יום שלישי, 27 בדצמבר 2022

נער ישראל - ואוהבהו!

נער ישראל – ואוהבהו! / לפרשת ויגש / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

נאומו הנשגב של יהודה אלא מול המשנה למלך מצרים, הלא הוא אחיו יוסף, מהווה שיא בספר בראשית. סוגיית מאבקי האחים זה בזה, שהתרגלנו לראות לאורך החומש,  משנה כיוון, וכעת אנו מוצאים אח שמוסר נפשו למען אחיו.

בנאום זה מצאו חכמים קריאות כיוון לדאגה ההדדית שראויה להיות בין היהודים. בכיוון זה גם הולך רבינו. הוא דן בפסוק (מד, לד):

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

דורש רבינו (סעיף ז):

אי נמי יש לפרש "כי איך אעלה" וגו', שהפסוק הזה מעורר את האדם שלא לבד יטרח לישר את נפשו להיות צדיק ירא ה' וסר מרע, ולא ישגיח ולא ידאג כל כך על זולתו, להוכיח את כל אחינו בית ישראל מדרכם הרעה שיראה בהם.

עבודת ה' היא משימת חיים משמחת אך מאתגרת. מתוך העיסוק בתיקון העצמי: עבודת המידות, העמקת התפילה וקיום המצוות, עלול האדם להתכנס לתוך עצמו, ולשכוח מאחיו היהודי, שגם זקוק לדחיפה ועידוד רוחניים.

כי באמת אמרו רבותינו ז"ל שלא ישיג האדם שלימות נפשו רק בשלימות נפש אחינו גם כן, שנהיה כולנו צדיקים וישרים, כי כל ישראל ערבים זה בזה, "וכשלו איש באחיו" [ויקרא כו, לז], ודרשו ז"ל [שבועות לט, א] בעון אחיו.

אחד מהיסודות הייחודיים של תורת ישראל היא הערבות ההדדית. הדבר פועל לשלילה, שחטאיו של יהודי אחד עלולים לפגוע בכלל ישראל ח"ו. והדבר פועל גם לחיוב, שכאשר יהודי מתקדם, הוא מרים את העם עימו. יש להרבות אם כן ביהודים שיפעלו להרים את כלל ישראל, וזה מה שמלמד יהודה:

וידוע כי "נער" כינוי לכנסת ישראל על דרך מה שאמר הכתוב [הושע יא, א] "כי נער ישראל ואוהבהו". וזהו שאמר הכתוב שישער כל אדם בדעתו ויחשוב בלבבו לאמר "כי איך אעלה אל אבי" שבשמים על ידי כשרון נפשי לבד, "והנער" - זה כללות ישראל, איננו אתי בכישרון?

הנער – הוא עם ישראל כולו. כל יהודי חייב להתאזר בכוחו של יהודה ולומר: לא ייתכן שאעלה ואתעלה אל אבי, אל הקב"ה, ושאר העם אינו עימי! הרי איני משתלם בכך. איני מגיע למטרה כאשר אני מגיע לשם לבד. עלי לדאוג לנער, לכלל ישראל, ולחברם לקב"ה, לעלות אל אבי.


לע"נ מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שזו היתה מגמת חייו, ב-70 שנות הרבצת תורה, להעלות עימו את הנער לאביו.



יום רביעי, 21 בדצמבר 2022

בוטח אמיתי ובוטח חסיד

 בוטח אמיתי ובוטח חסיד / לפרשת מקץ / מתרות רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

שר המשקים כפוי הטובה, לא מספר לפרעה על הנער העברי, אלא רק כעבור שנתיים. רש"י מסביר זאת כעונש (לעיל מ, כג):

וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים,

מקורו של רש"י הוא במדרש, ומביאו רבינו (מדרשו של שם אות ג):

איתא במדרש (רבה פט, ג): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים" וגו', שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני וגו' והזכרתני" וגו', ניתוספו לו שתי שנים במשמר. עכ"ל. והוא תמוה שאומר "זה יוסף", ומפרש הפסוק הפך מעשיו של יוסף!

המדרש הזה תמוה מאד! אומר רבינו. מצד אחד יוסף מכונה אדם שבוטח בה', ומיד אחר כך מציגים את חטאו בכך שסמך על שר המשקים...כיצד ניתן להסביר מדרש זה?

מתרץ רבינו שני תירוצים:

ואפשר לומר דמאי דקאמר "זה יוסף" אינו רצונו לומר שהפסוק הזה מדבר כלפי יוסף אלא כלומר שמאמר הפסוק הזה, המשבח ומאשר לבוטח בה', זה נלמד מיוסף. כי יראה הרואה מה עלתה לו ליוסף על דבר קטן שאמר לשר המשקים להזכירו לטובה, על כי נראה ח"ו כמסיר בטחונו בה', אם כן מה נלמד גודל אשרו של הבוטח בה'.

לפי הפירוש הראשון, הפסוק כלל לא נאמר על יוסף. יוסף הוא המקור לכך שמאושר הוא הבוטח בה', בניגוד ליוסף ששם מבטחו בשר המשקים, ונענש בעיכוב של שנתיים.

הסבר שני (אות ד), לפיו באמת הפסוק נאמר על יוסף:

אי נמי יש לפרש כפשוטו "זה יוסף" שעליו אומר הכתוב "אשרי הגבר" וגו', כי ממה שנענש על דבר קל כזה שאמר לשר המשקים להזכירו שבאמת אין זה נחשב עון לכלום, שאין לו לאדם להיות חובק ידיו מבלתי השתדלות לנפשו, אלא יש לו לעשות מה שבידו לעשות וישליך על ה' יהבו כי הרבה פתחים למקום להושיעו, אם מצד עצתו זאת או ממקום אחר, ועל דרך "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה" |דברים טו, יח]...

באמת, מכל אדם אחר היינו מצפים לפעול למען שיחרורו, כולל לבקש מהגוי שחייב לו טובה. אין לו לאדם לחבוק ידיים ולהימנע ממאמצים להחלץ מצרותיו. אין בכך כל עוון.

בדרך כלל.

יש יוצאי דופן:

ורק ממה שראינו שנענש יוסף על ידי זה, מוכרח לומר שהיה יוסף כל כך חסיד ושלם בבטחונו בה' עד שדקדק ה' עמו כחוט השערה,...

באמת הבוטח המושלם בה' שעליו דיבר הפסוק הוא יוסף. מה הראיה? שכאשר הוא עושה דבר פשוט, טבעי ומתבקש, כדי לעזור לעצמו לצאת ממצב הביש שלו – הוא דווקא נענש! אם היה עושה דבר מה פגום – היינו מבינים. אולם הוא פעל כמצופה מכל אחד, ולמרות זאת ריצה עוד שנתיים במאסר. אין זאת כי אם מפני שלמעלתו של יוסף – יש כאן ירידת מדרגה.

רבינו מלמד כי הקב"ה מצפה מהאדם לפעול לפי כלי עולם הזה, מתוך תפילה שתשרה הברכה בפעולה הזו, ואין האדם הרגיל יכול להתחבא מאחורי מילים ריקות של בטחון. עליו לפעול ולהתפלל לברכת ה'.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2022

יש סיכוי לאחווה!

יש סיכוי לאחווה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המתיחויות בין האחים הקדושים, שבטי י'ה, מעמידים במבחן קשה את כל מושג האחווה, קשר האחים. החלומות, ההעדפה לכאורה בעיני יעקב אבינו, גורמים למצבים של שנאה וריחוק.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לבדוק את שלום אחיו, היינו חוששים שיוסף יוותר על המשימה הזו, עקב פחד מתגובת אחיו. אולם יוסף נענה למשימה:

(לז, יג) וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי

אמנם הוא יוצא לשכם, אך הוא תועה בדרך, מקבל הדרכה להמשיך לדותן, וכך הוא עושה:

(לז,יז) וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

רבינו מתעכב על ייתור המילה "אחיו" – הרי זה ברור לאן הוא הולך!

וילך יוסף אחר אחיו. לכאורה "אחיו" מיותרת, והיה די לומר "וילך אחריהם". ונראה לי, שיוסף הלך בשיטת יעקב אביו, והוא כמו שאמרו ז''ל על פסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו", שחשב יעקב אפילו שהוא עשו הרשע, הרי בכל זאת אחיו הוא, ובודאי ירחם עליו, ולכן שלח אליו מלאכים.

חכמינו עומדים על לשון הפסוק, האמורה ביעקב אבינו בפרשת וישלח. שם נאמר שיעקב שולח מלאכים לעשו "אחיו". מה בא הדבר לחדש? את התחושות והמחשבות שמלוות את יעקב בהתקרבו למפגש עם עשו:  אני הולך לפגוש את אח שלי, ממנו אני מצפה לקרבה ואהבה.

העניינים מסתבכים:

אבל המלאכים אמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו", לא כמו שאתה חושב, אלא אפילו שהוא אחיך - הוא עשו! עודנו ברשעותו!

המלאכים מציגים לפני יעקב אבינו את המצב האמיתי: אתה באחווה, אך הוא לא. באותה סיטואציה עומד יוסף:

והכא נמי (=כאן גם) האיש אמר לו "מה תבקש?" בלשון תמיהה, הלא הם שונאים אותך, ואיך אתה מסכן את עצמך בלכתך אצלם?? ויוסף ענה את ,,אחי" אנכי מבקש, מכיון שהם אחי, אין פחד. אך האיש הוסיף ואמר "נסעו מזה" – מהאחוה, כדברי רז"ל.

יוסף מחפש את אחיו, מחפש את האחווה. האיש אותו פגש בדרכו, מנסה להניא אותו מהנסיעה, כי ישנו חשש שהם יפגעו בו! פניהם אינם לאחווה! וכיצד יגיב יוסף? האם ייתן סיכוי להמשך אהבת האחים?

אבל יוסף בכל זאת הוא עמד בשלו. "וילך יוסף אחר ,,אחיו" - כיון שהם אחיו, בודאי לא יסכנו את חייו. והנה צדק במקצת, כי בסופו של דבר, יהודה אמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ועל ידי זה מכרו אותו, ומזה באה לו הגדולה וקיום החלומות.

יוסף לא מוותר. הוא הולך בדרכו של אביו, שממשיך במסע פיוס לעבר אחיו עשו. יוסף מאמין כי אהבתו כלפיהם תקרין גם אליהם, ולמרות המתיחות, הקשר יישמר. בסוף התברר שהוא צדק באופן חלקי: אמנם אחיו פגעו בו, אולם האחווה גרמה שהפגיעה המקומית תייצר המשכיות של צמיחה וגאולה.

לעיתים נראה כי ישנה תחושה וישנו רצון "לשבור את הכלים", לנתק קשרים ולשרוף גשרים. מלמדנו יוסף: מי שיאחוז באחווה בכל כוחו, מי שלא יוותר על אחיו היהודי בכל מחיר, הוא גם זה שיזכה ליטול חלק משמעותי, בצמיחה שבוא תבוא.

דברי אמת או הרהורי הלב?

 דברי אמת, או הרהורי הלב? / לפרשת וישב / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

אחי יוסף אינם אוהבים את סיפורי החלומות שלו. הם נוזפים בו (לז, ח):

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ...

רבינו עומד כאן על שאלה שעמדו בה כבר הקודמים לו: מדוע ישנה כפילות לשון בדברי האחים: גם "המלוך" וגם "משול"? מה רצו האחים לומר בכך? האם יש בכך רק תמיהה כפולה? מבאר רבינו (אות ח):

עיין להרב אדרת אליהו ז"ל ולהרב דברי שאול ז"ל, מה שפירשו בכפל הלשון. ונראה לפרש על פי מה שכתב הרב מדבר קדמות ז"ל (מערכת י' סימן ח"ן), דיוסף היה יודע לעשות משלים כדי שיוכלו בני אדם לעמוד בפשט דבריו, כמו שהיה עושה שלמה המלך ע"ה. ע"ש.

הרב חיד"א כותב כי אחד מגילויי החכמה של יוסף היה במשלים. הוא ידע להסביר מידע עמוק באמצעות משלים, כשלמה המלך בשעתו. וזו לשון הרב חיד"א (מדבר קדמות מערכת י אות נח):

יוסף הצדיק ע"ה היה בקי מאד בחכמות והיו שגורות אצלו והיה יודע לישא וליתן בפלפול גדול והיה יודע לעשות משלים כדי שיוכלו לעמוד בני אדם בפשטי דבריו כמו שהיה עושה שלמה הע"ה וז"ש רז"ל צפנת פענח...

והנה מצאנו כלל בענייני חלומות: פעמים רבות אדם חולם על הדברים שבהם היה טרוד במהלך היום:

והנה נודע [ברכות דף נ"ה ע"ב] כי המהרהר ביום על איזה דבר נדמה לו אותו דבר בחלום, כמאמר הכתוב [דניאל ב, כט] "רעיונך על משכבך סליקו".

אחיו של יוסף שהכירו את יכולתו הרבה בתחום הזה, לעגו על חלומותיו. הם הניחו כי גם החלומות הללו, הן מהסוג שהאדם מביא על עצמו, ואין בהם שום מסר, בודאי לא אלוהי:

וזהו שאמרו לו אחיו "המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו" - לשון משל ומליצה, כלומר אם המשלת בנו משל להיות אנחנו עבדים לך ואתה מלך עלינו, ועל כרחך נדמה לך אותו דמיון בחלום, התחשוב שהוא חלום אמיתי למלוך עלינו באמת? אין זה רק מהרהור שלך בנו, כי מרוב משליך יוכל להיות שעשית בנו משל וכנזכר,

אחי יוסף לא טוענים לפניו בתמיהה: האם אתה חושב למלוך עלינו? אלא מציבים עובדה: אתה חולם שתמלוך עלינו, כי בודאי הבאת אותנו בתור משל לאיזשהו עניין, ובמשל השתעשעת במחשבה שאנו עבדיך. דבר זה מתחזק בדבריהם גם מעובדה שכנראה היתה כבר ידועה ביניהם אז:

ובודאי שלא תמלוך כי המלכות ליהודה היא.

אתה נכנס לתחום שאינו שלך. המלוכה שייכת ליהודה. חייב להיות אם כן שכל חלומותיך נובעות מדמיונך. לפי ביאור זה, אין דברי האחים כפילות, אלא הסבר שהניח את דעתם לגבי מקורו של החלום.

 

יום חמישי, 8 בדצמבר 2022

עשו, תרגיע!

 עליונותה של המחשבה / לפרשת וישלח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

(יסודות החידוש הזה המופיע אצל רבינו, נאמרו כבר על ידי רבו, הרב מקיקץ שלי, אולם הרב מעמיק ומרחיב את הדברים)

כרבנים רבים בני ג'רבא, גם רבינו היה עוסק בעניין הסמיכות שבין הפרשות. מהלך דרשני, המוציא תובנות ועומקים מתוך נקודת ההשקה שבין הפרשיות. רבינו לומד מהסמיכות את עומק טענת יעקב אל מול עשו:

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. ראיתי למורנו הרב ז'"ל (בספר הקדוש מדרשו של שם) שפירש סמיכות הפרשה, ע"פ מה שכתב הרב כלי יקר, דכוונת יעקב אבינו במה שאמר "עם לבן גרתי - ותרי"ג מצות שמרתי", היינו אף על פי שתרי"ג מצות שמרתי,...עם כל זה "עם לבן גרתי", לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר  (צירי)

הכלי יקר כותב שיעקב מנסה לקרר את כעסו של עשו, בטענה שהברכה לא התקיימה. הוא לא נהיה אדם חשוב, אלא נשאר דייר עראי חסר קרקע. יעקב אבינו מוסיף הסבר לכך שהברכה כביכול לא נתקיימה:

ועל כרחך צריך לומר, דכיון דכל כוונת אבי היא לברך אותך, אם כן הכל תלוי במחשבה, ואין הברכות מועילות לי כלום. ולכן אחר שכתב "ויפגעו בו מלאכי אלהים", דהצדיקים עדיפי ויכולים להשתמש במלאכים, יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה ומחשבה כמעשה.

יצחק אבינו רצה במחשבתו לברך אותך!! ואם תאמר שהעיקר הוא הת'כלס, ולא המחשבה, אוכיח לך אחרת: מחשבת בריאת עם ישראל קדמה למעשה בראשית. למעשה נבראו המלאכים קודם, ביום השני לבריאה. למרות זאת, יעקב יכול לצוות על המלאכים, כפי שראינו בסוף פרשה קודמת. מכאן שמעלת צדיקי ישראל הקודמים במחשבה, גבוהה משל המלאכים שנבראו לפני האדם, בפועל.

אם כן מצא תשובה להוכיח לעשו שאין לשנוא אותו על הברכות ...עיין שם.

מכיון שהתורה הניחה ברקע לסיפור את המתח בין המחשבה והמעשה, רבינו ממשיך את הקו הלאה, אולם הופך את הקערה על פיה: אין כאן טענות המבקשות רחמים, ומקטינות את ההצלחות, אלא טענות לנכונות ואמת, ואף הצדקה מוסרית ללקיחת הבכורה והברכה:

ולענ''ד נראה לפי זה לפרש באופן אחר, במה שכתבו המפרשים ז"ל "תרי''ג מצות שמרתי", היינו אפילו דאיכא (=שיש) כמה מצות שלא זכיתי לקיימן בפועל, כמו כיבוד אב ואם, או ישיבת ארץ ישראל, אבל מ"מ "שמרתי", היינו הייתי מצפה ומחכה מתי יבואו לידי לקיימם...ומחשבה כמעשה,...

חז"ל מספרים כי יעקב אבינו אומר לעשו שהוא הקפיד על קיום המצוות בחרן. הא כיצד? והלא היו מצוות שבהכרח לא קיים? אלא שהוא "שמר", ציפה מתי יבוא לידו ויקיים. אם כן, כל המצוות קויימו בכוחה של המחשבה.

וא''כ זהו שאמר "וישלח יעקב מלאכים לפניו",...משום דנשמת ישראל קדמה במחשבה, והמחשבה יש לה ערך גדול, אם כן, מזה יש ללמוד כי "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", גם כי לא קיימתי אותם בפועל.

הרב אלטר מחבר את המלאכים של פרשתנו, לרעיון הנ"ל: מעלת ישראל על המלאכים, הבאה מעליונותה של המחשבה, מאפשרת ליעקב לתת הוראות למלאכים. אם כך, הדבר מעיד כי אכן יעקב קיים את המצוות כפי יכולתו, בכוחה של מחשבה. המידע חשוב ביותר, כי אם יתברר שיעקב אבינו ויתר על המצוות, הרי שלעשו תינתן הרשות לפגוע בו.

ממילא, לפי היסוד הזה, אנו מבינים כי יעקב מצדיק את מעשיו לפני אחיו, וטוען כי הכל מגיע לו בדין:

אי נמי (=או גם) יש לפרש, דנתכוון בזה יעקב לומר, שאין לו לשנוא אותו על שלקח ממנו הברכות וגם הבכורה, שהרי מצד המחשבה, הבכורה שייכת לו דמחשבתו של יצחק היתה ביעקב תחילה שנולד מטיפה ראשונה כמ"ש בזוהר הקדוש...וא"כ מהמלאכים ששלח יעקב, משמע דהמחשבה היא עיקר ולכן תדע לך כי "עם לבן גרתי, ויהי ,,לי" שור וחמור", כל מה שנתברכתי והצלחתי ע"י הברכות, הם שייכים לי ואינם גזל אצלי, כי אני הבכור לפי המחשבה, ולי ראויים הברכות, ולא לך...

לפי חידושו של רבינו, יעקב אבינו לא מגיע מתוך התרפסות לאחיו, אלא מתוך עמדת כח מוסרית ואיתנה.

יהי רצון שיזכנו ה' לעמוד על האמת הלאומית שלנו בעוז וגאון.

הובטחת? תקבל!

 הובטחת – תקבל! / לפרשת וישלח / מתורת ר' רחמים חי חויתא זצוק"ל

עם הקרבה לארץ, מתגבר המתח בליבו של יעקב אבינו ע"ה (ל"ב,ח'):

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ.

חז"ל תוהים לפשר התנהגותו של יעקב אבינו: מה יש לו לפחד? והלא יש לו הבטחה מפורשת מהקב"ה (כ"ח,ט"ו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וכו'

חז"ל עונים כך, ומביאם מוהרח"ך (=מורנו הרב רחמים חויתא כהן) במנחת כהן:

יש לדקדק למה נתיירא יעקב אחר שהקב"ה הבטיחו שוב לארצך. ורז"ל אמרו שנתיירא שמא יגרום החטא.

התלמוד עונה על כך שיעקב מפחד מהחטא, שמא הוא אינו ראוי  יותר לשמירה, חלילה. אבל... במה חטא יעקב אבינו?

 ויש להבין מהו החטא שהיה לו אז אחרי ההבטחה. ואפשר לומר שהיה חש שמא יש לו חטא במה ששלח לו מלאכים והראה לו שהוא נכנע לפניו וקרא אותו "אדוני" ולעצמו קורא "עבד" שזה מורה ח"ו כאילו אינו סומך על הבטחתו יתברך, וחטא זה גרם שבא עשו לקראתו וארבע מאות איש עמו, דישן היה ועורר אותו לבא עליו.

החטא הוא בכניעה לעשו בניגוד למצופה! עצם זה שיעקב שולח לו תשורות, ומדבר בלשון הכנעה מול עשו, הוא עצמו מראה שאינו סומך על הבטחתו של הקב"ה. ולפי זה מחודש, שהחטא רמוז בפסוקים עצמם:

 וזהו "ויירא יעקב מאד" מפחדו של עשו, "ויצר לו" על מה ששלח לו מלאכים ונכנע לפניו שבזה עורר אותו לבא עליו למלחמה.

יעקב אבינו שומע את דברי המלאכים, ומבין שהוא שגה בדבר.

ואפשר שזו כוונת הכתוב "באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך" וגו', דבשעה שבאנו אליו היה בסוג "אחיך" שלא היה בדעתו לבא ולהלחם עמך מפני שהיה ירא אולי לא יוכל להתגרות בך, אבל כשאמרנו לו "כה אמר עבדך יעקב", שהרגיש שאתה מראה לו הכנעה בעצמך אליו נהפך לבו לרעה, שכן דרך הרשעים שכאשר ירגישו במי שהוא נכנע לפניהם יותר יקשה לבם להרע לו, וזהו בתחילה "אל אחיך" ושוב "אל עשו" בצלם ודמות עשו הרשע שנתחזק לבו ובא לקראתך וארבע מאות איש עמו.

המלאכים עצמם, המספרים את הדבר שהם ראו, רומזים את הביקורת הנ"ל בדבריהם: בתחילה כשבאנו אליו, ראינו שהוא "אחיך", מתנהג כאח שאינו רוצה להתעמת עם אחיו, אולם כעת הוא כבר עשו, מתכונן לנהוג באלימות כמידתו.

חטא זה עצמו רמוז גם בתפילת יעקב אבינו:

 וזהו שאמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", דהיינו מתחילה קודם ששלחתי לו היה בסוג "אחי" שלא היה בדעתו להרע לי, ושוב נהפך להיות בסוג "עשו" הידוע ברשעו ע"י ששלחתי לו דברי הכנעה, וזה גרם "כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני", שאני חושש שהחטא הזה שלא סמכתי על הבטחתו יתברך, הוא הגורם שבא עלי למלחמה, שהרי אתה אמרת "היטב איטיב עמך" וגו', ומה לי לשלוח לו לעורר אותו משינתו לבא עלי, ולכן אני מתפלל "הצילני נא".

אנא ה' הצל אותי מיד מי שאמור היה להיות אחי, ועשיתיו עשו! ובזה טעיתי, שהרי אתה אמרת שתיטיב לי, ואני ניסיתי לחפש דרכי פעולה המבטאות חוסר אמונה! אני מודה בדבר, ומתחנן – הצילני!

נלמד נא מכאן את החשיבות של חיזוק בדברי הנביאים, שביטאו את דבר ה' על גאולתנו ופדות נפשנו, ומתוך כך נפעל, מתוך אמונה ולא מתוך התחכמות.

 

שבת שלום

רועי

ממה פחד יעקב אבינו?

ממה פחד יעקב אבינו? / לפרשת וישלח / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

יעקב אבינו שומע על בואו של עשו, ותגובתו (בראשית פרק לב פסוק ח):

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ !

כמובן שדבר זה מעלה מיד שאלה: אתה מפחד? ממה? הרי יש לך תעודת ביטוח (בראשית פרק כח, טו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

הקב"ה הבטיח לו לשומרו מכל דבר ועניין, ומכל נזק! ומה יש לו לירא מאחיו?

רש"י ענה את התשובה הבאה:

ויירא - שמא יהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים:

בפשט דברי רש"י, הפחד הוא ממוות, או שלו, או של עשו.

הדבר הזה קשה מבחינה מוסרית: ממה יש לפחד בבואך לפגוע בעשו? והלא הוא אינו מבקש את טובתך, ואף עלול להרגך! כך מביא מוהרמ"ך את שאלת הרא"ם (ר' אליעזר מזרחי, מגדולי מפרשי רש"י):

והנה רש”י ז”ל ... ועל זה הקשה השע”ר בשם הרא"ם ז”ל דהא (=שהרי) הבא להרגו השכם להורגו!

מה יש לחשוש מהריגת עשו? יש חוק מוסרי ביותר, שאדם הנמצא בסיכון מאדם אחר, אינו צריך להמתין ולהפגע, אלא להכות במכה הפוטנציאלי, ואף להורגו! ומתרץ:

 ולענ"ד נראה לומר על פי מה שכתב רש”י ז”ל לעיל בפרשת תולדות ד"ה גם שניכם, "רוח הקודש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו", ע”כ. ולכן יעקב אע”ה פחד על עצמן וכאשר יהרוג עשו בו ביום ימות גם הוא.

כלומר: הפחד על הריגת עשו אינו מהמעשה המוסרי, אלא ממותו שלו, שעלול להגרם עקב מותו של עשו, מכוחה של אותה נבואה של רבקה.

לאחר מכן הרב מביא הסבר נוסף על דרך הרמז, ומציע כיוון מעניין:

א”נ יש לפרש על פי מה שכתב השע”ר בפסוק "הצילני נא" כי עשו נתגלגל בהמן, ויעקב נתגלגל במרדכי, ולזה אמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" שלא להרוג אותי עכשיו, וגם "פן יבוא והכני אם על בנים" לעתיד, בגזירת המן, עד כאן דבריו. והוא שאומר רש"י "וירא" שמא ייהרג עכשיו, "ויצר לו" שמא יהרוג את אחרים, רצונו לומר, אפילו לא יהרוג את יעקב עכשיו, יהרוג לעתיד את אחרים אלו אומת ישראל בעזרת המן, ועל זה התפלל לה'.

בעלי הסוד מזהים מאבקים הנמשכים לאורך ההיסטוריה. יעקב ועשו הם גרעינים אידיאולוגיים, שיפשטו צורה וילבשו צורה. מעבר להיותו של מרדכי היהודי צאצא של יעקב, ולהיותו של המן צאצא של עשו, יש כאן גם זהות במאבק. עשו דרך המן רוצה להשמיד את יעקב דרך מרדכי. יעקב הרואה זאת ברוח קדשו, מזהה את הסכנה שבנפילתו שלו, שעלולה היא עצמה לגרור נפילה עתידית בגזירות המן ח"ו. לכן הוא מבקש שלא יהרוג הוא את אחרים, כלומר: עשו את דור מרדכי.

רש"י הנ"ל הביא ללא מעט טעויות בשאלת הצדק והיושר במלחמה, כאילו המחסל את הרשעים צריך לדאוג ממשהו. מוהרמ"ך מיישב דעתנו, שאין בכך כל פגם, ופחדו של יעקב ניתן להבנה בצורות אחרות, שכל כולן הן דאגה לעתיד האומה הישראלית.

 

מחשבה קדמה!

 מחשבה קדמה! / לפרשת וישלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

המפגש עם עשו, גורם ליעקב להתכונן למפגש בשלושה אופנים: תפילה, דורון ומלחמה.

אולם, מאיזו עמדה נפשית ניגש יעקב אבינו למפגש? האם מתוך עמדה של עוצמה, או מתוך עמדת כניעה זמנית? רבינו מוצא כיוון לדבר, מתוך סמיכות הפרשיות: הקשר בין סוף פרשת ויצא לתחילת פרשתנו (חלק א, אות א):

סמיכות הפרשה: "ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' - וישלח יעקב וגוּ' עם לבן גרתי" וגו' (לב, ד-ה(
יש לפרש על פי מה שכתב הרב כלי יקר ז"ל, דכוונת יעקב אבינו ע"ה שאמר "עם לבן גרתי" - ותרי"ג מצוות שמרתי, דהיינו אף על פי שתרי"ג מצוות שמרתי ואין בכאן "והיה כאשר תריד", עם כל זה "עם לבן גרתי" - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר (צירף שני הפירושים שפירוש רש"י ז"ל)

הכלי יקר מסביר את דברי יעקב לעשו כך: מצד אחד, שמרתי על כל המצוות, ואין לך שום פתח לפגוע בי. יצחק ברך את עשו, שאם יעברו על המצוות, אפילו אם יוסיפו, תהא ח"ו לעשו יכולת לפרוק מעליו את מנהיגותו של יעקב. זה – לא קרה.

יחד עם זאת, מרגיע יעקב את עשו שאין לו לכעוס עליו, שכן ברכתו של יצחק ליעקב גם היא לא התקיימה. הוא עדיין מתנהל כגר, ולא כבעל שררה ומעמד.

מה רצה יעקב לומר בזה? ממשיך הכלי יקר:

על כרחך לומר דכיון דכל כוונת אבי לברך עשו, אין עושים הברכות שום רושם בי, דהכל תלוי במחשבה, יעויין שם.

ההתנהלות כגר, היא הראיה שברכת יצחק לא התקיימה. ומדוע? כי בברכה היה פער בין המעשה למחשבה: במחשבה, ברך יצחק את עשו, למרות שלמעשה הוא ברך את יעקב. לכן עשו, הרגע. העיקר הוא המחשבה.

איך עשו אמור להבין את זה? מוסיף הרב נדבך:

ומעתה זהו כוונת הסמיכות "ויפגעו בו מלאכי אלהים" וגו' -דהצדיקים עדיפי, ויכולים להשתמש במלאכים. יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה [בראשית רבה א, ד] ומחשבה כמעשה, ומזה מצא כדי גאולתו להשיב לעשו דאין לך לשנוא אותי על הברכות, דלא יועילו בי מידי, כיון דכל מחשבת יצחק אבינו ע"ה לברך עשו וכנזכר לעיל. ודו"ק.

עשו פוגש מלאכים. מנין הם? לשם מה הגיעו? כשהם אומרים שהם שליחי יעקב אחיו, עשו בתחילה לא קולט, כיצד ייתכן שאדם שולט במלאך? והרי מלאך קדם בבריאתו לפני האדם. מלאכים ביום שני ואדם ביום ששי. מבין עשו שהסיבה היא שמעלתו יעקב גדולה משלהם. מחשבת בריאת ישראל קדמה למעשה בריאת המלאכים. אם כן – מעלת המחשבה גבוהה ממעלת המעשה.

כך גם בעניינה של ברכת יצחק לעשו: אמנם המעשה של הברכה היה עם יעקב, אך מחשבת יצחק – שהיא הגבוהה יותר – היתה עם עשו, וממילא אין לו להקפיד על יעקב כלל.

 

המן - אוכל שמאפשר ניסיונות

המן – האוכל שמאפשר את הניסיון / לפרשת בשלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל לאחר החוויה המרוממת של שירת הים, המציינת את טביעת המצרים וא...