מזימת הפירוד של פרעה

 בס"ד

מזימת הפירוד של פרעה / לפרשת שמות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מלך מצרים החדש שלא ידע את יוסף מחפש מזימות כיצד להכניע את עם ישראל ולייאש אותם. הסיוט הגדול שלו: פלישה חיצונית למצרים, שבה עם ישראל ישמש ככח עזר להחלפת השילטון המצרי. הפתרון המיידי והפשוט הוא העבדות, שבאה להתיש את הגוף והנפש, ולהכחיד את שאיפת החירות, אבל רבינו מגלה (אות ז') כי המזימה היתה עמוקה וזדונית יותר...:

וישימו עליו שרי מסים, למען ענותו בסבלותם (א, יא). אפשר לפרש, כי פרעה הרגיש וידע שעם ישראל היו באחדות אחת, וזה יסוד גדול לקיומם ונצחונם, ופחד מזה, ולכך אמר לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" בלשון יחיד, ולא אמר רבים ועצומים ממנו, שרמז להם הכח והעוצמה של ישראל בזכות האחדות שהיו כאיש אחד, שנאמר (לעיל פסוק ה) "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא אמר "נפשות".

רבינו מדקדק במילותיו של פרעה: הוא מתאר את עם ישראל כ"רב ועצום", בלשון יחיד. התורה עצמה הגדירה את עם ישראל כביכול כנפש אחת, ישות אחת אחדותית ושלמה. זה מפחיד את פרעה. הוא יודע שכוחו של עם ישראל באחדותו. הפתרון הרע שלו מכוון להרוס אחדות זו:

לכן רצה להכניס ביניהם פירוד ושנאת אחים "וישימו עליו שרי מסים" ושוטרים ישראלים, שבעל כרחם יבצעו ההוראות של הממשלה וילחץ עליהם בעבודה וכיוצא, וזה גורם להם שנאה ופירוד כמו שנאמר בסוף הפרשה (ה, יט) "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר, לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו", וגו', ובזה יהיה לו היכולת להשתלט עליהם ולא יזכו לגאולת מצרים.

הפרד ומשול. סכסוך פנימי בתוך העם. הוא ימנה פקידות מתוך העם, שמאלץ למלא את פקודותיו האכזריות של הממשל המצרי. דבר זה ייצר תסיסה פנימית ויקרע את עם ישראל לשתים חלילה. דבר זה אכן ארע, כאשר הוחמרה עבדותם של ישראל והם נדרשו ללקט את התבן באופן אישי. מילוי הפקודה יביא לאסון נורא של פירוד בתוך העם!

אות להצלחתו של פרעה במזימתו הרעה, מביא לנו רש"י בהמשך, כפי שמביאו הרב:

וכן כאשר ראה משה שני עברים נצים, והוכיח לרשע "למה תכה רעך", והוא ענה לו בחוצפה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (לקמן ב, יד), אמר משה "אכן נודע הדבר", ואיתא (=ומובא) במדרש (מדרש רבה שמות א, ל והביאו רש"י) 'נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראוים לכך'.

משה רבינו מנסה להפריד בין שני עברים המכים זה את זה. הם מעבירים עליו ביקורת על ניסיונו להשליט סדר ורוגע. הם לא מוכנים לקבל את בקשתו להמנע מהמחלוקת. משה ההמום עונה 'אכן נודע הדבר' - המדרש מסביר את דברי משה רבינו כמי שמצדיק את הסבל הנורא שהיה לעם! אנחנו אשמים בסבל כי אנחנו לא פועלים יחדיו, כעם אחד עם דאגה הדדית!

הפתרון הוא בחיבור משותף, בחידוש האהבה, בחידוש ההבנה כי אם אנו לא מחוברים – אנו חלילה פגיעים יותר. נאמץ ליבנו לאהוב בכל תקופה, גם אם הויכוחים ביננו נוקבים ועמוקים.

התיקון הסופי - המלכות השלמה!

 בס"ד

התיקון הסופי-המלכות השלמה / לפרשת וזאת הברכה / מתורת ר' כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

משה רבינו נפרד מישראל בברכה. כך ראה אצל האבות הקדושים, וכך נוהג הוא. לפני שהוא פורט את ברכות השבטים, משה רבינו נושא הקדמה כללית ביחס לעתיד האומה:

(ל"ג ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. 

לצורך התגלותו השלמה של מלכנו מלך המשיח, ישנם כמה דברים הצריכים לבוא לידי ביטוי (יד משה אות ה'):

אפשר לפרש בדרך רמז, על פי מה דאיתא בגמרא "בית שני נחרב בעוון שנאת חינם", ואם כן, הדרך לבניין ויישוב ירושלים וקיבוץ גלויות, הוא על ידי איחוד הלבבות ורוב שלום. וזהו הרמז "ויהי בישורון מלך" – זה מלך המשיח, כאשר ראשי העם ושאר שבטי ישראל יהיו "יחד" מאוספים, הקטנים נשמעים לגדולים, והגדולים לקטנים.

רמז ראשון בפסוק הוא שהמלך כאן הוא המשיח. לצורך בואו יש צורך באחדות בין כל חלקי העם. אחדות זו אינה סיסמא. מדובר על תהליך בו ישנה הקשבה לכולם, ודאי של הקטנים לגדולים, אולם חשוב מאד שגם הגדולים יקשיבו לקטנים. לעניות דעתי אין הכוונה דווקא בגיל, אלא גם במישורים נוספים של רמה לימודית, אינטלקטואלית ועוד.

רמז נוסף:

אי נמי (-או גם) יש לפרש על פי מה שכתבו רבותינו התוספות על התורה, בפסוק "אפס עצור ועזוב" דבעת לא יהיה עוזר לישראל, אז הוא זמן הגאולה. וזהו "ויהי בישורון מלך" ותבוא הגאולה, זה כאשר "בהתאסף ראשי עם יחד" עם "שבטי ישראל", כולם במדרגה אחת, ואינם יכולים להושיע ישראל, והם כשאר המון העם, אז ה' יתברך יקנא לעמו ולשמו הגדול, ויביא הגואל, ויהיה בישורון מלך.

בעלי התוספות לומדים שישועת ה' תבוא כשעם ישראל יהיה עם "גב לקיר" באופן הבולט ביותר חלילה. מצב בו לא יהיה כלל על מי להשען. במצב כזה הקב"ה בכבודו ובעצמו, יתעורר למנוע את חילול שמו ומחיקת עמו. מצב זה מתואר גם באופן שבו למנהיגים ולפשוטים אין מה לעשות. כולם באותה דרגה, שבטי ישראל וראשי העם. במצב ביש זה, יקום אותו המלך.

לפי פירוש זה, משה מבטיח לישראל שלא תיתכן מציאות של כילוי לאומה. גם במצב שיראה חלילה הכי קשה, דווקא שם יעלה קידוש ה' היותר גדול, בו יתגלה כי אנו עם ה', חלקו ונחלתו.

 

יש סיכוי לאחווה!

יש סיכוי לאחווה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המתיחויות בין האחים הקדושים, שבטי י'ה, מעמידים במבחן קשה את כל מושג האחווה, קשר האחים. החלומות, ההעדפה לכאורה בעיני יעקב אבינו, גורמים למצבים של שנאה וריחוק.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לבדוק את שלום אחיו, היינו חוששים שיוסף יוותר על המשימה הזו, עקב פחד מתגובת אחיו. אולם יוסף נענה למשימה:

(לז, יג) וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. 

אמנם הוא יוצא לשכם, אך הוא תועה בדרך, מקבל הדרכה להמשיך לדותן, וכך הוא עושה:

(לז,יז) וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

רבינו מתעכב על ייתור המילה "אחיו" – הרי זה ברור לאן הוא הולך!

וילך יוסף אחר אחיו. לכאורה "אחיו" מיותרת, והיה די לומר "וילך אחריהם". ונראה לי, שיוסף הלך בשיטת יעקב אביו, והוא כמו שאמרו ז''ל על פסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו", שחשב יעקב אפילו שהוא עשו הרשע, הרי בכל זאת אחיו הוא, ובודאי ירחם עליו, ולכן שלח אליו מלאכים.

חכמינו עומדים על לשון הפסוק, האמורה ביעקב אבינו בפרשת וישלח. שם נאמר שיעקב שולח מלאכים לעשו "אחיו". מה בא הדבר לחדש? את התחושות והמחשבות שמלוות את יעקב בהתקרבו למפגש עם עשו:  אני הולך לפגוש את אח שלי, ממנו אני מצפה לקרבה ואהבה.

העניינים מסתבכים:

אבל המלאכים אמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו", לא כמו שאתה חושב, אלא אפילו שהוא אחיך - הוא עשו! עודנו ברשעותו!

המלאכים מציגים לפני יעקב אבינו את המצב האמיתי: אתה באחווה, אך הוא לא. באותה סיטואציה עומד יוסף:

והכא נמי (=כאן גם) האיש אמר לו "מה תבקש?" בלשון תמיהה, הלא הם שונאים אותך, ואיך אתה מסכן את עצמך בלכתך אצלם?? ויוסף ענה את ,,אחי" אנכי מבקש, מכיון שהם אחי, אין פחד. אך האיש הוסיף ואמר "נסעו מזה" – מהאחוה, כדברי רז"ל.

יוסף מחפש את אחיו, מחפש את האחווה. האיש אותו פגש בדרכו, מנסה להניא אותו מהנסיעה, כי ישנו חשש שהם יפגעו בו! פניהם אינם לאחווה! וכיצד יגיב יוסף? האם ייתן סיכוי להמשך אהבת האחים?

אבל יוסף בכל זאת הוא עמד בשלו. "וילך יוסף אחר ,,אחיו" - כיון שהם אחיו, בודאי לא יסכנו את חייו. והנה צדק במקצת, כי בסופו של דבר, יהודה אמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ועל ידי זה מכרו אותו, ומזה באה לו הגדולה וקיום החלומות.

יוסף לא מוותר. הוא הולך בדרכו של אביו, שממשיך במסע פיוס לעבר אחיו עשו. יוסף מאמין כי אהבתו כלפיהם תקרין גם אליהם, ולמרות המתיחות, הקשר יישמר. בסוף התברר שהוא צדק באופן חלקי: אמנם אחיו פגעו בו, אולם האחווה גרמה שהפגיעה המקומית תייצר המשכיות של צמיחה וגאולה.

לעיתים נראה כי ישנה תחושה וישנו רצון "לשבור את הכלים", לנתק קשרים ולשרוף גשרים. מלמדנו יוסף: מי שיאחוז באחווה בכל כוחו, מי שלא יוותר על אחיו היהודי בכל מחיר, הוא גם זה שיזכה ליטול חלק משמעותי, בצמיחה שבוא תבוא.

אחיך או שונאך?

 אחיך או שונאך? / לפרשת כי תצא / מתורתו של המשך חכמה

בפרשתנו ישנה הרחבה של דינים רבים הנוהגים בין אדם לחבירו. בין השאר ישנו ציווי לטפל בבהמתו של החבר, הכורעת תחת משאה (דברים פרק כב):

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

דין זה כבר נאמר בפרשת משפטים, בשינוי קל אך בעל משמעות מאד כבדה (שמות פרק כג):

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס

מתי ישנו שינוי בין המקומות?

אמנם חז"ל כבר דנו בשאלה כיצד זה ייתכן שבכלל התורה התירה יחס של שנאה כלפי היהודי האחר? וענו בתלמוד: (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב):

 ומי שריא למסניה? והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה

(=האם מותר לשנאותו? והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך!אלא שישנם עדים שעבר עברה. שאלה:  אם כן, האדם ההוא אינו רק שונא שלך, אלא של כולם! לכן ההיתר לשנאתו קיים רק אם ראו בו דבר ערווה, בעיה של חוסר צניעות קשה).

מהתלמוד יוצא שכל ההיתר לקיומו של שונא, הוא דווקא בהקשר של עבירה, ולא בהקשר פרטי אישי צר. אמנם, בכל מקרה יש לעזור לו להקים את חמורו.

אולם לא הובן -  מדוע אצלנו נאמר הדין של הקמת החמור, באח, ולא בשונא?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ד) לא תראה חמור אחיך וכו'. ובמשפטים (שמות כג, ד) כתיב "אויבך". משום דבערבי פסחים (קיג, ב) אמר: מי שרי לשנויי, הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה בראה בו שעבר עבירה. וזה היה קודם העגל אשר היו כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז היה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה. לכן אסור לשנוא איש כזה רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה, ב): ראיתי בני עליה והמה מועטים. לכן כתיב "אחיך".

כלומר, הפער בין המקומות נובע מהמצב הרוחני של עם ישראל בזמן הדיבור. בפרשת משפטים עם ישראל במצבו האידיאלי ולפני חטא העגל. כל מי שאינו כך, פוגם באומה ומוריד אותה. לכן הרשע ההוא חטא ולא קבל תוכחות, ונתייחס אליו כ"שונאינו". אמנם לאחר חטא העגל, החיסרון אוחז בכולם, ורק בודדים מותרים להפעיל את הנשק הקשה של שנאה.

יש כאן לימוד מחודש: גם אם נראה לנו כי ישנו טעם טוב לשנוא, נדע לנו כי עדיין החיסרון קיים בנו, ואנו "אחיו" של החוטא בפועל. החיסרון קיים בכולם, למעט בני עליה. כל זמן שלא התנקינו בעצמנו מן הרוע והחטא, אין לנו רשות להתייחס לחברינו כשונא.

במיוחד בימים אלה של מתח חברתי לקראת בחירות, שההבדלים החברתיים והתפיסתיים מתחדדים כל כך, ואפילו חלילה עד כדי שנאה, עלינו לשנן כלל זה, ולזכור כי גם אם בפועל  אנו חוטאים פחות, עדיין אנו שותפים לאתגר, והוא אחינו בדבר, ועלינו להתעלות יחד לעבודתו יתברך.

 

הגילדה הכלכלית הישראלית

הגילדה הכלכלית הישראלית / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית הריבית העסיקה ומעסיקה את עם ישראל בעבר ובהווה.

הכח הכלכלי של ההלוואה – ואף הכרחיותו הכמעט מוחלטת – היווה ומהווה אתגר הלכתי. לא פחות מכך – ישנו אתגר רוחני-אמוני. אתגר זה אף שימש במהלך הדורות כחרב ביד הגויים להשמיצנו, וכלשון ר' משה כ'לפון (יד משה, ה):

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. בימי גלותינו בארצות העמים, תמיד שואלים לנו האומות, איך אנחנו מלוים ברבית רק לאומות, ולא לאחינו בית ישראל ? ומחפים בזה עלינו כמה דרכי אשמה ועלילות שוא.

היהודים שהודרו מעבודת החקלאות במהלך הגלות, נאלצו לעסוק בכספים, ונהיו מלווים בריבית – לגויים. הגויים ראו בזה פגיעה: מדוע ליהודי אתה מלווה ללא ריבית, ולגוי עם ריבית?

עונה הרב:

ובאמת תשובתם מבוארת וידועה. כי מצד האמתות והצדק כל אדם רשאי בעצמו למכור את סחורתו וללוות את כספו כפי מה שיראה לו...ואך ורק בדרך זו לפנים משורת הדין גזרה התורה אומר על כל אחד מישראל שלא ללוות בבשר ומרבית. ואם כן , לא חלה אזהרה זו רק עלינו בית ישראל הנקשרים והנאסרים בעבותות התורה וחבליה.

אומר הרב: התשובה פשוטה: הריבית כשלעצמה היא לגיטימית. תעשה בכספך כרצונך, ותרוויח. איסור ריבית בישראל הוא בגדר "לפנים משורת הדין", לאומה הישראלית.

וראיה ברורה לזה, כי אנחנו מלוים מן האומות לעצמנו בנשר ותרבית, הגם כי האיסור מן התורה חל על הלוה והמלוה!

ועוד בה, כי מצד הישוב המדיני יש פנים לומר דמצווה ללוות ברבית ישראל מגוי, וגוי מישראל. כי לולא זה ננעלת הדלת בפני הנצרכים, וכמו שכן מעידים כל העולם כמה פועלות בתי הבנקי'ם בהישוב המדיני, אשר אי אפשר לכל אלו קיום בלתי נשך.

אם אסור היה להשתמש בריבית – אסור היה ללוות מגוי, שהרי איסור ריבית אינו חל רק על המלווה, אלא גם על הלווה (והערב והעדים, אגב). ועוד מוסיף הרב שיקול מציאותי: זו לפעמים מצווה לאפשר הלוואות בריבית, כמנוע לפיתוח. על בסיס הטענה ש"לא תנעל דלת בפני עניים/לווים", פוסקי הדורות יצרו מסמכי היתר עסקה כאלה או אחרים, להסדיר את הקשר בלי איסור ריבית. והדברים ארוכים.

אולם – האם גישה זו של הבדלה - לגיטימית? האם רק בעיניים של תורה, או גם באופן המובן על ידי העולם?

ואולם ישראל מישראל יש איסור גמור. והטעם לזה כי בלאו הכי יש גם חובה ומצוה על כל אשר בשם ישראל יכונה להחיות את אחיו להלוות לו ולתמכו ולסעדו פעם מזה לזה ופעם מזה לזה. לא בין ישראל והאומות אשר אין בהם קשרים כאלה. והרי זה דומה לשנים ושלשה אחים, או שנים ושלשה רעים וכיוצא , שהסכימו ביניהם באיזה חסדים: בהלואה, ותמיכה וסעד, וכיוצא בלי נשך, היתכן שיבוא מי שהוא שלא נקשר עמהם ויתבע חלקו בחסדים כאלה ? וכמו שבאמת עיני הכל תחזינה כמה וכמה אגודות וחברות בעולם, הן אגודות לבעלי מלאכה זו או זו וכיוצא, שיש לכל אחת תנאים ודרכים הנאותים להם שהיתה בהם הסכמה כללית. כמו לתת הלואה לאחד מהחברים בלי שום רבית, או לתת מענק לפועלים בסוף השנה, או לתת מתנה בחגים לפועלים וכיוצא. כפי חקי ותנאי החברה ולפעמים גם מצד הממשלה התומכת בתנאיהם וחוקיהם. האם יתכן לבוא אחד מבחוץ ויבקש לתת לו הלואה בלי רבית וכיוצא בטענה מה נשתנה פלוני העובד בחברה ממנו ?

ישנן אגודות חברתיות וכלכליות רבות בעולם. יש להם חוקים פנימיים שהסכימו להם, והדבר אף מאושרר על ידי חוקי המדינות. מדינות גם יכולות לכפות על קיום החוקים הפנימיים של האיגודים. אדם שרוצה לבקש מהחבורה הזו את הזכויות המיוחדות של החברים – יענה כמובן בשלילה.

אם כן – יש לברר מה הדבר מקשר ביננו? קבלת ברית התורה כמובן:

לכן רק לאחינו בית ישראל אשר אמרנו מאז ,,נעשה ונשמע” וקבלנו כאיש אחד חברים את התורה והמצוה, יתכן זה מצד הצדק. אחרי כי גם רעהו עושה כן. אך בין עמנו ושאר העמים אין מקום לשאלות כאלו וכמו שכן יעיד על זה כל מי ששכלו בריא ואיננו משוחד בהנאתו או בהבאת זולתו. ודו”ק.

התורה היא ברית גם בין יהודי לחבירו, וההתחייבויות ההדדיות מאפשרות הנאות כלכליות – כמו גם חיובי סעד ותמיכה הדדיים - המתקיימים בין חברי הברית.

 

וה' יצילנו מאיסור ריבית הנגיש והנוכח כל כך.

 

נרות שבת, שבת שלום

נרות שלום, שבת שלום / לפרשת תצוה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מהמצוות האהובות ביותר על נשות ישראל היא הדלקת נרות שבת. הרגע הזה, שניה אחרי סיום ההכנות, השקט שלפני סערת השבת הנפלאה, העמידה מול בורא עולם, בהצהרה על המוכנות הנפשית לקבל את הארת וקדושת השבת.

המהדרות מקפידות להדליק אף בשמן זית יוקרתי.

אמנם זו מצווה מדברי חכמים. האם יש לה רמז בתורה? כותב רבינו:

ואתה תצוה את בני ישראל. אפשר לפרש שהוא מלשון "צוותא" שיהיו בצוותא ובשלום יחד, ולכן מטעם זה "ויקחו אליך שמן זית זך" כדי להדליק נר של שבת,

המילה "מצוה" נדרשה על ידי לא מעט חכמים כרומזת לחיבור, מהמילה "צוות". רבינו אומר שזה הרמז בפסוק: תהיו בצוותא, תהיו באחווה. מהי הדרך? לקיחת שמן זית זך לנרות שבת. מה הקשר?

כמו שפירש הרב פני דוד זַ"ל (הרב חיד"א זצוק"ל) לדרכו ונר שבת הוא משום שלום בית. ונראה לי, שזהו הטעם דהרגיל בנר שבת הויין ליה (=יהיו לו) בנים תלמידי חכמים, כיון שהוא נזהר בנר שבת, כדי שיהיה שלום בית לכן מדה כנגד מדה, נותנים לו מן השמים שכרו, שיהיו לו בנים תלמידי חכמים, ואז יהיה ממילא שלום ביניהם, כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם...

מטרת הדלקת נר שבת היא להרבות שלום בכלל, ושלום בית בפרט. למקפידה על הדלקת נרות השבת, מבטיחים חז"ל (במסכת שבת), שיהיו להם בנים תלמידי חכמים. חכמי ישראל מרבים שלום בעולם. מידה כנגד מידה. אם רצונך צוותא (שלום) הבא שמן זית (נרות שבת).

הדבר רמוז אף במילה "ואתה":

ואפשר דזהו רמז המסורה "ואתה תצוה את בני ישראל", "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", "ואתה תדבר אל כל חכמי לב",

המסורה מקשרת את שלושת הפסוקים. מה המשמעות?

שע"י שאתה "תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך", שהוא בשביל נר שבת כפירוש הרב פני דוד, על ידי זה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", שהם יתקרבו למדותיו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שיהיה שלום בית, ועל ידי זה "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", דהיינו שיזכו לבנים תלמידי חכמים.

הרב מסביר שיש כאן תהליך: הדלקת נרות שבת, ריבוי שלום בעולם, ילדים תלמידי חכמים.

יהי רצון שנזכה להרבות שלום בעולם, ולגדל ילדינו לתורה ולמצוות.

שבת שלום

רועי

ללמוד לדבר בעדינות

 ללמוד לדבר בעדינות / לפרשת תולדות / משך חכמה

אברהם אבינו זכה לכינוי אוהבי (ישעיהו פרק מא, ח) "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי:", וכן הביטוי כי ידעתיו, המבטא קרבה רבה. נשאלת אם כן השאלה - מדוע אצלנו אברהם מקבל את הכינוי "עבדי", (בראשית פרק כו, כד) "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

מדוע ישנו שינוי? כותב רבינו המשך חכמה:

(כד)...הנה בחייו קראו "אוהבי", וכן במראה ראשונה ליצחק אמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (לעיל כו, ה), וכאן קראו "עבדי",

הוא להראות כי אברהם אבינו עבד עבודת קרבנות, שבנה מזבחות בבית אל (לעיל יב, ח), באלוני ממרא (שם שם, ז), והוא אינו עושה מזבח ואינו עובד להקב"ה, שאין "עבודה" אלא קרבנות. ולכן הבין יצחק מה שהעיר לו הקדוש ברוך הוא, "ויבן שם מזבח" (פסוק כה), והבן.

הקב"ה רומז כאן ליצחק שהוא לא מקיים את עבודת ה' כראוי. הרמז הוא במילה "עבדי" עבודה זו היא עבודת הקרבנות. לא מצינו עד כאן שיצחק בונה מזבח! בניגוד לאביו שעם הכניסה לארץ בונה עוד ועוד מזבחות וקורא בשם ה'. הקב"ה לא מוכיח אותו וכועס עליו, אלא רומז בעדינות, ויצחק - המבין את הרמז, (בראשית פרק כו, כה) "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'".

לימוד גדול גם לנו: גם אם יש לך ביקורת - נסה לעשות אותה בצורה הכי מעודנת שאפשר.

בבחירות האחרונות - מעבר להרעלת האוויר בבחירות - אני נתון בתחושה לא נעימה כלל סביב שיח נוראי המתרחש לפני.

אם אשה יכולה לקלל את זולתה בתור בסופר על חוסר תשומת לב; אם מישהי מסוגלת לקלל משפחה שהעלתה את בנה להסעה, ש(ח"ו!) ימות בתאונת דרכים, כי ההסעה חסמה מעט את הכביש; אם ילד דתי לפי מראהו יכול לכנות אותי "נאצי" רק בגלל שאמרתי לו לצאת ממקום בו התקיימה פעילות, שאינה קשורה אליו; אם עובד זר מרגיש בנוח לצעוק על אשה מבוגרת קבל עם ועולם; אז יש לנו הרבה מאד מה להתבונן ולעשות.

נלמד נא מדרך השיח בין ה' לאוהביו, ונזכה שברכת השלום תחול עלינו עם כל טובותיה.