להיות בציפייה ברוכה!

 בס"ד

להיות בציפייה ברוכה! / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עם סיום הוראות בניית המשכן בתחילת פרשתנו, מצווה ה' לסייג את הבניה אך ורק לימי החול. השבת חייבת להישמר (לא, טז):

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:

הציווי הוא לשמור את השבת. מהו התוכן של הציווי הזה? מה מצופה מעם ישראל לעשות? הביטוי "לשמור" את השבת אמנם מופיע בעשרת הדברות, ושם המשמעות היא להמנע ממלאכה, אולם כאן לא ניתן להסביר כך, כי כאן מדובר על ציווי חיובי: שמירה כדי לעשות, ולא שמירה כדי להימנע.

מסביר רבינו (אות ו):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו בגמרא (ביצה טז, א) "מחד שביך לשבתיך". כי בית שמאי מיום ראשון היו דואגים בכבוד השבת, ואם ימצאו דבר טוב קונים אותו לשבת, ואם אחר כך ימצאו יותר טוב ממנו אוכלים הראשון ומשאירים הטוב והיפה לשבת,

התלמוד במסכת ביצה מספרת על הנהגתם של שמאי והלל בהכנותיהם לשבת. הלל (שאת הנהגתו לא מביא רבינו כאן) היה סומך על הקב"ה שיזמין לו כל צרכי שבת המשובחים לקראת השבת. שמאי נהג אחרת: החל מיום ראשון כבר היה קונה דברים לכבוד שבת. אם היה מוצא טוב ממה שקנה, היה קונה את המשובח יותר, ואת מה שקנה בתחילת השבוע – אכל. כל השבוע היה שמאי מודע לשבת המתקרבת ובאה, לכבדה ככל יכולתו.

וזהו רמז הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", מלשון (בראשית ל"ז א') "ואביו שמר את הדבר", שענינו המתנה וציפוי לדבר, לומר שהאדם צריך תמיד להיות שומר ומצפה מתי יגיע יום שבת לענגו, ולא מיום חמישי או יום ששי יהיה מצפה, אלא "לעשות את השבת", את לרבות הרבה ימים אפילו מיום ראשון.

המילה 'שמירה' מתפרשת כאן במשמעות של 'ציפייה ודריכות', באותו אופן שהיא מוזכרת אתצל יעקב אבינו המחכה ומצפה לראות מתי יתקיימו חלומות יוסף בנו. (פירוש כזה למילה 'שמירה' נמצא כבר אצל החיד"א זצוק"ל, שהשבוע, בי"א אדר, ציינו את יום פקודת שנתו, ורבינו משליך אותו גם לענייננו).

מודעות כזו היא אקטיבית, "לעשות", ובכך אדם חי את אווירת השבת כל חייו.

שיחרור בדיבור

 

בס"ד

שיחרור בדיבור / לפרשת שלח לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בסיכום חטא המרגלים מודיע ה' למשה על עונשם הנורא של העם והמרגלים – 40 שנות נדודים ומות הדור ההוא. העונש נאמר בלשון שבועה (יד, לה):

אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

הקב"ה נשבע למשה על קיום עונשם של ישראל, והוא מוסיף מעין איום, שאם לא יעשה את עונש כילוי הבוכים בגלל המרגלים, הוא יעשה משהו...אבל לא כתוב מה. רבינו עומד על כך (אות ה):

ראוי להעיר על יתור זה: כי מי לא ידע שה' הוא הגוזר ומקיים? וגם אומרו 'אם לא זאת אעשה' הוא חסר גזרה, כי לא הגיד מה יהיה אם לא יעשה להמיתם במדבר?

כדי להסביר זאת, מקדים הרב יסוד חשוב. ישנו מנגנון מסויים שקיים בנפש האדם, והוא קיים גם אצל הקב"ה בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם":

ויתכן כי הנה נתפרסם הדבר שכאשר יטור איש אל רעהו איבה על איזה רע שהרע לו, הנה אם העלה משטמתו על דל שפתיו אז לא יעשה מאומה רע, כי תשכך חמתו בדברו. אך אם ישטמהו בלבו ויכחידנה תחת לשונו אז קרוב הדבר לנקום ממנו את נקמתו באין מעצור.

הדיבור על גורמי מתח ועצבנות מרגיע את האדם. כשאדם מספר על דאגותיו וכאביו, הדבר מוריד ממנו לחץ נפשי. מסתבר שכן היא התוצאה גם בדיבור על תוכניות: אדם שמספר על תוכניותיו, מוריד את הלהט לעשייתן ברמה זו או אחרת. גם אם אדם מתכנן לפעול מתוך כעסו והוא מדבר על כך, הוא מאוורר את כעסו ומרגיע אותו. הרב מביא ראיות לכך:

כי על כן נאמר אצל יעקב "וישטום עשו את יעקב וגו' ויאמר עשו בלבו יקרבו" וגו' ירצה שהמשטמה לא העלה אותה על דל שפתיו, רק היתה טמונה במצפוני לבו, ולכן רבקה בידעה רוע תכונתו ומבין ריסי עיניו הבינה בדברים כי מתאנה הוא לו, וידעה נאמנה שכה יעשה וכה יוסיף להמיתו, ולכן יראה לנפשו וציוותו לברוח חרנה עד שוב אף אחיו ממנו.

עשו  רוצה לפגוע ביעקב אחיו, והוא אינו מוציא זאת בפיו. רבקה המבינה זאת חוששת מעוצמת המכה, ומבריחה את בנה. התורה מעידה כי המזימה היתה "בליבו", מה שמעיד על עצמת המכה הצפויה.

לעומת זאת, בחטא העגל מידת הרחמים מתגלה דווקא בדיבור על איום של הקב"ה אחרי חטא העגל:

וכי על כן נאמר ג"כ במעשה העגל "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ירצה כי נחם ה' יען אשר 'דיבר' בפיו ית' הגזרה באומרו "הרף ממני ואשמידם", ובדבורו זה חמת המלך שככה.

התורה אומרת שה' דיבר על מה שתכנן לעשות, ולכן העונש על חטא העגל לא היה מיידי ועוצמתי, אלא מהול ברחמים.

זאת לעומת גזירת חורבן בית המקדש:

אבל אצל חורבן הבית נאמר "עשה ה' אשר זמם" שלא הוציא הגזרה מפיו ית' על כן עשה ה' מה שחשב.

שם ה' 'זמם', ולכן החימה העצורה נשפכה בעוצמה, בעוונותינו.

לאור כל הנ"ל, דברי ה' מובנים יותר:

ולזה אמר "אני ה' דברתי", והוצאתי הגזרה מפי, זאת תהיה להם תקווה טובה ש"אם לא" רצוני לומר שאם לא דברתי והוצאתי הגזרה מפי, ומלבא לפומא (=מהלב לפה) לא גליתי - אז "זאת אעשה" איתם כלה ש"במדבר הזה יתמו" בעולם הזה, ונוסף עוד "ושם ימותו" לעולם הבא, ותהי תבוסתם שלמה גם בבא! מה שאין כן כעת כי "אני ה' דברתי" והעליתי הגזרה מפי, בזאת שככה חמתי ולא אעשה חרון אפי בשלמות לכלותם בזה ובבא, ורק יספיק להם עונש מיתת הגוף ויזכו לחיי עולם הבא.

היתה אפשרות לעונש חמור יותר: גם בעולם הזה (למות במדבר) וגם לעולם הבא (להתנתק מן הנצח). זו הגזירה שהיתה חלילה יוצאת לפעול אם הרצון היה נשאר רק ברצונו יתברך. אבל הקב"ה "מדבר" ומגלה את רצונותיו, ולכן גם למתי המדבר יש חלק לעולם הבא, והעונש ממותק ברחמים.

מסיים הרב, שלפי דבריו גם הטעמים של הפסוק מסתדרים כפתור ופרח:

ולפירוש זה ימתק לחך טעם פסק הבא במלות "אם לא" והוא עזר גדול לפירושנו בחסד עליון.

בפסוק הנ"ל מופיע הטעם "פסק" (|) אחרי המילה "לא", הדבר מחזק את פירוש הרב, שכך יש לקרוא את הפסוק: אני ה' דברתי (ולכן רק ימותו כאן ולא בעולם הבא) אם לא (אדבר), אז חלילה המחיר יהיה כבד יותר: במדבר הזה ייתמו – עולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא.

יש ביסוד שהרב לימדנו גם משמעויות נוספות, לדוגמא לעניין "אמור מעט ועשה הרבה", שכעת מובן שהעשיה המרובה היא כמעט תוצאה של הדיבור המועט, וכן לעניין עבודה רוחנית שנעשית בהצנעה, שמעוררת בעירה פנימית דקדושה, ללא קירור על ידי דיבור.

ואידך – זיל גמור.

עלייה בקדושה מחייבת את זיקוק הלב!

 בס"ד

עליה בקדושה מחייבת את זיקוק הלב / לפרשת וישלח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב אבינו עם כל משפחתו ופמלייתו עושים מסע לבית אל, כדי לקיים את נדרו עם יציאתו לחרן, כפי שקראנו בפרשת ויצא. טרם הגעתם לביל אל מבקש יעקב ממשפחתו (לה, ב-ד):

(ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: (ג) וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: (ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:

רבינו מציג כמה קשיים בפשט הסיפור:

א. אם יעקב יודע שיש לבני ביתו אלהי נכר – מדוע הוא ממתין עד עכשיו ולא מסלקם קודם לכן? ב. מדוע אמר "בתוככם" במקום "עמכם"? ג. למה נתנו את האלילים אשר "בידם" ולא "עמהם"? ד. ממתי נזמים הם אביזרי עבודה זרה? לא מצאנו דבר כזה.

מתרץ רבינו:

יתכן כי בהיות לבן עובד ע"ז כנראה (=כפי שאנו למדים) מהתרפים, חש יעקב על בני ביתו שגדלו בנוה רשע פן יש בהם שרש פורה ראש ולענה, ובלי ספק כאשר שב יעקב לארצו ציוום להסיר מהם כל מין ע"ז שהיו רגילים בבית לבן. אך בעת ציוהו ה' לעלות בית אל ולבנות שם מזבח...חשש עוד פן גם שהסירו הגלולים אולי נשאר בקרב לבם עוד מחשבת ע"ז, וימשך לו מזה רע שלא יוכל להוסיף קדושה ונבואה כי שאור שבעיסה יעכב, ולזה עוד ציום לאמר "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם" - בקרב לבכם פנימה! וטהרו עצמכם גם ממחשבת פיגול של ע"ז.

ברור שיעקב סילק ביציאה מבית לבן כל עבודה זרה שהיתה בידי כל עבדיו המרובים. לא מזה חשש יעקב אבינו עליו השלום, אלא מהתפיסות האליליות שאולי עוד היו בלב בני ביתו. אמונות אליליות, ביטחון ותקווה ברעיונות שיש בהם כפירה באלהותו הבלעדית של הקב"ה – אלה הם הדברים אותם רוצה יעקב לעקור. כאשר יעקב אבינו מציב לעצמו שאיפה של עליה בקדושה וברוחניות, לעלות מדרגה בנבואה, גם מחשבות לב לא נקיות ולא ראויות פוגמות. את הזיקוק הזה מבצע יעקב אבינו.

ואומרו "אשר בידם" אולי שהיתה להם מין ע"ז עשויה בדמות צורת אדם בולטת ונזמים באזניה לנוי ונותנים אותם בידיהם כעין צמידים להראות לעיני העם כי הם לתכשיט ולנוי עשויים ומחשבותם לא כן, רק לשם ע"ז, אשר עד כה לא הרגיש יעקב בדבר וחשב כי לנוי בעלמא הם, והן עתה אחרי צוותו אותם להסיר מקרבם גם מחשבת ע"ז אז שבו הפעם מדרכם הרעה באמת ובלבב שלם, ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזני אלהי הנכר...

גם תכשיטים שהשאירו עבדיו ואמהותיו בידיהם, והיו נראים כמו קישוט ונוי, כעת נמסרו בידי יעקב. הם קישוטים שהיו "בידם". לאותם קישוטים היו כדמות אדם (או שמא פני אדם) עם נזמי אוזן. עליהם מספרת התורה. עבדיו ואמהותיו של יעקב הניחו את כל הקישוטים הללו לפני יעקב, כי בזה גילו שבעומק ליבם לא התייחסו לדבר רק כתכשיט אלא כפריט בעל ערך אלהי, וגם מזה הם מוכנים ורוצים להיפטר.

אדם החושב מחשבות של עליה והתקדמות בעבודת ה' ובקדושה, לא יכול לשמור על הרגליו הישנים, אלא עליו לחפש גם בנבכי נפשו את הדברים הזוקקים שיפור וטיבור.

עשו, תרגיע!

 עליונותה של המחשבה / לפרשת וישלח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

(יסודות החידוש הזה המופיע אצל רבינו, נאמרו כבר על ידי רבו, הרב מקיקץ שלי, אולם הרב מעמיק ומרחיב את הדברים)

כרבנים רבים בני ג'רבא, גם רבינו היה עוסק בעניין הסמיכות שבין הפרשות. מהלך דרשני, המוציא תובנות ועומקים מתוך נקודת ההשקה שבין הפרשיות. רבינו לומד מהסמיכות את עומק טענת יעקב אל מול עשו:

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. ראיתי למורנו הרב ז'"ל (בספר הקדוש מדרשו של שם) שפירש סמיכות הפרשה, ע"פ מה שכתב הרב כלי יקר, דכוונת יעקב אבינו במה שאמר "עם לבן גרתי - ותרי"ג מצות שמרתי", היינו אף על פי שתרי"ג מצות שמרתי,...עם כל זה "עם לבן גרתי", לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר  (צירי)

הכלי יקר כותב שיעקב מנסה לקרר את כעסו של עשו, בטענה שהברכה לא התקיימה. הוא לא נהיה אדם חשוב, אלא נשאר דייר עראי חסר קרקע. יעקב אבינו מוסיף הסבר לכך שהברכה כביכול לא נתקיימה:

ועל כרחך צריך לומר, דכיון דכל כוונת אבי היא לברך אותך, אם כן הכל תלוי במחשבה, ואין הברכות מועילות לי כלום. ולכן אחר שכתב "ויפגעו בו מלאכי אלהים", דהצדיקים עדיפי ויכולים להשתמש במלאכים, יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה ומחשבה כמעשה.

יצחק אבינו רצה במחשבתו לברך אותך!! ואם תאמר שהעיקר הוא הת'כלס, ולא המחשבה, אוכיח לך אחרת: מחשבת בריאת עם ישראל קדמה למעשה בראשית. למעשה נבראו המלאכים קודם, ביום השני לבריאה. למרות זאת, יעקב יכול לצוות על המלאכים, כפי שראינו בסוף פרשה קודמת. מכאן שמעלת צדיקי ישראל הקודמים במחשבה, גבוהה משל המלאכים שנבראו לפני האדם, בפועל.

אם כן מצא תשובה להוכיח לעשו שאין לשנוא אותו על הברכות ...עיין שם.

מכיון שהתורה הניחה ברקע לסיפור את המתח בין המחשבה והמעשה, רבינו ממשיך את הקו הלאה, אולם הופך את הקערה על פיה: אין כאן טענות המבקשות רחמים, ומקטינות את ההצלחות, אלא טענות לנכונות ואמת, ואף הצדקה מוסרית ללקיחת הבכורה והברכה:

ולענ''ד נראה לפי זה לפרש באופן אחר, במה שכתבו המפרשים ז"ל "תרי''ג מצות שמרתי", היינו אפילו דאיכא (=שיש) כמה מצות שלא זכיתי לקיימן בפועל, כמו כיבוד אב ואם, או ישיבת ארץ ישראל, אבל מ"מ "שמרתי", היינו הייתי מצפה ומחכה מתי יבואו לידי לקיימם...ומחשבה כמעשה,...

חז"ל מספרים כי יעקב אבינו אומר לעשו שהוא הקפיד על קיום המצוות בחרן. הא כיצד? והלא היו מצוות שבהכרח לא קיים? אלא שהוא "שמר", ציפה מתי יבוא לידו ויקיים. אם כן, כל המצוות קויימו בכוחה של המחשבה.

וא''כ זהו שאמר "וישלח יעקב מלאכים לפניו",...משום דנשמת ישראל קדמה במחשבה, והמחשבה יש לה ערך גדול, אם כן, מזה יש ללמוד כי "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", גם כי לא קיימתי אותם בפועל.

הרב אלטר מחבר את המלאכים של פרשתנו, לרעיון הנ"ל: מעלת ישראל על המלאכים, הבאה מעליונותה של המחשבה, מאפשרת ליעקב לתת הוראות למלאכים. אם כך, הדבר מעיד כי אכן יעקב קיים את המצוות כפי יכולתו, בכוחה של מחשבה. המידע חשוב ביותר, כי אם יתברר שיעקב אבינו ויתר על המצוות, הרי שלעשו תינתן הרשות לפגוע בו.

ממילא, לפי היסוד הזה, אנו מבינים כי יעקב מצדיק את מעשיו לפני אחיו, וטוען כי הכל מגיע לו בדין:

אי נמי (=או גם) יש לפרש, דנתכוון בזה יעקב לומר, שאין לו לשנוא אותו על שלקח ממנו הברכות וגם הבכורה, שהרי מצד המחשבה, הבכורה שייכת לו דמחשבתו של יצחק היתה ביעקב תחילה שנולד מטיפה ראשונה כמ"ש בזוהר הקדוש...וא"כ מהמלאכים ששלח יעקב, משמע דהמחשבה היא עיקר ולכן תדע לך כי "עם לבן גרתי, ויהי ,,לי" שור וחמור", כל מה שנתברכתי והצלחתי ע"י הברכות, הם שייכים לי ואינם גזל אצלי, כי אני הבכור לפי המחשבה, ולי ראויים הברכות, ולא לך...

לפי חידושו של רבינו, יעקב אבינו לא מגיע מתוך התרפסות לאחיו, אלא מתוך עמדת כח מוסרית ואיתנה.

יהי רצון שיזכנו ה' לעמוד על האמת הלאומית שלנו בעוז וגאון.

מחשבה קדמה!

 מחשבה קדמה! / לפרשת וישלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

המפגש עם עשו, גורם ליעקב להתכונן למפגש בשלושה אופנים: תפילה, דורון ומלחמה.

אולם, מאיזו עמדה נפשית ניגש יעקב אבינו למפגש? האם מתוך עמדה של עוצמה, או מתוך עמדת כניעה זמנית? רבינו מוצא כיוון לדבר, מתוך סמיכות הפרשיות: הקשר בין סוף פרשת ויצא לתחילת פרשתנו (חלק א, אות א):

סמיכות הפרשה: "ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' - וישלח יעקב וגוּ' עם לבן גרתי" וגו' (לב, ד-ה(
יש לפרש על פי מה שכתב הרב כלי יקר ז"ל, דכוונת יעקב אבינו ע"ה שאמר "עם לבן גרתי" - ותרי"ג מצוות שמרתי, דהיינו אף על פי שתרי"ג מצוות שמרתי ואין בכאן "והיה כאשר תריד", עם כל זה "עם לבן גרתי" - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר (צירף שני הפירושים שפירוש רש"י ז"ל)

הכלי יקר מסביר את דברי יעקב לעשו כך: מצד אחד, שמרתי על כל המצוות, ואין לך שום פתח לפגוע בי. יצחק ברך את עשו, שאם יעברו על המצוות, אפילו אם יוסיפו, תהא ח"ו לעשו יכולת לפרוק מעליו את מנהיגותו של יעקב. זה – לא קרה.

יחד עם זאת, מרגיע יעקב את עשו שאין לו לכעוס עליו, שכן ברכתו של יצחק ליעקב גם היא לא התקיימה. הוא עדיין מתנהל כגר, ולא כבעל שררה ומעמד.

מה רצה יעקב לומר בזה? ממשיך הכלי יקר:

על כרחך לומר דכיון דכל כוונת אבי לברך עשו, אין עושים הברכות שום רושם בי, דהכל תלוי במחשבה, יעויין שם.

ההתנהלות כגר, היא הראיה שברכת יצחק לא התקיימה. ומדוע? כי בברכה היה פער בין המעשה למחשבה: במחשבה, ברך יצחק את עשו, למרות שלמעשה הוא ברך את יעקב. לכן עשו, הרגע. העיקר הוא המחשבה.

איך עשו אמור להבין את זה? מוסיף הרב נדבך:

ומעתה זהו כוונת הסמיכות "ויפגעו בו מלאכי אלהים" וגו' -דהצדיקים עדיפי, ויכולים להשתמש במלאכים. יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה [בראשית רבה א, ד] ומחשבה כמעשה, ומזה מצא כדי גאולתו להשיב לעשו דאין לך לשנוא אותי על הברכות, דלא יועילו בי מידי, כיון דכל מחשבת יצחק אבינו ע"ה לברך עשו וכנזכר לעיל. ודו"ק.

עשו פוגש מלאכים. מנין הם? לשם מה הגיעו? כשהם אומרים שהם שליחי יעקב אחיו, עשו בתחילה לא קולט, כיצד ייתכן שאדם שולט במלאך? והרי מלאך קדם בבריאתו לפני האדם. מלאכים ביום שני ואדם ביום ששי. מבין עשו שהסיבה היא שמעלתו יעקב גדולה משלהם. מחשבת בריאת ישראל קדמה למעשה בריאת המלאכים. אם כן – מעלת המחשבה גבוהה ממעלת המעשה.

כך גם בעניינה של ברכת יצחק לעשו: אמנם המעשה של הברכה היה עם יעקב, אך מחשבת יצחק – שהיא הגבוהה יותר – היתה עם עשו, וממילא אין לו להקפיד על יעקב כלל.