עבודת ה' בהעלם ובהצנעה - מכפלת כח רוחנית!

 

בס"ד

עבודת ה' בהעלם ובהצנעה – מכפלת כח רוחנית! / לפרשת נח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשתנו פותחת בתיאור דמותו של נח (ו, ט):

אלה תולדת נח נח איש צדק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח.

רבינו עומד על כמה דיוקים בלשון הפסוק:

...יש לדייק אומרו "בדורותיו" שהוא מיותר, וגם היה לו לומר "בדורו", וגם אומרו "את האלהים התהלך נח" מיותר לגמרי אחרי אומרו כבר "איש צדיק תמים".

3 שאלות שואל רבינו: א. אם נח הוא צדיק – מדוע יש לקשר זאת לעניין הדור שבו הוא חי? ב. מדוע ריבתה התורה "דורות" הרבה? היה די לדבר על דורו-דור אחד. ג. המשמעות הפשוטה של "צדיק" היא הליכה בדרכי ה', אם כן המילים "את האלוהים התהלך נח" – נראות מיותרות.

רבינו לומד מכאן כי התורה מחדדת ומסבירה לנו את מהות עבודתו וצידקותו של נוח. אין כל הצדיקים שווים. אין עבודתם הרוחנית של כולם זהה. כדי להבין מדוע זכה נוח ליחס מיוחד מהקב"ה – ישנו תיאור של דרכים נעלות יותר של צדיקות:

ויתכן כי הנה נודע כי בן אדם תולעה חליפות וצבא עמו (על פי איוב י, יז – מצבי האדם משתנים בחיים. ר.כ) כי יזדמן שבנערותו יהיה צדיק וסופו לעת זקנה יתהפך לרשע...ולזה בא הכתוב לספר בשבח נח כי היה צדיק תמים בדורות שלו ר"ל בכל הזמנים שעברו עליו אם בדור הילדות והשחרות ואם בדור הזקנה היה צדיק מתחלתו ועד סופו.

תכונה ראשונה: עקביות. הצדיקות של נוח מחזיקה מעמד לאורך מאות שנות חייו, בין בצעירותו ובין בשלבים המאוחרים יותר. "דורותיו" משמעו תקופות חייו. כאילו הוא עצמו עבר מדור לדור.

תכונה חשובה נוספת:

אך בהיות כי יקרה איש צדיק בגלוי לעיני העם למען יכבד בעיני בני עמו ויש צדיק ממנו שעושה מעשיו הטובים בסתר שאין מכיר במעשיו רק המקום, לזה אמר "את האלהים התהלך נח", שכל מעשיו תומתו וצדקתו היתה נעלמת מבני אדם ולא היה מכיר בו רק האלהים

צדקתו היתה בצניעות, מה שמוכיח שהיא לשם שמים, ולא כדי לקבל כבוד מהבריות. לכן רק "את האלוקים" ולא עם אף אחד אחר "התהלך נוח". כמובן שאין הדבר אומר שהיה רע או אדיש לאחרים. נראה שכוונתו של הרב היא שלא ניכר היה כלפי חוץ שיש בו מעלות רוחניות ייחודיות.

והוא מאמרו יתברך אליו "בא אתה וכל ביתך אל התיבה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אשר תיבת "לפני" מיותרת. אך (=אלא) יאמר בוא אתה והנצל וגם כל בני ביתך ינצלו בזכותך, כי יש בכחך כח מספיק להציל גם אחרים בזכותך. וגודל הזכות הזה שיש לך הוא "כי אותך ראיתי צדיק" רק "לפני" בהעלם ובהסתר שאין מכיר בצדקתך רק לפני גלוי ולא לבני אדם ולכן יקרת בעיני מאד וגדלה מעלתך שיספיק זכותך גם להציל אחרים.

בכך אנו מרויחים הבנה בעוד מילה שנראית מיותרת, והיא המילה "לפני" המופיעה ביחס לצדיקותו של נוח. שהרי הדבר אינו ברור: אם נוח צדיק – די בכך כדי להצילו, ומה חידשה התורה במילה "לפני"? אלא שלאור חידושו של הרב הדברים ברורים. אם נוח היה צדיק "רגיל" – אולי הוא היה מציל את עצמו, אך לא היתה עומדת זכותו להציל אחרים. הכח שלו להציל את משפחתו, גרעין האנושות החדש, וכן את כל עולם החי, נבע רק מתוך עבודתו הרוחנית שבאה בצניעות, רק לשם שמים.

 

באהבתו אותה - כימים אחדים??

באהבתו אותה – כימים אחדים?? / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

כולנו מכירים את הנסיעות האלה, למקומות בילוי ונופש, שהילדים הקטנים דוחקים בנו שוב ושוב, "הגענו? מתי נגיע? זה כאן?". הציפיה והדריכות לדבר מה אהוב ורצוי, גורמים לנו לראות את הזמן של הדרך, כבלתי נגמר...

התורה מספרת על יעקב אבינו, העובד שבע שנים, בכדי לזכות לשאת את רחל אמנו (בראשית כט,כ):

 וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. 

לפי הקדמתנו, הפסוק לא ברור, וכפי מציג ר' כלפון את השאלה, מפי זקנו (=סבו), ר' משה הכהן (יד משה סי' מ"ד):

ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. הקשה מר זקני מהר”ם הכהן ז”ל, דאדרבא! באהבתו אותה, יום -  לשנה יחשב!

ותירץ, דהכוונה על עת הקבלה שקבל לעבוד שבע שנים נדמה לו כאלו קבל לעבוד רק ימים אחדים ע”ש.

מתרץ סבו של מוהרמ"ך, שהפסוק מדבר על נקודת הזמן של ההחלטה. יעקב אומר בליבו: בשביל אחת כמו רחל, שבע שנים זה כמו ימים אחדים. בקטנה. למעשה, העבודה באמת היתה כמו נצח בשבילו.

ר' כלפון עצמו, לא מקבל את הפירוש:

אך לשון הכתוב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, אין נראה כן ...

פירושו של סבו לא מתקבל בעיניו בשל כך שהוא מופיע בהקשר של העבודה בפועל, ולא בשלב המשא והמתן שבין יעקב ללבן. מסיבה זו הוא מציע 3 פרשנויות פשט אחרות. נתעכב על השלישית:

ועוד יש לומר כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לעבוד עבודה לימים אחדים, הוא ממלא חובתו באופן רצוי בלי ליאות וקוצר רוח, אך מי שנתחייב לעבוד עבודה לשנים רבות, מתחילה הוא ממלא חובתו ואחר כך הוא קץ מזה ועובד בקוצר רוח ובלתי מילוי החובה כראוי,

נוהג רגיל בעולם, שאדם העובד בפרוייקט קצר, עושה אותו מתוך התלהבות וזריזות. אולם בפרויקט ארוך טווח, אין הדבר כן: בתחילה נעשית העבודה בחשק ושמחה, אולם לאורך זמן, העבודה נעשית כדי לצאת ידי חובה. מטאטא חדש מטאטא טוב...אולם זו מידה לא טובה: אם אתה שכיר, עליך לעבוד בכל כוחותיך, באופן קבוע ויציב. זה יעקב אבינו:

אך מי שהוא ישר ונאמן ובעל שכל בריא, הוא ממלא חובתו, גם כי העבודה לשנים רבות, וגם העבודה היא קשה עד מאד. והודיענו הכתוב כי יעקב לרוב יושרו ואמונתו וזיכות שכלו עבד עבודה קשה כזו וארוכה לשבע שנים, והיה עושה כל זה כאלו היו ימים אחדים.

מחדש ר' משה: המילים "ויהיו בעיניו כימים אחדים", מתייחס למילים "ויעבוד יעקב ברחל", והמילים מתארות את גישתו למלאכה: כאילו זו עבודה לימים אחדים. עבודה עם חשק ורצון.

ולפי זה תיבות ,,באהבתו אותה” אדלעיל קאי (מתייחס למעלה, לעצם קבלת העבודה) שקבל ונתחייב והוציא הדבר לפועל באהבתו אותה. 

אך מה שאמר הכתוב שהיו כימים אחדים,הוא מצד שכלו הבריא יושרו ואמונתו.

ר' כלפון בפסוק זה – ובעוד פסוקים רבים בפרשתנו ובכלל – מוצא מסרים רבים של מידות ודרך ארץ, שעלינו ללמוד מאבותינו ואמותינו הקדושים. לא רק בהליכותינו עם הקב"ה, אלא גם, ואולי קודם לכל, ביחסים תקינים ומוסריים עם בני האדם.

 

ישרותו של השופט הבודד

 ישרותו של השופט הבודד / לפרשת שופטים / מתורת מורנו ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשת שופטים פותחת בהנחיות הנוגעות למערכת המשפט הישראלית על פי התורה. על חשיבות המשפט בראייתה של תורה, אין צורך להרחיב. כאן מובאות מספר הנחיות לדיינים. רבינו עומד על הפער הקיים בין מקומות בהם התורה פונה לשופטים ככלל, ויש מקומות בהם פונים אל השופטי הפרטי, הבודד.

מה הסיבה לכך? מסביר רבינו, שבשינוי זה רמוזות כמה הלכות הנוגעות לדיני דיינים:

(טז, יט) לא תטה משפט וגו'. ...בלשון יחיד, אף על גב דלעיל מיניה (למעלה ממנו, בפסוקים הקודמים) כתיב "ושפטו את העם וגו' ", בלשון רבים!

שבא לרמוז מ"ש רבינו הרמב"ם...שלא יטה הדיין אחרי דעת דיין אחר גדול ממנו או לדעת הרוב מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, דבזה הוא עובר על לאו ד"לא תענה על ריב לנטות"...ודאי גם בדיני ממונות נמי (=גם) אסור, דהוי מטה דין ושוטה רשע וגס רוח...

הפניה בלשון יחיד רומזת להלכה האוסרת על הדיין, לקבל באופן אוטומטי את פסיקת הרוב. עליו להכריע ולפסוק לפי דעתו, כי אם יפסוק לפי דעת הרוב, יש בכך עיוות הדין. אמנם, דעתו לא תתקבל למעשה, שכן ההכרעה היא על פי רוב, אולם מכיוון שלפי מה שאותו דיין, העמיק חקר ובירר, המסקנה שונה, עליו לומר דעתו.

אי נמי (=או גם, פירוש אחר) לא תטה משפט בלשון יחיד שלא ישתדל הדיין להטעות את חבירו כדי לקבל סברתו...

פירוש שני מדבר על הלכה אחרת: אם לא היה בית דין קבוע בעיר, הצדדים היו בוחרים את הדיינים. ההלכה אוסרת על דיין אחד מההרכב הזה, לגרום לחבירו טעויות ובלבולים, כדי להביא את הדיין השני לקבל את דעתו, ובכך לעוות דין. לכן הפניה כאן בפסוק היא לדיין הבודד.

אי נמי על דרך זה שלא יאמר היחיד לחבריו "קבלו דעתי"...ופירשו ה"ר יונה והרמב"ם דאיירי (=שמדובר) אפילו ביחיד מומחה...דלא תימא (=שלא תאמר) כיון דמן הדין הייתי יכול לדון יחידי, ומה שצרפתי אתכם אינו אלא משום ענוה וחסידות שבי ולכן קבלו דעתי אלא אפילו הכי (=כך) לא יאמר קבלו דעתי ע"ש....גם כתב הרב מדרש שמואל שם, דהמכריח את חבריו לקבל את דעתו הוא מתולדת הגאוה , ולכן סופי תיבות "ל'א תט'ה משפ'ט" גימטריה "גאוה".

פירוש שלישי: יש מושג הלכתי, והוא "יחיד מומחה", היכול לשפוט לבד (ולא חייב הרכב של 3 דיינים). מה יהיה אם צרפו אליו עוד שניים? אולי נאמר שהוא נשאר בכוחו, וינסה לכפות עמדותיו על האחרים? שהרי הוא יכול היה להסתדר בעצמו! אומרת התורה: "לא תטה" בלשון יחיד, לומר לאותו יחיד מומחה: אל תתגאה על עמיתיך. רבינו אף מוצא רמז בדרך הגימטריה לעניין זה.

התפקידים והתכונות הנדרשים ממנהיג

התפקידים והתכונות הנדרשים ממנהיג רוחני / לפרשת דברים / מתורת ר' משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

משה רבינו פותח בסיפור מאורעותיהם במדבר, ומדגיש כי עצם הנשיאה של העם היתה קשה מאד. הוא מציין את הקושי במילים הבאות (א, יב):

יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.

ישנו קושי לשאת לבד את ניהול העם. ומה הפתרון?

יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. 

צירוף אנשים נוספים, שיקחו חלק בניהול העם.

משה רבינו משתמש ב-3 ביטויים, לציון המטלות: טורח, משא וריב. מה נמצא בכל אחד מהם? ומדוע יש קושי מיוחד דווקא בשלושתם יחד? מסביר רבינו משה:

לכאורה נראה יוכפל הענין במלות שונות! ועוד קשה, מה התימא כשישא כל זה לבדו? ונראה לפרש על פי מה שידוע דכל עניני הציבור נחלקים לשלשה. א') חלקי ההוראה. להשים לכל שואל האסור דהמותר. ובכלל זה ללמד התלמידים תורה ודרכי ההוראה. ב') חלקי צרכי ציבור. הגשמיים והרוחניים שאין להם תובעים לנהלם בעניניהם הכלליים. ובכלל זה מה שהוא מצוי והווה, לחוות לשואל דעתו ועצתו. גם בעניניו הפרטיים שאין בהם הוראה ולימוד. ג') לדון בין אדם לחבירו התובע והנתבע, הן דיני ממונות, הן דיני נזקים וכיוצא.

שאלה ראשונה, כנ"ל: לכאורה יש כאן כפל העניין במילים שונות. שאלה נוספת: מה הקושי המיוחד בנשיאת כולם? כדי להבין זאת, מפרט רבינו את 3 התפקידים הנדרשים ממנהיג רוחני:

1. הוראת האסור והמותר, והוראת התורה לתלמידים. בהמשך יוסבר שזה "טורחכם".

2. צרכי הציבור: צרכים פיזיים וצרכים רוחניים. בכלל עניין זה, נתינת עצה לדורשים אותה. זה "משאכם".

3. מערכת משפטית להכריע בויכוחים ממוניים בין האנשים. זה כמובן "ריבכם".

זה ההבדל בין המילים, אבל, עדיין, מה הבעיה להכיל את שלושת התפקידים באיש אחד? רבינו יפרט את תכונות הנפש הנדרשות לכל אחת המשימות:

 והנה כל מעיין ישר יראה כי קיבוץ כל שלשה חלקים הנזכרים באיש אחד קשה מאד. אם מצד ההתנגדות במדות הנחוצים לכל חלק. כי חלקי ההוראה והלימוד לתלמידים דורשים מידה ממוצעת בין מדת האריכות אפיים והסתר היושר בלב, למדת הגבורה והגילוי. וחלקי צרכי ציבור יותר דורשים מדת האריכות אפים והסתרת היושר בלב לבל יעמדו המקלקלים נגדו. וחלקי הדין והמשפט דורשים מדת הגבורה ואומץ לב עם התגלות היושר וביאורו.

ללימוד תלמידים יש למצוא את המיצוע בין תכונת הסבלנות, לשאת כל תלמיד ממקומו, אך מצד שני "לנער" כשצריך. יתרה מזו, חינוך דורש לעיתים צורך להסתיר את מגמותיך, כדי לבנות בתלמיד קומות בצורה נכונה. אולי הרב מתכוון גם לכך, שחלק מהדידקטיקה, היא שימוש בשאלות מטעות, כדי לגרום לתלמידים לדייק ולתקן. אולם, מצד שני, על המחנך להיות איש אמת ויושר, ולגלות את טעמיו.

לייעוץ והדרכת הציבור, יש ללכת לקצה של הסבלנות. הנעת ציבור היא מהלך לטווח הארוך. עוד, שהנהלת ציבור דורשת לעיתים אסטרטגיות של שמירת תוכניות בסתר, כדי למנוע שיבוש והרס שלהן.

להדרכת משפט צדק, יש להיות קשים כארז, להתמודד עם כל דבר וכל אחד, ולהסביר מהי האמת שבסיפור, ומה האמת שבפסיקה ההלכתית.

להחזיק את כל אלה, תכונות הנוגדות זו את זו, זה אתגר אדיר.

ואם זה נחוץ לכל קהל ישראל, כל שכן קל וחומר בהיות הדברים הנזכרים בכללותם ופרטותם לכל כללות ישראל ששים ריבוא. ולזה מתמה משה רועה ישראל ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם", נגד חלקי ההוראה ולימוד התלמידים שצריכים טורח רב. "משאכם", נגד חלקי צרכי ציבור. "וריבכם", נגד חלקי הדין והמשפט. והיות אלו מכל ישראל, ואנכי לבדי הוא דבר קשה למאד, ולכן "הבו לכם אנשים חכמים" וגו' להקל המשא.

אם בקהילה מקומית זו או אחרת ישנן דרישות אלה, בודאי ובודאי האתגר עצום עד בלתי אפשרי לעם ישראל בכללותו, וזה מה שקורה למשה, המבקש סיוע של אנשים חכמים ונבונים, לסייעו בניהול העם.

 

מילה זו מילה, גם בעסקים!

מילה זו מילה, גם בעסקים / לפרשת מטות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המסורה, היתה כלי שבו נעזרו מוסרי העתקת התורה לדייק בכל מילה, תורת מילה וביטוי, וכן ניקוד. חכמים מצאו רמזים וקשרים בין הביטויים המקבילים שמביאה המסורה. ראש לכולם – ר' יעקב בן רבינו אשר, בעל "ארבעה טורים". גם חכמי ג'רבא היו מרבים למצוא קשרים בין מקורות שצויינו במסורה.

כותב רבינו:

לא יחל דברו. ג' במסורה: הכא (=כאן), ואידך (=והאחרים) 'יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם' (תהלים קלא,ג),  'יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד' (תהלים קל, ז).

נשים לב, שהמסורה מצאה קשר בין שתי מילים שצורתם זהה, אך מהותן שונה: אצלנו, "יחל" משמעו כמו "יחלל". בשני הפסוקים האחרים, המשמעות היא ציפייה, כמו "אוחילה לאל". המסורה משווה בכל זאת. מה הרמז?

נראה לפרש שהתכוין על מדת האמונה במשא ומתן, שהאדם צריך להיות משא ומתן שלו באמת ואמונה לא לשקר ולא להחליף דיבורו לא להשבע בשקר וכמעט שהכל תלוי בענין הדיבור,

רבינו מגלה כי ישנו רמז לכך, שהתורה מכוונת זרקור על דיבור אמת בעיקר בתחום שבין אדם לחברו, ובעיקר בעולם העסקים. ענייני דיבור רבים ישנם בתחום זה: מהצגת הסחורה , ההתחייבויות ההדדיות על גובה המחיר והתשלום, ויכוחים ודיונים משפטיים, ועוד. שם במיוחד חייב האדם להזהר ש"לא יחל דברו".

מאיפה מקבל אדם את הכח לשמור על יושרו?

והעיקר הוא להאמין שהכל תלוי בהשי"ת ולא בכח וגבר איש, ואז לא יבא לרמות אנשים במשאו ומתנו ורז''ל אמרו בשבת דקי"ט לא נחרבה ירושלים אלא על שחדלו ממנה אנשי אמונה וא''כ כדי לזכות לגאולה יש לנו להתחזק במדת האמת והאמונה.

אדם שמשליך יהבו על הקב"ה לחלוטין, אינו חושש מלדבר אמת תמיד. הוא חי בתודעה שהפרנסה באה מאת ה', והשקרים לא יועילו בטווח הארוך, וייתכן שאך לא בטווח הקצר. המחיר אינו רק פרטי. אחד מחטאי ירושלים ערב חורבנה, היה היעדרם של "אנשי אמנה", אנשים ישרים בדרכי משאם ומתנם. שניתן לסמוך על מילתם. בכיוון ההפוך אנו מסיקים, שעם התגברות היושר במסחר, נקרב את הגאולה.

איך כל זה רמוז במסורה? מפרט הרב:

וזהו שאומרת המסורה 'לא יחל דברו' שלא לחלל הדיבור שלו ולא יבא להחליף דיבור בכל מה שכרוך בדיבור במשא ומתן וזה על ידי 'יחל ישראל אל השם',  שידע שהכל תלוי בו יתברך, ו'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות', כלומר שהכל תלוי בי. ועל ידי זה 'יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות', שיחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.

כעת הקשר ברור: משא ומתן באמונה וביושר, נגרמים מאמונה בה', ומובילים לגאולה.

שנזכה במהרה בימינו אמן.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בו טל ז"ל

 

על שתי כתפיו לזיכרון - של מה?....

על שתי כתפיו לזיכרון – של מה? / לפרשת תצווה / משך חכמה

החושן - בגד יוקרתי ומופלא, בין שאר בגדי הכהן העשויים לכבוד ולתפארת. החושן היה תלוי באפוד - בכתפיו למעלה, ובחגורתו למטה. בגדים אלה קשורים זה לזה. עוד עניין המחבר ביניהם הוא סוג האבן: על הכתפיים היו אבני שוהם. שוהם זו אבנו של יוסף. מדוע דווקא על אבן זו נחרטו שמות בני ישראל?

מסביר ר' המשך חכמה שמות פרק כח:

(ט) ולקחת את שתי אבני שהם. הנה בשהם דחושן למטה יוסף רמז שישראל נקראים על שם יוסף, ...

עם ישראל קרוי על שמו של יוסף כולו, ולכן אך טבעי הוא שכאשר רוצים לכתוב את שמות השבטים כולם, סוג האבן של יוסף, היא המתאימה ביותר. אמנם, כאשר נתייחס גם למהותם של בגדים אלה ועניינם, הדברים יעמיקו יותר:

ודע דאפוד מכפר על עבודת כוכבים ...וחושן מכפר על הדינין. לכן "שהם" מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעאה בשכל, שזה גרם לעון עבודת כוכבים. "וישפה", שהוא גמר החושן, אבן האחרונה עליו, מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה, שזה גורם לעות הדין,

בגדי הכהן לא היו רק פסיביים, אלא גם אקטיביים: היתה בהם סגולת כפרה על חטאי ישראל. האפוד כיפר על חטא עבודה זרה להגן על כלל ישראל מהפורענות, ואילו החושן כיפר על חטאי בתי הדין, כגון: עיוות הדין. האפוד - היה הגימור שלו באבני שוהם, והסוף החושן היה הישפה, אבנו של בנימין.

החושן, הנחתם על ידי אבן הישפה של בנימין, תלוי על השהם. על בנימין , שזכה שהמקדש יהיה בחלקו נאמר "בין כתפיו שכן". החושן, המזוהה מבין השבטים יותר עם בנימין, תלוי בין הכתפיים, על אבני השהם.

מפה יסוד גדול: גאולתם של ישראל, השראת השכינה, תלוי בשתי מידות אלה: בהירות האמונה בה', וסילוק כל טעות ונידנוד מחשבה שאינה מדוייקת לה', וישרות משפטית, שאינה תלויה רק בבית הדין, אלא בכל סוחר וסוחר המקפיד על ישרות בעסקיו.

החיבור הזה רמוז בפסוק המפורסם, הנאמר בסוף התפילה מדי יום:

 וזה שסיים הכתוב (שם שם יג) "וכל בניך לימודי ה'" - שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך. ... וזה "שהם". "ורב שלום בניך" (שם שם) - שיסורו מהם העול והמרמה, שזה "ישפה", כדין וכדין ודו"ק היטב...