מי מעייף את ה'?....

 בס"ד

מי מעייף את ה'?... / להפטרת פרשת לך לך / רבי רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת פרשתנו מלאה בדברי עידוד וחיזוק לעם ישראל החוששים שמא חלילה ה' יתברך התעייף מלהגן ולשמור עליהם. בפסוקים מרוממי נפש מתאר הקב"ה אירועים בהם בא לידי ביטוי כוחו האינסופי יתברך.

רבינו עומד על התיאור של הקב"ה שאינו עייף לעולם (ישעיהו מ, כח ):

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ:

הפסוק מציג תכונה זו באופן נחרץ, כפי שהיינו מצפים. רבינו מביא מדרש מפתיע של חכמינו (נפש חיה אות כ):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל במדרש (שמות רבה יג, א) "אמר הקדוש ברוך הוא בראתי הרים בראתי גבעות ואין אני יגע. במי אני יגע? במי שמדבר לפני דברים בטלים", ובעלי המוסר פירשו על ענין שמירת השבת, דמלבד שאסור לעבוד בה פעולה מעשית אלא גם בדברים של חול בשבת אסור, כי שמירת השבת היא משום כי השם יתברך ברא עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, והבריאה היתה רק בדיבור שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), לכך גם ישראל אסור להם לדבר דברי חול בשבת שהם כמו מעשה מלאכה.

המדרש אומר שמה שמעייף את ה' כביכול הוא דיבורים בטלים. ישנם כמה וכמה סוגים של דיבורים בטלים. רבינו מתמקד בפרשנות של בעלי המוסר הממקדים את הבעיה בדיבורי חול בשבת. ומה היגיעה?

ה' ברא את העולם בדיבור, "הוא אמר ויהי" (תהלים לג, ט). כך עשה בששת ימי המעשה. אם כן ממה נח בשבת? מדיבור של בריאה. מכיון ששבת מזכירה לנו את בריאת העולם, ומנוחת השבת מזכירה לנו את מנוחתו כביכול של ה' יתברך, הרי שדיבור חול נאסר ממש כמו מלאכה. בדיבורים בטלים – דיבורי חול בשבת – האדם כביכול ממשיך "להעסיק" את הקב"ה בענייני בניית העולם ותיקונו.

וזהו רמז הפסוק "הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע" והכל היה רק בדיבור, ובהיפך "נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" וגו' לכן "החרישו אלי איים" אתם תחרישון שלא לדבר דברים בטלים בחול ולא דברי חול בשבת, רק כאשר יגשו לביכ"נ ולבית מדרש אז ידברו דברי תורה קריאה ותפלה ולא דברים בטלים.

ה' הוא מקור הכח והעוצמה. לא רק שאינו מתעייף אלא גם זה שמעניק כוחות לעייפים. אבל צריך תנאי לזה: החרישו! תהיו בשקט מהדיבור השלילי! ומה במקום זה? ממשיך הנביא:

יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ!

בואו אליי! לבתי הכנסת ולבתי המדרש! דברו בהם דברי תורה ותפילה! זהו שעשועו ושמחתו של הקב"ה ובמיוחד ביום השבת.

קדושת שבת - לחרוצים בלבד!

 בס"ד

קדושת שבת – לחרוצים בלבד! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לפני שמשה רבינו פותח בהוראות הקמת המשכן לעם ישראל הוא מזהיר על שמירת קדושת השבת. אולם הציווי נפתח בפעולות האדם גם בימים שלפני שבת (שמות לה, ב):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'...

אם מטרת משה היא ללמד על מעלת השבת וקדושתה, מה הטעם בתוספת ההנחייה על שאר ששת הימים? כדי להסביר זאת, הרב צבאן מקדים שאלה בתהלים, פרק טו (נפש חיה, אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירשו בפסוק (תהלים טו, ה) "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם". דלכאורה תיבות "עושה אלה" נראים כיתרים.

מזמור טו בתהלים הוא מזמור המתאר מה הן המידות המעולות שהנוקט בהן יזכה לדבקות עם הקב"ה: הולך תמים, פועל צדק, דובר אמת בלבבו, ועוד. בסוף המזמור מופיעות מילים מיותרות לכאורה, "עושה אלה לא יימוט לעולם". מה החידוש? הרי הפתיחה של המזמור כבר כתבה למה יזכה מי שילך בדרך טובה זו, ופרטה את המעשים והמידות הטובות!

אלא, שכך יש להבין: כל השבחים שנאמרו במזמור טו – הם רק למי שהניסיון רלוונטי לגביו, כפי שיפרט הרב:

ופירשו בכי חשיבות האדם וערכו כשיש בידו כל היכולת לחטוא בכמה דברים, והוא נזהר מהם בכלל צַיווי התורה. למשל: יהודי פשוט שאין לו גאוה, אין לו בזה שום ערך וחשיבות, כי במה יש לו להתגאות? לא כן מי שהוא חכם או עשיר או קרוב לממשלה, ובכל זאת הוא עניו זה באמת חשיבות. וכן השבח הניתן למי שנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח, ב) לא נאמר על סתם אדם פועל פשוט שאין לו ברירה אחרת, אלא נאמר על אדם שיכול ליהנות מתורתו אם בתפקיד של רב או עובד ציבורי וכיוצא, ובכל זאת הוא מוותר על הכל, והוא נהנה מיגיע כפיו זה באמת חשיבות. כמו כן מי שהוא עני אינו יכול לשבח עצמו שהוא אינו מקבל שוחד? כי מי הוא זה שיצטרך אליו ולעזרתו עד שיתן לו שוחד כדי להטות אליו חסד? אבל מי שהוא עשיר ומלוה לאחרים בהלואת חן וחסד בלי שום רבית אפילו של דברים, זה באמת יש לו שבת שכספו לא נתן בנשך. וכן מי שהוא בתפקיד רבני או להבדיל שופט עליון ואינו מקבל שוחד יכול לשבח עצמו שהוא שוחד על נקי לא לקח.

מתי ישובח אדם שאינו גאוותן? רק אם היתה לו סיבה להתגאות, כגון חכמה, עושר או קשרי שלטון. אם הוא אדם פשוט – על מה יתגאה?? וכן שבח לאדם הנהנה מיגע כפיו רלוונטי רק אם היתה לו אופציה אחרת. הוא הדין לאי לקיחת שוחד – עניין זה נוגע למי שיש לו מעמד ועדיין נמנע מלקחת. דוגמא נוספת: רק מי שהוא בעל יכולת להלוות לאחרים ראוי לשבח שהלווה ללא ריבית.

הוא הדין גם לעניין מעלת שמירת השבת:

וכן מי שהוא לומד בישיבה עם משכורת חודשית אין לו לשבח עצמו שהוא לומד תורה, או שהוא מתפלל במנין יום יום? או על שאינו עובד בשבת וכיוצא? כי דבר זה פשוט מאיליו שאין לו שום סיבה המניעתו שלא לעשות כנזכר. לא כן מי שעובד קשה וכל יום הוא צריך ללכת לעבודה בשעה מוקדמת, ובכל זאת הוא מזדרז לקום מוקדם להתפלל במנין, וכן כשחוזר מהעבודה עייף ורצוץ ובכל זאת הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה גם ערבית, אדם כזה יש לו חשיבות רבה וכמובן...

אם אדם כל השבוע לומד, שמירת השבת, וכן הקפדה על זמני תפילות ולימוד תורה – הם אצלו דבר המובן מאליו. האתגר כמעט ולא קיים (כמובן ששכרם הרבה מאד!). אדם שעובד קשה ששת ימי השבוע, שבזה תלויים חייו ופרנסתו, ולמרות זאת מקפיד על עצירה ומנוחה בעסקיו יום שלם – הוא איש המעלה! אצלו קדושת השבת מורגשת היטב!

לפי זה מובנות המילים שהיו נראות מיותרות, גם בתהלים וגם בפרשתנו:

ולזה דקדק לומר "עושה אלה" שהחשיבות היא מי שיכול לעשות אלה הדברים אך הוא נזהר מהם, אדם כזה לא ימוט לעולם. וזהו רמז הפסוק כאן "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", רוצה לומר רק מי שהוא עובד בששת הימים, והוא עסוק במלאכתו ומסחרו ובכל זאת "וביום השביעי יהיה לכם קודש", לנוח מכל סוגי עבודה, אדם כזה עושה "שבת שבתון" שקיים מצות שמירת שבת כהלכתה למהדרין...

"עושה אלה" ו"ששת ימים תעשה מלאכה", הם ביטויים המעניקים מעין רקע והסבר לסיבה לכך שאנו מעריכים אנשים החיים לפי הנורמות הגבוהות של המידות הטובות, ושל שמירת השבת כדת וכדין.

להיות בציפייה ברוכה!

 בס"ד

להיות בציפייה ברוכה! / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עם סיום הוראות בניית המשכן בתחילת פרשתנו, מצווה ה' לסייג את הבניה אך ורק לימי החול. השבת חייבת להישמר (לא, טז):

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:

הציווי הוא לשמור את השבת. מהו התוכן של הציווי הזה? מה מצופה מעם ישראל לעשות? הביטוי "לשמור" את השבת אמנם מופיע בעשרת הדברות, ושם המשמעות היא להמנע ממלאכה, אולם כאן לא ניתן להסביר כך, כי כאן מדובר על ציווי חיובי: שמירה כדי לעשות, ולא שמירה כדי להימנע.

מסביר רבינו (אות ו):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו בגמרא (ביצה טז, א) "מחד שביך לשבתיך". כי בית שמאי מיום ראשון היו דואגים בכבוד השבת, ואם ימצאו דבר טוב קונים אותו לשבת, ואם אחר כך ימצאו יותר טוב ממנו אוכלים הראשון ומשאירים הטוב והיפה לשבת,

התלמוד במסכת ביצה מספרת על הנהגתם של שמאי והלל בהכנותיהם לשבת. הלל (שאת הנהגתו לא מביא רבינו כאן) היה סומך על הקב"ה שיזמין לו כל צרכי שבת המשובחים לקראת השבת. שמאי נהג אחרת: החל מיום ראשון כבר היה קונה דברים לכבוד שבת. אם היה מוצא טוב ממה שקנה, היה קונה את המשובח יותר, ואת מה שקנה בתחילת השבוע – אכל. כל השבוע היה שמאי מודע לשבת המתקרבת ובאה, לכבדה ככל יכולתו.

וזהו רמז הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", מלשון (בראשית ל"ז א') "ואביו שמר את הדבר", שענינו המתנה וציפוי לדבר, לומר שהאדם צריך תמיד להיות שומר ומצפה מתי יגיע יום שבת לענגו, ולא מיום חמישי או יום ששי יהיה מצפה, אלא "לעשות את השבת", את לרבות הרבה ימים אפילו מיום ראשון.

המילה 'שמירה' מתפרשת כאן במשמעות של 'ציפייה ודריכות', באותו אופן שהיא מוזכרת אתצל יעקב אבינו המחכה ומצפה לראות מתי יתקיימו חלומות יוסף בנו. (פירוש כזה למילה 'שמירה' נמצא כבר אצל החיד"א זצוק"ל, שהשבוע, בי"א אדר, ציינו את יום פקודת שנתו, ורבינו משליך אותו גם לענייננו).

מודעות כזו היא אקטיבית, "לעשות", ובכך אדם חי את אווירת השבת כל חייו.

השבת - סמל לאומי!

השבת – סמל לאומי / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רבינו מוהרמ"ך מונה כמה טעמים שנאמרו על ידי גדולי ישראל, בטעם השבת:

א.      הרמב"ם המסביר את משמעות הפיזית – גופנית – נפשית, מנוחה.

ב.      האיפיון של הלאום היהודי, כמי שנח ביום השביעי.

ג.       מוסיף הרב מעצמו: יום השבת הוא זמן ללימוד תורה בלי מחשבת הפרנסה.

מסיק הרב מכיוונים אלה, הארה משמעותית לאור התקופה בה חי (יד משה, אות ג'):

ומכל האמור ילמדו אחינו הדורשים את טובת הלאום הישראלי, קיומו ונצחיותו, התמדתו והעמדתו, להזהר ולהזהיר על שמירת השבתות והמועדים. כי הם בעצם כמכונות המשרתות לקיום הלאום. ויבושו כל מפירי ברית השבת באומרם שאין להם אפשרות להתפרנס ממלאכתם וכיוצא, אם לא יחללו השבת והמועדים. ודבריהם כאפס ותוהו נחשבו. כי אין הבדל רק בתשומת לב, ועל ידי התשומת לב יוכל להתפרנס גם בשמירתו את השבת.

השבת היא סמל לאומי!

לפי הנתפס במבט שטחי, ובודאי בגלות, שבת היא אקט "דתי", קרי, שייכת לאדם הפרטי. לא כך, אומר הרב. השבת היא סמל לאומי. היא דבר המאפיין את עם ישראל. יהיו לזה השלכות בהמשך דברי הרב.

מלבד זאת, הרב מעורר על מתח הקיים ביחסי החיים והשבת:

ועוד כי המחלל את השבת בזמן שהיה בית המקדש קיים היה נסקל. מזה מבואר שלא נאמר בדבר הכלליי ”וחי בהם", שהרי מצינו לגבי חולה שיש בו סכנה מחללים עליו השבת, ואלו הבא לחלל ולהפר ברית השבת נהרג? וצריך אתה לומר כי זהו ההפרש, כי בדבר של הכלל כמו גוף השבת אין לחוש לאותו גוף. כי הדבר כלליי. אך בדבר הפרטיי לאדם אחד אשר אז שמירת השבת במקומה עומדת לבית ישראל, אז מחללים אותה להציל את הנפש.

ישנו פרדוקס לכאורה: אדם שנמצא במצב פיקוח נפש – מחללים עליו את השבת. לעומת זאת, אדם המחלל את השבת בעדים והתראה על פי דין תורה – מחוייב סקילה! תמוה: במקרה הראשון נראה כי ערך החיים עיון, ובמקרה השני נראה כי ערך השבת עליון! כיצד ניישב סתירה זו?

ההבדל הוא בדיוק כנ"ל: כלל מול פרט. השבת הכללית חייבת להשמר ויהי מה. כשהשבת הכללית נשמרת, ניתן לחללה עבור חיי אדם פרטי.

ממילא גם תירוץ הפרנסה – חיי האדם – אינו קביל.

והרב שולח דברי חיזוק לפעילי המפעל הציוני:

...ה' ברחמיו יחזיק ביד מעוררי הרגש הטהור ,,הרגש הציוני" המתחדש מקרוב אשר הלהיב לב כל ישראלי חי.והמסופר כי גם מלכי התבל הסכימו בו, ובקרוב יצא לאורה, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, ובפרט בקיבוץ נדחי ישראל אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. וביודענו שפתנו ותורתנו כי שלוש אלה מטיבי צעד, ,,ארץ, שפה, תורה" הם רק הם חיי אומתנו העברייה והיהודייה.

הפניה לפעילים היא ברוח עשייתם: אתם התחלתם לחשוב על הכלל! אשריכם! אתם מעוררים רגש קדוש! אבל השבת על פי תורה היא רכיב לאומי, ויש לקנא לו, יחד עם שתי הרגליים האחרות, השפה והארץ.

 

שמש וירח, קבוע ומשתנה, גדול וקטן - לשבת הגדול

שמש וירח, קבוע ומשתנה, גדול וקטן / לשבת הגדול 

נאמרו המון הסברים לגבי הטעם  של השם שבת הגדול. 

הטעם המפורסם מובא בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תל

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול: 

נס הלקיחה - עם ישראל לוקח את אלוהי מצרים לשחיטה, ואין פוצה פה ומצפצף! ועוד בארץ שטופת עבודה זרה כמו מצרים דאז...

אמנם נאמרו הסברים נוספים רבים. נביא אחד מהם, אחד מהטעמים שמעלה הבני יששכר (ר' צבי אלימלך מדינוב) מאמרי חודש ניסן מאמר ג - שבת הגדול

ויתכן עוד טעם לדעתי, מה שאמרו רז"ל שבת קביעא וקיימא משא"כ מועדים תלויים בקידוש בית דין [פסחים קיז ב], ועל כן קדושת שבת הוא כמו הגדול שיכול לעמוד בעצמו, משא"כ קדושת המועדים מעמידין אותן אחרים היינו ישראל, כביכול כמו הקטן שמחזיקין בידו אחרים להעמידו ובזולת אחרים אין לו העמדה, והנה קודם בא יום המועד הקדוש הרגל הראשון שברגלים שבכל השנים, נקרא שבת שלפניו שבת הגדול להורות החילוק בין קדושת שבת לקדושת יום טוב. 

שבת קבועה וקיימת, ואין כח בידי אדם להזיזה. זאת בניגוד למועדים, המסורים (כשבית הדין מתפקד בירושלים, במהרה בימינו אמן) לחכמי ישראל, ויש יכולת תימרון מסויימת להזיז יום לכאן או לכאן. לכן, רגע לפני שנפגשים עם הרגל הראשון, פסח, נזכרים שגם בקדושה יש דרגות: ישנה קדושה אלוהים, נצחית קבועה, שאין יכולת לשנותה, וישנה קדושה שהופעתה נתונה בידינו. יש לנו מערכת של השפעה, שותפות, עם בורא עולם בהופעת השגחתו ושכינתו בעולמנו.

שבת הגדול קוראת לנו לתת את הדעת לתפקיד הזה, בכמעין אמירה: זכור יהודי! מיד נכנס לרגל הפותח ומרומם את הזהות הישראלית, רגל המציין את יציאת מצרים, וזכור כי אין כאן מתנה גרידא, אלא קריאה לשותפות בפעילות של קידוש העולם. 

ששת ימי חלום...

ששת ימי חלום / לפרשת ויקהל / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ציוויי משה למשכן נפתח בהקדמה על חשיבותה של השבת:

לה, ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לה'.

יש לעיין: הרי המסר שמשה רבינו רוצה להבהיר, נוגע לקדושת השבת, אם כן, למה הוא מזכיר את עניין המעשה בששת הימים? ועוד- האם הדבר לא ברור מאליו?

כדי להסביר את זה, מביא רבינו רחמים רעיון מחכם אחר:

אפשר להסביר על פי מה שכתב הרב דברי אליעזר דרוש א' בכוונת רז"ל |ברכות דף י"ד ע"א] כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע...דהנה העוה"ז בשלימותה היא נמשלת לחלום וכל טובותיה הם דמיון בעלמא, כי במיתת האדם לא יוליך בידו מעסקי העוה"ז כלום לעוה"ב רק התורה ויראת ה' שעשה בעוה"ז הם העומדים לו לאדם להציל נפשו מדינה של גיהנם,

שלמה המלך כינה את העולם הזה "הבל". תכונתו של הבל – כזה הננשף מהפה, ואף ניתן לראיה בימים קרים – היא, שאם ננסה לתפסו, נגלה כי אין בידינו כלום למעשה. כך גם העולם הזה: הוא נראה כדבר ממשי, אולם בסוף, האדם לא הולך עם שום דבר חומרי. רק מצוות ומעשים טובים מלווים את האדם לעולם הבא. חז"ל אומרים שמי שלא חולם שבעה ימים – נקרא רשע. שבעה ימים הם מעגל של שבוע, כולל השבת.

וצריך לו לאדם להכיר ולדעת שהעוה"ז הוא כמו חלום, וכל ימי השבוע טרוד האדם בעסקיו, על המחיה ועל הכלכלה, ואין לו פנאי להתבונן ולדעת כי עוה"ז הבל. ולכן השי"ת ברחמיו וחסדיו נתן לנו את יום השבת, שהוא זמן פנוי ממלאכה, ואפילו מדברי חול שאינם מלאכה, למען יוכל האדם למצוא עת מוכשר להתבונן ולדעת כי כל עוה"ז הוא כמו חלום ממש,

עלינו להפנים תובנה זו. מהו הזמן המוכשר לעצירת מירוץ החיים, וחשיבה על הדבר? שבת קודש. ביום בו אנו שובתים ממלחמת הקיום, ואף מסלקים מחשבתינו מענייני חול אחרים, אנו יכולים לשים לב, מהו העיקר והטפל בחיינו.

אך מי שאינו נותן לב לזה, וכמעשהו בחול כן מעשהו בשבת, ומעביר את היום הקדוש הזה בדברי תהו, דברים בטלים וליצנות וכדומה - אות ומופת הוא כי מסר את דרכיו ליצה"ר, ואין לו עוד שום תקנה ח"ו. וזהו שאמר "כל הלן שבעת ימים בלא חלום", שכל שבעה ימים חל בהם יום שבת ואעפ"כ אינו נותן לב לדעת שהעוה"ז הוא חלום, אז "נקרא רע" בהחלט, שאין לו במה להתעורר, עיין שם.

אם גם בשבת, ראשו של האדם בעסקיו, אין לו סיכוי לשנות את הליכותיו ויחסו לעולם הזה. כיצד זה רמוז בגמרא הנ"ל? הלן שבעה ימים – שעוברים עליו שבעה ימים כולל שבת) ללא חלום (בלי ההבנה שהעולם הזה הוא כמו חלום) – נקרא רע! (אין לו מה שיבלום את מירוץ חייו, יהפוך את הטפל לעיקר).

רבינו מוצא את הרמז לכך בפסוק שלנו:

וזה שאמר "ששת ימים תעשה מלאכה", דכאשר בששת ימים האדם טרוד במלאכתו - טרדת הפרנסה - ואין לו פנאי להתבונן במעשיו, אז "ביום השביעי יהיה לכם קדש", שהוא זמן פנוי ומוכשר לקדושה, להתבונן על דרכי היצר הרע, כי תהו המה, ועולם הזה הוא כמו חלום,

אם בששת ימים עושים מלאכה כדת וכדין, ואז ביום השביעי מקדישים להתבונן על החיים, ולראות את הקודש שבהם, שהוא העיקר. וממילא הוא מבין שכל שאר העולם הוא אמנם הכרח, אך לא אידיאל ועיקר. לעומת זאת:

אך "כל העושה בו מלאכה" רוצה לומר,  שמטריד עצמו בדברי תהו, עד שאין לו עוד תקוה להרגיש שהעולם הזה הוא הבל, אז "יומת" מיתת נשמה, וגוף קיים, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים. ולכן צריך האדם ביום מנוחתו בשבת להתבונן על מעשיו ולתקן אותם וכנזכר.

עשיית המלאכה המוזכרת כאן אינה עניין של מלאכה בפועל דווקא, אלא עצם ההרהור בענייני העסקים. הרהור כזה "ממית", מנתק את הנשמה ממקורה, משאיפותיה, מיעדיה ומתפקידיה. מסיבה זו התורה מדגישה את היחס בין ששת הימים לשבת, בפסוק שעיקרו הוא עניין השבת.

שנזכה לקדש את חיינו לאורה ומאורה של השבת.

שבת שלום

רועי

שבת לשם...שבת!

 שבת לשם...שבת / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מי אוהב את השבת?

בעצם...מי לא??

כשהשבת מגיעה, מגיעה תחושה של נחת, של מנוחה ושמחה, של רוגע ורווחה.

דווקא מתוך כך, השבת עלולה להיות "אמצעי" ולא "מטרה". דבר זה מוצא רבינו בפרשתנו:

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". דקדקו המפרשים ז''ל: למה הוצרך לומר "ששת ימים תעשה מלאכה"? הלא עיקר המצוה רק לשמור את השבת...

יש בפסוק אריכות לא ברורה: מדוע מציינים את המלאכה בששת הימים, יחד עם הציווי על השבת? כל החלק על ששת הימים – מיותר ממש! מסביר רבינו:

ונראה לפרש בס"ד, על דרך מה שכתב בס' חסידים, שלא יאמר אדם אישן ביום השבת, כדי שאהיה מוכן לליל מוצאי שבת לעשות מלאכה. וכן הוא הדבר בכל תענוגי השבת, שלא יעשה כי אם לשם שבת, ולא לשם חול. כי אף שבדרך הטבע האדם שהוא עובד כל השבוע יש לו לנוח לפחות יום אחד, כדי שיהיה לו כח בששת ימי המעשה לעבוד עוד, בכל זאת לא יתכוין האדם בשמירת השבת רק לשם ה'.

ר' יהודה החסיד בספרו ספר חסידים, מדגיש שיש להזהר, ממנוחה בשבת לשם הכנה לעבודה במוצאי שבת. רבינו מרחיב כלל זה גם לכל פעולה מפעולות עונג שבת, שיש לעשותן אך ורק לשם שבת, ולא כהכנה לזמן אחר. אמנם טבע האדם בקלות יטנו להתכוון לשם המשך השבוע, אולם מזה באה התורה להזהיר:

ואם כן, זה שאמר, אפילו כי "ששת ימים תעשה מלאכה" בכל זאת "ביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' " – דוקא! ולא כדי שיהיה לך כח לעבוד בששת הימים...

שבת השבתון היא לכבוד ה', ולא לכבוד ששת הימים שקודם לכן, או אלה שיבואו.

יסוד זה יכול להיות מורחב לדברים נוספים, הקשורים לעבודת ה', ןבקלות ניתן להטות לצורך אנושי כזה או אחר. ברגע שמדגישה התורה מה היעד, אין לנטות מהכוונה המקורית: עשיית רצון ה', וקיום מצוותיו.

תורה, שבת ו...אחדות

תורה, שבת ו....אחדות  / לפרשת כי תשא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

מצוות ספירת עם ישראל על ידי מחצית השקל, נאמרת כציווי "לשאת", להרים. חז"ל לומדים מכאן (בבא בתרא, י,ב):

א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב"כי תשא".

באופן הפשוט, מדובר על הצדקה; הקפדה על הצדקה, תרום קרנם של ישראל. אולם רבינו הרב חוויתא נעזר בתורת הרמז (בה הוא חושף מרגליות נפלאות, ואולי נאריך בזה אי"ה בהמשך), ומגלה לנו כי ישנם 3 עיקרים להרמת קרנם של ישראל. יסוד זה מובא בשם החיד"א (מנחת כהן, ל,יב):

...במה שכתב הרב שלום דוד ז"ל מערכת ג' אות י"ז, משם החיד"א ז"ל, דבזכות ג' דברים תבוא הגאולה, והם: השבת, והתורה והאחדות.

תרי"ג מצוות נצטווינו, אולם ישנן כאלה, המהוות בסיס לרבות אחרות (השווה לסוף מסכת מכות). הרב חיד"א מזהה אותן כשלושת אלו: לימוד התורה, שמירת השבת ושמירת אחדות האומה. 3 אלה נרמזים אצלנו:

וזהו, "במה תרום" וכו',...ואמר לו "בכי תש"א", נוטריקון (ראשי תיבות) תורה שבת אחדות.

הרמז נמצא במילה "תשא" בעצמה! אולם הרב לא נעצר כאן ומראה לנו, כי רמז זה שזור היטב בפסוק זה:

וכן "תשא את ראש", סופי תיבות תש"א. וכן "תשא את ראש", אותיות שניות תש"א, שהם תורה שבת אחדות, וכנזכר.

3 יסודות אלה רמוזים בתחילת הפסוק, גם באמצעי המילים וגם בסופן. יש בזה ללמד, כי אכן 3 אלה, הן עמודים חזקים שבונים את קומתם של ישראל.

אולם, חוץ מראשי תיבות, ניתן למצוא רמז ממשי לכל אחד מאלה. על השבת:

אי נמי, תש"א גימטריה שב"ת עם הכולל.

המילה תשא בעצמה רומזת לשבת. עם הכולל (שיטה לחישוב גימטריות, בתוספת המילה) תשא היא ממש שבת! רמז לתורה:

"תשא את ראש בני ישראל" ר"ת גימטריה תרי"ג, שהיא התורה, שיש בה תרי"ג מצוות. אי נמי "כי תשא את ראש", ר"ת, גימטריה כת"ר (עם הכולל), רמז לתורה, שיש בה תרי"ג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן...

בפסוק זה יש רמז למנין המצוות. למעשה שני רמזים: גם למצוות התורה בפני עצמן, וגם למצוות התורה, בצירוף 7 המצוות שהוסיפו חכמינו.

ומה לגבי האחדות?

"בני ישראל" – רמז לאחדות, שיהיו כאיש אחד באחדות אחת.

זה נלמד מפשט המילים: דיבור כללי אל האומה כולה, שמצטווה יחד בציווי זה. ומה ייחודו? כותב הרב בהמשך (ל,יג), וסומך לעניין פורים:

והנה כתבו המפרשים ז"ל, כי ישראל באותו זמן לא היתה ביניהם אחדות, ועל זה אמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"...ועל זה ציוותה אסתר למרדכי "לך כנוס את כל היהודים", שיהיו כולם אגודה אחת ואחדות אחת, שבזכות האחדות, מתבטלת הגזירה...ומצוות מחצית השקל, היא מורה על האחדות, שכל אחד אינו שלם אלא חצי, וצריך לזולתו, ובזה יכולים להתקיים יחד...

הציווי לתת מחצית השקל, טומן בחובו את יסוד האחדות: כולם זקוקים זה לזה. אם היסוד הזה יקלט, תרבה האחווה, וממילא תגדל קרנם של ישראל, בין בעניניהם עצמם, ובין בעיני העמים.

יהי רצון שנתחזק אנו ועמנו בעניינים אלה, ונראה בהרמת קרננו בביאת משיחנו אמן.

 

הדיסוננס של השבת

הדיסוננס של השבת / לפרשת כי תשא / משך חכמה

לפני שמתחילים להסתער על עבודת המשכן, ישנן הוראות בטיחות רוחניות: לא עובדים בשבת (שמות פרק לא, יג-טו):

(יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם: 

אך, אבל, למרת שאתם צריכים ורוצים לבנות משכן - השבת נשמרת. כידוע, זה אחד המקורות לכך שחילול שבת משמעותו ל"ט סוגי המלאכה שנעשו במשכן לצרכים שונים. 

עד כמה זה חמור? 

(יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:

עונשו של המחלל את השבת בשגגה הוא הבאת קרבן חטאת, ואילו עבר במזיד - כרת או סקילה. למשך חכמה יש כאן שאלה מרתקת: 

הלא השבת גופיה נדחית מפני פיקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פיקוח נפשו של אדם, ומי שעובר על השבת נהרג ונסקל! 

כלומר: כיצד ניתן להכיל, שמצד אחד מותר לחלל שבת להצלת יהודי בפיקוח נפש, דבר המלמד שהיהודי חשוב מהשבת; ומן הצד השני אם יהודי מחלל את השבת, הרי שהוא נהרג, מה שמלמד את ההיפך מהנ"ל: השבת נעלית מן היהודי! כיצד ניתן לישב את הדברים? 

כיוון התשובה, הוא היסוד של כל עניינה של השבת: העדות שמעידים ישראל על בורא עולמו, קיומו ומלכותו. זו לשונו: 

אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל ליכא שבת בעולם, ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם?! 

קודם כל - ישראל חשובים מהשבת, כי הם הנותנים לה את המשמעות. אם אין ישראל - אין שבת, ומתוך כך גם אין עדות לכל באי עולם. ישראל - על ידי השבת - מעידים מול כל העולם על ה' שברא את העולם ונח ביום השביעי.

אכן, אם הישראל לא שמר את השבת הוא גרוע ונבזה ... כי גם אם אינו נסקל נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בה' ובתורתו, ...

אם אדם מחלל חלילה את השבת, הרי שבזה זלזל בקשר שבין ה' לישראל, שבא לידי ביטוי בשבת, ולכן עונשו כה חמור. ולפי זה מובן פירוש הפסוק:

וזה שאמר "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם", היינו שהיא נתונה לכם ואתה העיקר והיא הטפילה לכם ...ועושין כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם אין ישראל מי המה המקדשים אותה! ואף על פי כן - "מחלליה מות יומת", כי המחללה הוא נטפל ממעלתו וחלל ברית קודש שהיה בינו ובין השם...

נלמד נא מעלתה של השבת, שהיא מסמלת את הברית הנצחית בין ה' לעמו. המחלל את השבת ח"ו, אינו פוגע בשבת, אלא בשורש הדבר: האות שביננו לבין ה'.

שבת-תשובה עתיקה לשאלה חדשה

תשובה עתיקה לשאלה חדשה / לפרשת יתרו / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

נדמה, שאין איש חינוך שלא התמודד עם השאלה על השבת במציאות המודרנית. השאלה לובשת פנים שונות, אך העיקרון זהה. שואלים השואלים: השבת ניתנה במציאות בה המלאכות האסורות נעשו בטורח רב. האם היום, שמלאכות רבות נעשות בקלות ובנוחות, איסורי השבת מתאימים? בעבר, הדלקת האש היתה כרוכה בטורח רב, ואילו כיום הדבר מתבצע ללא טיפת מאמץ על ידי גפרור!

רבנו אלטר טוען שהתשובה לשאלה זו, כבר ניתנה במעמד הר סיני (שמות פרק כ'):

ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:...

רבינו עומד על הייתור שיש בציווי "ששת ימים תעבוד": הרי בכל מקרה עיקר המסר הוא על יום השביעי שהוא לה' אלוקינו! ומסביר כך:

ונראה לפרש עוד, כי אנו רואים בזמננו, שיש כאלה שמחללים את השבת. וכשמוכיחים אותם, באים בטענה, כי לא כימים הראשונים הימים האלה: כי בזמננו נתחדשו כמה המצאות חדשות, שאדם יכול לעבוד במנוחה בלי שום עמל ויגיעה. לדוגמא, אם רוצה להדליק את האור, הוא מרים הכפתור ומיד ידלק ואין בזה שום עמל וטורח, ואם רוצה להשקות את השדה או הגנה שלו, הוא מסובב את הברז וכהרף עין הממטרה עובדת ומשקה אוטומטית את השדה, וכהנה רבות מהמצאות שונות שנתחדשו בזמננו.

התשובה המקובלת היא להסביר את ההבדל בין מלאכה לעבודה. רבינו דוחה את השאלה מעיקרה: מי בכלל טען שעניין הטורח הוא משמעותי? מי קבע שזו הסיבה שבגינה התורה אסרה או התירה מלאכה? וכך לשונו:

ולזה אמר, הלא תראה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך", שהטעם שאנו עושים שבת, משום שהיא שבת לה' אלהינו, שהקב"ה ברא את העולם בששת ימים, וינח ביום השביעי, ולכן גם הקב''ה מקיים מצות השבת...ואם כן, הרי הקב"ה ברא את הכל בלי עמל ויגיעה, כמאמרם ז"ל וכו'...ואם כן, כמו שהקב"ה נח ממלאכתו אפילו שלא היה לו שום עמל, כך אתה לא תעשה כל מלאכה, אפילו מלאכה כל דהו שאין בה שום טורח, דכיון ששם "מלאכה" עליה אסור לך לעשותה ביום השבת.
התורה מראש שללה את הקשר בין האיסור לרמת הטורח שבו. הסיבה לשבת היא דמיון לקב"ה. דמיון שאמור לחזק את האמונה בבריאה. וכמו שאצל הקב"ה הטעם למנוחה לא היה העמל והטורח, אלא עצם מעלה יום השבת, כך גם אנחנו - נשמור על השבת ללא קשר לרמת המאמץ הנדרש במלאכה.

ולפי זה מסביר רבינו פסוק נוסף בהמשך החומש:
ובזה יובן נמי כוונת הכתוב בפרשת ויקהל "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה ויום השביעי יהיה לכם קדש", והדקדוק מבואר: למה אמר תֵּעָשֶׂה בצירי (כלומר על ידי מישהו אחר) ...אמנם לפי האמור ניחא שפיר (=קל הדבר מאד), דבא לומר, שאפילו ששת ימים תיעשה מלאכה מאליה בלי עמל ויגיעה, ע''י ההמצאות החדשות הנ"ל, בכל זאת "ויום השביעי יהיה לכם קדש"...

המפרשים עמדו על המילה "תֵּעָשֶׂה" - מי הוא העושה? הדבר הוסבר באופנים שונים. לפי דברי רבינו, מדובר גם על מלאכות פשוטות כל כך, שנראה כאילו נעשו מעצמן. למרות זאת – אוסרתן התורה.

זו דוגמא בה הרב מוצא מבט אקטואלי לדורנו, מתוך התורה הנצחית שניתנה לנו לפני אלפי שנים.

בטלה אקטיבית

בטלה אקטיבית / לפרשת כי תשא / אור החיים הקדוש

לאחר רשימת ציוויי המשכן והמפרט הטכני המתואר באריכות, מסיים הקב"ה את ההוראות בציווי על השבת. כמובן יש להבין מדוע - והרי כבר נצטוונו על השבת במעמד הרב סיני, ומה מתחדש כאן?

חז"ל חיברו בין מלאכות המשכן ולמלאכות שבת: מה שנעשה כאן לצורך הבניה, הוא זה שנאסר בשבת. דבר זה מדוייק ממילת המיעוט "אך", שמות פרק לא, יג:

(יג) וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ ...

אור החיים רומז כאן כמה פרטים הלכתיים בתוך הפרשיה, כגון: חילול שבת לצורך פיקוח נפש, מעלת מתנת השבת, הציווי לצפות לה, ובעיקר לצדדיה הרוחניים, ועוד.

אולם יש כאן דגש נוסף: בד"כ הפועל ש.מ.ר מבטא מצוות לא תעשה, כדברי התלמוד בבלי מסכת עירובין דף צו עמוד א:

דאמר רבי אבין אמר רבי אילעאי: כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" - אינו אלא בלא תעשה .

אך המנעות זו - פעולה יש בה, וכפי שמחבר אוה"ח את היסוד הזה לעניין השבת:

עוד ירצה לומר כי משונית שמירה זו מכל שאר שמירות המצוה, כי שמירה זו נחשבת בגדר עשיה, והוא אומרו "ושמרו וגו' לעשות", הרי שלך לפניך, שקורא לשמירה עשיה, ואולי כי הטעם הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו (קידושין ל"ט ב) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, והעמידוה בגמרא בבאה עבירה לידו ולא עבר..., וכמו כן ביום המקודש אין לך באה עבירה לידו של מלאכות כזה, כי בכל עת מזדמנים לפניו מלאכות הרבה מהארבעים ותולדותיהם, בפרטי המחובר ובפרטי הבישול, ובפרטי מקח וממכר שהאדם רגיל בהם כל היום, ומזדמנים באין מספר, והוא נשמר מהם לזה יחשב להם כעושה מצוה:

בכל עבירה שמזדמנת חס וחלילה לאדם והוא מתגבר ולא עושה, הוא לא עסוק באי עשייה אלא בעשייה ממש.

ניתן להסביר שאנו רואים את פעולת הרצון כפעולה אקטיבית: שהרי כעת ישנו איסור הנקרא לפני, כגון חילול שבת כזה או אחר, ואני בוחר באופן אקטיבי לא לעשות אותו, והביטוי המעשי של ההימנעות הוא - לשבת. הרי שכאן ישנה עשייה גדולה, פנימית, שחוקת באדם נתיב נוסף של קרבה ודבקות בה'.