, ולחזור שוב אל אותה טעות. מודעות עצמית, קשב פנימי – וגם חיצוני! – לכשלים קדומים, תמנע מאיתנו בע"ה טעות גם בסבב הבא.

 

להיות מנושאי הארון!

להיות מנושאי הארון / לפרשת תרומה / משך חכמה

הבדים - הלא הם מוטות הנשיאה מעצי שיטים, המצופים מתכות יקרות - מהווים חלק בלתי נפרד בסיפור בניית כלי המשכן. במבט ראשון נראה כי העקרון זהה אצל כולם, אולם במבט שני נראה כי ישנו הבדל בין הארון לשאר הכלים (שמות פרק כה, יג-טו):

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב... (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

בדי הארון לעולם לא מוסרים ממנו, בניגוד לשאר הכלים (שהיו בפנים, שולחן, מנורה ומזבח הזהב) שם הבדים היו פונקציונאליים לנשיאה.

מה מהותו של הבדל זה? מסביר ר' מאיר שמחה מדווינסק במשך חכמה:

(טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. ...ונראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח.

והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי, ובזה תורתו מתקיימת.

לימוד תורה דורש זמן. כולנו זוכרים את תקופת הלימוד לתארים אלה או אחרים - כמה פניות, כמה השקעה, וכמה ריכוז ורוגע היינו צריכים. תלמיד חכם העמל בתורה, זקוק לכל אלה גם הוא, כדבר שבשגרה, ולכן ישנה ציפייה שתהיה לו עזרה כלכלית שתאפשר לו את הרוגע הזה. ראיה מחז"ל:

וכן אמרו ז"ל גם על הארון ביומא דף עב, ב: כתוב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתוב (שמות כה, י) "ועשו ארון עצי שטים", מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית "לא יסורו ממנו".

חכמים ראו בכך ערך כל כך משמעותי, שתלו אפילו בזה את גודל מעלת ושבח אדם הבוחר להיות שותף בזה, גם אם הוא עצמו חסר יכולת להיות מהלומדים:

וכמו שהפליגו חז"ל בירושלמי פרק ז' דסוטה (הלכה ד'): לא למד, ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה בידו להחזיק (והחזיק, הרי זה בכלל "ברוך")...

הקמת התורה כוללת את החזקת לומדיה. וברכת ה' היא תעשיר ותברך את התומכים בלומדי התורה.

התורה: בריאה מחדש של העם

 התורה: בריאה מחדש של העם / לפרשת יתרו / משך חכמה

חז"ל עמדו על מקומות בהם יש ו' חיבור או אין ו' חיבור בפתיחת המילה "אלה" ("אלה הדברים"/"ואלה שמות", ועוד רבים), בכדי להבין האם התורה מחברת את הפרשה הספציפית לפרשות שקדמו לה.

רגילים אנו שכאשר ישנו ציון תאריך של אירוע מסויים בתורה, הדבר נפתח ב-ו' החיבור. כאן, אנו מופתעים לגלות את הפסוק הבא (שמות פרק יט, א):

  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

 ומדוע לא נאמר כרגיל "ויהי בחודש השלישי"?

 מסביר המשך חכמה (יט,א):

בחודש השלישי לצאת בני ישראל. המתבונן יראה כי זה אין בכל התורה דוגמתו, דענין חודש /חדש/ מתחלת בוי"ו החיבור או "ויהי בחודש השלישי" וכו', רק היכא שהוא באמצע הענין כמו בבהר - בחוקותי שמתחיל הענין בבהר ומסיים בבחוקותי,

 וכאן מתחיל כמו בבראשית.

היה צפוי שיהיה כתוב "ויהי בחודש" או "ובחודש", וכיו"ב. הכתיבה ללא ו' מראה כי יש כאן כתיבה חדשה. המשך חכמה לומד מכאן הכרעה למחלוקת בעניין אחר: האם כתיבת התורה על ידי משה, בפרשת משפטים, היתה לפני מתן תורה או אחריה. לא נאריך, והמעוניין יעיין שם.

 אולם מפה גם מעין ראיה למסקנתו של מרן הרב קוק זצ"ל, השואל שאלה מעניינת על מהותו של ישראל: אורות ישראל פרק ה' פסקה ח'

  צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המייחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד.

 כלומר: האם עם ישראל הוא גוי +תוספת, או מציאות שלמה בפני עצמה. מסקנת הרב:

 נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כ"כ בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא א"כ יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת ע"י הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

הרב מחדש שישנם שני שלבים: שלב בו רצה ה' שיהיה צלם אלוהים נפשי אחיד, ולעם ראוי תהיה השראה רוחנית נוספת ומיוחדת. אולם, עם קלקול האנושות את דרכה, שני הצדדים נהיו צרים זה לזה, והצד הבסיסי נהיה מנגד לצד האלוהי. לא היתה ברירה אלא לייצר משהו אחר.

עם חיבור הדברים לדברי המשך חכמה, אנו מבינים מדוע מתחיל כאן דבר מה חדש ואין ו' חיבור; יש כאן בריאה חדשה, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" , משימה היסטורית של גילוי ה' בעולם.

השלב בו האחריות עוברת אלינו

השלב בו האחריות עוברת עלינו / לפרשת שלח / משך חכמה

אחרי ה"היי" של יציאת מצרים, מגיע המשבר הראשון: מחסום הים.

כידוע, מתחיל ויכוח בין ארבעה חלקים בעם מה הדרך הטובה ביותר להתמודד. הקב"ה מכריע בסוף: "דבר אל בני ישראל - וייסעו".

איפה משה בתהליך? בפשט הוא נטה את ידו על הים, והוליך את עם ישראל פנימה. אולם חז"ל כזכור מלמדים שלא כך היה הדבר, אלא נחשון מנהיג שבט יהודה קפץ פנימה (יש מדרשים האומרים שדווקא בני בנימין קפצו ראשונים, ואכמ"ל). לפי המדרש - היכן משה?

אומר המשך חכמה (יד, טו):

(טו) במכילתא (=מדרש הלכה על שמות): "ר' יהודה אמר, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: משה אין להם לישראל אלא ליסע!" נראה דמפרש דכל בני ישראל הלכו אחרי משה כצאן בבקעה אחר הרועה, אמנם בים צוה הקדוש ברוך הוא למשה שיסע אחרי העם, והמה באמונתם בו ילכו בתוך הים, ובזכות הנסיעה שיבואו תוך המים בים יבקע להם הים.

משה מקבל הנחיה חינוכית מהקב"ה: אתה תזוז אחורה, והם, אם הם יאמינו בי ולך, ילכו קדימה, ורק בזכות זה ייבקע הים, בכח אמונתם.

האם יש רמז לפירוש זה? כאן, נכונה לנו הפתעה:

לכן כתוב (פסוק יט) "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם" - זה משה שנקרא כאן "מלאך האלקים"! ...כן בזכות שהלכו לים ומשה אחריהם נבקע הים.

ולכן אמרו להלן במכילתא (פרשה ה סעיף ב): מתוך שהיו נוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים....

הקב"ה מדריך את משה, שאם כל אהבתו הגדולה לעם, והנהגתו אותם כרועה נאמן, רעיא מהימנא, ישנם מצבים בהם חייבים לתת להם להתמודד ולהצליח. אם נחדד מעט יותר את המצב, נראה לעניות דעתי שמהות הבדיקה כאן אינה "האם הם מסוגלים לבד", כמו שנכון לעשות עם ילדינו; אלא לבחון האם בכלל ישנו אמון בתהליך; האם החניך/ילד/מונהג אכן נותן את אמונו במדריכו, ומאמין שגם אם חלק מהתהליך קשור במפגש עם אתגרים קשים, הרי שזה נעשה לטובתו, וגם מכשול זה ואתגר זה ייפתרו. אמונה כוללת בתוכה גם את ההבנה שגם את המחסומים הנראים קשים ביותר למעבר, עלינו לשים את מבטחינו שזה נעשה לטובתנו, כחלק מהיציאה מעבדות לחירות.

לא! מות תמותון!

לא! מות תמותון! / לפרשת בראשית / המשך חכמה

הנחש מפתה את חווה, ובעקבות כך את האדם, לאכול מעץ הדעת. במבט שטחי וילדותי זהו שיח מאד נמוך ותאוותני. זו כמובן טעות. אדם וחווה היו בדרגת נבואה ובעולם מושגים של דעת אלוהים גבוהה מכל מושג הקיים בעולמנו כיום. אם כן, על כורחנו להסביר כי מדובר על שיח עליון יותר, ויש להבינו. 

המשך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, תר"ג-תרפ"ו) מבאר כך את השיחה (ג, ד):

לא מות תמותון, ...הענין מבואר כי הנחש בא במושכל, לאמור להם כי אין כוונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו, ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע ולבטלו. ואך רצון השם היא, כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב אמתי, תעשו זאת במסירת נפש. וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי, רק כדי לעשות להתקרב לאלקות, ואז תצליחו ותשכילו, ולכן ציוה לכם שאם תאכלו תמותו. ... וזה על דרך עבירה לשמה. והוא באמת חפץ השם האמתי. 

וזה שאמר "לא מות תמותון", פירוש, "לא" כאשר אתם דוברים, רק (=אלא) "מות תמותון", פירוש שתמיתו עצמכם...כדי להשיג התקרבות לאלקות האמתית. 

הנחש לא מפתה את הצד הנמוך של אדם וחווה, אלא את הצד האידאי, העליון, המושלם: מסירות נפש עד כלות. טוען הנחש כי רצון ה' הוא בעצם לבחון את אדם וחווה אם הם מוכנים למות כדי להגיע לדרגת דעת אלוהים, שהיא דרגה המושגת רק מחוץ לגוף (למרות שגופם ודאי לא היה כמו שלנו). המשימה האנושית, כך מגדיר הנחש, היא למות על קידוש השם וידיעתו.

ודאי שלא זה רצון ה', אך הרעיון הזה היה נשמע משכנע חזק ועמוק, ולכן הוא הצליח. מסיים המשך חכמה:

...כאשר אכל, התחבא ונתרחק מאלקים. וזה שאמר הבורא אליו "אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו", שזה הוא חפצי האמיתי, ושלימות רצוני, לא כאשר הערימך הנחש.

תובנה זו, שרצון ה' הוא דווקא השגתו כפי האפשר בחיים, היא הפוכה הנפש האנושית, ולקח לאנושות זמן רב להפנימה. בפעם הראשונה היא נקלטה במעמד הר סיני, כאשר ישנו מפגש חי עם בורא העולם, ונשארים בחיים. וכפי שאומרים חכמי ישראל למשה (דברים ה כ-כא)

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי.  וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת  וכו'

כלומר:רמוזה פה טענה והיא: ראינו שניתן להגיע לרמה גבוהה עוד בחיי הגוף, וממילא - אין סיבה לשאוף למוות, וניצלנו מטעותו של הנחש.

 

אל תתחכם נגד התורה

אל תתחכם נגד התורה / לפרשת וישב / בעל "משך חכמה" 

ישנם סיפורים שונים על אנשים שעשו דברים כבירים ומועילים למען האומה, אולם הדרך להשגת אותו הישג, היתה פרובלמטית ואף מעוותת מוסרית והלכתית. הכוונה היתה טובה, אולם הדרך פגעה בהמון ערכים. כיצד עלינו לשפוט תוצאה זו? 

בפרשתנו האחים עושים את המעשה המזעזע של הפקרת אחיהם לנחשים ועקרבים, ולאחר מכן - מכירתו לעבד. התוצאה לכך היתה הפיכתו למלך מצרים, המפרנס מליוני בני אדם, ובראשם משפחתו המתחילה להתהוות לעם. האם יהודה האח היוזם של המכירה ראוי להערכה על כך?

מלמדנו רבינו המשך חכמה (בראשית פרק לז):

(כו) מה בצע כי נהרוג את אחינו. רבי מאיר אומר: "ובוצע ברך (נאץ ה'", תהלים י, ג) - כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ (סנהדרין ו, ב). הכוונה שהמעשה היה תכלית הטובה, שירד יוסף למחיה לפניהם, ולהקים שבועת בין הבתרים (בראשית טו). אך הם חשבוה לרעה, כאשר אמר להם יוסף. 

בתהלים נאמר "בוצע ברך ניאץ ה' " - יש מי שמברך אך הוא למעשה מקלל. הגמ' בברכות מביאה דוגמא לאדם שגנב חיטה, טחן אותה, והכין מזה לחם, ברכתו על הלחם אינה אלא קללה! כך גם כאן - יהודה חושב לא טוב, ולכן אינו ראוי לברכה. כמעין ראיה , מתרחשת לו נפילה הבנויה על אותו מהלך: תוצאה טובה ממעשה נורא:

ולכן נכשל במעשה דתמר, שעבירה גוררת עבירה דוגמתה, שראויה היתה תמר ליהודה, וכמו שאמר "ממני" - כבושים הדברים. רק המחשבה היתה שהיא זונה "כי כיסתה פניה" וכו' (לח, טו), ונולד מזה מלכי ישראל. וגם המברך זה "ניאץ ה'". 

מיהודה ותמר יצאה מלכות ישראל, אולם הדרך היתה בעייתית.

את מי יש לשבח על הקמת המלכות? לא את יהודה. המברך את יהודה על שליחת יוסף למלכות במצרים, או על הקמת מלכות בית דוד דרך תמר - אינו מברך. אז את מי כן?

השבח הוא למי שמכוון את כל העלילות , בורא עולם. שלוקח גם נפילות אנושיות, גם כשלים מוסריים, הנראים נוגדים את רצון ה', בסוף נלקחים על ידי הקב"ה, המכוון את ההיסטוריה, למקומות של תיקון וגאולה.