מסע פנימה...

מסע פנימה / לפרשת מסעי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ידוע בספרים הקדושים, כי תיאור מסעי בני ישראל, פירוט 42 הנקודות בהן חנו, אינו פרט היסטורי בלבד. המסעות הינן מעין תבנית של חיי עם ישראל, כפרטים וככלל. רמז למסעות אותם עוברים אנשים ואותם עובר העם במשך שנות קיומו.

רבינו הרב אלטר, מוצא רמזים על דרך המוסר בכמה משמות המקומות בהם עברו ישראל: קברות התאוה וחצרות:

ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות. נראה לפרש על פי מה דאיתא באבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ואם כן זהו שאמר "ויסעו מקברות התאוה", זאת אומרת שהסיעו עצמם מן מדת התאוה, אז "ויחנו בחצרות", דהיינו בעולם הזה הנקראת חצר שהם מתקיימים בעולם הזה.

ישנן מידות רעות הפוגעות באדם ומביאות אותו עד מוות ממש ח"ו. הן מפורטות בפרקי אבות: אדם המקנא במה שיש לחברו, אדם שחי סביב תאוותיו ומשועבד להן, ואדם העסוק כל הזמן במעמדו ובאופן בו הבריות תופסות אותו. התורה רומזת בהקשר שלנו את היציאה מהתאווה ("קברות! התאוה"), כמי שמביאה להשאר ב"חצר", כלומר: עולם הזה.

כיוון נוסף:

אי נמי על פי מה שכתבו רז''ל "עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לפיך, התפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיך",

חז"ל רואים בשיעבוד לאכילה מחסום בהתקדמות הרוחנית של האדם. גם אם האוכל כשר למהדרין! הדרך ללימוד תורה לא נעצרת רק בהגברת הלימוד, אלא גם בהסרת החסמים, הפסקת ההימשכות אחרי האוכל.

וזה שאמר "ויסעו מקברות התאוה", קודם כל צריך שיסיעו עצמן מן התאוות של העולם הזה, ואחר כך "ויחנו בחצרות", היינו ללמוד בתורה, על דרך הכתוב "כי טוב יום לי בחצריך"...

אדם המסיע עצמו מלהיות תקוע בשבי תאוותיו, פותח לעצמו דרך רחבה להשיג עליה בתורה. כשהלב תפוס באהבת האוכל, אין בו מקום לאהבת תורה. הסרת המחסום הזה, הנסיעה מהמקום הנפשי הזה משחררת מהרגלים ודפוסים, שיוצרים כבדות בדרך להעמקה פנימה.

ויהי רצון שנזכה להיות בני חורין, ובעלי שליטה על חיינו.

לכל איש יש שם, גם לבלעם...

לכל איש יש שם, גם לבלעם... / לפרשת בלק / אור החיים הקדוש

נאומי בלעם מלאי הוד, חיצוניותם נוטפת הערצה, אך תוכם רצוף מחשבות הפוכות בתכלית. 

מעבר לתוכן הברכות, יש לשים לב גם לפתיחות ולהקדמות של הנאומים. בנאום האחד שלפני האחרון, אומר בלעם (במדבר פרק כד, ג-ד):

(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: (ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: 

מה העניין לתאר את עצמו, את אביו, את מצבו הגופני, ואת מעלתו?

השבוע ביום ה' צויין יום ההילולא של רבנו אור החיים הקדוש, ר' חיים בן עטר, שכמעט כל שבוע אנו נהנים מעומק ראייתו וחדשנות פרושיו. גם השבוע נמשיך בקו מחשבתו, וכך הוא כותב:

עוד ירצה בהעיר למה אמר ג' פעמים נאום ולא הספיק באחת. אכן לפי שיש בבלעם ג' הדרגות מכוחות הנעלם. א' כח שבא בבריאתו אשר פעל בו המוליד. ב' אשר קנה בכח מעשיו כי האדם ימשוך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו. ג' אשר הקנהו ה' לסיבה ידועה להיות נביא לגוים כדי שלא יתרעמו האומות כאמור בדבריהם ז"ל (מדרש רבה ריש פ' זו), ונתכוון בלעם לומר דבריו בהסכמת כוחותיו יחד.

בלעם מציין 3 צירים מרכזיים בבניין אישיותו:

א. אביו: האדם ביסודו מבסס את אישיותו על מה שרכש ממשפחתו. כך גם אנו , מדי תפילה, פותחים בפניה לקב"ה קודם כל דרך הצינור המשפחתי, "אלוקינו ואלוקי אבותינו (הביולוגיים, ורק אחר כך) אלוקי אברהם" וכו'.

ב. הוא עצמו: כמובן, מה שאדם רוכש וקונה בקנייני נפשו, הוא שלו וחלק ממנו.

ג. המשימות שהקב"ה הטיל עליו: כאן יש נקודת מבט מחודשת ומרתקת: השיפוט שלנו כלפי האדם היא פעמים רבות לפי מה שנראה שמגיע לו, אולם אנו רואים מבלעם שישנן מתנות או משימות שהאדם לא מקבל מכח מעשיו , אלא מכח התפקיד שהקב"ה מטיל עליו. אדם יכול למשל להיות עשיר, לא כי הוא צדיק גדול, או מוצלח באופן מיוחד, אלא בגלל שהוא אמור לייצג התמודדות של אדם עובד ה' מתוך עושר. הוא הדין לגבי בעל ייסורים, בעל מעמד וכו'

כל אחד מאיתנו צריך לאבחן את תפקידו האלוקי, ולשם מה בא, ומתוך כך לפעול נכון ומדוייק יותר במהלך חייו.

 

ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה'

 ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה' / לפרשת קדושים / משך חכמה

יסוד כל התורה כולה. 

לא פחות מזה.

"ואהבת לרעך כמוך". היכולת לצאת מהאגו, מהשטחיות, מהדאגה לעצמי, ולהסיט את המבט המתבונן, האוהב והדואג אל עבר הזולת, יש בו לרומם את האדם גם אל עבר בירור תיאולוגי, ורדיפת דעת ורצון ה'. הרי כאן וכאן אני יוצא מהבועה שלי, ומתעדף את האחר: רעי ואלוקי.

אמנם יש כאן מסר אמוני יסודי לא פחות, כפי שמלמדנו המשך חכמה. 

האדם מעיד על בוראו, על ידי דמיון תכונותיו; האדם בעל בחירה לעשות כרצונו, ובזה מעיד על הבורא שפועל מדעתו ללא כל הכרח, וכדבריו (ויקרא פרק יט):

אמנם יש עוד במין האדם ביחוד ענין מורה על שלמות הבורא יתברך, אשר הבריאה ממנו אינה בחיוב כמו הצל מן האדם, רק שברא בבחירתו וברצונו המוחלט. והוא מה שמצאנו ענין הבחירה במין האדם, שתלוי כל מעשיו ברצונו החופשי והבלתי תלוי בזולתו, אשר זה אין בשום נברא. 

מעלה זו נמצאת בכל אדם באשר הוא אדם, 

ועל זה אמרו (אבות ג, יד) חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם א - להים עשה את האדם", שזה הבחירה הוא רק בא - להים. 

אמנם בישראל מתגלה משהו עליון יותר: ההשגחה הפרטית שביכולתו של בורא עולם: 

אולם על השגחת השם יתברך בכל פרט ומפעל ומצעד, ולבעל הבחירה ישלם על כל פרט ופרט ...על זה מורה מין הישראלי: 

אחד, מצד שקיבלו גלוי הארת אלקות עליהם בהר סיני לעיני כל במחזה נבואית, ...

 ואחד, מצד השגחה הדבוקה בכל מצעדינו באומה זו מאבותינו, 

שתי דרכים של השגחה אישית ופרטית מתגלות כאן: האחת דרך מתן תורה, והשניה דרך ההיסתוריה: מהאבות, דרך העם המפוזר בגלות, אולם מצליח לשמור על ייחודיות, ולא פחות חשוב מכך - על חיוניות:

ויותר לפלא מה שבגירושים הרבים נתקיים, כי אם המה נגרשים ממקומם, אז המה כנס שנעשה במקדש - (עשן המערכה) שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו ...כן הוא בישראל בגולה, דאם כי נגרשים המה לאמריקה וכו' בכל זאת איבדורי לא מיבדר (=להתפזר - אינם מתפזרים) , ובכל מקום בואם המה מתאחדים ונעשים קהילות ואגודות לתורה ולעבודה, בריבוי צדקות ומעשים טובים...וזה מורה על ההשגחה הפרטית על ישראל, שהשכינה שוכן תוך בני ישראל. 

עם ישראל עומדים לנס ופלא בעיני כל העמים. דורות על גבי דורות של תנועה ממקום למקום, מעיר לעיר ומארץ לארץ, ועדיין שומרים על זהותם בצורה מעוררת התפעלות. אין זאת כי אם יש על האומה השגחה פרטית. אם כן - מובן איך דרך "רעך" האנושי והיהודי מגיעים ל להבנה ב"אני ה'":

וכוח הבחירה שבאדם מורה שאני עשיתי מרצון עצמי ולא נתהוה בחיוב ממני. וההשגחה שבך והארת נבואה אלקית שעליך, שכל זה מורה ש"אני ה'", שזה שם הוי"ה...

וכמה ראויים דבריו של חכם גדול זה, שראה וצפה מה טוב יהיה בשלב בו גילוי ההשגחה תעלה קומה, בזמן שבו עם ישראל יתחיל לחיות חיי מנוחה, ואז תתגלה אותה השגחה פרטית בשלמות:

אשר אם ירווח להם מעט יתנשאו ראש על כל העמים ויתקנאו בהם כל הגויים...

וחכם עדיף מנביא.

 

עצמאות שמח

 

וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו...

"וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו" / לפרשת נח / המשך חכמה

נוח מזוהה בתחילת פרשתנו כ"צדיק" וכ"תמים". מה כלול בתארים אלה? מסביר רש"י על מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א:

תמים בדרכיו - עניו ושפל רוח.

צדיק במעשיו - בלא חמס. 

2 המידות הבולטות בו היו ענווה, שיפלות, וקבלת כל סיטואציה אשר לפניו מתוך ענווה, ובניגוד לאנשי דורו הצדיקות שלו באה לידי ביטוי בהתרחקותו מהגזל. 

אולם, בהמשך הפרשה הקב"ה פונה לנוח רק בתואר "צדיק", ואילו "תמים" לא אמר. מדוע? ידועים דברי חז"ל שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, אולם המשך חכמה לומד מכאן יסוד חשוב על חירות האדם בבחירת כיווני חייו: (משך חכמה בראשית פרק ז):

כי אותך ראיתי צדיק (לפני בדור הזה). עיקר הנסיון של כל הנבראים היה ההסתפקות, וקבלת מרות מנח ובניו. כן נסיון של נח היה העמל והסבלנות לכלכל כל מינים שונים לפי כלכלתם, ולעשות רצונם....ולסבול טרדתם, מה שלא ישוער בשכל. ו"תמים", פירשו בגמרא (עבודה זרה ו, א) "תמים" - תמים בדרכיו, הוא עניו וסבלן [רש"י]. 

התיבה היתה חדר אתגר לכל הנוכחים: לחיות בהסתפקות במועט, ולנוח להכיל את כל הרגלי האכילה וההתנהגות של כל בעלי החיים. כל המידות האלה אל נוח כלולות במילה "תמים", כאמור לעיל. 

לכן ידיעת השם יתברך אינו מכריח הבחירה, וידיעת הנבראים מכריח, לכן אם גילה הדבר לנח שהוא "תמים", הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה וענותנותו. לכן לא גילה השם יתברך אליו ונשאר על זה בבחירתו, חפשי מההכרח, ולכך גדלה מעלתו...

אם ה' היה אומר לנוח שהוא תמים, דהיינו סבלן, נוח היה מרגיש מחוייב יותר להתנהג כך כלפי החיות, שהרי אם ה' אמר - הוא ודאי יודע. אולם אז, לא נח היה זה שבוחר בהתנהגות זו , אלא ההכרח, ההכרה החיצונית, היו מכתיבים לו דרך. 

ואולי בעצם זו גם אחת מהתובנות של הנחית חז"ל לומר מעט שבחו של אדם בפניו: אם אתה משבח, אתה גם מגדיר, ואז האדם מרגיש מחוייב לפעול כפי הציפיה החברתית המשפחתית, וזה מקטין לו את הרצון, ומצמצם את מרחבי הבחירה, ומתוך כך מקטין את השכר, וגם את העמקת המידה בנפש (אני עושה את זה כי מצפים ממני -שטחי חיצוני - ולא כי אני מאמין בזה ורוצה בזה - נובע מתוכי ומחזק את מגמת הטוב שבי).

יהי רצון שנדע להכיר את עצמנו בעצמנו, ולפעול תמיד מתוך עומק הכרת הטוב שבנו ובעולם.