הצרעת - נגע פנימי או חיצוני?

 בס"ד

הצרעת – נגע פנימי או חיצוני? / לפרשת תזריע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

טומאתה של הצרעת היתה מוכרעת על ידי ראיית הכהן, בין אם זו היתה על עורו של אדם, על זקנו, בביתו או בבגדיו. בכל מקרה מדובר על דבר מה הניתן לראיה, כלומר, חיצוני. נקודת מבט כזו יכולה לגרום לאדם הנגוע להתייחס לצרעת כאל עוד מחלה. התורה מלמדת אותנו כי אין זה נכון:

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא (יג, כה)

מדייק רבינו (אות ד):

הייתור (הכפילות) מבואר כי יספיק לומר "והצרוע בגדיו" וגו'! ויתכן במה שנודע כי הצרעת בא על לשון הרע כמו שקרה למרים שנצטרעה על שדברה לה"ר באחיה, נמצא כי שהצרוע היא הסיבה לצרעתו. וזה יגיד הכתוב "והצרוע אשר בו" תלוי סיבת "הנגע" והוא הגורם לכל הרעה הזאת אשר מצאתהו במה שחטא בפיו וסיפר לה"ר והוא גרמא בנזקין.

בסוף תיאור סוגי נגעי העור ודרך הטיפול בהם, מצווה התורה את המצורע כיצד עליו לנהוג בימי טומאתו. בפתיחת הציווי ישנה כפילות "הצרוע" וגם "אשר בו הנגע". זה לכאורה מיותר! שהרי ברור שבצרוע יש נגע... אלא שכאן רמוזה אחריותו של המצורע לצרעתו, אחריות על מעשיו. "בו" – בתוכו! הנגע. אין מדובר על אירוע מקרי בו האדם "חטף" איזה שינוי בעורו, אלא מדובר על ריקבון רוחני ומוסרי בתוכו של האדם ההולך ומופיע כלפי חוץ.

וזו גם המשמעות של שני ציוויים המופיעים בסמיכות בפרשת כי תצא (דברים כד, ח-ט):

ומה יובן סמיכות הכתובים בפ' תצא "השמר בנגע הצרעת וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וגו' ירצה כי אחרי שהזהיר "השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים תשמרו לעשות ככל אשר יורוך" זכר הסיבה לבוא החולי הזה והוא כי "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" שנצטרעה על שספרה לה"ר במשה אחיה, ועל כן תזהר גם אתה מעוון זה של הלה"ר שלא תבוא לידי כך ולא תצטרך לבוא אל הכהנים לעשות ככל אשר יורוך.

סמיכות אזהרת ההקשבה לכהנים בפסיקותיהם בענייני צרעת, לציווי זיכרון צרעת מרים, מלמד כי העוון הוא הסיבה לחטא. הבעיה הינה מוסרית ולא פתולוגית.

מתוך כך, האדם מתבונן על עצמו בראי, ומעיף מבט אל תוכו, ולא מסתפק במראהו החיצוני הנגוע. רק מבט כזה יכול להרים את האדם אל עבר תהליך התיקון והטהרה.

הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה

 הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה / לפרשת ניצבים / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיומו של החומש, בשלהי נאומו של משה רבנו ע"ה, הוא מודע לאפשרות שאנשים לא ייקחו לתשומת ליבם את דבריו. הם בטוחים שאצלם הכל יהיה בסדר. אמנם דבר זה מסור ללב, והאחריות מוגבלת (כ"ט,כ"ח):

הַנִּסְתָּרֹת—לה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

רבנו הרב אלטר, מסביר את הפסוק באופן אחר. לדבריו, הפסוק אינו אלא חתימת התוכחה בקריאת כיוון, לדייק את עבודת ה' שלנו, בתורה ובתפילה:

ראיתי להרב "כף הכהן" ז"ל שפירש, במה שידוע שכל התפלה, אע"פ שפשט הדברים הוא שאנו מתפללים על עצמנו, אבל האמת שלא על עצמנו אנו מתפללים אלא לצורך גבוה, לברר ולתקן העולמות.

רבינו מביא את דבריו של אחד מגאוני טוניסיה, הרב אברהם יצחקי זצוק"ל, מחבר ספר העיון העמוק "משמרות כהונה". בספרו על התורה "כף הכהן", הוא מגלה קצה קרחון מעולמו הקבלי, שבתפילה ישנם שני רבדים. האחד, הנגלה, הפשוט, המכוון לצרכי האדם והעם. הרובד הנסתר, מכוון לפעולות רוחניות באינספור עולמות הנסתרים מעינינו, ומחכים לפעולותינו שיביאו לתיקונם.

וזהו "הנסתרות לה' אלהינו", הנסתר של התפלה הוא לצורך ה' אלהינו, "והנגלות" רוצה לומר פשט הדברים הם "לנו ולבנינו" ע"ש.

לפי דברי ה"כף הכהן", זהו המסר של משה רבינו: עבדו את ה' בתפילה! כוונו נכון, גם אל הצרכים הקיומיים שלכם, אך גם – ובעיקר – לעשות רצונו של הקב"ה בתיקון עולם.

רבינו ממשיך קו זה הלאה:

ונראה לי לסיים לפי זה מה שסיים "לעשות את כל דברי התורה הזאת", והוא במה שפירשתי במקום אחר במאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", דהכוונה דאמנם כשהוא מתפלל שם עיניו למטה לצורך עניני הגוף, אבל בכל זאת צריך שיתכוין בזה למעלה, דגם צרכי הגוף שהוא מבקש, המטרה היא כדי שיוכל לעבוד את השם.

גם החלק הפשטי והנגלה של התפילה, זה שמכוון לצרכי האדם והעם, גם הוא צריך להיות מכוון למעלה! הא כיצד?

למשל מתפלל שיהא בריא שיוכל לעסוק בתורה, שיהיה לו פרנסה כי עניות מעברת אדם על דעת קונו, שיהיה לו ממון כדי שיעשה צדקה וגמילות חסדים, שיאריך ימים כדי שיוכל לקיים הרבה מצוות.

הרב מזכיר 4 בקשות מרכזיות שאנו רגילים לבקש: בריאות, פרנסה, עושר ואריכות ימים. לכאורה, בקשות חומריות ותו לא. אמנם משה רבינו מלמדנו להרים את הבקשות הללו, ולחברם למטרות רוחניות, לחיזוק קיום התורה והמצוות. נמצא אם כן שהאדם מכוון את כל חייו לעבודת ה':

וא"כ זה שאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", כלומר להנאתנו ולצרכי הגוף, אך גם בזה הכל הוא כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

היעד של כל עבודתנו הוא "לעשות את כל דברי התורה הזאת". לחבר גוף ונפש, חומר ורוח, שלעיתים נראים נוגדים זה את זה, אל עבר מטרה אחת אחדותית.

מנהיג שתוכו כברו

מנהיג שתוכו כברו / לפרשת פנחס / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

קשה לבחור מנהיג. כיצד ניתן לדעת אם האיש בו נבחר, אכן ראוי לתפקיד? כל אדם יכול להציג את עצמו ואת עמדותיו כרצונו וכדמיונותיו, אולם, מי ערב לנו שאכן כך יעשה? גם למשה רבינו יש חשש כזה, כאשר הוא פונה לקב"ה לבקש מנהיג ראוי לעם ישראל, שיחליף את משה לאחר מותו.

הפניה לקב"ה נעשית בתואר "אלוהי הרוחות לכל בשר". מה משמעות ביטוי זה? כותב רבינו:

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר – נראה לי בס"ד, על פי מה שידוע, דלפעמים אדם, לפני שעלה לגדולה ולשררה, הוא נראה כאילו מתאים לגדולה ולשררה על הציבור, על ידי דיבורו והבטחותיו ומעשיו,

כל אדם המעוניין להבחר, מגדיל ומפאר את שמו, מספר את תוכניותיו-חלומותיו למען עתיד הציבור, ומבטיח רבות.

והאמת, זה אינו מלב ונפש, ואינו רק (-אלא) משפה ולחוץ, ואין פיו ולבו שוים. ואחרי שמשיג את הגדולה והנשיאות, שוב רואים ויודעים, כי לא היה ראוי לזה בכלל,

אחרי ההבטחות הגבוהות, לפעמים באה נפילה כואבת. מעשיו לא דומים - שלא לומר הופכיים – למה שהבטיח. פתאום מבינים כי לא היו לו כלל הכישורים המתאימים למנהיגות.

על דמות המנהיג הראוי, כבר רמזה תורה:

וכבר פירשתי כוונת הכתוב "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח", כלומר אפילו אחרי שיזכה לשררה, הנמשלת למטה, בכל זאת 'יפרח' במעשיו הגדולים שהוא עושה.

מבחן הבחירה בין מנהיגי השבטים, שנעשה לאחר מות קרח ועדתו, היה על ידי מטות, מקלות המנהיגים. הסימן לבחירה: פריחת המטה, כעץ רענן, הנותן פרותיו וחיותו. רבינו מסביר שם, שזה סימן למנהיג טוב: שמעשיו הם רצף של צמיחה ופריחה בעשייה למען הציבור.

אבל, איך אפשר לדעת מי מנהיג שתוכו כברו ומי אינו?

ורש"י פירש בפרשת קרח על הפסוק 'אל אלהי הרוחות לכל בשר' - יודע מחשבות עיין שם. וזה שאמר 'יפקוד ה' אלהי הרוחות' שאתה יודע מחשבות לבות בני אדם, כי האדם יראה לעיניים ולפעמים נראה שהאדם הזה ראוי למשרה ולגדולה, והאמת אינה כן, אבל אתה, שיודע מחשבות אדם, 'יפקוד ה' איש על העדה'.

הכינוי "אלוהי הרוחות" ביחס לקב"ה, משמעו, מי שיודע מה ברוחו של כל אדם. בזה משה מדגיש את הבקשה: אנא ה', רק אתה יודע מה בלב איש. אותנו בני האדם ניתן לרמות. אנא עזור לי למצוא מנהיג שאתה יודע שפיו וליבו שוים, וכך הוא יוביל את עם ישראל בכיבוש והתיישבות ארץ ישראל.

יהי רצון שנזכה למנהיג ראוי ומושלם, משיח בן דוד.

מום פנימי ומום חיצוני

מום פנימי ומום חיצוני / לפרשת אמור / המשך חכמה

שטינקר.

מילת ההעלבה הנפוצה כל כך בעולם הילדים, כלפי מי ש"העז״ ו"חשף" התנהגות לא נאותה של חברו כלפי גורם סמכות זה או אחר. המילה המקבילה לכך בחז"ל היא "דליטורין", האדם המוציא "דילטוריא".

מעניין שאנו מוצאים מקומות בהם הקב"ה מתנער מתכונה זו, למשל, בחשיפת עכן המועל בחרם )בספר יהושע, ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רסא):

ויאמר ה' אל יהושע קום לך וגו' חטא ישראל. אמר לפניו: רבש"ע הודיעני מי חטא!  אמר ליה: וכי דילטור אני? לך והטל גורלות!

אין רצונו של בורא עולם לחשוף בבירור מי הוא זה הפושע.  אמנם, יש צורך בתשובה ובתיקון, ולכן המסר יעבור בצינור אחר של רצון ה', צינור הגורל, אולם לא באופן ישיר, ורק אם יש ממש צורך.

רבינו המשך חכמה מוצא את אותו העיקרון גם אצלנו . אומרת התורה )ויקרא פרק כא, יח(:

כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב:

וכמובן שמתעוררת השאלה: במה חטא הכהן שלא יוכל לעבוד?  אם עבר תאונה ונקטעה ח"ו אצבעו - במה הוא אשם. יתרה מזו: אם לחם מלחמת מצווה וקרה לו חלילה כנ"ל - הרי את המום  "הרוויח"  תוך כדי עשיית מצווה, ומדוע ייגרע חלקו?

עונה על זה רבינו:

והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים אשר אין השכל והעיון מורה על זה. ולכן לא נאמר שום שם רק הויה שלא ליתן פתחון פה למינים, וכמבואר בתורת כהנים ריש ויקרא.  ואם כן, יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו, ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, ...וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה,...

קרבנות זה חוק, מצווה חסרת טעם אנושי. כהן העובד יכול לפקפק באמיתות עבודה זו ובתועלתה, אולם לא לגלות על זדון ליבו. כיצד אם כן יוציאו אותו מהעבודה?

ולגלות על ידי נביא, זה לא יאות למעלת השם יתברך, וכמו שאמרו "וכי דלטורין אני?" אצל עכן.

כאמור לעיל - לגלות באופן ישיר על ידי נביא, אין זה רצון ה', הוא אינו דילטורין. יחד עם זאת - לא ניתן להשאיר פסול זה בעבודה!

לכן היה מן התחבולה האלוקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר בכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו גזירה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו. לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו, יהיה בעל מום ויפרח המום בו, ויבדל משירות מזבח ה', ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו,

הטלת המום היא הדרך להפקיע את הכהן הזה מעבודה. אולם, מום - לצערנו -אינו דבר בלתי מצוי. ישנם רבים וטובים בעלי מום, מסיבות אלו או אחרות. יוצא אם כן, שכהן מפקפק יוצא במום, אבל לא כל מום מעיד על כהן מפקפק. כך מרוויחים שני עניינים: גם לא פוסלים עבודה וגם לא מגלים את פסול הכהן הנ"ל מול כולם.

והיכן הדבר הזה רמוז? במילה  "כי", שבאה לתת פירוש, מהחלק השני לחלק הראשון:

"כי כל איש אשר מום בו )"ולא מום שנוצר בו, בניגוד לחלק הראשון של הפסוק. ר"כ), אף שהוא צדיק וחסיד ונולד כן ממעי אמו - גם כן "לא יקריב", אף שודאי המום שנולד בו אינו לסיבת זדון לבבו...