דיבור עוקץ ודיבור מתוק

 בס"ד

דיבור עוקץ ודיבור מתוק / לפרשת דברים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

נאום התוכחה של משה מלווה בסיפורן של עליות וירידות בחיי עם ישראל במדבר. דיבורי תוכחה יש בהם כח מקדם, אולם לשמעם – זה לא נעים...רבינו מביא מדרש הרומז לכך (אות ג):

"אלה הדברים אשר דבר משה" (א, א). איתא במדרש (דברים רבה א, ו) "אלה הדברים – כדבורים, דובשן מתוק ועוקצן מר". ופירשו חז"ל הכוונה, שכאן נתן משה רבנו עליו השלום מוסר לישראל על העונות שעשו, והזכיר להם המקומות שבהם עשו וכמו שפירש רש"י ז''ל.

המדרש משווה את הדיבור של משה לעקיצת דבורים. יש בהם את הכאב, אולם האדם המקבל את התוכחה – מתעלה ומתמתק.

רבינו יעמיק במשמעות הדימוי הזה:

ואפשר לתת טעם שהמשיל התוכחות אלו לדבורים, בהקדים מה שהביאו משם הרב 'אמרי אלימלך', דלכאורה קשה על מה שכתב רש"י שהזכיר התוכחות ברמז מפני כבודן של ישראל, והלא החטאים המוזכרים כאן ברמז נשנים להלן במפורש בפירוט מלא של כל הפרטים.

הרב ר' אלימלך שפירא מגרודז'יסק (פולין, המאה ה-19) מקשה על מדרש חז"ל שמביא רש"י: למה מסבירים שהתוכחות היו ברמז במשות המקומות? והלא משה בעצמו יפרט בארוכה חטא אחרי חטא. אם כן, מה התועלת ברמיזה בהתחלה?

ופירש, כי איתא במדרש כיון ששמעו ישראל התוכחה מיד חזרו בתשובה שלמה ואמתית. וידוע מי שחוזר בתשובה מאהבה זדונותיו נעשין לו זכיות. וממילא הפכו כל החטאים למצות, ולכך מנה אותם לפרטי פרטים כיון שביקש להזכיר ככל היותר את זכיותיהם של ישראל. וידוע שהדבורה כשעוקצת מיד מתה, כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה יז, ג) שכך היה למשה רבנו עליו השלום, כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם, עד כאן דבריו.

הרמזים הספיקו. העם הבין. לבו נשבר בקרבו והוא קיבל עליו תשובה מאהבה, מתוך רצון להתקרב אל ה' יתברך. הכלל בתשובה זו הוא שגם עבירות שנעשו מתוך מודעות לאיסור ולחומרתו נהפכים לחוטא לזכויות! ממילא, אומר ר' אלימלך, משה לא מפרט עבירות, אלא זכויות. כלומר, העבירות שנעשו לזכויות, למעשים טובים.

לפי זה מובן דימוי הדבורה: משה רבינו עוקץ ומכאיב לישראל בתוכחתו, ומכיון שדבריו גרמו לתשובה מעולה, על משה רבינו להיפטר מן העולם, כדבורה המתה – להבדיל – לאחר עקיצתה.

רבינו טוען שמשהו אחר מת:

ולכך תוכחת זו נמשלה לדבורה, לומר לך מה הדבורה כשעוקצת מיד מתה, כל ישראל כשעשו תשובה מתו כל העונות שלהם ולא יזכרו יותר, כיון שתשובת ישראל היתה מאהבה שנהפכו כל עוונותיהם לזכיות.

מה שהמדרש רוצה לומר הוא מות העבירות! אם היו חוזרים בתשובה קטנה וחלקית, הרי שזדונותיהם היו נעשים שגגות. אולם משה רבינו במתק שפתיו משיב ליבם של ישראל לה' מתוך מתיקות רבה. אין עניין שימות מטעם זה. שבחו של משה רביו הוא ביכולת הקירוב אל ה', קירוב של אהבה.

משה רבינו - ה"הסדרניק" הראשון?

 

בס"ד

משה רבינו – ה"הסדרניק" הראשון? / לפרשת דברים / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לפני נאומו של משה רבינו התורה מקדימה פרטים רבים ביחס למקום ולזמן של אמירת הדברים לפני העם. בין הפרטים המופיעים (א, ד–ה):

(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

מהי המשמעות של הסמיכות שבין ביאור התורה, לבין הניצחון על 2 המלכים הענקים, סיחון ועוג?

כותב רבינו (אות ב):

הקושי מורגש, כי מה בצע להודיענו שהדברים אשר דבר היו אחרי הכותו את סיחון ועוג? ויתכן שהדברים מגיעים למה שאמרו ז"ל (בבלי, עבודה זרה, יז ב) "אי ספרא לא סייפא אי סייפא לא ספרא", ובאמת בטבע המציאות בל תמצא איש נבון מבקש דעת וידו אוחזת בחרב ללמד ידיו לקרב לצאת לקראת נשק,

תירוצו של הרב בנוי על כלל שאמרו חכמינו במסכת ע"ז: אין הימצאות של גדלות בתורה עם יכולת לוחמה, וכהסברו של רבינו חננאל (טוניסיה, המאה ה-11):

אמר להו (ר' אלעזר בן פרטא): דרך בני ישראל או סופר או בעל סייף. שניהם באיש אחד אין נמצאין וכיון שאני בעל סייף (גם) איני חכם שונה (=מלמד).

התלמוד מספר שם על תפיסתו של ר' אלעזר בן פרטא על ידי הרומאים. הם חושדים בו שהפיץ תורה וגם גנב. ר' אלעזר אומר להם: אצלנו בעם ישראל אין מצוי אדם מלמד תורה, שהוא גם אומן לחימה.

כל זה נכון לכלל הציבור. משה רבינו מציג מודל אחר:

ובא הכתוב להגיד שבחו של משה שהיה ספרא וסייפא כאחד כי "דבר משה אל בני ישראל" ובעת היותו מלמד אותם חקים ומשפטים זה היה "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן" ואז אחר כלותו מעשות כל אלה, עזב והניח ידו מן החרב, ואחז בספר תורת האלהים ללמד לעמו תורה ומצות, באופן כי זכה להיות ספרא וסייפא כאחד אשר לא כל אדם זוכה לזה.

התורה מתארת לנו את מעלת משה ושלימותו, גם בדברים הנראים כהופכיים זה לזה במבט רגיל. הקשיחות המלחמתית מול העדינות העיונית מופיעות באישיותו של משה, ללא כל סתירה ביניהן.

חיבור מיוחד זה יופיע בדברי חז"ל גם על דוד המלך, "עדינו העצני" (שמואל ב, כג, ח), המתואר כמי שנוהג ברכות בזמן לימודו בתורה, וקשוח עד כלות בצאתו לקרב.

האם נשמותיהם של משה ודוד מופיעות מחדש עם התקדמותו של תהליך הגאולה?

תאיר עיני עני - ויאירו עיניך בתורה

 בס"ד

תאיר עיני עני – ויאירו עיניך בתורה / לפרשת דברים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בנאומו של משה, הוא מזכיר את בניית מערכת המשפט, וההיררכיה שלה. שאלות קשות לבסוף יגיעו למשה רבינו (א, יז):

והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו

משה רבינו הוא הדרך להגיע לדבר ה' זו הלכה.

בדבר זה מוצא רבינו רמז גם ליכולת של כל אדם להגיע לתשובות לשאלות קשות בלימודו:

...נראה לי לרמוז עוד מה שאמרו חכמינו ז"ל (צדקה חיים סוף דרוש ט"ו להלבשה) סגולה להבין דבר הקשה בתורה ובדברי רבותינו ז"ל, הוא על ידי שיתן צדקה להאיר עיניו של העני, ובזכות זה יאיר ה' עיניו להבין בתורה וליישב מה שהוקשה לו.

הרב מקיקץ מזכיר את דברי ר' חיים פלאג'י, המדבר על מעלות הצדקה. אחת מהן היא הצלחה בלימוד תורה. הקשר בין השניים הוא הארת העיניים, כלומר, עיניו של העני הנזקק עצובות וחשוכות. נותן הצדקה משמח ומאיר את עיניו. מידה כנגד מידה, אף הקב"ה יפקח את עיניך, ותזכה להבין היטב את דברי התורה שנתקשית בהם.

ממשיך רבינו:

והנה עיקר הצדקה היא להיות לשם שמים בלתי שום פניה זרה, וכמו שרמזו רבותינו ז"ל על פסוק (שמות כה, ב) "ויקחו לי תרומה" - לי לשמי, שהצדקה לשם ה' עושה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

צדקה מושלמת היא צדקה לשם שמים בלבד, ללא כל רצון להתהדר בתואר כזה או אחר. גם הרוצה לזכות בהארת עיניים בתורה, ייתן את הצדקה לשם שמיים בלבד, ולא לשום מטרה אחרת:

וזהו שאמר "והדבר אשר יקשה מכם, תקריבון אלי" - תעשו צדקה שהיא כקרבן, כמו שאומר הכתוב (משלי כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", והקרבן הזה של הצדקה יהיה "אלי" - לשמי, ואז "ושמעתיו" - שאאיר עיניך להבין ברור כל מה שנתקשה לך.

ישנו קשר בין צדקה לקרבנות. שניהם מביאים משהו מעצמם ומרכושם. בספר משלי אף מעלה את ערך הצדקה מן הקרבנות! רומזת התורה: אם יש דבר קשה – תתן קרבן, צדקה, אבל בתנאי שיהיה אלי – לשמי. ואז תוכל להבין ולשמוע את הדבר, לזכות להארת עיניים.

 

ענווה - לא בכל מחיר!

ענווה – לא בכל מחיר! / לפרשת דברים / מתורת אור החיים הקדוש

משה רבינו מתחיל לשאת את נאום הפרידה. נקיבת שמות המקומות בהם עברו עם ישראל, "במדבר, בערבה, מול סוף" וכו',  מעוררת תמיהה: מה נשתנו אלו מאחרים? וכבר אמר לנו רש"י שיש כאן רמזים למקומות בהם ארעו הדברים הקשים בהתנהגותם של ישראל. כלומר, יש כאן תוכחות, שאמנם בהמשך יהפכו להיות ברורות וחד משמעיות, אולם בתור פתיחה, הדברים נאמרים דרך רמז.

ואם כבר רמז, מלמדנו ר' אוה"ח הק', כי גם דרכי התוכחה ויסודות המידות הטובות עצמן נמצאים כאן, והן רמוזות בכל מילה משמות המקומות. נשים לב לשתים מהן, "במדבר" ו"בערבה":

(פסוק ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ... והוא מה שרמז באומרו במדבר:

במדבר רומז על מידת הענווה, דימוי המופיע כבר בחז"ל. המדבר כמייצג מקום שכולם עוברים בו, ואין בו מקום של גאות. אולם גם לאותה ענווה יש גבול: 

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, ...

דבר ראשון - אל תשפיל את עצמך, באופן שיזלזלו בך. כך הוא לומד מהרמב"ם. וממשיך:

עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה: 

כשיש מקום להלחם בעוול כלשהו - אין מקום לענווה. עליך להוכיח ולא להקטין את עצמך. במילה "בערבה" רמוזים שני עניינים בזה: האחד, לדעת להוכיח בדרך נעימה ועריבה, שהדברים יתקבלו על הלב.  השני -  התוכחה היא מדין ערבות, שכל ישראל קשורים זה בזה, וכשהאחד חוטא הוא פוגע ח"ו בכולם.

במסכת שבת (קיט ב) ישנה רשימה של בעיות מוסריות שבגינן נחרב בית המקדש. האחת מהן: 

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה 

הבריחה מסיטואציה מביכה בה האדם נאלץ לעמוד מול חבירו ולהסביר לו מה הבעיה שלו - מנעה מאנשים לדבר על תיקון, ומתוך כך גם נחסמה הדרך לתיקון.

אז ברור שתורת התוכחה היא דבר שיש ללומדו, אולם אין לנו פטור מעניין זה באיצטלת הענווה.

יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עוד השנה!

 

לא לחיות בצל!

 לא לחיות בצל! / לפרשת דברים / מתורת המשך חכמה

לעיתים, ברגעים של שבר מול ההווה החולף מול עינינו, אנו נאנחים ונזכרים בערגה בדורות עברו, "אוי, הם היו דור הנפילים....". אנו נוטים לייחס הצלחות כבירות לדורות שעברו מסיבות שונות. תרבות זו היתה קיימת גם אצל העמים הקדמונים, אלא ששם, אותו "נפיל", ענק, דמות מהעבר מלאת הוד וגבורה, מקבלת גם מעמד אלילי.

מסתבר שזה היה היחס לעוג. גודלו העצום, עם אורך ימיו המופלג (חי עוד בימי נוח!), הפכו אותו לדמות מעוררת הערצה וסגידה. זו הסיבה לכך שמשה יכול לומר לעם ישראל (דברים פרק ג):

(יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:

מיטתו של עוג נשארה ברבת בני עמון, גם אחרי מותו, ומדוע? מסביר ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה דברים פרק ג):

הלא היא ברבת בני עמון וכו', "באמת איש". יתכן מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר ייחסו גבורת הגבור לאלוה, ולכל כליו אשר הראה בם את גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשיר היונים. לכן עשו את עוג - אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה - לאלוה. וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון.

המש"ח מביא ראיה מ...סיפורי היוונים ושיריהם, שהפכו גיבורי קרבות לאלילים.

עם הכניסה לארץ, קיים החשש שיפגשו ענקים בקרית ארבע, ואולי גם להם כח עצום, שניתן אפילו לתאר אותו כ"אלוהי"? זו מטרת משה בציון פסוקים אלה: להרגיע. לא אלוהי ולא בטיח. אל תתלו בעוג שום כוח מיוחד שיכול לגרום לרתיעה מופרזת:

לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים - והוא ענין טבעי - רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העובדי גילולים בו.

דבר ראשון, עוג הוא יליד תקופה שבה הדברים היו רגילים וטבעיים. הוא לא חריג.

"הלא היא", פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, "באמת איש", פירוש יד עוג אשר היה איש, לא ענין אלקי כאשר יחשבוהו. רק כי הטבע לא ימנע מלהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמו שכתב רבינו משה בפירושו למשנה פרק ג דנידה, עיין שם.

דבר שני - מוסיף משה רבינו עליו השלום – הוא, שגם אם לא היה מהעבר אלא בן ימינו, יש חריגים, תוצאת מוטציה גנטית ח"ו כזו או אחרת. אז ידו, כוחו, של עוג הוא של אמת "איש", ולא של משהו עליון וגבוה אחר.

יתרה מזו: ידו היא "יד איש", אדם, בשר ודם, שפעל את המפעלות. גם פעולותיו היו בסיעתא דשמיא ולא מכוחו. הוא רק יד "איש", ולא אלוהי, שבאצבעו , "אצבע אלוקים היא", משדד מערכות, מפיל ממלכות וממליך אחרות.

כשאנו נותנים תוקף אלוהי למעשי הקודמים לנו, אנו חוטאים לאמת. אנו מייחסים להם ולמפעלותיהם תוקף ועוצמה, ואולם – כמונו - הם אינם אלא שליחים של הקב"ה. בין ביודעין ובין שלא. נדע, שלמרות שאנו מעריכים את מעשי ופעולות הדורות הקודמים, ואנו אף מקבלים השראה ודוגמא ממעשיהם הטובים, אין הדבר יכול לבטל את הביקורת על הרע שבהם, ואת המאמץ להמשיך ולפעול טוב בכל מסגרת שניתן.

 

אתגרי המנהיג ופתרונותיהם

אתגרי המנהיג ופתרונותיהם / לפרשת דברים / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש דברים הוא רצף סיכומים של משה רבינו. סיכומים בהם הוא מזכיר לעם את האירועים המכוננים מהמדבר, ואת הלקחים והמוסר שיש ללמוד מהם. בתחילת דבריו, הוא כבר מציג את הקושי שאיתו הוא נאלץ להתמודד (א,ט-יב):

) ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם...(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.

עם ישראל דורש הדרכה נכונה, וכדי לתת אותה – יש להעזר במומחים לעניין. מסביר זאת הרב:

(א, יב) איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. הנה מלאכת מנהיג ישראל ורועה צאן קדשים היא בשלשה דרכים,

הרב יסביר לנו כי יש קשר בין המשימה העומדת לפני המנהיג, ובין הפתרון המוצע. בין "טורח, משא, ריב", לאנשים "חכמים, נבונים, ידועים". שלושה אתגרים – ושלושה פתרונות:

א) להודיע להם את דבר המשפט האסור והמותר, ובכלל זה, להוכיח אותם בדרכי ה'. וכנגד זה אמר "טרחכם", שיש טורח רב ללון בעומקה של הלכה, ולברר וללבן את ההלכה. וכנגד זה אמר "הבו לכם חכמים", בחוכמת התורה, להבין ולדעת האסור והמותר.

האתגר הראשון – חינוך. לדעת דרכה של תורה: מה לעשות, כיצד לפעול, מהו האסור ומהו המותר. אם ישנן תקלות ונפילות – לדעת להחזיר את האנשים לדרך הישר. לצורך כך צריך להיעזר באנשים חכמים, המוכנים לטרוח במציאת הדרך הנכונה.

דבר שני:

 ב) לדון בין איש לרעהו ובין איש לאשתו בדיני ממונות - ולזה מלבד החכמה, צריך גם להיות משכיל, להבין דבר מתוך דבר, להרגיש ברמאות בעלי הדין, שלא יטענו שקר (ואז גם שידון כפי ההלכה על כל פנים אין זה דין אמת אלא דין מרומה)... ולזה אמר "משאכם" - כי הוא משא כבד, להבין ולהשכיל ולהרבות בחקירות ודרישות היטב, שלא יטענו שקר.

אתגר שני – משפט צדק. אין די במערכת משפט. יש צורך במערכת משפט חדה ופקחית, שתתאמץ להוציא כל דין לאור האמת, גם על ידי הכרת ובירור העובדות, אולם לא פחות מכך, בעיון חודר המונע דרך של הערמה של הדיינים.("דין מרומה", זהו מושג הלכתי, המתייחס למשפט שמתנהל טוב מבחינה פורמלית, אולם הדיינים מרגישים שמשהו לא כשר שם. אסור לדיין לפסוק את הדין במקרה כזה, כי אין כאן צדק). זהו ה"משא" – עול הצדק הכבד. ולזה צריכים "נבונים", המוציאים דבר מתוך דבר.

דבר שלישי:

 ג) לדאוג בעד צרכי העם בדברים כלליים, ולזה אמר "וריבכם" על דרך "וירב העם עם משה", "מה תריבון עמדי", שהיו מריבים עמו בשביל צרכיהם, ולזה צריך מי שהוא בעל מדות טובות שיהא סבלן וגם רחמן ובעל רגש.

אתגר שלישי – צרכים פיזיים. זה רמוז במילה "ריב", כפי שמצאנו בכמה ויכוחים עם משה, על עניינים חומריים. מי שיכול לענות על צורך זה, הם אנשים בעלי מידות טובות, נעימים וסבלנים. אלו הם ה"ידועים לשבטיכם".

אמנם כאן מתעורר קושי מיוחד, שלא קיים בחכמים ובנבונים:

והנה בתנאי החכמה נוכל לנסות בזמן מועט אם הוא חכם, אבל בתנאי המדות - אי אפשר לנסות בזמן מועט, אלא צריך שיהא ניכר ונודע מזמן רב שיש לו מדות טובות, ולזה אמר כנגד זה "וידועים לשבטיכם", שנודעים לכל במדותיהם הטובות הנצרכים לרועה ישראל, ואז "ואשימם בראשיכם".

במבחן אחד, נוכל לבחון את רמת החכמה של המועמד. אולם, כיצד נאתר אדם בעל מידות? הרי לשם זה יש לעמוד על טיבו של אדם לאורך זמן? לכן מבקש משה רבינו "ידועים לשבטיכם". ידועים בשבטים כבעלי מידות טובות ונאצלות, שיוכלו להיות משען לנזקקים לעזרתם.

אם נמצא אנשים עם תכונות אלו, "ואשימם בראשיכם", הם אלה שייבחרו להוביל את העם, ולצלוח את משבריו.

ויהי רצון שנזכה למנהיגות אמיתית הדואגת לחינוך לתורה, למשפט צדק, ולרווחה לנזקקים.

 

התפקידים והתכונות הנדרשים ממנהיג

התפקידים והתכונות הנדרשים ממנהיג רוחני / לפרשת דברים / מתורת ר' משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

משה רבינו פותח בסיפור מאורעותיהם במדבר, ומדגיש כי עצם הנשיאה של העם היתה קשה מאד. הוא מציין את הקושי במילים הבאות (א, יב):

יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.

ישנו קושי לשאת לבד את ניהול העם. ומה הפתרון?

יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. 

צירוף אנשים נוספים, שיקחו חלק בניהול העם.

משה רבינו משתמש ב-3 ביטויים, לציון המטלות: טורח, משא וריב. מה נמצא בכל אחד מהם? ומדוע יש קושי מיוחד דווקא בשלושתם יחד? מסביר רבינו משה:

לכאורה נראה יוכפל הענין במלות שונות! ועוד קשה, מה התימא כשישא כל זה לבדו? ונראה לפרש על פי מה שידוע דכל עניני הציבור נחלקים לשלשה. א') חלקי ההוראה. להשים לכל שואל האסור דהמותר. ובכלל זה ללמד התלמידים תורה ודרכי ההוראה. ב') חלקי צרכי ציבור. הגשמיים והרוחניים שאין להם תובעים לנהלם בעניניהם הכלליים. ובכלל זה מה שהוא מצוי והווה, לחוות לשואל דעתו ועצתו. גם בעניניו הפרטיים שאין בהם הוראה ולימוד. ג') לדון בין אדם לחבירו התובע והנתבע, הן דיני ממונות, הן דיני נזקים וכיוצא.

שאלה ראשונה, כנ"ל: לכאורה יש כאן כפל העניין במילים שונות. שאלה נוספת: מה הקושי המיוחד בנשיאת כולם? כדי להבין זאת, מפרט רבינו את 3 התפקידים הנדרשים ממנהיג רוחני:

1. הוראת האסור והמותר, והוראת התורה לתלמידים. בהמשך יוסבר שזה "טורחכם".

2. צרכי הציבור: צרכים פיזיים וצרכים רוחניים. בכלל עניין זה, נתינת עצה לדורשים אותה. זה "משאכם".

3. מערכת משפטית להכריע בויכוחים ממוניים בין האנשים. זה כמובן "ריבכם".

זה ההבדל בין המילים, אבל, עדיין, מה הבעיה להכיל את שלושת התפקידים באיש אחד? רבינו יפרט את תכונות הנפש הנדרשות לכל אחת המשימות:

 והנה כל מעיין ישר יראה כי קיבוץ כל שלשה חלקים הנזכרים באיש אחד קשה מאד. אם מצד ההתנגדות במדות הנחוצים לכל חלק. כי חלקי ההוראה והלימוד לתלמידים דורשים מידה ממוצעת בין מדת האריכות אפיים והסתר היושר בלב, למדת הגבורה והגילוי. וחלקי צרכי ציבור יותר דורשים מדת האריכות אפים והסתרת היושר בלב לבל יעמדו המקלקלים נגדו. וחלקי הדין והמשפט דורשים מדת הגבורה ואומץ לב עם התגלות היושר וביאורו.

ללימוד תלמידים יש למצוא את המיצוע בין תכונת הסבלנות, לשאת כל תלמיד ממקומו, אך מצד שני "לנער" כשצריך. יתרה מזו, חינוך דורש לעיתים צורך להסתיר את מגמותיך, כדי לבנות בתלמיד קומות בצורה נכונה. אולי הרב מתכוון גם לכך, שחלק מהדידקטיקה, היא שימוש בשאלות מטעות, כדי לגרום לתלמידים לדייק ולתקן. אולם, מצד שני, על המחנך להיות איש אמת ויושר, ולגלות את טעמיו.

לייעוץ והדרכת הציבור, יש ללכת לקצה של הסבלנות. הנעת ציבור היא מהלך לטווח הארוך. עוד, שהנהלת ציבור דורשת לעיתים אסטרטגיות של שמירת תוכניות בסתר, כדי למנוע שיבוש והרס שלהן.

להדרכת משפט צדק, יש להיות קשים כארז, להתמודד עם כל דבר וכל אחד, ולהסביר מהי האמת שבסיפור, ומה האמת שבפסיקה ההלכתית.

להחזיק את כל אלה, תכונות הנוגדות זו את זו, זה אתגר אדיר.

ואם זה נחוץ לכל קהל ישראל, כל שכן קל וחומר בהיות הדברים הנזכרים בכללותם ופרטותם לכל כללות ישראל ששים ריבוא. ולזה מתמה משה רועה ישראל ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם", נגד חלקי ההוראה ולימוד התלמידים שצריכים טורח רב. "משאכם", נגד חלקי צרכי ציבור. "וריבכם", נגד חלקי הדין והמשפט. והיות אלו מכל ישראל, ואנכי לבדי הוא דבר קשה למאד, ולכן "הבו לכם אנשים חכמים" וגו' להקל המשא.

אם בקהילה מקומית זו או אחרת ישנן דרישות אלה, בודאי ובודאי האתגר עצום עד בלתי אפשרי לעם ישראל בכללותו, וזה מה שקורה למשה, המבקש סיוע של אנשים חכמים ונבונים, לסייעו בניהול העם.

 

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך / לפרשת דברים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

משה רבינו מסכם ארבעים שנות מסע. דברים גדולים ארעו. תקלות גדולות גם כן. יש להוכיח את העם, כדי ליידע במיוחד את הדור הצעיר שנולד במדבר, מהן התקלות שארעו, וכמה כדאי להמנע מהן.

על עניין התוכחה מביא רבינו מדרש:

אלה הדברים וגו'. אמרו חז"ל במדרש (והובא להרב עוד יוסף חי) אלה הדברים כדבורים עוקצן מר ודבשן מתוק.

המדרש מחבר בין המילה "דברים", למילה "דבורים", בעלות הדבש והעוקץ.

ונראה לפרש דבאו ז"ל לרמוז לנו דברי שלמה המלך ע'ה שאמר במשלי "מות וחיים ביד לשון" שהלשון היא עושה בדברים הפכיים, מביאה האדם לידי מיתה וגם לידי חיים, שאם הוא נזהר בלשונו לדבר רק טוב ולעסוק בתורה ובתפילה בשירות ותשבחות להשי"ת, הרי מביאה אותו לידי חיים, ואם מדבר לשון הרע נבלות הפה שבועות שוא וכדומה הרי זה מביאו לידי מיתה בר מינן.

דיבור הוא כח אדיר. יש בכוחו להחיות ויש בכוחו גם להמית. דיבורים טובים, דיבורים של מצווה, מחיים את האדם, נפשו וסביבתו, ואילו דיבורים הפוכים מרבים צער, שנאה, קנאה ותחרות, ואחריתו עד מוות ח"ו. משה רבינו רומז לעם – עם פתיחת דבריו – על חשיבות ומשמעות כח הדיבור, וכמה עליהם להשמר:

וזה שאמר "אלה הדברים", כלומר הדיבור הזה הוא כדבורים שעוקצן מר ודבשן מתוק, כך הדיבור יש בו מר ויש בו מתוק, והכל לפי מה שהוא אדם שיודע שעת לחשות ועת לדבר וכאמור.

אדם נבון צריך לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, ובזה ישתמש בכח העצום לתועלת ולברכה.

הסבר נוסף מביא רבינו, המתחבר יותר לדרך התוכחה:

א"נ יש לפרש "עוקצן מר" וגו' לרמוז שהדרך הטובה למוכיח כשמוכיח בדברים רכים וטובים, שדברי חכמים בנחת נשמעים, ואם יוכיח בדברים קשים לחרף ולגדף את החוטאים, אז בועטים בדבריו וכמו שכתוב "אל תוכח לץ פן ישנאך", ופירשו שלא תאמר לו שהוא לץ ורשע וכדומה, שאז שונא אותך, אבל הוכח "לחכם", שתגיד לו שהוא חכם ובעל שכל ואין זה לפי ערכו לעשות דברים רעים וכיו'"ב.

יש תוכחה שהיא דרך מתיקות, ויש תתוכחה שהיא דרך עקיצה. אם התוכחה מתוך כבוד לאדם אותו מוכיחים, וממילא הדברים יבואו מתוך דיבור רך, הרי שיש סיכוי גדול יותר שהדיבור יפעל. אולם אם הדיבור יהיה קשה, עוקצני ומזלזל, הסיכוי שהדברים ייפעלו – יורד משמעותית.

וזה שאמר "אלה הדברים" שהם תוכחות מוסר, הרי הם כדבורים שעוקצן מר, שאם אדם מדבר בעקיצות שפתים נגד החוטאים, הרי זה מר שאין דבריו עושים פירות, ולהפך! אפשר שגורמים לחטוא עוד! וגם שעכשיו משוגגין נעשו למזידין. אבל דבשן - אם אדם מדבר דברים טובים ומתוקים כדבש, הרי זה מתוק, שדבריו נשמעים.

תוכחה שבאה דרך עקיצה, לא רק שאינה פועלת, אלא היא גם מזיקה: היא גם גורמת ל"אנטי", לחטוא בפשיעה ובמרד, וגם לכך שהחוטא נעשה כעת מזיד, גם אם קודם לכן היה שוגג. הרי בכך לא פעלנו שום תועלת! לכן חובה על המוכיח לדבר דברים נעימים, נכוחים ומתוקים, בכדי לפעול לטובה ולברכה בקרב מאזיניו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי