נס או ברכה?

 בס"ד

נס או ברכה? / להפטרת פרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרתנו מסופר על ברכת אלישע הנביא שגרמה לשפע של שמן לאשה שהסתבכה בחובות, שפע של שמן שאיפשר לה להחזיר את חובותיה ולהינצל ממאסר ועבדות. בפשט הדברים הנס קרה אך ורק בגלל ברכת אלישע הנביא, אום רבינו מוצא רמזים המעידים על אופיה המבורך של אותו האשה (אות כד):

"ויאמר מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן" (מלכים ב ד, ב) שמעתי פירוש בזה בתוספת נופך ממני והוא: שאל אותה אלישע על הפרשת תרומות שהן שלשה דרגות בתרומה, אחד מארבעים, אחד מחמישים, ואחד מששים, מה היא עושה, ובאיזה דרגה היא מפרישה,

מהתורה, אדם הנותן "תרומה גדולה" לכהן יכול לתת אפילו גרגר חיטה אחד ללא קשר לכמות התבואה שצמחה לו. חכמים קבעו שלוש רמות של נתינה: עין טובה – אחד מארבעים, עין בינונית – אחד מחמישים, עין רעה – אחד מששים.

לפני שאלישע מורה לה להביא כלים עבור השמן הוא תוהה על טבעה: האם היא בעלת אופי של נתינה בעין טובה? וכך הדבר רמוז:

ואמר לה יש "לכי" (כתיב) גימטריא ששים וקרינן "לך" גימטריא חמשים, שלא רצה להסתפק אולי היא מפרישה אחד מששים שלא תתבייש, ואמר לה "לך" מספר חמשים והוסיף יו"ד שלא נקראת, אולי היא עושה אחד משישים.

אלישע שואל אם היא בעלת עין בינונית. כוונתו לשאול: האם את ממי שנותנים בעין רעה? כדי לא לבייש ולהכלים אותה השאלה ברמז. הנביא רומז זאת בקרי ובכתיב. המילה נקראת "לך" כלומר – אחד מחמישים, מידה בינונית, אולם כתוב "לכי" כלומר – אחד מששים, מידה רעה.  אלישע מנסה להבין מה הנהגתה במצוות התרומה. ומה היא עונה לו?

והיא ענתה לו אין לשפחתך "כל" דהיינו מספר חמשים, ובודאי שלא אחד מששים כחשבון "לכי", אלא כי "אם" אסוך שמן, "א'ם" אחד מארבעים דהיינו שהיא נותנת בעין יפה. ומאחר שהיא רגילה לתת בעין יפה מגיע לה הברכה בעין יפה,

האשה הצדיקה עונה לנביא: חלילה! אני מן הנותנות בעין טובה! לא בינונית ובטח לא רעה! אם כן, בבחינת מידה כנגד מידה, ראויה היא לברכה מה' בעת צרתה.

הנביא שומע את הדברים, ומברך אותה:

ואמר לה להכין כלים רבים אל תמעיטי, ויהיה לה שופע גדול.

זכות טוב לבך וחסדך עומד לך בעת צרתך, ומתוך כך לישועה מעל הטבע: הביאי כלים רבים, וכד השמן ימלא אותם ללא הפסקה.

נמצא כי ברכה של הצדיק יחד עם מידות טובות ונאצלות היא זו הגרומת לשפע האלוקי לחול ולרדת.

המלחמה בקמצן שבתוכי...

 

בס"ד

המלחמה בקמצן שבתוכי... / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בעניין המוסר במלחמה עוררה את המדרש ואת הפרשנים במהלך הדורות להשליך את הדברים שנאמרו על המלחמה האמיתית, זו של צבא בצבא, גם למלחמות היומיומיות.

אחד מהניסיונות של האדם הוא במידת הנדיבות. רבים התירוצים למה לא לתת, כפי שכותב רבינו (אות ג):

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך" (כא, י). אפשר לומר על דרך שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) "וחטאך בצדקה פרוק", כי גדול כח הצדקה לכפר פשע ולהתם חטאת.

מקדים הרב: מספר דניאל למדנו כי הצדקה כה נעלה עד כדי כך שבכוחה למחול עוונות. אפילו מלך רשע כנבוכדנצאר - מחריב בית מקדשנו! - יכול לכפר על חלק מעוונותיו על ידי הצדקה.

אך האדם מטבעו מתקמץ בעניני צדקה, אם מצד חמדת ממון, אם מצד שנראה לו שאין זה הגיוני להיות הוא עובד וחוסך כסף, ויתן אותו לעני חנם.

יצר הרע מציג תירוצים שונים למנוע מאיתנו לתת צדקה: א. אוהבים את הכסף! לא מוכנים לשחרר ולוותר עליו! ב. תירוץ של "צדק": למה שאתן את מה שעבדתי בשבילו??

המלחמה המוזכרת בתחילת הפרשה היא נגד הקמצנות. מלחמה לא קלה, הדורשת מגוון כלים ותובנות שיזרזו אותנו לפתוח את ליבנו ואת כיסינו:

ולזה בא הפסוק להעיר האדם ואמר לו, "כי תצא למלחמה על אויביך" זה יצר הרע האויב הפנימי, יהיו לנגדך ארבעה דברים, ובזה תכניע עצמך להרבות בצדקה ותתגבר על יצר הרע. ואלו הן: א) "ונתנו", ידוע דתיבת ונתנו נקראת ישר והפוך, לרמוז שהעולם גלגל, ואפשר מי שהיה נותן יהיה מקבל, ומי שהיה מקבל יהיה נותן. ובזה יתגבר על יצרו להיות בעל צדקה.

נימוק ראשון רמוז במילה "ונתנו", הניתנת לקריאה מהראש לסוף, ומהסוף לראש (תופעה הנקראת "פילנדרום"). הדבר רומז שהנותן והמקבל לעיתים מתחלפים בעמדותיהם: שהנותן נהיה מקבל, חלילה. לכן, דרבן עצמך לתת כל זמן שאתה יכול.

ב) "ה' אלהיך", לרמוז מה שאמרו חז"ל (אליהו רבה פרשה כ"ד) בפסוק (לקמן כח, ט) "והלכת בדרכיו, מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום" וכו'.

ישנה הנחיה כללית לדבוק במידותיו של הקב"ה. דבקות במידות מובילה לדבקות בו יתברך. נתינתו של הקב"ה היא המובילה אותנו לתת ולהעניק.

ג) "בידיך", ירמוז מה שאמרו חז"ל האדם נברא בחמש אצבעות, ואחד מהם (גודל) מופרד לבדו, לומר לך שיכול האדם ליתן ב' מעשרות דהיינו מדה חמישית. זהו "בידיך" שיראה סדר אצבעותיו הקבועים בידו ועל ידי זה יתגבר על יצר הרע לתת צדקה.

בבריאת האדם נאמר (תהלים קלט, ה):

אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה

כביכול בריאת האדם היתה עם "ידו" של הקב"ה. ביד ישנה חלוקה של האצבעות לארבע אצבעות והאגודל בפני עצמו. כלומר: חמישית נבדלת מכל השאר, כמו הצדקה, שיש לשאוף לתת חמישית מהכנסותיך לצדקה. תתבונן בידך – ותזכור את השאיפה.

ד) "ושבית שביו", ירמוז מה שאמרו חז"ל על פסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שחלק העני הוא פקדון אצל העשיר, ומה שנותן לו משלו הוא נותן. וזהו "ושבית שביו", מה שראוי לעני הוא שבוי אצלך ואתה צריך להחזיר לו

העשיר אינו אלא צינור בשביל העני, ודרכו מזרים הקב"ה את הברכה לעני. חלקו של העני "שבוי" אצל העשיר. כאשר אדם שם לב לכך, הוא "משחרר" את הכסף, ובזה אינו מחזיק את "השבוי".

ובאמצעות ד' דברים הללו יכנע לבבו ויהיה רחמן ובעל צדקה ובזה יתכפרו לו עונותיו.

אם אנו מחפשים כלים ועצות להרבות בזכויות למחילת עוונות ולקבלת שנה טובה, הרי שבצדקה קיים כח אדיר זה.

מה הוא מאכיל, אף אתה תאכיל!

 בס"ד

מה הוא מאכיל, אף אתה תאכיל! / לפרשת ראה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מצוות רבות נאמרו בפרשתנו. רבות קשורות לכניסה הקרובה לארץ: כילוי עבודה זרה, גירוש הגויים משבעת העממים, וכן מצוות הקשורות לתבואת הארץ, 'מצוות התלויות בארץ'.

אחת מהן היא מצוות מעשר שני, עשירית היבול אותה מפריש החקלאי ואוכל בטהרה בירושלים.

רבינו יגלה רמז נטמן באופן שבו התורה מצווה על מצווה זו (אות ה):

"עשר תעשר" (יד, כב). אפשר לפרש בדרך רמז, עש'ר גמטריא 570, אם אדם יוציא העשירית מזה הוא חמשים ושבע, כחשבון ז'ן, לרמוז שיש לו לאדם להיות הולך בדרכיו יתברך, מה הוא רחום גם הוא יהיה רחום, זן ומפרנס להזקוקים לפרנסה.

כלל יסוד לנו בעבודת המידות: אם רצוננו לדעת מהי הדרך הנכונה – עלינו להתבונן כיצד נוהג ה', ולהדבק בדרך זו. הקב"ה זן ומפרנס לכל. מקור החיות והברכה. בדבר זה עלינו לדבוק בו ולדאוג לפרנס את הזקוקים לכך. היכן הדבר רמוז?

וזהו "עשר תעשר", רוצה לומר 'תעשר' תיבת 'עשר'.

תעשר – תוציא עשירית – מהמילה 'עשר'. יוצא המספר 57 שהוא בגימטריה 'זן'. (בשיפולי גלימת הרב נוסיף שאם נשים לב נבחין שמילה זו – 'זן' - רומזת לשמות ה' 'אל הויה', והדברים נפלאים, ועולים בקנה אחד).

מכיון שנתגלתה לנו דרך רמז זו, נראה כי היא גם נכונה בכיוון השני: ל'עשר' את המילה 'מעשר':

וכן בהיפך אם נוציא המעשר מתיבת תעש'ר (970) הוא צ"ז (97) כחשבון זמ'ן, לרמוז שיש לו לאדם לתת צדקה מן ממונו, כי אין לו בטחון בממון שלו והזמן הוא בלתי נאמן, וכמו שדרשו בגמרא (שבת קנא, ב, על דברים טו, י) "כי בגלל הדבר הזה", גלגל הוא שחוזר בעולם.

על הפסוק בפרשתנו המדבר על נתינת הלוואה לעניים לקראת שנת השמיטה, התורה מבטיחה ברכה ומניעת הפסד למלווה. חז"ל עמדו על הלשון הלא רגילה "כי בגלל" (ביטוי יחידני בתנ"ך!) ודרשו ממנה מוסר: העושר לא מובטח לאיש. האדם עלול להיות לעיתים למעלה אולם חלילה לעיתים למטה. אומר לנו הקב"ה: תעשר בזמן! כשיש לך יכולת וברכה! היום תוכל לתת ובשפע – ומי יודע מה יהיה מחר? 'עשר את המילה 'תעשר', ותמצא את הזמן הבוגדני והמתחבא.

נסתרות לשון הקודש כפי שחושף לנו רבינו מראות על העומקים הרבים עד אין קץ הקיימים בכל מילה ומושג בתורתנו הקדושה.

מתי המתרים גדול מהתורם?

 בס"ד

מתי המתרים גדול מהתורם? / לפרשת תרומה/ מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עיניו של רבינו, כרועה עדרו ברחמים, היו נתונות לצערם של הנזקקים בציבור. בפרשה זו הרב מציע מעל עשר דרשות שונות הנוגעות למצוות הצדקה! נלמד אחת מהן (אות ו):

או יובן על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט, א) "גדול המֵּעֲשֵׂה יותר מן העושה". והטעם כתבו המפרשים ז"ל לפי שהמעשה הוא מטריח גופו וסובל בזיונות וצער, וזה קשה יותר מהוצאת ממון.

בדרגות נתינת הצדקה ישנה מעלה ייחודית למי שאוסף את הצדקה מאנשים - המֵּעֲשֵׂה , זה שגורם לאנשים לעשות. הטעם לכך הוא הבזיונות שהוא סופג. בזיונות אלה לעיתים רבות כואבים יותר מהוצאת כסף. אולם - האם זה תמיד כך?

ואפשר לומר דזה דוקא כאשר המעשה הוא נדיב לב ותורם בעין יפה כדי שממנו יראו וכן יעשו, לא כן הסובב והולך ודופק על פתחי הנדיבים לאסוף מהם נדבות, אבל הוא לא נותן, לא שייך לומר עליו "גדול המעשה יותר מן העושה", כי הוא נראה עליו שממונו חביב עליו יותר מגופו, שהוא מוכן לקבל בזיונות ולא לתרום מכספו...

בקריאת שמע, מצוה ה' אותנו לאהבו בכל נפשנו ובכל מאדנו. חז"ל מסבירים ש"בכל נפשך" נאמר למי שאוהב את חייו יותר מכספו, ו"בכל מאדך" נאמר למי שאוהב את ממונו יותר מגופו. אומר רבינו: יתכן וגבאי הצדקה הזה הוא מהסוג השני, שאוהב את ממונו יותר מגופו, והוא מעדיף לספוג עלבונות ובלבד שלא יוציא אגורה ... אין בגבאי זה שום מעלה מעל נותן הצדקה, ונותן הצדקה טוב ממנו.

זהו רמז הפסוק שלנו:

וזהו שאומר הפסוק "דבר אל בני ישראל" אלו הגבאים, "ויקחו" הם תחילה "לי תרומה", ואחר כך יכולים להסתובב לקבץ נדבות "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", כי ממנו יראו וכן יעשו, ועליהם נאמר "גדול המעשה יותר מן העושה", וזהו "תקחו את תרומתי" שאתם תקחו חלק בראש, הזכות של תרומתי שהתרימו ישראל באמצעותכם.

אם הגבאי רוצה לזכות למעלת "גדול המעשה", עליו לתת דוגמא אישית לציבור בכך שהוא נרתם לעניין. הוא תורם בראש. כך הם נחשבים כבעלי מעלה של מסירות אמיתית למעשה החסד-גם נתינה מעצמם, וגם דאגה להפצת חסד.

אל תשליכני לעת זקנה!

 בס"ד

אל תשליכני לעת זקנה! / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל אומרים שאברהם אבינו תבע מהקב"ה להביא לעולם זקנה (בבא מציעא פז, א), תופעה שלא היתה לפניו. זו נקודה שמזמינה התייחסות לסוגיה זו. התורה מספרת כי עם זקנותו של אברהם הוא פונה אל עבדו ומבקש ממנו שידאג לאשה לבנו יצחק. על אשה זו להיות עם כמה תכונות ייחודיות. המודגשת שבהן (ועליה התווכח העבד) היא היותה של האשה קרובה למשפחת אברהם. וכך כותב רבינו (אות י):

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ויאמר אברהם אל עבדו וגו' (כד, א-ב), אפשר לפרש בדרך הלצה, על פי מה שפירש הרב צהלת צבי (דף עד, ע"ב) דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב, א) "וזכור את בוראך וגו', ביום שיזועו שומרי הבית, והתעוותו אנשי החיל, וסגרו דלתים בשוק" וגו',

שלמה המלך מתאר בסוף ספר קהלת את הירידה הפיזית והקוגנטיבית של הזקנה, ואת השפעותיה החברתיות. הספר 'צהלת צבי' מסביר את הפסוק "וסגרו דלתיים בשוק" באופן שאינו פשט (הפשט מדבר על פגיעה ביכולת ללכת, או בשליטה בנקבים ה' יצילנו), אך הוא באופן שמציג בעיה ואתגר גדולים מאד:

כי בימי הרעה היינו ימי הזקנה,...וכאשר האב הזקן ירצה לדור אצל בנו, אז כלתו תסגור הדלת והבן שלו עונה, מה אעשה, אשתי לא ממשפחתנו, ואין לי ברירה, וכאשר ירצה לדור אצל בתו אז חתנו יסגור בפניו את הדלת, ובתו תתנצל מה לעשות, בעלי אדם זר וכו'. וזהו "וסגרו דלתיים בשוק" שלא לקבל אותו.

כאשר האב הזקן (או האם) מגיעים לגיל מסויים שהם נזקקים להסתמך על ילדיהם, לעיתים הדלתות נסגרות: בנו יתרץ שאשתו לא יכולה או לא מסכימה לאירוח זה, ובתו תתרץ שבעלה לא יכול או לא מסכים, וכך נשארים ההורים עזובים במצוקתם.

לפי זה ביאר ה'צהלת צבי' מדרש תמוה ביותר:

ופירש בזה הפסוק (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" וגו', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (מצאתי בספרי בהעלותך פו) אלו הזקנים, "ויאמרו מי יאכילנו בשר", ואמרו חז"ל ביקשו להתיר להם העריות. וקשה: הייתכן שהזקנים יבקשו דבר זה שהוא מתאים רק לצעירים? אלא הזקנים הרגישו עלבונם כי אין מאסף אותם הביתה, בנו תולה באשתו שהיא ממשפחה זרה, והבת תולה בבעלה שהוא ממשפחה זרה להאב, התחילו לבכות ואמרו מי יאכילנו בשר, מי יתיר לנו את העריות להיות אח נושא אחותו, ואז לא יהיה דיחויים מצד כלתו או חתנו כי שניהם בניו, עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

המדרש אומר שחטא קברות התאוה היה שהזקנים בכו על כך שהם מעוניינים שה' יתיר עריות. חוץ מהעבירה המאוסה, זה פלא שדווקא הזקנים, חסרי התאווה, תובעים זאת! אלא מסביר ה'צהלת צבי' בדרכו: הם רצו שבני המשפחה יוכלו להתחתן, וכך הזקנים לא יגורשו בשום טענה ותואנה!

לפי זה עונה רבינו על השאלה שבראש דברינו:

וזהו רמז הפסוק כאן "ואברהם זקן בא בימים", אבל לא היה חסר לו כלום מבחינה בריאותית,...ואינו זקוק לעזרת בנו או כלתו, אך חשב על העתיד אם ייקח אשה לבנו אולי כאשר יזקין עוד ויחלש לא יקבל אותו בנו, מצד כלתו שהיא ממשפחה זרה לו. לכך ציווה עבדו לקחת לו רק ממשפחתו ומבית אביו, ובזה ימצא כבודו וטיפול מסור לעת אפיסת כוחו.

אברהם אבינו חושש שמא כלתו, אשת יצחק, לא תקבל אותו אם וכאשר יזדקק לסיעוד ביום מן הימים, ולכן הוא מחייב את אליעזר להביא דווקא אשה מבנות משפחתו, ואף משביעו על כך.

ויהי רצון שיקויים בנו הכתוב (תהלים עא, ט(:

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי

תרומה - נותנים או לוקחים???

 בס"ד

תרומה – נותנים או לוקחים? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פתיחת הפרשה המדברת על איסוף חומרי הגלם לבניית המשכן – נשמעת תמוהה כאשר מדקדקים במילים ( כה, ב):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:

דבר זה תופס מיד את תשומת ליבו של רבינו (אות א):

לשון ויקחו בלתי צודק, וראוי לומר 'ויתנו' לי תרומה. וגם תיבת 'לי' מיותרת.

שתי שאלות עולות כאן: אדם 'נותן' תרומה לעני, ולא 'לוקח' תרומה לעני. ועוד: מה מוסיפה המילה "לי"? היה די לומר "ויקחו תרומה". בהמשך יעמוד הרב גם על המילה הלא ברורה – "תרומתי", ולא סתם "תרומה".

הרב מסביר בתשובה אחת את כל הקשיים הלשוניים:

ויתכן שבא לרמוז שמה שנותנים - משלי הם נותנים ולא משלהם כי 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות',

הנחת היסוד שאיתה יוצאים לדרך היא שכל מה שיש לנו – הוא מאיתו יתברך, וגם שלו. הראייה היא שכל מה שברשותנו הוא בעצם פיקדון אצלנו.

על כן לא אמר 'ויתנו' כי כל מה שיתנו אינו משלהם שיצדק בהם לשון 'נתינה' ואמר 'ויקחו' ומפרש שלא אמר 'ויתנו' יען 'כי לי כל הארץ'. ולזה סיים תקחו את 'תרומתי' ולא 'תרומתם' גם לרמוז...כי התרומה אשר יתנו אינה שלהם רק היא תרומתי...

ה' מצוה לקחת ממה שהניח אצל עם ישראל, וזו היא תרומתי – ולא תרומתם. הרכוש הזה שייך לקב"ה גם בשבתו בבתינו

...וגם יתיישב ייתור תיבת 'לי' להורות זה כי הוא 'לי-משלי'...

בכמה מקומות בתורה המילה "לכם" נדרשת כ"שלכם", כמו בארבעת המינים, שכידוע ביום הראשון אין אדם יוצא בלולב שאינו שלו. רבינו מרחיב דרשה זו מהמקור ההלכתי לפרשנות הפסוק: יקחו לי – משלי, כדי ללמד גם בזה שמקור הכל והטוב הוא מהקב"ה. אחרת המילה "לי" מיותרת לחלוטין. בזה למעשה התורה מציגה את המקור לדבריו הנרגשים של דוד המלך בפנייתו לקב"ה לאחר איסוף התרומות לבניית בית המקדש (דברי הימים א כט, יב – יד):

(יב) וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

(יג) וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

(יד) וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ:

להיות טוב!

 בס"ד

ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

הגאון הרב אלטר (אל-טר=שמרהו ה') מאזוז זצוק"ל, נולד בי"א אב תרצ"ב, ונפטר בי"ט בתשרי תשמ"ח. עלה לארץ מג'רבא בשנת תשט"ז, והתיישב במושב איתן, שם שימש כרב המושב. היה מתהלך בצניעות ובענווה מרובים, אולם גדולתו נודעה בין ענקי ארץ.

על גודלו נלמד, ממה שאמר עליו – להבדיל בין החיים – הגר"מ מאזוז שליט"א. שאלו את הגר"מ מאזוז אחר פטירת הרב אלטר,  מה מצא בר' אלטר שככה מעריך אותו? ענה הגרמ"מ: לכם יש את הרב שך? לנו יש את הרב אלטר כרב שך וגדול ממנו! גם הגר"ע יוסף זצוק"ל קם לכבודו כאשר בא אליו לראשונה, לאחר שפגש את גודלו דרך ספריו וחיבוריו.

בעזרת ה', השנה נלמד מתוך תורתו, מהספר "אם למקרא".

 

להיות טוב / לפרשת בראשית / מתורתו של הרב אלטר מאזוז זצוק"ל

סיפור הבריאה טומן בתוכו את שורשי המציאות. פרשנויות רבות ניתנו לסיפור בריאת האדם ואשתו, המכוונות את האדם בנתיבי חייו, עיצוב זהותו, בניין משפחתו ועוד. רבינו אלטר זצ"ל, מתמקד במילה "טוב", המופיעה טרם הפרדת אדם וחוה. מדוע לא טוב היות האדם לבדו? האם הבעיה קיימת רק במישור הזוגי?

לא טוב היות האדם לבדו וגו'. ידוע כי אין "טוב" אלא תורה, שנאמר "כי לקח 'טוב' נתתי לכם תורתי אל תעזובו"...ולימוד התורה צריך להיות עם חברים ובזה יזכה לחכמת התורה. לא כן אם האדם לומד לבדו, לא ישיג את חכמת התורה...

במסכת אבות פרק ו', ובעוד מקומות, חז"ל מדגישים כי הצלחה מירבית ומדוייקת בלימוד, באה דווקא בלימוד שיתופי, חברותא, שיעור וכיו"ב. הסיבות רבות: הן מצד עניין המסירה, הן מצד איכות הקליטה, הן מצד מניעת הטעויות, ועוד. רומזת התורה כי בבריאת האדם, שתכליתו חיפוש רצון ה', כבר נרמז כי את החיפוש הזה יעשה בחבורה:

וזהו שאמר "לא טוב" - שלא ישיג האדם התורה הנקראת "טוב" כשהוא לומד לבדו. ולכן "אעשה לו עזר כנגדו" בתורה, שילמד ביחד עם מי שכנגדו, זה לעומת זה עשה ה', ואז יצליחו שניהם בלימוד.

כיוון נוסף מציע רבינו, והוא על פי הפירוש הפשוט של המילה "טוב" – פשוט להיות מיטיב לאחרים:

אי נמי (=או גם) על פי דברי חז"ל במסכת קידושין דף מ', על פסוק "אימרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י) וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב?? אלא טוב לשמים ולבריות - זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זה צדיק שאינו טוב.

הגמרא במסכת קידושין מחדשת כי ישנם שני סוגי צדיק, ה"טוב", וה"לא-טוב". המדד הוא ביחסו לבריות. האם הוא מיטיב להם? ער לצרכיהם? אם כן, הרי שהוא צדיק טוב.

גם יסוד זה נרמז כאן, כהדרכה משמעותית בבחירת הדרך: אינך חי לבד בעולמו של הקב"ה, ועליך מוטל להיטיב גם לזולתך, ולא רק לעסוק בהצלת נפשך ונשמתך:

וזהו שאמר "לא טוב", שאינו נקרא 'צדיק טוב', "היות האדם לבדו" שהוא טוב רק לבדו, ולא עם הבריות...

היות האדם לבדו, גם אם יהיה במדרגת אדם, אך לבדו – אינה מציאות טובה, ועל האדם לתת את הדעת לטובת זולתו.

ויהי רצון שנזכה להיות טובים לשמים ולבריות.

 

להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.

 

עניינם של הייבום והחליצה

 עניינם של הייבום והחליצה / לפרשת כי תצא / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

מצוות הייבום קשה להבנה. מה היא עושה ומה היא פועלת? ומדוע – במידה והאחים לא רוצים – עושים את טקס החליצה?

 מקדים הרב:

רבים מאחינו בית ישראל, אשר לא חונכו על ברכי התורה והיראה,...ישאלו מה טעם בכל זה? ולהיות כי לא במרד ומעל ישאלון זאת, כי בעוונות הרבים הנה הינם כתינוקות הנשבים בין הגויים! על כן ראיתי לבאר עניין זה בדרך מושכל. ידוע כי האשה שנשאה לבעלה על פי הרוב, שאבי בעלה ואחי בעלה וכיוצא, ייצר להם מאד במות בעלה; לא רק על הנפטר עצמו, אלא גם על אשתו, ולא ירצו שתהיה לאיש זר, כי זה מזכיר להם יגונם וצערם...

כאשר ח"ו אח מהמשפחה נפטר – ועוד בדמי ימיו, בטרם זכה להמשכיות, הקשר הנפשי בין האלמנה למשפחה מתחזק, ואם היא תחיה עם אדם אחר ייגרם גם להם סבל אדיר, בזכרם את אחיהם.

וגם מצד איזה תיקוות אשר יקוו שעל ידי מצוות ייבום, תבנה להם בית הנפטר, והיה הבן הנולד ממנה ימלא שם ומקום הנפטר, וכיוצא. ובפרט אם היא מוכשרת בענייניה, וכשרונות פעולותיה אשר בבית וכיוצא. וגם תמצא מי יעמוד לה בצר. ולכן התורה בחרה להיות הקרוב להאח הנפטר אם ירצה לייבם.

האלמנה היא חלק מהמשפחה, הם מצפים, שהיא תצליח לייצר הנצחה לאחיהם הנפטר ב"מ, בדמות בן. בודאי הפרידה ממנה תהיה קשה אם היא כישרונית במיוחד. ויש גם את היתרון בשבילה: הם יהיו לה למשענת מגן, ולא תהיה תלויה בחסדי זרים, כמו שאר האלמנות. מסיבה זו ציוותה התורה לאסוף אותה חזרה למשפחה.

ואם היא לא רוצה? חולצים. מה המשמעות של הטקס, בפשט?

ואם לא ירצה – צריך פרסום וגילוי בדבר הזה, לבל יימשך אחר כך מזה רציחות וקטטות ומריבות,  שהיבם טוען אני לא אמרתי שלא לייבם וכיוצא.

אם האלמנה הצעירה תינשא לאדם אחר , יכול הייבם הפוטנציאלי-לשעבר לעורר מהומות רבות, ולטעון שהוא היה מעוניין בה, ומה לה לעזוב את משפחתם.

ולכן יהיה זה על ידי הזקנים בעשותה חליצה לשלוף נעלו, לאות ולסימן שכבר קנה לה את גופה ושיחררה מייבומו, ואין לו בזה שום מבוא (=שום דרך לבוא ולטעון)...ולכן ייקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל", להיות לזיכרון ולתעודה.

הטקס בא לסתום את הגולל על כל טענה אפשרית בעתיד, הן מצד המעשה טיקסי של שליפת נעל, המבטאת סיום מחוייבות וקשר, והן מצד הכינוי שקיבל היבם הסרבן.

ובזה נראה עד כמה התורה מייצרת מנגנוני הגנה לחלש, טרם נפילתו, ופועלת למניעת הנפילות החברתיות והמוסריות.

 

אחיך או שונאך?

 אחיך או שונאך? / לפרשת כי תצא / מתורתו של המשך חכמה

בפרשתנו ישנה הרחבה של דינים רבים הנוהגים בין אדם לחבירו. בין השאר ישנו ציווי לטפל בבהמתו של החבר, הכורעת תחת משאה (דברים פרק כב):

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

דין זה כבר נאמר בפרשת משפטים, בשינוי קל אך בעל משמעות מאד כבדה (שמות פרק כג):

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס

מתי ישנו שינוי בין המקומות?

אמנם חז"ל כבר דנו בשאלה כיצד זה ייתכן שבכלל התורה התירה יחס של שנאה כלפי היהודי האחר? וענו בתלמוד: (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב):

 ומי שריא למסניה? והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה

(=האם מותר לשנאותו? והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך!אלא שישנם עדים שעבר עברה. שאלה:  אם כן, האדם ההוא אינו רק שונא שלך, אלא של כולם! לכן ההיתר לשנאתו קיים רק אם ראו בו דבר ערווה, בעיה של חוסר צניעות קשה).

מהתלמוד יוצא שכל ההיתר לקיומו של שונא, הוא דווקא בהקשר של עבירה, ולא בהקשר פרטי אישי צר. אמנם, בכל מקרה יש לעזור לו להקים את חמורו.

אולם לא הובן -  מדוע אצלנו נאמר הדין של הקמת החמור, באח, ולא בשונא?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ד) לא תראה חמור אחיך וכו'. ובמשפטים (שמות כג, ד) כתיב "אויבך". משום דבערבי פסחים (קיג, ב) אמר: מי שרי לשנויי, הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה בראה בו שעבר עבירה. וזה היה קודם העגל אשר היו כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז היה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה. לכן אסור לשנוא איש כזה רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה, ב): ראיתי בני עליה והמה מועטים. לכן כתיב "אחיך".

כלומר, הפער בין המקומות נובע מהמצב הרוחני של עם ישראל בזמן הדיבור. בפרשת משפטים עם ישראל במצבו האידיאלי ולפני חטא העגל. כל מי שאינו כך, פוגם באומה ומוריד אותה. לכן הרשע ההוא חטא ולא קבל תוכחות, ונתייחס אליו כ"שונאינו". אמנם לאחר חטא העגל, החיסרון אוחז בכולם, ורק בודדים מותרים להפעיל את הנשק הקשה של שנאה.

יש כאן לימוד מחודש: גם אם נראה לנו כי ישנו טעם טוב לשנוא, נדע לנו כי עדיין החיסרון קיים בנו, ואנו "אחיו" של החוטא בפועל. החיסרון קיים בכולם, למעט בני עליה. כל זמן שלא התנקינו בעצמנו מן הרוע והחטא, אין לנו רשות להתייחס לחברינו כשונא.

במיוחד בימים אלה של מתח חברתי לקראת בחירות, שההבדלים החברתיים והתפיסתיים מתחדדים כל כך, ואפילו חלילה עד כדי שנאה, עלינו לשנן כלל זה, ולזכור כי גם אם בפועל  אנו חוטאים פחות, עדיין אנו שותפים לאתגר, והוא אחינו בדבר, ועלינו להתעלות יחד לעבודתו יתברך.

 

אני רק מניח את זה פה...

אני רק מניח את זה פה... / לפרשת ראה / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקב"ה מתאר לעם ישראל שתי דרכים אפשריות לבחור בחייהם, דרך ה', היא דרך הברכה, והדרך ההפוכה, שתוצאתה גם הפוכה. אמנם באמת יש לברר מדוע כתובה המילה "היום"? וכי הבחירה אינה עניין תמידי וקבוע, מדי יום, כל חייו של האדם והאנושות?

מחדש רבינו הסבר נפלא (שני מתוך שלושה):

ראה אנכי וגו' - דהנה אמרו רבותינו ז"ל , דבאמת הקב"ה דרכו להטיב לכל בריותיו, ומה שאנו רואים שיש אנשים שהם בצער, אין השינוי ח"ו במדות הקב"ה, אלא בהם עצמם...

קודם מניח הרב הקדמה: הרצון האלוהי הוא להיטיב. תמיד. אם אנו רואים שישנו חוסר כלשהו, יש לבחון מה התקלה שהיתה מצד האדם, שהיא זו גרמה למניעת השפע. משל בעניין:

כמו ענין אור השמש, שהוא באמת אור בהיר ומצוחצח, וחסרי הראות אינם רואים אותו, שהשינוי אינו בעצם השמש, אלא בהם עצמם שהם חסרי הראות, אבל בשמש עצמה אין שום שינוי, וכן החולה שאוכל מאכלים טובים וערבים יהיו בעיניו מרים, וזה השינוי אינו בעצם המאכלים, אלא בחולה עצמו שע"י חוליו אינו יכול לטעום כראוי....מזה נדע כי טוב ה' ומטיב לכל ומי שיש לו איזה צער השינוי הוא ממנו. ע"כ פירשו המפרשים ז"ל.

ישנן מציאויות אובייקטיביות בעולם. מראה וטעם כדוגמא. האדם המחוסר יכולות קליטה של נתוני האור והריח (עקב נכות כלשהי, או מחלה ח"ו) לא שינה את מהות הדברים. אין לו יכולת מפגש איתם כלל! כך גם ברכת ה': יש מי שיקלוט אותה, יהנה ממנה ויוסיף כוחות .יש מי שאינו מכיר בה, או אינו מכיר בה' נותן הברכה. אדם כזה סותם את צינורות ההשפעה. אותו שפע שמחכים רק שיצא – נשאר למעלה. כיצד הדבר רמוז אצלנו בפסוק?

וזה שאמר "ראה אנכי נותן לפניכם היו'ם" היא השמש הנקראת יו'ם, אשר בראייתה, יש ברכה וקללה שמי שיש לו עינים לראות יראה את אור השמש כי טוב הוא, והסומא אינו רואה אור השמש, כמו כן גבי השי"ת שאין השינוי בו עצמו אלא את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו וגו' שהשינוי הוא מצדכם שאם תעברו על רצון הבורא יתברך תקלקלו את צנורות השפע והברכה והבאתם עליכם קללה ולא ברכה ב"מ, ואם תשמעו אל מצות השי"ת יפתחו לכם צנורות השפע והברכה.

המילה "היום", אינה מציינת את יום הדיבור, אלא את מהות הדבר שניתן, הברכה, שהיא נמשלת לשמש. כמו שהשמש מאירה בעצמה, וההבדל באופן השימוש הוא במקבלים את אור השמש, כך ה' יתברך משפיע שפע טוב, והאדם גורם לזה להיות ברכה, או חלילה ההיפך. הקב"ה מניח את זה לפנינו, ואנו בוחרים מה האור שנקבל.

לפי ביאור זה מבאר הרב פסוק נוסף בפרקים הקודמים:

ובזה יש לפרש כוונת הכתוב (דברים ד, טל) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" וגו', כי הנה ידוע דלשון "הוא" , מורה על מי שעומד במצב שהוא בו בלי שום שינוי כמו שדרשו [מגילה דף י"א ע"א] על פסוק "הוא אחשורוש" וגו'. וזה שאמר "וידעת היו'ם" - הוא השמש הנקרא יו'ם, ואז "והשבות אל לבבך כי ה' "הוא" האלהים", הוא - בהוייתו יהא, בלי שום שינוי ותמורה, שמדתו רק להטיב. רק מה שאין אנו משיגים הטובה, הוא רק מחסרוננו דוגמת השמש וכאמור.

המילה "הוא" מופיעה פעמים רבות בהקשר של הוויה – מציאות – יציבה, כמו שהרב מדגים על אחשוורוש, שהיה אחיד בהתנהגותו כל חייו. כך להבדיל הפסוק מחבר ומשווה בין שני דברים שלכאורה הפוכים: ה' (מידת הרחמים) הוא (בהווייתו, באורחותיו) האלהים (מידת הדין) ! איך זה ייתכן? הרי אלו מידות סותרות? אלא, שיש שורש אחד לשכר ולעונש. שתי המידות מאוחדות בו יתברך. אלא מה, ההבדל הוא בין המקבלים. יש כאלה שיפגשו את מידת הרחמים, ויש – על ידי הימנעותם – שנפגשים עם הנהגת ה' כמידת הדין.

יהי רצון שנזכה להיום מהזוכים לברכתו של ה' יתברך.

שבת שלום

רועי

חסד - זה טוב?...

חסד – זה טוב?... / לפרשת עקב / רבינו המשך חכמה

שאלת ייסורי האדם היא שאלה עתיקת יומין, וכמובן שגם התורה מדריכה כיצד יש להסתכל עליהם. תקופת המדבר מתוארת כתהליך בו היו קשיים ואתגרים, הליכה מתישה של 40 שנה, בלי וודאות לגבי מיקום הלינה, זמינות המזון, תוך פרידה כואבת ממאות אלפי ראשי משפחות, עקב חטא העגל.

מה טעם של יסורים אלה? הקב"ה עונה (דברים פרק ח)

(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:

אף הורה לא אוהב להעניש את בנו, אולם הורה שאינו מעניש את בנו בשעת הצורך, מועל בתפקידו ופוגע בילדיו פגיעה עתידית. כך בעצם אומר הקב"ה לעם ישראל: ייסוריכם הם ייסורים מחנכים.

יסוד זה מדוייק בפסוק הנ"ל: מדובר על ייסורים שנתפסים כ"דין", אולם מופיע שם הוי"ה, שהוא שם של "חסד". מבאר את הדבר רבינו המשך חכמה:

(ה) כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך. "הללויה כי טוב, זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהילה" (תהלים קמז, א). הביאור, דיש טוב ומועיל, ועל פי הרוב החסד הוא טוב, אך לא מועיל, ואמרו בפרק קמא דחגיגה (ט, ב): לא מצא הקדוש ברוך הוא מדה טובה לישראל אלא עניות. והדין הוא עפ"י רוב מועיל, אך לא ערב.

ישנם בעולם דברים "ערבים", וישנם דברים "מועילים". לא תמיד הם באים ביחד כידוע... חסד אנושי יש בו דבר גדול, אולם לעיתים רבות יש בו גם נזק, כגון: תלותיות, מניעת הופעת הכוחות הקיימים עקב נוחות, ועוד. כל כך הודגש בחז"ל הסיכון שבחיי הנוחות והשפע, עד שאמרו משפט קשה, שאומר, שהמידה הטובה ביותר לעם ישראל, כדי להוציא החוצה את יכולותיהם, היא העניות ח"ו! חסד הוא ערב, אך לא תמיד מועיל.

דין לעומת זאת, הוא פעמים רבות מועיל, אך לרוב לא ערב.

הפסוקים הנ"ל מלמדים, כי חסדו של הקב"ה מכיל את שני הצדדים, גם הערב וגם המועיל:

...וזה שאמר בדרכי ה' יתברך, שחסדו הוא מועיל וטוב. וזה "הודו לה'" - מידת הרחמים, שמלבד שהוא מועיל הוא טוב. ואם מתנהג במשפט מדת הדין - זה "אלקים" - הוא נעים וערב לאוזן שומעת תוכחת חיים. וצריך לזמר על זה ולמקבלינהו בשמחה כי נעים.

אצל הקב"ה גם החסד וגם הדין הם מועילים, אולם הפסוקים מחדשים שיש בהם ערבות: הצלחה, הכוונה, הולדת הכוחות, ולכן גם אם אדם חלילה חווה דין, יש להתאמץ ולקבלו בשמחה.

יהי רצון שנזכה לחוות אך טוב וחסד כל ימי חיינו, חסד אלוקי בלבד, שיש בו אך ורק תועלת וערבות.

 

עשו - וחיו !!

עשו-וחיו!!  / לפרשת במדבר / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עם חלוקת המשימות במסע לקראת ארץ ישראל, הקב"ה נותן הנחיות מיוחדות לשמירת המשכן. רק הלויים מובילים את המשכן וכליו. וגם הם – ייכנסו למשכן רק כאשר הכהנים יכסו את הכלים, לבל יראו אותם הלויים.

רבינו מוצא כאן רמז, למעין מתח שעלול להיות קיים גם בעולם ללא משכן. המתח בין הצמודים ללימוד התורה, לבין אלה שאילוצי החיים מעכבים אותם להתקרב יותר ללימוד התורה. הדרך לגשר על הפער, רמוזה כאן:

וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים אהרן ובניו יבואו, ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו - נראה לפרש פסוק זה על ענין המחזיקים בידי התלמידי חכמים, ובפרט הנהו תלמידי דבי רב העניים שמהם תצא תורה.

יש כאן רמז לאנשים המחזיקים בידי תלמידי החכמים לעסוק בתורה. במיוחד מדגיש הרב את חשיבות העזרה לתלמידים העניים, שעליהם אמרו שמהם במיוחד תצא התורה.

"וזא'ת" - היא הצדקה כדכתיב "וזאת התרומה". "עשו להם" - לחכמים ולתלמידים, ואז "וחיו ולא ימותו" - קאי על העשירים והמחזיקים, על דרך מה שאמרו רז"ל  "כל מי שיש בו טל תורה - טל תורה מחייהו. ומי שאין בו טל תורה - זוכה לתחיית המתים ע"י החזקת ידי החכמים", וזו כוונת הכתוב (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה".

הצדקה לטובת עמלי התורה- היא הדרך להתחבר אל הנצח, עץ החיים, התורה הקדושה. גם אם הוא עצמו לא זוכה לשקוד בהתמדה, יכול לסייע. בזכותו יש אנשים הדבוקים בתמידות בתורה, וגם הוא אוחז בנצח.

"בגשתם את קדש הקדשים" – רצה לומר, שיזכו בעולם הבא, להיות עם התלמידי-חכמים, כמו שאמרו רז"ל (פסחים דף נ"ג ע"ב) "עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה"...

העושים כן – מובטח להם חלק טוב עם עמלי התורה בהם תמכו. הדבר רמוז שיגשו ל"קודש הקדשים", מקום העליון שבעולם הבא.

הרב מציע רמז נוסף, אולם אנו נדלג לשלישי על פי אותו העקרון:

אי נמי (=או גם) "וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים", שע"י שיחזיקו בידם עתה בקטנותם ויהיו תלמידי חכמים, ימצאו די פרנסתם וחיותם בעבודת הקדש חזנים מלמדים דיינים וכיו"ב,

לפי פירוש זה, המילים "וחיו ולא ימותו" אינו מדבר על הנדבנים, אלא על הלומדים, שימצאו פרנסתם ולא ימותו, במהלך העלייה בתורה, שהיא היא הכניסה אל קדש הקדשים הרמוזה כאן. אם נשקיע בלומדים בצעירותם, שיהיו פנויים מעול הפרנסה:

"אהרן ובניו יבואו" - שנחזיק בידם עד שיהיו רבנים, סמל אהרן ובניו, דכתיב בהו (=שנאמר עליהם) "ואת עמי יורו וגו" [יחזקאל מד, כג] "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו' (מלאכי ב, ז)...

אם נתמוך בהם כעת, בעזרת ה' יגדלו ויוכלו לעבוד את עבודת הקדש ולהתפרנס בכבוד. ההשקעה בתחילה תניב פירות משמעותיים לעם בהמשך.

עלינו להטות את שכמנו להקמת התורה באומה, "אם אין קמח אין תורה", ובכך לדאוג ליצירת דורות של מנהיגים רוחניים ופוסקי  הלכה.

שבת שלום,

רועי