אלהים גדול!

בס"ד

אלהים גדול! / לפרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יוסף מגיע לאחד השיאים של חייו. הוא נהיה משנה לראש האימפריה הגדולה בזמנו. הוא מקבל יד חופשית לניהול המשק כראות עיניו, והוא יכול לממש חזון רוחני, עד כדי ציווי על מילת המצרים!

יחד עם זאת, פרעה מדגיש באופן ברור: לפירמידה - כמה אירוני... - יש רק קודקוד אחד (מא, מ):

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ

בסוף פרעה מעל כולם.

רבינו לומד מכך הדרכה מוסרית בסיסית וחשובה ביותר (אות ג):

אפשר לפרש שיש לו לאדם להיות תמיד מקיים הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

התורה מזהירה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ להזהר מגאווה שיכולה לנבוע מהצלחתם בכיבוש הארץ. יש לזכור כל העת כי מקור הכוחות הוא אך ורק בורא העולם.

ואפילו יהיה אדם עשיר גדול מופלא שאין כמוהו בעולם, ואפילו יהיה מלך גדול ומפורסם בעולם, ואפילו יהיה חכם גדול כשלמה בשעתו, אין לו להתגאות כלל, אלא תמיד יהיה מכיר מיעוט ערכו, שהוא רק כלי שימוש של ההשגחה העליונה, ואין לו דבר שהוא שלו ממש, וכמו שנאמר (דברי הימים א כט , יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

עושר מופלג ואף חכמה רבה ככל שתהיה - כולם הם מתנת ה'. כולם באים ברצונו יתברך. אם ה' חנן מאן דהו במתנות יקרות אלה, אין לו לייחס את ההצלחות לעצמו, אלא עליו לברר מהו התפקיד שה' הועיד לו בעולם, בהפקיד בידיו את כל השפע הזה.

יוסף, האיש המצליח, העולה באופן מטאורי בסולם המנהיגות המצרי מקבל את השיעור הזה מפיו של פרעה.

אומר רבינו: גם פרעה הוא כלי שרת בידי ה' יתברך, והוא בעצם שליח לומר ליוסף כי יזכור שמעל כולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וזהו רמז הפסוק "אתה תהיה על ביתי", אפילו אתה בן אדם תגיע להיות ממונה על בית המלכות, ואפילו "ועל פיך ישק כל עמי", בכל זאת תמיד תחשוב "רק הכס'א", גמטריא אלהים, "אגדל ממך" הוא שהגדיל אותך, ולא בכוחך כלל.

הכסא בגימטריה יוצא שמונים ושש, שהוא גימטריה של 'אלהים'! ה' שם בפיו של פרעה הרשע: זכור, יוסף, כי לא בכוחך ובזכותך אתה במעלה רמה זאת, אלא אך ורק כדי לקדם את רצונו של ה' בעולמו. אלהים יגדל ממך - הוא גידל אותך והוא זה שנתן לך את ההזדמנות לפעול כמשנה למלך.

מחשבה זו גם מצילה מגאווה, וגם ממקדת את יוסף לחתור לעבר יישום ייעודו של עם ישראל, לרדת למצרים, להיבנות כעם, ולהיוולד אל עבר הייעוד הגדול שלו.

  

מעלתו של יוסף - גם בעיתות משבר!

בס"ד

מעלת יוסף – גם בעיתות משבר / לפרשת מקץ / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרעה המוטרד מחלומותיו מופתע לשמוע את שר המשקים שלו פותח תיק לא נעים מהעבר, זה שבגינו הושלך לכלא. במסגרת הסיפור מציע שר המשקים לפרעה את פותר החלומות אותו פגשו שם בכלא (מא, ט-יג):

(ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם: (י) פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר ...(יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ: (יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר: (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:

פרעה המיואש מתעודד למשמע בשורה זו וקורא ליוסף מיד, וזה פותר את חלומותיו.

רבינו עומד על התיאור המוזר של יוסף בו משתמש שר המשקים. מה המשמעות של היותו נער (=עבד)? מה המשמעות של היותו עברי? וזה שהוא עבד לשר הטבחים?

והנה רז"ל דרשו אומרו נער עברי עבד וגר לגנאי

חז"ל דברו בגנותו של שר המשקים שגם כאשר הוא בא לשבח יהודי – הוא מקטין אותו ככל יכולתו. לרבינו כיוון אחר. שר המשקים מאדיר ומהלל את הבחור היהודי הזה...

ואני ההדיוט דורשו לשבח כי כיוון בזה להגדיל מעלת ושבח יוסף שגם בהיותו נער צעיר לימים אשר לא תמצא חכמה רק בישישים ולא בצעירי ימים, ועם כל זה הוא קולע אל השערה ולא יחטיא בפתרון החלום.

מעלה ראשונה: היותו חכם באופן מיוחד על אף גילו הצעיר. חכמה כזו, בהירה ומדוייקת מפעימה את ליבו של השר.

וגם שהוא עברי וארץ מולדתו היא ארץ העברים וגלה חוץ למקומו ובא הנה ע"פ מקרה שקרה לו, וטבע הגלות יחייב טמטום הלב והשכל, וכמו שענו חכמי ישראל לאחשוורוש, עת דרש מהם משפט ושתי, השיבוהו דבר, כי מיום שגלינו מארצנו לא עמד טעמנו בנו ואבדה חכמתינו. לך אל עמון ומואב שלא גלו ויגידו לך משפטה ודינה.

חז"ל מספרים כי כאשר אחשוורוש רצה לחרוץ את דינה של ושתי אשתו הוא פנה בתחילה לחכמי ישראל. הם – ביודעם את אופיו ההפכפך – נמנעו מלשפוט בטענה שהם לא מיושבים בדעתם בעקבות גלותם מארץ ישראל. היה צפוי שגם יוסף יהיה בקשיי הכרה כאלה. ההפתעה היתה שלמרות שהוא עברי וגלה מביתו שלא מרצונו, ליבו וראשו עדיין עימו והוא יודע לתת מענה אמיתי ומדוייק.

ועוד זאת יתירה כי הוא עבד לשר הטבחים ואינו עומד ברשות עצמו להיות לו פנאי וזמן לעיין בדבר ורק רשות אחרים עליו ותמיד טרוד בעסקי אדוניו ועם כל זה מיד שספרנו לו החלום ויפתר לנו בלתי התמהמה אף רגע

לעבד יש פעמים רבות קושי לצמוח ולהתקדם. אין זמנו בידו. להפתעתם של השרים, יוסף מפגין חכמה, תבונה וצלילות שאינם מאפיינים אדם כפוף וכנוע.

מכלול התכונות הזה מפעים את פרעה וכך הוא אומר ליוסף:

וזה מה שאמר לו פרעה "ואני שמעתי עליך לאמר" כי מיד ש"תשמע חלום תפתור אותו" בלי איחור ובלי התמהמה, אשר זה יורה שרוח אלהין קדישין בך וחכמתך היא למעלה משכל אנושי.

המחמאות המפתיעות שמעניק שר המשקים ליוסף, מביאות את יוסף להזדרז ולהביא את פותר החלומות המופלא, ומיד עם בואו יוסף זוכה ליחס של הערכה וכבוד.

אם נחבר את הדברים הללו, עם הדברים שכתב הרב על פרשת וישב (כפי שזכינו להביא בשבוע שעבר) על מעלתו הרוחנית של יוסף, נראה את דמותו המופלאה של יוסף הצדיק מתנשאת לפנינו בפרשות אלה, כמי שקישורו למשפחתו כה חזק, מי שמזהה את עצמו תמיד כ"עברי", המחויב לדרך חיים של קדושה ושליחות.

בוטח אמיתי ובוטח חסיד

 בוטח אמיתי ובוטח חסיד / לפרשת מקץ / מתרות רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

שר המשקים כפוי הטובה, לא מספר לפרעה על הנער העברי, אלא רק כעבור שנתיים. רש"י מסביר זאת כעונש (לעיל מ, כג):

וישכחהו - לאחר מכן. מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים,

מקורו של רש"י הוא במדרש, ומביאו רבינו (מדרשו של שם אות ג):

איתא במדרש (רבה פט, ג): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים" וגו', שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני וגו' והזכרתני" וגו', ניתוספו לו שתי שנים במשמר. עכ"ל. והוא תמוה שאומר "זה יוסף", ומפרש הפסוק הפך מעשיו של יוסף!

המדרש הזה תמוה מאד! אומר רבינו. מצד אחד יוסף מכונה אדם שבוטח בה', ומיד אחר כך מציגים את חטאו בכך שסמך על שר המשקים...כיצד ניתן להסביר מדרש זה?

מתרץ רבינו שני תירוצים:

ואפשר לומר דמאי דקאמר "זה יוסף" אינו רצונו לומר שהפסוק הזה מדבר כלפי יוסף אלא כלומר שמאמר הפסוק הזה, המשבח ומאשר לבוטח בה', זה נלמד מיוסף. כי יראה הרואה מה עלתה לו ליוסף על דבר קטן שאמר לשר המשקים להזכירו לטובה, על כי נראה ח"ו כמסיר בטחונו בה', אם כן מה נלמד גודל אשרו של הבוטח בה'.

לפי הפירוש הראשון, הפסוק כלל לא נאמר על יוסף. יוסף הוא המקור לכך שמאושר הוא הבוטח בה', בניגוד ליוסף ששם מבטחו בשר המשקים, ונענש בעיכוב של שנתיים.

הסבר שני (אות ד), לפיו באמת הפסוק נאמר על יוסף:

אי נמי יש לפרש כפשוטו "זה יוסף" שעליו אומר הכתוב "אשרי הגבר" וגו', כי ממה שנענש על דבר קל כזה שאמר לשר המשקים להזכירו שבאמת אין זה נחשב עון לכלום, שאין לו לאדם להיות חובק ידיו מבלתי השתדלות לנפשו, אלא יש לו לעשות מה שבידו לעשות וישליך על ה' יהבו כי הרבה פתחים למקום להושיעו, אם מצד עצתו זאת או ממקום אחר, ועל דרך "וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה" |דברים טו, יח]...

באמת, מכל אדם אחר היינו מצפים לפעול למען שיחרורו, כולל לבקש מהגוי שחייב לו טובה. אין לו לאדם לחבוק ידיים ולהימנע ממאמצים להחלץ מצרותיו. אין בכך כל עוון.

בדרך כלל.

יש יוצאי דופן:

ורק ממה שראינו שנענש יוסף על ידי זה, מוכרח לומר שהיה יוסף כל כך חסיד ושלם בבטחונו בה' עד שדקדק ה' עמו כחוט השערה,...

באמת הבוטח המושלם בה' שעליו דיבר הפסוק הוא יוסף. מה הראיה? שכאשר הוא עושה דבר פשוט, טבעי ומתבקש, כדי לעזור לעצמו לצאת ממצב הביש שלו – הוא דווקא נענש! אם היה עושה דבר מה פגום – היינו מבינים. אולם הוא פעל כמצופה מכל אחד, ולמרות זאת ריצה עוד שנתיים במאסר. אין זאת כי אם מפני שלמעלתו של יוסף – יש כאן ירידת מדרגה.

רבינו מלמד כי הקב"ה מצפה מהאדם לפעול לפי כלי עולם הזה, מתוך תפילה שתשרה הברכה בפעולה הזו, ואין האדם הרגיל יכול להתחבא מאחורי מילים ריקות של בטחון. עליו לפעול ולהתפלל לברכת ה'.

סוד הצלחת פתרונו של יוסף

סוד הצלחת פתרונו של יוסף / לפרשת מקץ / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

פרעה מתפעל מפתרונו של יוסף לחלומותיו. סוגיית פתרון החלומות מעסיקה את העולם מאז ועד היום, ורבות הגישות להבנתם. מלך עוצמתי כמו פרעה, בממלכה מלאת כשף ומאגיה כמו מצרים העתיקה, ודאי העסיק בארמונו פותרי חלומות. חז"ל מספרים לנו שאף אחד מהפתרונות שהוצעו לפרעה, לא הרגיעו את סערת נפשו. יוסף מצליח בסייעתא דשמיא. מהו הדבר שגרם לפרעה להשתכנע? רבינו מציע הסבר:

חלום חלמתי ופותר אין אותו...ויש לפרש דכל המבוכה של פרעה היא על הישנות החלום פעמיים, כי הרי החרטומים פירשו לו על שבע בנות, או שבע מדינות, אלא שדעתו לא נחה למה נראה לו פעמיים?? וכן פירש הרב כלי יקר בפירוש הכתוב "ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה", דמתחילה אמר "חלומו" לשון יחיד ואחר כך אמר ואין פותר "אותם", לשון רבים! אלא דפרעה נראה לו שהכל חלום אחד, אלא שאין פותר אותם לפרעה, למה היה חלום פעמים.

פרעה מבין כי חלומו הוא כלכלי. הוא מבין שמסמנים לו דבר מה הנוגע לפרנסת מצרים. דבר אחד הוא לא מבין: מדוע החלום חוזר על עצמו? רבינו מביא לכך ראיה מדברי הכלי יקר, המדייק כי פרעה אכן לא קבל תשובה על עניין הכפילות, "ואין פותר אותם לפרעה".

לפי זה מסביר את לשונות הפסוקים:

והוא הדבר אשר דבר פרעה ליוסף "חלום 'אחד' חלמתי" עוד פעם, ופותר אין אותו, למה חזר ונשנה עוד פעם שניה.

בדברי פרעה ליוסף הוא מיצר שחלם חלום, והוא לא נפתר. והרי הוא חלם שניים! אלא שעל החלום הכפול, השני, התכוון פרעה.

ונראה דזהו הטעם שכתוב "ויהי בבקר ותפעם רוחו", ולמה בתחילה כשהקיץ פרעה משנתו לא נפעם מהחלום הראשון שחלם אז, אלא דיש לומר דפרעה ידע דיש מקום לפתור החלום וכמו שפירשו לו החרטומים, אלא מה שנבהל הוא רק בבקר, כשראה שחלם עוד פעם שניה.

לפי זה מובן למה נפעמת רוחו של פרעה רק בפעם השניה. והסיבה, מפני שאת הפתרון לחלום הראשון יכול היה להבין לבד, או להבין כמו חרטומיו. אולם כשזה מגיע בפעם השניה – כאן צריכים מישהו מומחה.

כשהמלך חושב שהוא אלהים....

 

כשהמלך חושב שהוא אלהים.../ לפרשת מקץ / בעל משך חכמה

פרות ושיבולים. שמנים ורזים.

דימויים המטריפים את מנוחתו של מלך האמפריה התרבותית - מצרים.

מגיע נער עברי המבאר כי מדובר על חזון הנוגע לכלכלת מצרים, ב-14 השנים הקרובות. הוא אפילו מביא רעיון אופרטיבי, כיצד לנהל את הכלכלה המצרים והאזורית בתקופה הנ"ל. רעיון זה מביא לו כבוד עצום, ומינוי בכיר ביותר.

אולם - אם עיקר המסר הוא האוכל, מדוע השיבולים נדחקו למערכה השניה בחלום, ולא קפצו כתמונה ראשונה?

המשך חכמה מביא בהקשר לשאלה זו את הסיפור על אלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, בפגישתו עם מלך ממלכי קדם, מלכה של מדינת קציא (הסיפור כאן מתורגם מאחד ממקורותיו):

אלכסנדרוס מוקדון הלך למלכות קציא שמעבר להרי החושך. ...אמר להם: לא נצרכתי לדעת אלא כיצד אתם דנים.

בשעה שישב עמהם, בא אדם אחד כשהוא קובל על חברו. אמר: איש זה מכר לי חורבה אחת ומצאתי בה אוצר. חורבה קניתי, אוצר לא קניתי. זה שמכר אמר: שדה וכל מה שבה מכרתי.

אמר [=הדיין] לאחד מהם: יש לך בן זכר? אמר לו: כן.

אמר לאחר: יש לך בת? אמר לו: כן.

אמר [=הדיין]: לך הַשֵּׂא את זאת לזה ויהא הממון לשניהם.

ראהו [=את אלכסנדר כשהוא] יושב תמה.

אמר לו: מה, לא דנתי היטב? אמר לו: כן.

אמר לו: אילו היה אצלכם, איך הייתם דנים?

אמר לו: הורגים את זה ואת זה, והמלכות נוטלת ממון שניהם.

אמר לו: יש אצלכם גשם יורד? אמר לו: כן.

יש אצלכם שמש זורח? אמר לו: כן.

- יש אצלכם בהמה דקה? אמר לו: כן.

אמר לו: תיפח רוחו של אותו אדם. לא בזכותכם מטרות [=גשמים] יורדים עליכם, ולא בזכותכם השמש זורח עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה, שכתוב: "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) - אדם בזכות בהמה, תושיע ה'.

אלכסנדר ענק. אין לו כלל גישה למשברי וצרכי האדם, ובודאי שבעולם של חיסולים ושתלטנות, הוא לא מבין את המוטיבציה של הנתינה ההדדית בין מוצאי האבידה. הוא מצווה לחסלם, בין אם כפשוטו, ובין אם כמשמעו (לחסל את גישתם בנטילת ממונם). מסביר המשך חכמה, שזו הביקורת השמיימית שמוטחת בפרעה וכדברי המשך חכמה (בראשית פרק מא):

(לג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יתכן דעיקר הוראת החלום היה השבלים, שמורה על הרעב. ומדוע הקדים בחלומו הפרות? ...הנה פרעה היה קדוש להמצרים, ולא היה דרכו להביט על הליכות בני אדם ודרכי מדינתו. ובהיות גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם, אז ירבה עושק וגזל, כי אוי לארץ אשר שריה רבים! ... ולכן הראו לו בחלומו הפרות תחילה, להראות שבשביל הבהמות מודיע ה' לפרעה אשר בל יגועו ברעב, ובשביל בהמה יושיע ה'....

פרעה מנותק כי הוא רואה עצמו אלוהי, הנעלה מעל טרדות האדם, וזה גורם לאנרכיה מוסרית ומשפטית בחיי היומיום. רומז לו הקב"ה: זכות הקיום שלך היא...הבהמה. היא לא מבינה מה נכון ומה לא, וממלא אין להעמידה לשיפוט, מה שאין כן האדם.

יוסף מבין זאת, ומציע למנות "איש" - אנושי חומרי, המחובר אל המציאות, ולא איזו דמות מיסטית מנותקת, הביאה לסבל בחיי היומיום. נקודת המבט הייחודית-יהודית אומרת שעם כל גדלות ה', הוא משגיח על כל פרט ופרט, ובוחן אם מעשיו ראויים ונכונים, ומתוך כך לייצר חברת מופת.

מאין באנו ולאן אנו הולכים?

 

לזכור מאין באנו ולאן נלך / לפרשת מקץ / מתורתו של רבי כלפון משה כהן זצ"ל

יוסף הולך לומר לאחים שהוא מכיר ביד אלוקים שכיוונה אותו להיות פרנס במצרים. כאשר משווים את דבריו בהמשך, לשמות בניו כאן, נראה כי יש לו בכל זאת כאב וכעס בליבו על מה שנעשה לו (בראשית מא, נא-נב)

נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה:  כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי  נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם:  כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

נשיה היא שכחה. יוסף לכאורה שוכח את משפחתו, ומצהיר על כך! בבן השני הוא אף מודה לה' על הצלחתו בארץ החדשה, רחוק מביתו! כיצד ניתן לקבל זאת, אצל יוסף הצדיק? כך מנסח זאת מורנו הרב כ'לפון משה הכהן (יד משה סל"ו):

...קשה איך יוסף ישכח את בית אביו אנשים צדיקים וחסידי עליון ? ואדרבא היה לו לזכור את אביו ואת אחיו תמיד. ואם מפני שהרעו לו, הלא הוא אמר אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, שכל זה סובב מאת ה' ברוך הוא. ועוד קשה הרי האמת לא שכח כמבואר לקמן. ועוד קשה מה נפקא מינה במה שקרא אותו כן, שאם עמלו ובית אביו נשכח - נשכח, ואם לא נשכח - לא נשכח!

יש כמה שאלות שעולות מנתינת השם לאפרים מעבר להערה הראשונה הנ"ל. למשל: מה השם משפיע על השכחה? ועוד, שהרי גם תכל'ס לא שכח....ומסביר הרב את השם באופן הפוך לגמרי:

ויש לומר דאדרבא, יוסף ראה כי לרוב הגדולה והמלוכה אשר בה, וגודל הטיפול והעיון הנמשכים ממשרתו, כמעט משכיחים אותו את בית אביו, לכן קרא את בנו מנשה לנשה את טרדותיו וגודל משרתו, ובכל עת שקוראו בשמו זוכר את בית אביו. ויהיה לפי זה טעם כי נשני, שקראו כך מפני שהוא רואה שהוא שוכח את בית אביו ובזה יזכור.

כלומר, עניין השכחה הוא לא המציאות הקיומית של יוסף, אלא האתגר איתו עליו להתמודד! העבודה המטורפת כמשנה למלך, העומס הנפשי והאחריות לפרנסתם של מיליונים, עלולה לגרום לו לשכוח מנין בא, את משפחתו. אולי זה אפילו כבר ממש קורה. הפתרון? מנשה. אתה עלול לשכוח, ותזהר מזה.

לפי אותו יסוד מחדש הרב גם את הפירוש של שם בנו השני, אפרים (סל"ז):

...יש לומר דיוסף לגודל קדושתו וצדקתו, טוב לו יום אחד בארץ אבותיו מכל טוב ארץ מצרים. ולכן היתה ארץ מצרים בעיניו לארץ עניו וגלותו. וכמו שכתב הרמב"ם ז”ל באגרתו למלך כי כל הקנינים אצל המשכילים כאין נחשבים. ולכן קראו אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי, [וכן אמר רבי יהודה הלוי "טוב לי חרבות ירושלים מארמונות ספרד"] למען תמיד יזכור כי הנו בארץ העוני...

ההשתקעות בארץ מצרים אורבת מעבר לפינה. נוחות הגלות תוך יניקת שפע, היא סכנה קיומית להמשכיות האומה. סיר הבשר. מזה יוסף חושש ואת זה הוא רוצה להטמיע בתוכו: מצרים היא ארץ עניי. אין לי מה לעשות כאן. השפע הגשמי חיוור וחשוך ליד האור הרוחני של ארץ ישראל, ואליה אני רוצה לחזור.

האתגר חמור כפליים, לאור מה שכתב מוהרמ"ך קודם לכן:

...ועי' מה שכתבתי לעיל אות ל”א דפרעה בכוונה השיאו אשה לשקעו בארץ, וכנגד זה יוסף עשה סימנים וזכרונות להיות בין עיניו תמיד שהוא בארץ עוניו.

בסעיף ל"א (על פס' מ"ה) כותב מוהרמ"ך 9 סיבות (!) מדוע היה לפרעה אינטרס להשיאו אשה. הצד השווה שבכולם: לקבע אותו כבכיר וחכם מצרי לאורך הדורות הבאים. יוסף אומר בליבו: "לא ולא. לא יקום, ולא אהיה כאן". ובפיו הוא ירחוש את שם בנו "אפרים", ויזכור כי מצרים היא ארץ עוניו, וכל מגמתו היא לחזור לארץ ישראל בהינתן האפשרות.

מבט מדוייק, תשובה מדוייקת

 בס"ד

מבט מדוייק, תשובה מדוייקת / לפרשת מקץ / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עם תחילת ההסתבכות של האחים אצל המשנה למלך, אנו רואים את שאר רוחם, ומבטם המוסרי-רוחני על הקושי שאליו נקלעו:

אבל אשמים אנחנו – ללמדך שבחן של שבטים אשר בבוא עליהם הצרה הזאת, לא אמרו "מקרה הוא", אלא תלו בעוונם, וכמו שכתבו חז"ל "אם יראה אדם שיסורים באים עליו – יפשפש במעשיו".

זה דבר הניכר מיד בפסוקים. אולם, אם מתבוננים נראה כי לכאורה התנצלותם אינה שלמה, שכן חטאם העיקרי היה מכירת יוסף, ובהתנצלותם הם מציינים עבירה אחרת (פרק מ"ב פסוק כ"א):

 וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֘ אֲשֵׁמִ֣ים׀ אֲנַחְנוּ֘ עַל־אָחִינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת:

מדוע הם לא מזכירים את חטא המכירה? מסביר רבינו כך (מנחת כהן):

הקושיא ידועה דלא תלו זה בעיקר חטא המכירה רק במה שלא שמעו תחינתו. ונראה משום דמידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה, והכא נמי הם טענו לפני יוסף שהם נקיים מאשמה זו שחושדם למרגלים, והאטים אזנו ולא קיבל דבריהם, ועל כרחך שהוא בעוון שלא שמעו לתחינת אחיהם. דאם בעוון המכירה היה לוקח אותם לעבדים, מידה כנגד מידה.

מכיוון שהם מבינים מיד כי המצב האבסורדי, אינו אלא עונש על חטאתם, הם משייכים את העונש לחטא. אם באמת העונש היה על המכירה, היה צפוי שיימכרו הם לעבדים, ולא רק שדבריהם לא יתקבלו. על כרחך, לחפש עבירה אחרת בהקשר זה, הוא חוסר ההקשבה לתחנוני יוסף, הזועק לעזרתם מן הבור.

המשמעות של התובנה הקשה הזו, היא, שמכירתם לעבדים עדיין נמצאת על הפרק:

 ומכל מקום, ייתכן שאחר שיבואו אליו בפעם השני, יעשה להם עלילה אחרת וייקח אותם לעבדים בעוון המכירה, ולכן כשבאו פעם שנית, אמרו "על דבר הכסף השב באמתחותינו אנחנו מובאים וגו' ולקחת אותנו לעבדים" וגו' בעוון שמכרו יוסף לעבד. וכן כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, אמר יהודה "האלוהים מצא את עוון עבדיך, הננו עבדים לאדוני, גם אנחנו" וגו' והיינו בעוון המכירה.

החשש קינן במוחם, ואף התברר כצפוי להתקיים: עם גילוי הגביע באמתחת בנימין, והתובנה שמישהו מפליל אותם, הצפי היה להמכר לעבדים. הם אף מצהירים על נכונותם להיות עבדים.

אלא שאז אומר להם יוסף שרק בנימין ישתעבד. דבר בלתי צפוי לפי חשבונם. וזה מה שגורם ליהודה לפעול ולהתעורר, וממילא לגרום ליוסף לחשוף את עצמו בסופו של סיפור:

וכשאמר להם יוסף "חלילה לי מעשות זאת וגו', ואתם עלו לשלום", אז נתחזק יהודה "ויגש אליו" דוודאי גזירה כזאת לא נגזרה מן השמים, דבנימין לא חטא במכירת יוסף, ואמר לו "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני" משום שהוא היה היועץ של המכירה ועכשיו אולי לא יענש בזה, אלא הוא, ומן השמים גלגלו שיהיה הוא הערב לאביו, כדי שעל ידי זה ימסור עצמו עליו ויהיה לעבד תחתיו.

נמצא שרבינו מאיר לנו דרך לגאולה: אם ניגשים בענווה לעונשים, ורואים בהם דבר ה', קריאה להתעוררות, ומפענחים אותם לאור הכלל של מידה כנגד מידה, זה עצמו מוביל לתהליכים שסופם טוב וברכה.