יום רביעי, 28 בספטמבר 2022

לייצר חוויות רוחניות מגיל קטנות

לייצר חוויות רוחניות מגיל קטנות / לפרשת וילך / אור החיים הקדוש

מצוות הקהל היא המצווה האחרונה בתורה. נצטוונו להקהיל את כלל ישראל פעם בשבע שנים, בחג סוכות של מוצאי שביעית. ומי צריך להיות נוכח? (דברים פרק לא, יב)

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ ...

כולם.

מה הצורך בכולם? תרצו חז"ל בתלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א:

אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. 

גברים המחוייבים במצוות תלמוד תורה באים ללמוד, נשים הפטורות ממצוות תלמוד תורה, באות לשמוע, כלומר לקבל את ההלכות הנוגעות אליהן, והילדים - כדי שההורים יקבלו שכר על הבאתם. יש לשאול: שכר על מה? שכר מקבלים על מעשה טוב. מהו המעשה הטוב שכאן? מבאר ר' אוה"ח הק':

הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם פירוש לחנכם ליראה את ה', ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל "ילמדו ויראו" שהם שני דברים, אלא "ולמדו ליראה" פירוש שבזה ילמדו יראת שמים.

ילד מתפעל מדברים איתם הוא נפגש. ככל שאירוע יותר עוצמתי, כך החריטה בנפש עוצמתית יותר, ומשאירה רושם גם לבגרות הילד. רגע לפני שמשה נפרד מהעם, הוא מנחה אותם לדאוג לא רק ללמידה מסודרת ושיטתית, זו המותאמת יותר לגדולים, אלא כבר בגיל צעיר, להטביע חותם בנפש הילדים. טקסים רוחניים רבי רושם, כסליחות, מפגש עם גדולי תורה, פרוייקט חסד אדיר, וכיו"ב,  יש בהם כדי לקבע טבע של יראה וקדושה, שיקלו על החינוך בבגרות. על בסיס זה נהגו להתחיל את לימוד התורה בחוויות הקשורות למתיקות דבש וכיו"ב.

מעניין שבהקשר של פסוק זה, מציע המהרש"א (בגמ' חגיגה הנ"ל) רעיון המסביר מדוע נותנים את הגלילה דווקא לילדים

ובדרך צחות אותיות טף שלפניהן ולאחריהם הם אותיות ע"ץ ח"י ( ע-ץ מקיפים את ה-ף', ח-י מקיפים את ה-ט'. ר"כ) דהיינו שמביאין הטף בבהמ"ק להחזיק עץ חי ולפי שהיראה גם בבנים שהגיעו לחינוך אינה עצמית לשמור ולעשות ...אלא דכתיב הכא ישמעו ולמדו ליראה את ה' כל הימים דהיינו שתתחזק בהם השמיעה ללמידה ליראה אותי כל הימים דהיינו בימי גדלותם.

כלומר: הם נמצאים בבית המקדש ושם אוחזים בעץ החיים, אך בהעדר בית המקדש, בעוונותינו, נותנים להם אחיזה בעצי ספר התורה, המכונים "עצי חיים", וזה נותן להם חוויה דקדושה, שסוללת בנפשם נתיב ליראת ה'. 

היהדות אינה נוגעת רק בחלק השכלי של הנפש, אלא עוטפת אותנו, מחייה ומעצימה מגוון כוחות בנפש, כולל כוחות הדמיון והחושים. בכל גיל יש לייצר את החיבור היותר פעיל בין הנפש לתורה ולמסורת ישראל, ובכך לפרנס את הנפש במזון המתאים לה בדרך העולה בית אל.

חתימה טובה לכולם!

 

היה מלך בצאתך ועניו בביתך

היה מלך בצאתך ועניו בביתך / לפרשת וילך / מתורת המשך חכמה

משה רבינו, תוך כדי נאומו לעם לקראת מותו, קורא גם ליהושע בן נון, מחליפו. במעמד אדיר ומרגש זה, הוא פונה אליו ואומר לו (דברים פרק לא)

)ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

)ח) וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

הציוויים כוללים הוראה לכבוש את הארץ, ליישב בה את ישראל, והכל מתוך עוצמה.

מדוע מדגישה התורה את העובדה, שיהושע מקבל את ההוראות הללו "לעיני כל ישראל"?  הרי דבר מנהיגותו העתידית כבר ידוע מזה זמן רב, ומדובר על הוראות פורמליות אישיות ליהושע, ומה טעם לומר זאת מול כולם?

רבינו המשך חכמה, מבאר את הדברים בדרך דרוש, צחות:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. על דרך צחות, כי גם המלך נצטוה "לבלתי רום לבבו" (לעיל יז, כ). ויהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם (היה עומד מכסאו) ומחבקו ומנשקו (וקורא לו) "אבי אבי (רבי רבי מרי מרי" - מכות כד, א).

מקדים הרב ואומר:  הגמ' מספרת על יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד מאד את תלמידי החכמים, ואף היה עומד לכבודם, מחבקם ומנשקם. כל זה נובע מכך שגם המלך מצווה שלא יגבה – ירום – לבבו. גם בו חייבת להישמר הענווה. עליו להבין כי אין מהותו התנשאות מצד עצמו, אלא מצד התפקיד בלבד. ממילא כאשר הוא בתפקיד, הנהגתו שונה:

אבל זה רק בצנעה, אבל "לעיני העם" - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). ומפני מה נענש שאול, על שמחל על כבודו (יומא כב, ב). וזה (שמואל - א, טו, יז) "אם קטן אתה בעיניך", וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם,

בהיכלו, בחדר המלכות, בפרהסיא, אפילו נביא שלא השתחווה למלך מלוא קומתו ארצה – נידון כמורד במלכות , וחייב מיתה! שם הוא חייב לשדר עליונות על פני האומה כולה. הוא בחיר ה', משיח ה', וכולם מתבטלים אליו. המלך עצמו, אין מעליו אלא ה' אלוקיו.

אם כן, זו ההדרכה של משה ליהושע לעיני כל ישראל: תהיה חזק ואמיץ, אל תירא ואל תחת – אתה המלך!!

אבל "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ", לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך, רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד (=מול, לעיני) העם:

עולה מן הדברים, שאם יש צורך להזהיר, כנראה שמשה יודע שיהושע מסוגל להתנהג בענווה גם בהקשרים הציבוריים. מזה משה חושש. יחד עם זאת – ברור לו, שיהושע ימשיך לנהוג בענווה בביתו, כלפי הפונים אליו באופן אישי.

הדרכה נפלאה לנו: לעיתים ה' נותן לנו תפקיד: מפקד, מנהל, מנהיג, וכיו"ב. פעמים רבות האדם לוקח הביתה את עבודתו, וגם כלפי המעגלים הקרובים אליו מתנהג באופן דומה, למרות שבמעגלים אלה, אין צורך וטעם בהתנהגות כזו. לעיתים זה עניין של אופי, אולם לעיתים מדובר על מעין שיכרון כח, חוויית העוצמה שאינה מרפה, גם כאשר קמים מכורסת המנהל, ומכבים את האור במשרד. מלמד אותנו יהושע, כפי שמגלה לנו משה רבינו: ענווה היא המידה הראשונה. כך תנהג כלפי כל אדם מישראל. והיה ועליך לנקוט בשררה וסמכות – השתמש בזה במידתיות ולפי הצורך בלבד. בתוכך, שמור תמיד על איזון, פרופורציות והכרה של מקומך.

 

ארץ ותורה

ארץ ותורה / לפרשת וילך / מתורת מורנו הרב רחמים חי חוויתא זצוק"ל

כבר כתבנו בעבר על נקודת המבט המיוחדת לכמה חכמים, העוסקים באופן שיטתי, במשמעות נקודות ההשקה שבין סיום פרשה אחת, לתחילתה של הבאה. רבינו הוא אחד מחכמים אלה.

בתחילת פרשתנו, מחבר הרב כדרכו בין הפרשות:

(לא, א) סמיכות הפרשה, לעיל כתיב "לשבת על האדמה אשר נשבע" וגו', וסמיך ליה (=והצמיד אליו) "וילך וגו' וידבר את הדברים" וגו'. הדברי'ם כינוי לתור'ה,

פרשת ניצבים מסתיימת בעניין הישיבה על אדמת ארץ ישראל. פרשתנו פותחת בדבריו האחרונים של משה לעם, כאשר מילת הרמז "הדברים" מרמזת לתורה. רבינו מציג כמה חיבורים מעניינים בין עניינה של תורה, לעניינה של ארץ ישראל:

דישיבת ארץ ישראל עוזרת ללימוד התורה דאוירה מחכים וכמו שאמרו ז"ל.

דבר ראשון: אווירא דארץ ישראל – מחכים. בארץ ישראל יש סגולה של סיוע ללימוד תורה, גבוה ומשמעותי יותר.

אי נמי (=או גם, פירוש אחר), יש לפרש הסמיכות, דלעיל נרמז, דישראל אינם יושבים בארץ ישראל כי אם תת"ל (=830) שנים דוקא, (410 שנים בבית ראשון ו-420 שנים בבית שני),  ולכך משה רבינו עליו השלום, העיר לישראל על התורה שהיא מקרבת את הגאולה.

בסוף פרשה קודמת מצא רבינו רמז לאורך חיי בתי המקדש. יחד היו 830 שנה. מה הכוח שיכול לחזק את האחיזה בארץ? לימוד התורה. לפי הכיוון הזה, הסמיכות מציגה מעין מערכת של בעיה ופתרונה...

או גם, לרמוז דלא זכינו לארץ ישראל אלא בשביל התורה, שמה שנטלה הקב"ה מאומות העולם ונתגה לנו, הגם דקיימא לן לא תיהוי ב"עבורי אחסנתא", אפילו מברא בישא לברא טבא, משום קבלת התורה זכינו בה, דלתלמיד חכם מותר לעבורי אחסנתא, וכן כתיב "ויתן להם ארצות גוים ונו' בעבור ישמרו חקיו".

זכותנו על הארץ, היא רק בעבור התורה. הרב מזכיר הלכה, "אעבורי אחסנתא". בקצרה, מדובר על כתיבת צוואה המחלקת נחלות שלא כפי חוקי התורה. אין לתת לזה יד. היחיד שמותר לתת לו, שלא לפי עיקר הדין, הוא התלמיד חכם. אם כן, ארץ ישראל שהיתה בידי הכנענים – באיזו זכות הקב"ה "העביר אחסנתא"? בזכות התורה שקבלנו והתחייבנו לקיימה. כדינו של תלמיד חכם.

אי נמי, דהסמיכם להדדי משום דשניהם ניתנו ע"י יסורין

ר' שמעון ר יוחאי במסכת ברכות מלמדנו, שארץ ישראל והתורה הן אמנם מתנות מה', אך כדי להפוך אותן לקניין בנפש האומה, חייבים לבחון את הנכונות לקבלם על ידי היסורים.

עוד השוואה:

...וכן תורה מכפרת עוון, כי היא תבלין ליצר הרע, וכן ארץ ישראל, שכל השרוי בארץ ישראל שרוי בלא עון כדאיתא (=כמובא, ככתוב) בכתובות |דף קי"א ע"א].

יש בכח לימוד התורה וגם בכח מגורי ארץ הקודש, לסייע במחיקת העוונות. עוצם קדושת התורה והארץ, מסירה נגיעת הטומאה בארץ .

שנזכה לחוש את קדושת הארץ באמת.

שבת שלום, רועי

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

אני דתי בלב!!

 אני דתי בלב!! / לפרשת וילך / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנה תמיהה העולה מעיון בסדר הפסוקים בפרשתנו (פרק ל"א, פסוקים י"ז-י"ח):

...וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:  וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  

הרצף לא ברור: לכאורה אנו מבינים שלאחר הצרות, ישנם הרהורי תשובה ("ואמר ביום ההוא..."), אם כן, מדוע בפסוק י"ח ישנו עוד הסתר פנים?

כך מקשה רבינו:

...הקשו המפרשים ז"ל דכיון שהוא מתודה ומתחרט ואומר "על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אם כן למה אומר אחר כך "ואנכי הסתר אסתיר פני" וגו'?...

ונ"ל דהכוונה היא דעם ישראל אז לא ירגיש בעצמו שהוא חוטא ומתרחק מה', ובראותו שבאים עליו צרות רבות, לכן אומר זה סימן ח"ו דלית דין ולית דיין, ואין אלהים בקרבי להנהיג את העולם, או שמרוב רוממותו יתברך אינו משגיח במעשה התחתונים, ובמה שנעשה ח"ו בעולם כי אינו בקרבי בזה העולם ולכן מגיע לכפור בו יתברך, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו'.

רצף המאורעות כך הוא: העם הולך ומתרחק מה' ח"ו. כעונש, הקב"ה מביא צרות, לא אלינו. הפרשנות של העם היא בעייתית: הסיבה לצרות אינה עונש, אלא משהו סתמי. הקב"ה אינו בקרבי, אינו משגיח, או אינו מתעניין בנעשה בעולם. התוצאה: הסתר פנים, המחמיר את המצב. לפי זה פסוק י"ז אינו מבטא חזרה בתשובה, אלא העמקה בחטא.

הסבר נוסף מביא הרב. לפי הסבר זה, אכן ישנה חרטה, אך התיקון המוצע הוא הבעייתי:

ועוד יש לפרש, דגם אם נפרש דהכוונה היא שזה וידוי וחרטה, אבל תהיה להם מחשבה לומר ש"אין העיקר לעבוד את ה' במעשה, ודי אם האדם בלבו מאמין בה', כי רחמנא ליבא בעי", וכמו שכתבו המפרשים ז''ל על פסוק "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ", ר"ל בתוך תוכם, דהיינו הלב, הם מכירים ומאמינים בהשי"ת ודי בזה, ואין צריך לפעולת הידים,

עם ישראל חווה את אותן צרות המוזכרות בפסוק י"ז, ואומר לעצמו: הבעיה שלי היא שאין לי אמונה בלב. אילו רק היתה לי אמונה – כל הדברים הללו לא היו מתרחשים. ישנה תנועה של תשובה ושינוי, אולם המסקנות חלקיות. אין תביעה עצמית לעשות גם שינוי מעשי, בקיום המצוות. על זה הקב"ה לא מוכן לוותר.

וזהו מה שאמר "על כי אין אלהי בקרבי" כלומר בלבי, ולכן מהיום והלאה רוצה לעבוד את ה' רק בקרבו ובלבו בלי מעשה, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו' כדי שיתעוררו שצריך עוד גם מעשה עם כוונת הלב.

העונש האמור בפסוק י"ח בא להסב את לב העם שאין די בחרטה בלב, ובאמונה חסרת ביטוי מעשי. יש ליישם את האמונות במצוות, במידות ובמעשים טובים.

שנזכה לחוות ולקיים את אמונתנו בה', במחשבה בדיבור ובמעשה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום ,

רועי

 

יום רביעי, 21 בספטמבר 2022

מניין לומדים את מידת היראה?

והיראה – מאין תמצא? / לפרשת ניצבים / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

השם יתברך נותן התורה ומצוותיה, הוא גם מקור המידות.

חז"ל מלמדים אותנו כך (מסכת סוטה יד,א):

דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים

החפץ חיים, בהקדמת ספרו אהבת חסד, מסביר שהמסר של ר' שמלאי הוא, שכמו שהתורה מתחילה ונגמרת בחסד, כך הוא גם כל תוכנה: אהבת ועשיית חסד.

בנאומו של משה רבינו בפרשתנו, הוא מגדיר את הציוויים של ה' לעם (ל,ט"ז):

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו

מה כלול בציווי לאהוב את ה', ומה כלול בציווי של ההליכה בדרכיו? מסביר רבינו:

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו', כי המצוות נחלקים לשני חלקים: חלק מצות שבין אדם למקום, וחלק הב', מצות שבין אדם לחברו, וזהו "לאהבה את ה' אלהיך", זה במה ששייך למקום, "ללכת בדרכיו" - מה הוא רחום, אף אתה היה רחום וכו' -  זה במה ששייך בינו לחברו.

הרב מתאים בין הציוויים הללו, לבין החלוקה בין סוגי המצוות: בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. האהבה שייכת בין אדם לה', ואילו ההליכה בדרכיו היא בתחום שבין אדם לחבירו, עולם המידות.

רבינו מרחיב פרשנות זו על פסוקים נוספים:

ובזה יובן כוונת הכתוב בפרשת עקב (דברים ח, ו) "ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו" וכנזכר.

גם שם, ישנה חלוקה בין הליכה בדרכי ה', השייכת כמו כאן למצוות שבין אדם לחבירו, לבין מצוות היראה, המתקיימת בין אדם למקום.

עד כאן, דברים יחסית מוכרים. אולם רבינו, אגב עיסוקו בפסוק מפרשת עקב, מאיר נקודה מעניינת:

אי נמי (=או גם) "ללכת בדרכיו וליראה אותו", במה שידוע מדברי רז"ל על פסוק "והלכת בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה היה רחום", וכן אמרו ז"ל שהקב"ה נאה דורש ונאה מקיים כל התורה כולה.

כפי שפתחנו, הקב"ה הוא מקור המידות. כביכול, נותן דוגמא אישית והנחלת הערכים. אבל ישנה בעיה:

אך דבר אחד יש שאין אנו יכולים ללמוד מהקב"ה והוא ענין היראה וההכנעה, כי הקב"ה כולי עלמא דיליה והוא אדון הכל ולא שייך בו כלל ענין היראה וההכנעה ח"ו.

מידת היראה, היא אחת משלוש מידות הבסיס בעבודת ה', יחד עם השמחה והאהבה. יראה לא שייכת אצל הקב"ה!! ממי יירא? הלא כל העולם שלו, והוא אדון הכל, וממילא, לפני מי ייכנע? לכן ישנו בפרשת עקב ציווי נפרד על יראה, כי זה ציווי שלא כלול ב"הליכה בדרכיו".

ולפי זה מבאר רבינו פסוק נוסף:

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו', כי שאר דברים אנו למדים מהקב"ה לא כן ענין היראה. וזהו שאמר "ללכת בדרכיו" בכל דבר, ואפילו הכי (=כך) "וליראה אותו", אע"פ שאינה שייכא (=שאינה שייכת) בהקב"ה וכנזכר.

בפרשת עקב, משה אומר לעם ציווי מיוחד על יראה. לפי דברי מוהרח"ך, הדברים מבוארים: יראה הוא אכן ציווי ייחודי, שאינו נלמד ממעשיו – כביכול – של ה' יתברך, אלא רק מכח הציווי.

שנזכה להיות מיראי ה' באמת, אמן כן יהי רצון.

הברית - אם נרצה או לא נרצה...

הברית - אם נרצה או לא..../ לפרשת ניצבים / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

משה רבינו מבהיר כי המעמד המיוחד שהוא מקיים כעת, זמן קצר לפני מותו, אינו פונה רק לדור הנוכח. הברית הזו מחייבת את כלל ישראל, לאורך הדורות כולם (דברים כט,יד):

יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם  

הרב מדגיש מילים אלה ומסר זה, נגד המנסים להתכחש לזהותם (יד משה אות ה'):

ומזה תאלמנה שפתי שקר, איזה עבריינים הפורשים מדרכי ישראל, לחשוב כי הדבר תלוי ברצונם, ואם האבות קבלו - הם לא יקבלו ח"ו! כי בעל כרחם, שלא בטובתם חלה עליהם השבועה, האלה והברית. ואת ענשם יקבלו תמיד כל הימים.

הרב משתמש בלשון חריפה בקטע זה: אין אפשרות ליהודי לפרוש מיהדותו.

וזה לענ"ד טעם מה שאמרו רז"ל "דישראל מומר נקרא ישראל חוטא, דלעולם אין שום מקום ביטול לשבועה, והאלה והברית אשר עשה משה לעיני כל ישראל במעמד השכינה

חז"ל קבעו כלל: ישראל - גם אם חטא- ישראל הוא. לא ניתן לצאת ממעגל האומה לעולם. יש לדבר השלכות הלכתיות, שאין זה המקום לפורטם.

ויהודי זה, גם אם ירצה לפרוש, לא בטוח שיצליח, שכן המציאות תטפח לעיתים על פניו:

ועוד לעניות דעתי, יש לומר דכל חוקי הטבע, נשתעבדו לקיים הגזירה זו. כי עינינו רואות, ואזנינו שומעות, שגם אלה שפרשו מדרכי התורה, והתבוללו ונתערבו בתורת שאר העמים רחמנא ליצלן, בכל זאת כל העמים רואים אותם רק בסוג ישראלים לכמה וכמה חוקי מדינות ואנושיות, ואין לאלה הפורשים מדרכי התורה שום חשיבות ועילוי, אפילו מבחינה גשמיית, רק חטא אשם ורשע נוספים על חטאיהם, רחמנא ליצלן.

איני יודע אם הרב רומז דווקא לחוקי נירנברג, או שמא גם לאירועים היסטוריים אחרים. מכל מקום, הרב מציג את העובדה, שהרצון להתבולל, פעמים רבות בא רק מצד אחד. לא היה מי שיושיט יד ליהודי, לסייע לו,לצאת מן הכלל-ישראל. הרב רואה פה רמז אלוקי, ואף יתרה מזו - חוק אלוקי, שהעולם מתנגד להתנכרות של היהודי מעמו.

כריתת הברית בין ה' לישראל, היא אמנם הסכמית, אולם כשאחד מהצדדים בברית הוא בורא העולם בעצמו, גם העולם כולו מחוייב להחלטות. הברית שלנו עם ה', היא חלק מהדרך של העולם להגיע ליעדים אותם קבע לו בוראו. הדרך עוברת רק דרך עם ישראל. קיומם של ישראל כישראל, מביאה ברכה רבה לעולם, ומאפשרת את תיקונו.

 

יום שני, 19 בספטמבר 2022

אל תחפש נסיונות...

אל תחפש נסיונות... / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו המשך חכמה

במהלך נאום התוכחה האחרון של משה רבינו, הוא מעלה איזושהי טענה של מאן-דהו בעם ישראל, שיכול להעלות בדעתו את המילים הבאות (דברים פרק כט, יח):

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי! כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ , לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

התוצאה חמורה: "לא יאבה ה' סלוח לו", עם עוד חבילה של דברים לא נעימים...

מהי אותה מחשבה רעה, שממנה מזהיר משה באופן מיוחד, פרטני, וחריף כל כך? בפשט: זלזול בכל דברי משה. משהו בכיוון של "יהיה בסדר", "אחרי המבול", או כמו שמצינו בימי בית ראשון שהיו בטוחים שהבית לעולם לא יחרב, והרשו לעצמם לעבוד ע"ז.

זה ודאי נכון וודאי קיים. עד היום.

אולם רבינו המשך חכמה מסביר בדרוש, שמדובר על טענה יותר מתוחכמת – כביכול.

וכה דבריו:

יתכן על דרך דרוש: כי הספרי (פיסקא מו) דורש (לעיל יא, טו) "וסרתם" מן הדרך, ללכת לעבוד "אלהים אחרים", כיון שסרתם מן הדרך, שוב אתם עובדים אלהים אחרים.

ישנו מדרש האומר שגם אם אדם טרם עבד עבודה זרה, אך הוא כבר יוצא מהדרך, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה, כי אחריתו ידועה מראש. אין המדובר כאן על יציאה מן הדרך מתוך קטנות. חלילה! מדובר על "אידיאליסט"!

והנה יש אנשים אשר אומרים: מה זה דרך התקרבות לאלקים, האם זה פלא כי יעצום עיניו ויגדור התאוה וירבה בלימוד ויתמיד בתפילה ובתשבחות, ויהיה דבוק על ידי זה לה'?! אלא יתערב ברחובות ובשווקים, ויתיחד עם נשים האסורות, וילך בשרירות לבו, ובכל זאת יוסיף אומץ ביראת ה' האחוזה עמוק בלבבו כגחלת בשלהבת, אז יעלה מעלה עד אין מספר.

טוען אותו חכם בעיני עצמו: הרי עלינו להרבות זכויות, אם כן ,אשיג זכויות נוספות בעזרת התגברות על עבירות שסתם כך איני תאב להם. הא כיצד? אלך במקומות אסורים, אתגרה מדברים כאלה ואחרים – ולא אחטא! ואדם שנקרתה לפניו עבירה, ולא עבר – זוכה לשכר.

לזה אמר הכתוב "פן יש בכם וכו' לאמר שלום יהיה לי" [פירוש, אימתי אשיג רום המעלה ותכלית שלמות] "כי בשרירות לבי אלך" לחמם התאוה ולהגדיל המדורה. ואז יהיה התועליות "למען ספות הרוה את הצמאה", פירוש כמו חזיר וכיו"ב שנפשו של אדם קצה בהם ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהם, הלא הוא הכל, איפוא, חדא, ואטול שכר כולם.

הוא רוצה ש"שלום יהיה לו", מעלה גבוהה ועצומה, ואז הוא מגרה עצמו גם מדברים שסתם כך אדם לא נמשך אליהם, כמו מאכלים מסויימים, ובזה יעורר "צימאון", גם במקום בו היה "רווי", ומתוך ניצחונו יזכה לשכר! אומר לו הקב"ה:

 "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וכו'".

נסיונות לא חסרים. אם זה במשפחה, בחיים האישיים, בעסקים, ואיפה לא? הקב"ה מזמן לכל אדם את הנסיונות איתם עליו להתמודד, ובכוחו להתמודד. משול הדבר לחייל טירון שנזרק למשימה, שרק לוחם סיירת יודע כיצד להתנהל בה. זו טעות טראגית! אם אין לך כלים – אל תעורר מה שלא צריך. דוד המלך בקש לעמוד בניסיון, והתחרט על כך.

לכן מזהיר הקב"ה אותנו ואומר, גם אם כוונתכם לטובה, עלו במסלול הרגיל, הבונה את הנפש שלב אחר שלב, קומה אחר קומה, עד ההגעה אל הייעוד המדוייק והמקווה ממך.

 

שנה טובה ומתוקה,

שנה של עלייה בכל העניינים לטובה,

שנה של תוספת אהבת ישראל, לימוד תורה, חיבור אל הארץ ודעת ה',

שנה של ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם לטובה ברוחניות ובגשמיות!

שבת שלום,

רועי

ברית מכופפת או ברית מרוממת?

ברית מכופפת או ברית מרוממת? / לפרשת ניצבים 

נהגו ישראל לתקוע בשופר כפוף, בכדי לבטא את הכפיפות אל ה' יתברך, ואת קבלת מלכותו, כמלך ושליט עליהם. בלשון הגמרא במסכת ראש השנה פרק ג':

כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי (=כמה שכופף אדם דעתו מועיל יותר)
פרשתנו לכאורה מציבה סתירה לעקרון זה, שכן עם ישראל עומד מול משה ומצהיר על בריתו עם ה', בו הוא מתחייב לעובדו, ורק אותו לבדו, והנה הפרשה פותחת במילים "אתם ניצבים", והסביר לנו רש"י, בהקשר של דתן ואבירם שיצאו מאהלם  ניצבים, שהם עמדו "בקומה זקופה" (במדבר ט"ז). אם כן יש להבין: הברית עם הקב"ה היא מכניעה, מכופפת, או מיישרת וזוקפת את הגב?
התשובה נמצאת אצל דוד המלך, סמל המלכות האולטימטיבית של האומה, ובו מתאחדות שתי התכונות, בתהלים פרק יח:
(לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי: 
יש לפנינו חיבור מתמיה: ענווה, וגדלות ("תרבני") - הא כיצד? מבאר ר' אברהם אבן עזרא :
(לו) ותתן - הזכיר וימינך כנגד המלמד ידי למלחמה וזאת הענוה ששמת בי היא תגדלני ותעצימני. 
דוד מודה לקב"ה שלימדו. דוד הוא תלמידו של ה', ומגלה ענווה כלפיו. ענווה זו אינה מקטינה את דוד אלא מעצימה אותו. מדברי דוד ניתן ללמוד שניתן להרחיב את האיזון הזה לשאר ענייני החיים: דווקא הכפיפות מול ה', קבלת מרותו, קבלת מלכותו, התחייבות להליכה בדרכיו במצוותיו, היא זו שמעצימה אותנו, מגדלת אותנו, מרוממת אותנו. האדם ההולך בדרכי ה', מגלה בעצמו כוחות, יכולות, גבהים ורצונות שמצליחים להתעלות מעל הזמן והמקום, וממילא אותה כפיפות, היא זו שבעצם הופכת אותנו לניצבים, זקופי קומה ובעלי אישיות גדולה.

הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה

 הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה / לפרשת ניצבים / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיומו של החומש, בשלהי נאומו של משה רבנו ע"ה, הוא מודע לאפשרות שאנשים לא ייקחו לתשומת ליבם את דבריו. הם בטוחים שאצלם הכל יהיה בסדר. אמנם דבר זה מסור ללב, והאחריות מוגבלת (כ"ט,כ"ח):

הַנִּסְתָּרֹת—לה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

רבנו הרב אלטר, מסביר את הפסוק באופן אחר. לדבריו, הפסוק אינו אלא חתימת התוכחה בקריאת כיוון, לדייק את עבודת ה' שלנו, בתורה ובתפילה:

ראיתי להרב "כף הכהן" ז"ל שפירש, במה שידוע שכל התפלה, אע"פ שפשט הדברים הוא שאנו מתפללים על עצמנו, אבל האמת שלא על עצמנו אנו מתפללים אלא לצורך גבוה, לברר ולתקן העולמות.

רבינו מביא את דבריו של אחד מגאוני טוניסיה, הרב אברהם יצחקי זצוק"ל, מחבר ספר העיון העמוק "משמרות כהונה". בספרו על התורה "כף הכהן", הוא מגלה קצה קרחון מעולמו הקבלי, שבתפילה ישנם שני רבדים. האחד, הנגלה, הפשוט, המכוון לצרכי האדם והעם. הרובד הנסתר, מכוון לפעולות רוחניות באינספור עולמות הנסתרים מעינינו, ומחכים לפעולותינו שיביאו לתיקונם.

וזהו "הנסתרות לה' אלהינו", הנסתר של התפלה הוא לצורך ה' אלהינו, "והנגלות" רוצה לומר פשט הדברים הם "לנו ולבנינו" ע"ש.

לפי דברי ה"כף הכהן", זהו המסר של משה רבינו: עבדו את ה' בתפילה! כוונו נכון, גם אל הצרכים הקיומיים שלכם, אך גם – ובעיקר – לעשות רצונו של הקב"ה בתיקון עולם.

רבינו ממשיך קו זה הלאה:

ונראה לי לסיים לפי זה מה שסיים "לעשות את כל דברי התורה הזאת", והוא במה שפירשתי במקום אחר במאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", דהכוונה דאמנם כשהוא מתפלל שם עיניו למטה לצורך עניני הגוף, אבל בכל זאת צריך שיתכוין בזה למעלה, דגם צרכי הגוף שהוא מבקש, המטרה היא כדי שיוכל לעבוד את השם.

גם החלק הפשטי והנגלה של התפילה, זה שמכוון לצרכי האדם והעם, גם הוא צריך להיות מכוון למעלה! הא כיצד?

למשל מתפלל שיהא בריא שיוכל לעסוק בתורה, שיהיה לו פרנסה כי עניות מעברת אדם על דעת קונו, שיהיה לו ממון כדי שיעשה צדקה וגמילות חסדים, שיאריך ימים כדי שיוכל לקיים הרבה מצוות.

הרב מזכיר 4 בקשות מרכזיות שאנו רגילים לבקש: בריאות, פרנסה, עושר ואריכות ימים. לכאורה, בקשות חומריות ותו לא. אמנם משה רבינו מלמדנו להרים את הבקשות הללו, ולחברם למטרות רוחניות, לחיזוק קיום התורה והמצוות. נמצא אם כן שהאדם מכוון את כל חייו לעבודת ה':

וא"כ זה שאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", כלומר להנאתנו ולצרכי הגוף, אך גם בזה הכל הוא כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

היעד של כל עבודתנו הוא "לעשות את כל דברי התורה הזאת". לחבר גוף ונפש, חומר ורוח, שלעיתים נראים נוגדים זה את זה, אל עבר מטרה אחת אחדותית.

יום שלישי, 13 בספטמבר 2022

נייר לקמוס ושמו שמחה

נייר לקמוס ושמו שמחה / לפרשת כי תבוא / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשת הקללות טומנת בתוכה פסוק מפתיע, המעורר לא מעט שאלות:

ח, מז) תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל

ליד רשימת קללות – לא אלינו! – כה נוראה, היינו מצפים שתוזכרנה עבירות כבידות משקל, כגון עבודה זרה, חילול שבת וכיו"ב. והנה, התורה – לכאורה! – תולה את בואן של אותן קללות, דווקא בהעדר שמחה??

יסוד אדיר בחינוך עצמנו, מוצא כאן רבינו:

(כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'. לכאורה קשה: דלמה לא הזכיר רק עון זה, ולא עון עבודה זרה וכדומה, שהוא חמור יותר מזה?

רבינו פותח בשאלה דלעיל: מדוע מכל הפגמים, מונה התורה דווקא את העדר השמחה?

ונראה לפרש על פי מה שכתב הרב קול יעקב ז"ל, שאם יהיה האדם חושק בתורה ומצוות, ושש ושמח בעשותם, אז יבין כי נפשו מטוהרה מגילולי ושיקוצי העונות, כי כמו שהחולה אינו מרגיש בתענוג המאכל הגם שהוא ערב מאד גם החולה בחולי הנפש אינו מרגיש בנעימות ועריבות עשיית המצוות.

ימי אלול, ועשרת ימי תשובה, הם ימי בחינה והתבוננות עצמית. לראות מאין באנו ולאן אנו הולכים. יחד עם זאת, לא תמיד קל לנו לברר את הדברים בצורה מדוייקת. בספר קול יעקב ישנו עיקרון משמעותי, העוזר לאדם לבחון את עצמו: האם אתה שמח במצווה? במעשה הטוב? האם אתה אוהב את לימוד התורה? במידה וכן – מצבך מצויין! מעשה המצווה החיצוני, כנראה מתחבר לחלק הטוב הפנימי שבך. אדם בעל חיך בריא, מתענג על אוכל טוב. אדם בעל נשמה בריאה, מתענג על מעשה טוב. ובכיוון ההפוך: אם מגישים לאדם אוכל נפלא, והוא לא טועם את טעמו, בזמן הקורונה כבר כולם יודעים: זה לא סימן מעודד במיוחד...

מזה משליך רבינו על הפסוק הנ"ל וממילא מאיר בו פירוש חדש:

וזהו שה' יתברך מוכיחם על העוונות שלהם, שלא היו עובדים את ה' בשמחה, ואינם מרגישים בעריבות ותענוג שיש במצוות ובתורה, וזה יורה יורה (ביטוי תלמודי מושאל) כי הם חולים בחולי הנפש, והא בהא תליא (=וזה בזה תלוי).

הפסוק הזה אינו נימוק לפורענות. הפסוק הזה, הוא מעין תוכחה, בקריאת צער וכאב: "איך לא שמתם לב שזה הולך להגיע! איך לא הבחנתם שאתם מאבדים את הקשר איתי ועם תורתי! ואם תשאלו, כיצד יכולנו לדעת? תשובתכם, שהייתם מבחינים כי מעשיכם הטובים לא נעשים בשמחה, אם כן, לבכם הולך ומתרחק, ועליכם לעצור רכבת זו בזמן!"

כך גם אלינו, נבחן נא, אילו דברים אנו עושים בחוסר חשק ושמחה, ונחשוב מהי הדרך לרומם את הקשר ביננו לבינו יתברך, מתוך אהבה ושמחה, מתוך שלימות.

יום שני, 12 בספטמבר 2022

מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ

 מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ / לפרשת כי תבוא / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

החקלאי המביא את ביכוריו למקדש, היה מגיע בלב רוגש ומלא שמחה. הרי כל החורף טרח, עד שהגיע ליום מיוחד זה! דווקא בהקשר זה מצווה התורה את הישראלי לצאת בהצהרה חגיגית של תודה לה'. בראשיתה של ההצהרה, יש תקציר היסטורי של תולדותינו. מדוע? למה דווקא במצוות הביכורים? לא מצאנו הצהרות כאלה, בשאר ענייני העליה לירושלים, כגון רגלים.

האם יש קשר בין הדברים? בראשית הדברים כותב רבינו מוהרמ"ך (יד משה א'):

והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'. להיות כי בעלי הקרקע ישמח לבבם למאד בראותם ביכורי ארצם, לכן באותה השעה מוכשר האדם לתת תודה לה' על חסדיו הרבים אשר ראשיתנו היה מצער ואחריתנו השגיא מאד.

רגע הבאת הפירות היה מרגש ומשמח. התורה מכוונת את האדם לנצל את הרגע הזם, ולרומם אותו, בכדי להטביע חותם בנפש המביא ומשפחתו. ממש כשם שבעבודתו החקלאית היה ראשיתו מצער: קושי עבודה בשמש ובגשם ועוד, ובסוף עבודתו – פירות נאים ומשובחים. כך גם בניינה של האומה:

כי יעקב אבינו עליו השלום היה במתי מעט, וכמעט היה אובד בארץ ארם מבחינה טבעית, אחדים למול אלפים ורבבות בני אדם. שאין ספק שהיו נבלעים בקלות, לולא ה' אשר הפליא חסדו עמנו ועמד לימינינו. ואף גם זאת בהיותנו במצרים שרק כשבעים נפש ירדנו, היינו שם לגוי גדול. ולהיותנו בלי ארץ ומדינה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש. והנה ביכורי פירותיה חלבה ודבשה.

לבן בקש לעקור את הכל – כך אנו אומרים בהגדה של פסח. יעקב אבינו שמר על זהותו באורח ניסי ומופלא, מתוך מסירות נפש גדולה. הוא חי בין אלפי גויים ופיתח את בניין האומה. לאחר מכן היינו במצרים, ויכולנו להתבולל שם בקלות בין המצרים, ללא ארץ משלנו, שתשמור עלינו ותייחד אותנו. כשהאדם קולט את תהליך הסבל שקדם לתוצאה המשמחת, הוא משליך זאת על התהליך של האומה, וליבו גואה בהודאה לה' יתברך.

 ובהיות זה נוהג תמיד בכל דור ודור, יזכרו כל הדורות חסדי ה' הרבים, ונפלאותיו העצומים ותתקיים האהבה לה' והיראה ממנו לדורות עולם. ובפרט בהיות זה בבית המקדש מקום השכינה וכבוד האלקים עם קדושת יראת וחכמת הכהן הגדול והנלוים אליו, קדושי עליון המשרתים בקודש. אין ספק כי אותה הפעולה ההרגשיית תתמיד בלב כל רואה.

כאשר כל שנה היה הישראלי עולה ומכריז כך, היה מחדש בליבו את האהבה לה', ובמיוחד באווירה הקדושה החופפת על המקדש ומשרתיו.

אולם הרב מוסיף וממקד עוד את השפעת חוויית השמחה:

ועוד כי זה גורם גדול לאהבת ארץ המולדת שזכינו לה בקושי גדול ובנסים מפליאים. ואם כן ראוי לשמור עליה לבל תאבד ממנו בחטאתינו כאשר כה היתה בשני החרבנות בית ראשון ושני.

איזו ארץ נפלאה נתן לנו ה'! כמה מאמצים, כמה משברים, כמה קשיים. "ארץ ישראל נקנית בייסורים". והנה בסוף זכינו למתנה זו. כעת – מוטל עלינו תפקיד לשמור עליה, על ידי תוספת קדושה ובבריחה מן החטא.

מסיים הרב בתפילה:

ה' ברחמיו  ישיב את שבותנו ויבנה את הבית השלישי הנצחיי אמן.

 

להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.

 

השמחה בטוב - על מה?

 השמחה בטוב – על מה? / לפרשת כי תבוא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האדם המביא את הביכורים ברוב חשק ושמחה, היה קורא את מקרא הביכורים, ולאחריה הוא מצווה לשמוח (דברים כו,יא)

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ:

מהי האותה שמחה? על מה היא באה? המדרש כאן אומר "אין טוב אלא תורה". מה הקשר?

ישנו הסבר ידוע כי מטרת העלייה לרגל בחגים, וכן במצוות כמו הביכורים, הוא במפגש עם מרכז העוצמה הרוחני של עם ישראל, בית המקדש. שם נפגש היהודי הכפרי עם כלל ישראל, עם הכהנים, הלויים, וגדולי חכמי ישראל, יושבי הסנהדרין. ממילא, ישנו חיזוק רוחני לעולה. הוא מתחבר מחדש לתוכן הרוחני של עם ישראל, ללימוד התורה, וממילא על זה יש לשמוח רבות.

לכן – אומר רבינו – יש כאן רמזים המדייקים את תוכן השמחה בתורה. נציג בס"ד שניים מתוך כלל הרמזים שמזכיר הרב:

אי נמי יש לפרש על פי מה שכתוב, דרבינו האר"י ז''ל לא זכה לחכמתו הנפלאה אלא מפני שהיה שמח הרבה בעבודת השם יתברך ובקיום המצוות.

מובא בספרים רבים, שהאר"י הקדוש העיד על עצמו, שאת ההשגות הנוראות אליהן זכה, הוא קבל בזכות השמחה שבמצוות ושבעבודת ה'. אבל עיקר שמחתו היתה במפגש עם התוכן הפנימי של התורה, תורת הסוד:

והנה הרב תנופה חיים ז"ל כתב "הטוב" גימטריא "חטה", שיש בה מוץ ותבן, והעיקר הוא מה שבפנים דהיינו החטה. והרמז בזה, דעיקר השמחה של האדם בתורה כמאמרם ז"ל "אין טוב אלא תורה". ואינו בפשטות התורה, אלא התוכיות שלה להבין סודותיה הגדולים ע"ש.

הגאון ר' חיים פלאג'י אומר שכמו שבחיטה יש את התוך שאותו אוכלים, כך גם בתורה יש את הפנימיות שהיא עיקר האכילה. אל הפנימיות מגיעים דווקא בעקבות שמחה! זו השמחה אליה אנו שואפים בעלותנו להראות פני ה' בבית המקדש!

ולפי זה יש לומר דהכי קאמר, "ושמחת" שצריך שמחה גדולה, וזה בשביל "כל הטוב" גימטריא "חטה", כלומר כדי שתזכה להבין עמקי וסודות התורה כמו שזכה האר"י ז"ל.

יש כאן הדרכה להכנס לעומקה של תורה.

רמז נוסף מלמדנו רבנו:

אי נמי רמז שהתורה יש בה כל סוגי חלקי לימוד והם פרד"ס. וגם בלימוד התורה בתלמוד יש מקומות שמעניינים את האדם מאד ללמוד בהם, ויש מקומות שהאדם לא מתעניין בהם. למשל, יש אדם שיש לו חשק ללמוד בסוגיות עמוקות לפלפל בהם ולהתענג בהם, אבל עניינים שהם פשוטים אינו מתלהב מהם כל כך. ויש אדם שאוהב ללמוד רק באגדות המושכות לבו של אדם, ואין לו חשק ללמוד בענייני הלכות וכדומה. ויש אדם שנמנע מללמוד במסכתות שהם הלכתא למשיחא, ורוצה רק ללמוד בלימוד המביא ממש לידי מעשה.

הרבה חלקים לתורה: חלקים עיוניים ודרשניים, הלכה למעשה והלכות לעתיד לבא, פשט, רמז, דרש וסוד, ועוד. ישנם כאלה המתמקדים בחלקים מסויימים ומתמחים בהם. התורה רומזת כי יש בזה חסרון מסויים. השמחה בתורה לא יכולה להצטמצם רק בחלק אחד:

ולכן הכתוב אומר שאינו כן, אלא ושמחת "בכל" הטוב, אין טוב אלא תורה, שיש לו לאדם ללמוד בכל חלקי לימוד התורה, ואין לו להמנע משום לימוד בחלק מחלקי התורה.

אדם צריך להשתדל כפי יכולתו לגעת בכל חלקיה של התורה. לכן נוספה כאן המילה "כל" לפני המילה "טוב", לרמז על כך שעלינו ללמוד את כל חלקי התורה כפי יכולתנו. "תורת ה' תמימה, משיבת נפש", כשהיא תמימה – שלמה – היא משיבת נפש.

ויהי רצון שנזכה לשמוח בכל חלקי התורה, ולהתגדל בה.

רמזי הסולם

  רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות ה...