הדרך לצמיחה - בסליחה!

הדרך לצמיחה – בסליחה / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עברנו את פורים. אחד המדרשים המפורסמים מחבר בין זכות נתינת מחצית השקל, להצלה מגזירת המן שרצה לתת 10000 כיכר כסף. מדובר אם כן על מעלה גדולה ועצומה!

דבר זה מתגלה במדרש נוסף, שמביא רבינו (אות ב):

מאמר: שאל משה להקדוש ברוך הוא במה תרום קרנם של ישראל? אמר לו בכי תשא את ראש בני ישראל וגו' (בבא בתרא דף ו, ב)
באופן פשוט, המדרש מדבר על סוד גאולת ישראל, הרמת קרן משיח בן דוד, ושזה יעשה על ידי מצוות הצדקה, בבחינת "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז). אולם לפי זה היה ראוי למדרש להדגיש את המילים "ונתנו איש כופר נפשו", או "זה יתנו", ומדוע מדגיש המדרש את המילים "כי תשא"?

רבינו לומד מכאן רמז מוסרי:

נראה לפרש על פי מה שכתב הרב שעשוע מצוה זצוק"ל (בקונטרס מגן אבות פרשת בשלח) בפסוק "ה' ילחם לכם" וגו', שעל ידי שימחול האדם על חרפתו ולכל מי שהכעיס והקניט אותו, וכמו שאנו אומרים בנוסח קריאת שמע שעל המטה, על ידי זה ינצל מיצר הרע ונמחל לו עונו, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה דף יז, א) למי נושא עון? למי שעובר על פשע.

בספר "שעשוע מצוה" (שחיבר הגה"ק ר' משה עידאן זצוק"ל, ג'רבא תר"ב-תרנ"ד), מחדש פירוש על הפסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד), שראוי לאדם להיות מוחל על עלבונותיו, להמנע ממלחמות עם מעליביו, ומתוך כך הקב"ה מסייעו להלחם עם יצרו הרע. על בסיס יסוד זה מסביר רבינו כאן את המדרש:

וזהו שאמר "במה תרום קרנם של ישראל" - להיות נשואי עון ואין יצר הרע שולט בהם, ותרום קרנם שלא יהיו כפופים תחת יצרם הרע. "אמר לו בכי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - מלשון "אם תשא חטאתם" (לקמן לב לב), שהוא לשון מחילה, דהיינו כשתמחול את ראש בני ישראל "לפקודיהם" - לשון חסרון, שכל מין חסרון כבוד שעשו לך תמחול להם וכאמור.

"כי תשא" רומז למחילת עוון, כדברי משה לקב"ה שיישא את חטאת בני ישראל. אומר המדרש: אתה רוצה להרים ראש מול הכוחות השפלים שבך? אתה רוצה עזרה מהקב"ה על כך? מה שאתה צריך לעשות מצידך הוא "לשאת", למחול, לוותר. על מה בעיקר? על "פקודיהם" – חסרונם. שאינם נותנים לך את הכבוד הראוי לך ומחסירים ממנו. ("פקידה" במשמעות של חסרון נלמדת למשל מדברי יהונתן לדוד "ונפקדת כי ייפקד מקומך" (שמואל א כ, יח), יהונתן ממליץ לדוד להיעדר באותה סעודה).

אדם שזוכה להתגבר ולא להגיב על כך שהעליבו אותו – מעלה זכויות לכלל ישראל, ומרומם עצמו למעלה רוחנית חדשה.

כוחו של ויתור

כוחו של ויתור / לפרשת פקודי / משך חכמה

חשבון שווי התרומות של עם ישראל - מרשים ביותר; טוב לב ונדבת לב הבאה לידי ביטוי בתרומת חפצי ערך וחומרים יקרים. מנין מתכות היוקרה מרשים (שמות פרק לח, כד-כט):

(כד) כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ ... (כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: ...(כט) וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל: 

ישנו ביטוי מוצמד לשניים מתוך המתכות - "תנופה", ביטוי המופיע בנחושת ובזהב. מדוע בתנופה מופיעה רק המילה "תרומה"? 

מסביר רבינו המשך חכמה :

(כד) ויהי זהב התנופה. בציווי (כה, ג) לא כתב רק "תרומה", וכאן כתוב בזהב ובנחושת (פסוק כט) "התנופה", ולא בכסף (פסוק כה). ובויקהל כתוב (לה, כב) "תנופת זהב לה'". ...

"ותנופה" כאן במעלה, שהונף משל הדיוט לתשמיש גבוה. וזה כאן בזהב שכתוב (ל"ה, כ"ב) "חח ונזם וטבעת וכומז" - דברים שהן היו לתשמיש אדם והונפו לצורך גבוה. וכן כתוב כאן (פסוק כ"ט) "נחושת התנופה" משום שכתוב שעשו הכיור וכנו ממראות הצובאות וכו' (ל"ח, ח'), לכן כתוב "נחושת התנופה". אבל כסף אין כתוב כלים, לכן לא כתוב "כסף התנופה" ודו"ק. 

יש הבדל בין נחושת וזהב לבין כסף: שתי הראשונות מוזכרות בתורה ככלים שימושיים: הזהב  לתכשיטים שונים, והנחושת היתה החומר, ממנו עשו את המראות (לקחו את הנחושת והבריקו אותה). הכסף - לעומת זאת - לא כתוב לגביו, מהו השימוש האישי שהיה נעשה בו.

מדייק מכאן המשך חכמה, שיש בנתינת הזהב והנחושת מעלה מיוחדת: הנותן לא היה תורם מאוצרו, ממחסנו, מאיזו תיבת אוצר שרק מחכה לשימוש כזה או אחר. הנתינה היתה מתוך כליו השימושיים של האדם. הכסף לעומת זאת - "חיכה" שיעשו איתו משהו. הויתור עליו קל יותר. לעומת זאת, הזהב והנחושת היו חלק מחיי התורם, מעוצב בכלים שונים ומגוונים. ויתור עליו קשה יותר - ובכל זאת ויתרו ונתנו בנדבת לב. התורה מהללת ומשבחת נתינה זו יותר, 

דווקא הנותן מתוך הקושי ומתוך ויתור על מה ששיך לו וקרוב אליו, הוא זה שזוכה למעלה גבוהה יותר: יש תרומה, מלשון להרים, ויש הנפה, שעניינה זריקה גבוהה יותר כלפי מעלה. 

נשים לב לנקודה נוספת: הכסף יקר מהנחושת, ובמושגים שלנו , תרומת הכסף מכובדת ונעלה מהנחושת. אומרת התורה, שאין לשפוט את השווי לפי הערך הממוני, אלא לפי עומק הנתינה: הנחושת שניתנה למשכן חשובה לפני הקב"ה יותר מאשר הכסף!

כי התנופה כאן אינו כמו בכל מקום שהוא על המונף ביד, רק על המעלה לבד, וזה אמת.