"ניצרה על דל שפתי"

 

בס"ד

"ניצרה על דל שפתי" (תהלים קמא, ג) / להפטרת פרשת יתרו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

המפגש עם הקב"ה במעמד הר סיני מוביל לקבוע לפרשתנו כהפטרה, את הגילויים העליונים של ישעיה הנביא עם  גילויי מראות אלוהים (ישעיהו ו, א(:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת  הַהֵיכָל

תוך כדי המעמד הנשגב ישעיהו מופתע שלמרות שהוא טמא שפתיים והוא יושב בתוך עם טמא שפתיים – עדיין הוא זוכה לכל המעמד. התגובה חריפה, ומלאך  גורם לו לכווייה על שפתיו. לומד רבינו (אות יח):

"ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי" (ישעיהו, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק (קהלת ו, ז) "כל עמל האדם לפיהו", כל הצרות והעמל הבא על האדם הוא בעון פיהו שלא שמר פיו מלשון הרע, רכילות, מאכלות אסורות וכיוצא.

הפסוק בקהלת מדבר על כך שאדם עמל כל חייו כדי להתפרנס, "לפיהו". זה הפשט. חז"ל דורשים רובד נוסף: 'עמל' הוא קשיי החיים הבאים בשל עוונותיו של האדם. ומהי הסיבה שחלילה עמל רע זה מגיע? פיהו של האדם, הן ממה שהוא מכניס (אוכל אסור) ובין מה שהוא מוציא (דיבורים אסורים).

ועל זה צועק הנביא "אוי לי כי נדמיתי!", מרוב יסורין וצער, וזה לסיבת "כי איש טמא שפתים אנכי", וחטאתי בהרבה עונות המיוחסות לפה ושפתים,

ישעיה מתוודה על עוונות פיו הגורמות לו לסבול יסורים וצער.

על זה עף אליו המלאך ונגע על פיו שלא יכול לדבר בלשון צחה רק (=אלא) בגמגום, וזה מונע ממנו הרבות בדברים, ובזה "וסר עונך" שהיית רגיל בו שלא לחזור עליו עוד,

לאחר הוידוי, מגיע תורם של הייסורים לכפרה, אולם גם הם באים מתוך תיקון לעבר ולעתיד. התיקון לעתיד: הגבלת כח הדיבור על ידי אותה כווייה על השפתיים. כל מילה מעכשיו תישקל. המאמץ ידרוש תשומת לב על כל מילה ומילה – האם שווה הכאב של הוצאתה מהפה?

גם "וחטאתך" מה שחטאת לפני זה בעון זה "תכופר", בזכות היסורין הללו שנעשה ערל שפתים, וכשהוא מדבר "אזיל חוורא ואתי סומקא" (הלובן בפנים הולך ובא האודם, הסומק) ומתבייש ברבים.

עונש זה מכפר גם על העבר, וזה מכוחה של הבושה. התלמוד במסכת ברכות (יב, ב) לומד ממעשה עם שאול המלך שהמתבייש מוחלים לו על עוונותיו. ישעיה מבין כי הדיבור הכבד שיהיה לו ויגרום לו להתבייש, יפעל על עברו, ויכפר על הפעמים בהם כשל בלשונו.

טהרת הפה בכלל והדיבור בפרט, היא דרך להגיע לאותה השגה גבוהה, רמה גבוהה, של מפגש עם תוכן עמוק ופנימי יותר, ובעצם – ואולי זה גם הקשר לפרשת יתרו – לחיבור מדוייק יותר עם התורה, הדיבר האלוהי.

הצרעת - נגע פנימי או חיצוני?

 בס"ד

הצרעת – נגע פנימי או חיצוני? / לפרשת תזריע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

טומאתה של הצרעת היתה מוכרעת על ידי ראיית הכהן, בין אם זו היתה על עורו של אדם, על זקנו, בביתו או בבגדיו. בכל מקרה מדובר על דבר מה הניתן לראיה, כלומר, חיצוני. נקודת מבט כזו יכולה לגרום לאדם הנגוע להתייחס לצרעת כאל עוד מחלה. התורה מלמדת אותנו כי אין זה נכון:

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא (יג, כה)

מדייק רבינו (אות ד):

הייתור (הכפילות) מבואר כי יספיק לומר "והצרוע בגדיו" וגו'! ויתכן במה שנודע כי הצרעת בא על לשון הרע כמו שקרה למרים שנצטרעה על שדברה לה"ר באחיה, נמצא כי שהצרוע היא הסיבה לצרעתו. וזה יגיד הכתוב "והצרוע אשר בו" תלוי סיבת "הנגע" והוא הגורם לכל הרעה הזאת אשר מצאתהו במה שחטא בפיו וסיפר לה"ר והוא גרמא בנזקין.

בסוף תיאור סוגי נגעי העור ודרך הטיפול בהם, מצווה התורה את המצורע כיצד עליו לנהוג בימי טומאתו. בפתיחת הציווי ישנה כפילות "הצרוע" וגם "אשר בו הנגע". זה לכאורה מיותר! שהרי ברור שבצרוע יש נגע... אלא שכאן רמוזה אחריותו של המצורע לצרעתו, אחריות על מעשיו. "בו" – בתוכו! הנגע. אין מדובר על אירוע מקרי בו האדם "חטף" איזה שינוי בעורו, אלא מדובר על ריקבון רוחני ומוסרי בתוכו של האדם ההולך ומופיע כלפי חוץ.

וזו גם המשמעות של שני ציוויים המופיעים בסמיכות בפרשת כי תצא (דברים כד, ח-ט):

ומה יובן סמיכות הכתובים בפ' תצא "השמר בנגע הצרעת וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וגו' ירצה כי אחרי שהזהיר "השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים תשמרו לעשות ככל אשר יורוך" זכר הסיבה לבוא החולי הזה והוא כי "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" שנצטרעה על שספרה לה"ר במשה אחיה, ועל כן תזהר גם אתה מעוון זה של הלה"ר שלא תבוא לידי כך ולא תצטרך לבוא אל הכהנים לעשות ככל אשר יורוך.

סמיכות אזהרת ההקשבה לכהנים בפסיקותיהם בענייני צרעת, לציווי זיכרון צרעת מרים, מלמד כי העוון הוא הסיבה לחטא. הבעיה הינה מוסרית ולא פתולוגית.

מתוך כך, האדם מתבונן על עצמו בראי, ומעיף מבט אל תוכו, ולא מסתפק במראהו החיצוני הנגוע. רק מבט כזה יכול להרים את האדם אל עבר תהליך התיקון והטהרה.

מתי להחריש ומתי לדבר בקול?

 בס"ד

מתי להחריש ומתי לדבר בקול? / לפרשת תצווה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בגדי הכהן נושאים בתוכם מסרים ורמזים רבים. אין הם בגדים להופעה מפוארת ונכבדת בלבד, אלא גם כלי כפרה על מגוון עבירות חמורות, וכן מסרים רוחניים ומידותיים רבים.

על המעיל נאמר (שמות כח):

(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: (לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ:

אומר התלמוד (זבחים פח, ב)

מעיל מכפר על לשון הרע מנין א"ר חנינא יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע

מתוך כל מראהו המפואר של המעיל, חז"ל מתמקדים דווקא בשוליו, בפעמונים, ומזה ר' חנינא מסיק שלבישת המעיל מכפרת על לשון הרע, קול טוב מבטל קול רע.

רבינו מרחיב דרוש זה (אות ח):

והיה פי ראשו בתוכו - הנה אמרו ז"ל שהמעיל הוא מכפר על לשון הרע, וזה ירמוז הכתוב שיהיה "פי ראשו" שהפה יהיה סגור בתוכו, בקרב לבו, ויאלם דום לבל ידבר מאומה רע, "שפה יהיה לפיו סביב" שישמור לפיו מחסום, וסגור יהיה תמיד לא יפתח, באופן שיהיו שפתותיו כאלו ארוגים הם "מעשה אורג" ודבוקים יחד זה בזה באופן ש"לא יקרע", כלומר שלא יפתחו כלל לדבר רע.

פרט ראשון במעיל התכלת: הגימור של שפת הבגד חייב להיות רקום באופן שלא ייקרע. הרמז הוא סגירת הפה מכל דבר רע. פה סגור מכל נבלה, לשון הרע ורכילות. אדם צריך לחוש גאילו הוא שם ממש מחסום או גדר סביב פיו לבל ייפתח לדבר רע.

אם כן, אם באמת המסר של המעיל הוא עצמת השתיקה, מה הטעם לפעמוני הזהב?

והטעם לפעמוני זהב לומר שאם יצטרך לדבר דבר הצריך לו ידבר בנחת ובקול נמוך כקול הזוג זהב בענבל מקשקש בתוכו שאין בכל המתכות שבעולם שהקשקוש משמיע קול נמוך כזהב ולכן יזהר אדם שיהיה דיבורו הנצרך בנחת ובקול נמוך

אדם חי בעולם. צריך לדבר, לשוחח ולעסוק במלאכתו. את זה יעשה בקול נעים ונמוך, כדי להשמיע דבריו בנחת.

אבל...

זה רק במילי דעלמא. אך "ונשמע קולו בבואו אל הקדש", שבמילי דשמיא בבואו אל הקדש להתפלל או ללמוד תורה צריך להשמיע בחוץ קולו ולדבר כאות נפשו בלי מעצור דבר

בכל מה שקשור לדיבורי קודש, כלימוד תורה ותפילה, לא יחשוש להרים קולו. ירים קולו לחזק את כוונת התפילה, ישנן בקול רם את דברי התורה להטמיע אותם בליבו, ויאמר דברי אמת ללא חשש ופחד.

וגם "ובצאתו" לעסקיו ג"כ יוכל לדבר כל צרכו "ולא ימות" ולא יאונה לו כל און לא כן בדברו דיבור של איסור יחוש לעצמו פן ה' יגפנו.

כשהתורה מברכת "ברוך אתה בצאתך" (דברים כח, ו), הכוונה היא על פעילותו של האדם מחוץ לביתו לצרכי פרנסתו. התורה רומזת לכך גם כאן: בצאתו של האדם לעבודתו, ידבר כפי צרכו (בנחת ונעימות כנ"ל) ולא יחשוש מכך, שאין בכך כל רע.

לשון הרע - מעכב הגאולה!

 לשון הרע מעכב הגאולה / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האווירה האוטופית של ישיבת ישראל בגושן, נגדעת, עם הופעתו של "מלך חדש", שבמקום להוקיר טובה נצחית ליוסף העברי, מציל הממלכה, הוא בוחר להתעלם מקיומו (שמות א,ח):

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

ממש כפוי טובה!

אמנם, רבינו מגלה, כי התורה מניחה כאן, מיד עם תחילת הסיפור, את שורש הבעיה:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אפשר לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "אכן נודע הדבר", דמתחילה היה מתפלא משה רבינו עליו השלום: למה ישראל הם נמצאים בגלות בעבודה קשה? אך כיון שראה שיש ביניהם חטא לשון הרע, שהודיעו מהריגתו את המצרי, אמר "אכן נודע הדבר", שזוהי הסיבה לנלותם מהחטא הזה של לשון הרע.

משה רבינו רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והורג אותו. במקום סולידריות, הוא מגלה שקיים לשון הרע מתוך עם ישראל. יתרה מזו: מדובר על הלשנה של ישראלי על ישראלי אחר, באוזניו של גוי! הדבר חמור פי כמה. בזה מתרץ משה רבינו לעצמו שאלה מוסרית: למה עם ישראל נמצא וסובל בגלות מצרים? מה חטאו? עובדה כואבת זו, ענתה על השאלה.

ממשיך הרב:

והנה ידוע, כי מיוסף הצדיק נלמד, כמה הוא רע ומר החטא של לשון הרע, שהרי על ידי שהוציא יוסף דבה על אחיו, נגרם שאחיו שנאו אותו עד שמכרו אותו למצרים!

תהליך הירידה למצרים החל להגרם, בעקבות השנאה שנגרמה לאחים כלפי יוסף. יוסף היה מביא את דיבתם רעה, אחד מסעיפי עבירת לשון הרע. השנאה באה, המכירה יצאה לפועל, ובסוף – נהיינו עבדים במצרים. אם כן, הסיבה הראשונה והעמוקה לגלות מצרים, אינה המלך החדש. ממנו – אין לנו ציפיות. הבעיה היא בתוכנו פנימה...

וזהו שאמר "ויקם מלך חדש על מצרים" - שנתחדשו גזירותיו...והתחיל להרע לישראל. והטעם: "אשר לא ידע את יוסף", רצה לומר, עם ישראל לא ידע ולא זכר מה שקרה ליוסף ע"י הדיבה, שהוציא על אחיו, ואילו זכרו את מה שקרה ליוסף, לא היו באים לידי לשון הרע, וממילא לא יהיו בעבודה קשה במצרים.

מי שלא ידע את יוסף, הוא עם ישראל! לא זכרנו את שורש ירידנו למצרים – לשון הרע! אם היינו זוכרים את התוצאות של עוון מר זה, כנראה שהגלות היתה מתקצרת.

הרב חושף כאן נקודה רחבה הרבה יותר: במהלך ההיסטוריה שלנו פגשנו עמים רבים, שהרעו לנו באופנים נוראים. רשעים יקבלו עונשם, אך גם לנו יש יכולת רוחנית לפעול בשורש התופעה. תיקון מידותינו ומעשינו, היה יכול להועיל ולקדם את מצבנו גם מתוך שמחה, ולא רק מתוך כאב.

יהי רצון שנזכה להפנים מסר יסודי זה.

שבת שלום,

רועי