צדק של מידה כנגד מידה

 צדק של מידה כנגד מידה / לפרשת בשלח / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

גלי הים קורסים על המצרים, ובזה מסיימים תקופה רוויית סבל של 210 שנים. העם ההמום מההצלה המופלאה, מתחיל לעכל את עובדת היותם בני חורין. אירוע זה מעצים אצלם גם את האמונה (שמות יד,לא):

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

שואל רבינו ר' רחמים (מנחת כהן):

יש לדקדק, למה פתח ב"ישראל", וסיים ב"עם"?

הפסוק מדבר בתחילה ש"ישראל" רואה, אבל מי שירא מה' ומאמין בה' ובמשה עבדו, הוא ה"עם". מה הטעם למעבר זה? הרב עונה 4 תשובות שונות. אנו נלמד את התשובה השניה:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד ליישב החקירה הנזכרת: דהנה נודע שמי שבאה עליו איזו צרה והצרה היא מאחד אהובו שעשה עמו טובה והוא עשה עמו רעה תגדל אז הצרה כפלי בפליים, וכל שכן אם אדם אחד גידל נער אחד וכאשר גדל אותו הנער קם על מטיבו והרגו או עשה לו איזה הפסד או צרה שתהיה דאז תגדל הצרה כפליים יותר, מאילו עשה לו אותה הצרה בעצמה אחד שונאו, או אפילו מי שאינו שונאו ואינו אוהבו, ועל דרך מה שאומרים בדרך הלצה "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", שהמלשנים והמשטינים שלו הם מניה וביה (=ממנו ובו), דאז יגדל הצער כפליים.

כשאדם חווה צער מאדם אחר חלילה, יש הבדל מיהו המצער: אם זה אדם זר – הדבר יכאב. אם הצער ייגרם מאדם מוכר – הצער יגדל. אבל הצער הגדול ביותר, עלול להגרם מאדם החייב לי טובה. מסיבה זו, כאשר הוחלט להעניש את ירושלים על חטאתיה, הקב"ה הביא את הסבל הגדול ביותר – מלחמת אחים:

ולכן נמצא דבחורבן בית המקדש עשה הקב"ה שיהיו הפריצים נלחמים זה בזה בתוך העיר עד אשר אבדו גבורי ישראל ונחרבה, דהטעם הוא בשביל תוקף הגזירה שיהיה חרבן העיר ע"י אנשי העיר עצמם. ...

וכן עשה ה' גם במצרים, לגודל חטאתם:

וג"כ במצרים עשה הקב"ה כן שיהיה משה רבינו עליו השלום, שהוא נתגדל בבית המלך פרעה, שגדלתו בתו והצילתו מן המות, וכמה וכמה הוציאה עליו שכר הנקה, ואכילה, ושתיה, ומלבושים וכדומה, ואעפ"כ הוא החריב את מצרים, כדי להגדיל צרת המצריים לקיים בהם "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו",

משה רבינו גדל בבית פרעה (השוו לדברינו על פרשת שמות). הוא קבל מהם את כל הטוב בתהליך גידולו, והנה דווקא הוא זה שקם ומכה את מצרים ללא רחם! מעבר לנזקים העצומים שבאו להעניש את פרעה ועמו, יש כאן צער נפשי עמוק על העלבון.

אבל, בעצם, למה דווקא ככה? למה לעשות משהו שנראה ככפיות טובה? אומר רבינו:

והוא מדה כנגד מדה: דכמו שהמצריים שלמו רעה תחת טובה לישראל, שיוסף הצדיק ע"ה כלכל אותם ברעב ועשה עמהם טובות הונה ואעפ"כ הם גמלו אותו ואת בית אביו רעה, לכן עשה הקב"ה שמרע"ה שגידלוהו ועשו עמו טובה - הוא בעצמו החריב את מצרים. ונמצא לפ"ז שמצינו ב' טעמים שנעשו המכות ויציאת מצרים ע"י משה רבינו ע"ה, א) כדי להגדיל צרתם. ב) כדי להנקם מהם מזה בנגד מדה שכמו שהם גמלו רעה תחת טובה...לכן גָם הקב"ה העמיד איש להחריב את מצרים מי שעשו עמו טובה והחיו אותו ממות וגדלו אותו.

הקב"ה רוצה לסגור איתם חשבון על תחילת השעבוד, שם כביכול "נשכח" יוסף הצדיק וחסדו האדיר להצלתה של מצרים ממוות ברעב. מחייבת מידת הצדק להחזיר להם במטבע זהה.

ובזה מיושבת חקירתנו הנזכרת לעיל, שרצה הקב"ה לעשות קריעת ים סוף על ידי משה רבינו ע"ה, כדי להגדיל צרתם, ולעשות להם מידה כנגד מידה...

מי שמתבונן בנעשה הוא הערב רב –"העם" – הנילווה לישראל. להם - פתאום "נופל האסימון":

והנה הערב רב שיצאו עם ישראל לא היו מאמינים בזה, רק היו מחזיקים בשיטתם, דמה שהביא הקב"ה על המצריים, אינו בשביל שילוח ישראל,...והיו מתווכחים בזה עם ישראל, ולכן כשטבעו המצרים בים ראו ישראל בעין שכלם שיש מזה ראיה גמורה חותכת, שכל מה שהביא ה' ית' על המצריים, הוא בשביל ישראל. וזהו "וירא ישראל וכו'"...שהוא מידה כנגד מידה...וסיפרו זאת הראיה ל"עם", שהם הערב רב...ואז "וייראו העם" שהם הערב רב "את ה', ויאמינו בה'" שהוא אוהב ישראל...וגם האמינו "במשה עבדו", שמקודם היו מחזיקים אותו לשקרן ח"ו (כי חשבו שהוא מכשף.ר"כ)...

בקריעת ים סוף, ובטביעת המצרים בתוכו, הוברר גם לערב רב כי הם לא הבינו את המציאות לאשורה: כל מה שארע בשנה שקדמה ליציאה, נעשה על ידי הקב"ה למען עם ישראל, ועל ידי משה מושיעם, נמצא אם כן, ש"ישראל" ראו, ומתוך כך "העם" החל להאמין.

שנזכה לראות גאולת ישראל ההולכת ורבה, בניסים ונפלאות מעל הטבע.

 

שבת שלום,

רועי

מבט מדוייק, תשובה מדוייקת

 בס"ד

מבט מדוייק, תשובה מדוייקת / לפרשת מקץ / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עם תחילת ההסתבכות של האחים אצל המשנה למלך, אנו רואים את שאר רוחם, ומבטם המוסרי-רוחני על הקושי שאליו נקלעו:

אבל אשמים אנחנו – ללמדך שבחן של שבטים אשר בבוא עליהם הצרה הזאת, לא אמרו "מקרה הוא", אלא תלו בעוונם, וכמו שכתבו חז"ל "אם יראה אדם שיסורים באים עליו – יפשפש במעשיו".

זה דבר הניכר מיד בפסוקים. אולם, אם מתבוננים נראה כי לכאורה התנצלותם אינה שלמה, שכן חטאם העיקרי היה מכירת יוסף, ובהתנצלותם הם מציינים עבירה אחרת (פרק מ"ב פסוק כ"א):

 וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת:

מדוע הם לא מזכירים את חטא המכירה? מסביר רבינו כך (מנחת כהן):

הקושיא ידועה דלא תלו זה בעיקר חטא המכירה רק במה שלא שמעו תחינתו. ונראה משום דמידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה, והכא נמי הם טענו לפני יוסף שהם נקיים מאשמה זו שחושדם למרגלים, והאטים אזנו ולא קיבל דבריהם, ועל כרחך שהוא בעוון שלא שמעו לתחינת אחיהם. דאם בעוון המכירה היה לוקח אותם לעבדים, מידה כנגד מידה.

מכיוון שהם מבינים מיד כי המצב האבסורדי, אינו אלא עונש על חטאתם, הם משייכים את העונש לחטא. אם באמת העונש היה על המכירה, היה צפוי שיימכרו הם לעבדים, ולא רק שדבריהם לא יתקבלו. על כרחך, לחפש עבירה אחרת בהקשר זה, הוא חוסר ההקשבה לתחנוני יוסף, הזועק לעזרתם מן הבור.

המשמעות של התובנה הקשה הזו, היא, שמכירתם לעבדים עדיין נמצאת על הפרק:

 ומכל מקום, ייתכן שאחר שיבואו אליו בפעם השני, יעשה להם עלילה אחרת וייקח אותם לעבדים בעוון המכירה, ולכן כשבאו פעם שנית, אמרו "על דבר הכסף השב באמתחותינו אנחנו מובאים וגו' ולקחת אותנו לעבדים" וגו' בעוון שמכרו יוסף לעבד. וכן כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, אמר יהודה "האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו" וגו' והיינו בעוון המכירה.

החשש קינן במוחם, ואף התברר כצפוי להתקיים: עם גילוי הגביע באמתחת בנימין, והתובנה שמישהו מפליל אותם, הצפי היה להמכר לעבדים. הם אף מצהירים על נכונותם להיות עבדים.

אלא שאז אומר להם יוסף שרק בנימין ישתעבד. דבר בלתי צפוי לפי חשבונם. וזה מה שגורם ליהודה לפעול ולהתעורר, וממילא לגרום ליוסף לחשוף את עצמו בסופו של סיפור:

וכשאמר להם יוסף "חלילה לי מעשות זאת וגו', ואתם עלו לשלום", אז נתחזק יהודה "ויגש אליו" דוודאי גזירה כזאת לא נגזרה מן השמים, דבנימין לא חטא במכירת יוסף, ואמר לו "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני" משום שהוא היה היועץ של המכירה ועכשיו אולי לא יענש בזה, אלא הוא, ומן השמים גלגלו שיהיה הוא הערב לאביו, כדי שעל ידי זה ימסור עצמו עליו ויהיה לעבד תחתיו.

נמצא שרבינו מאיר לנו דרך לגאולה: אם ניגשים בענווה לעונשים, ורואים בהם דבר ה', קריאה להתעוררות, ומפענחים אותם לאור הכלל של מידה כנגד מידה, זה עצמו מוביל לתהליכים שסופם טוב וברכה.