הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים...

בס"ד

הכלה לא מוצאת חן בעיני ההורים... / לפרשת בראשית / מתורת הרב בנציון כהן-יהונתן זצ"ל

מזל טוב!

השידוך הראשון בתורה, ואולי בעולם, מתרחש לפנינו בפרשה! יש לא מעט תובנות בענייני זוגיות הנלמדות מכאן. ניגע בסוגיה אחת כואבת. לעיתים, לא אלינו, יש אהבה בין בחור ובחורה, והם רוצים להתחתן, אולם אין דעת ההורים של אחד או של שני הצדדים נוחה מקשר זה. מה יעשה הזוג?
כותב רבנו ('תורה מציון' ד"ה על כן יעזוב):

על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (ב, כד), אפשר לפרש על פי מה שכתב מהריק"ו (מורנו הרב רבי יוסף קולון, איטליה המאה ה-15) בשורש קס"ד...שאלה מ"ט דאם אביו אומר לו שלא יקח אשה פלונית אל ישמע לו דקרוב הדבר להיות כמצווהו לעבור על דברי התורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל "אסור לו לאדם שיקדש אשה עד שיראנה" עיין שם.

מסתבר ששאלה זו אינה חדשה וכבר דשו פוסקים מלפני מאות שנים. המהרי"ק בונה את תשובתו על סמך הוראת חכמים (בבלי קידושין מא, א) שאין לאדם לקדש אשה עד 'שיראה' אותה, שכן אם לא תהיה נאה בעיניו הדבר עלול לגרום לחיי סבל לשניהם, ואין זו רצונה של תורה. אמנם המהרי"ק מרחיב את המשמעות של המילים "עד שיראנה":

ואפשר לפרש "עד שיראנה" מלשון "רואה אני את דברי רבי פלוני", כלומר עד שתמצא חן בעיניו.

אין מדובר רק על ראיית העיניים, אלא גם על ראיית השכל שיש כאן פוטנציאל של התאמה לחיים משותפים. "היא נראית לי". אם כך יוצא שהדרכת חז"ל כוללת התייחסות גם למקרים בהם הכלה אינה 'נראית' בעיני האבא של החתן, ועל החתן לדעת שאם היא 'נראית' בעיניו, אין הוא חייב להקשיב לאביו, כי בזה אביו מונע ממנו לקיים דברי תורה (להתחתן עם הנראית בעיניו), ואין חובה להקשיב בזה.

רבנו מוצא את הרמז לפסיקה בפרשה:

וזה שאמר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" שאומרים לו שלא לקחת אשה פלונית, יעזוב דבריהם! "ודבק באשתו" אשר חפץ בה. והטעם שצריכים להיות "בשר אחד" באהבה וחיבה וקרוב הדבר להיות שמצווהו לעבור על דברי תורה וכנזכר לעיל.

ביצירת חווה מהאדם אומרת התורה שיש לאדם היתר לעזוב את רצון הוריו  - שהוא מחוייב מאד בכבודם! - כדי להיות בשר אחד, זוג מאוחד באהבה, עם בחירת ליבו.

ויהי רצון שנזכה לבנות בתים מאוחדים של שלום בעמנו!

כובד ההיסטוריה על כתפי השבטים

בס"ד

כובד ההיסטוריה על כתפי השבטים / לפרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

שאלת האיזון בין קשיחות ורכות בחינוך היא אחת מהקשות שבתחום זה. הדבר קשה יותר כאשר נתבעת עליית מדרגה, התובעת מאמץ יתר. התלמיד, הבן, הבת, עלולים להפעיל גינוני פינוק כדי למנוע מעצמם את המאמץ הנדרש. המניפולציות הרגשיות הללו עלולות להשפיע על המדיניות של ההורים והמורים.

רבנו מוצא רמז בדברי יעקב אבינו לנורמה הראויה ברגעים כאלה. וכך הוא כותב (אות ו):

"הקבצו ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (מט, ב). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין ל, ב) "תניא, רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב", עד כאן.

לרבינו הוקשתה כנראה הכפילות בפניה אל הבנים. הם גם בני יעקב, וגם בני ישראל. מדוע? האם זה רק עניין של שירה? ועוד: אם הם בני 'יעקב' – מדוע להקשיב ל'ישראל', ולא ל...'יעקב'?

כדי לענות על זה מקדים הרב את דברי חכמינו. ישנה מצוה לכבד את ההורים, וישנה מצווה ליראה מהם. בכבוד - הקדימה התורה את האב, וביראה - את האם. הטעם לכך הוא שיש כאן ציווי נגד האינטואיציה הבסיסית של רוב בני האדם, לירא יותר מאביהם ולכבד יותר את אימם. לענייננו לוקח הרב את הנחת היסוד שלאשה יש יותר נטיה לרחם.

על פי זה הרב רמז במקום אחר, בדין שילוח הקן:

ופירשו בזה הפסוק (דברים כב, ז) "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך", הכוונה בענין החינוך שהאם מטבעה משדלת הבנים בדברים, לכך צריך שלח תשלח את האם לאיזה מקום חוץ מהבית, כדי שלא תתנגד לך בחינוך, ואת הבנים תקח לך לחנכם.

הרב מתבטא בחריפות: לעיתים עליך – האב התובעני – לחנך את ילדיך כאילו אימם אינה נמצאת שם, להתעלם מפניותיה להקל את העול מהילד, ולקחת אחריות מורחבת יותר על החינוך! דברים קשים...

עוד מדרש מקדים הרב לפירושו:

עוד ידוע שהנשים נקראים 'יעקב', והאנשים נקראים 'ישראל', כמו שדרשו (שמות רבה כח, ב) בפסוק (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב", אלו הנשים. "ותגיד לבני ישראל", אלו האנשים.

בהקדמה למתן תורה משה פונה לעם ישראל בפניה כפולה, בית יעקב ובני ישראל. חז"ל מסבירים שמדובר על פניה לנשים ולגברים.

על סמך כל הנ"ל מסביר רבינו את דברי יעקב לבניו, רגע לפני פטירתו ולפני ציוויו המטילים חוב היסטורי כבד על כתפי בניו:

וזהו רמז הפסוק, "הקבצו ושמעו בני יעק'ב", אתם הילדים שתמיד שומעים רק בקול אמכם שאינה יודעת לחנך וללמד תורה, תעזבו את דבריה בנוגע לחינוך, "ושמעו" רק "אל ישראל אביכם" שהוא יודע לחנך וללמד.

כעת אתם מתחברים למסורת של אברהם ויצחק שעוברת רק דרך יעקב. המשך כריתת הברית בינם לבין הקב"ה. המוכנות לשאת עול היסטורי, ייעודי, הינו אתגר שפינוק יכול להורסו ולמונעו. לכן יש חובה לנתק לעת עתה את הויתור והרכות האמהי המלטף והמחבק, ולהגדיר את היעדים בחדות, גם אם הם יהיו קשים. רגע עילאי זה, של התגברות נשמת יעקב לפני פטירתו, חייב להיחרט ולהיצרב בליבם של השבטים הקדושים, רגע של העברת השרביט מהאב לבניו.

תוכנית הנקמה של עשו

 בס"ד

תוכנית הנקמה של עשו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לאחר שיעקב אבינו מצליח להערים על עשו ולקחת את הברכות – על פי נבואתה של אימו – התורה מספרת לנו על מזימתו של עשו לרצוח את אחיו יעקב. עשו גם קוצב את הזמן לביצוע מזימה רעה זו (כז, מא):

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי

הזמן הוא לאחר מותו של יצחק. מה המשמעות של התיזמון הזה? כותב רבינו באות כז:

אפשר לפרש שעשו כל הזמן כיבד אביו וידע גודל ערכו ואישיותו, ולכך האמין כל זמן שאביו עדיין בחיים אי אפשר להרוג את אחיו, אחרי שבירכו אביו (לעיל כט) "הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", ואי אפשר שיבטלו מעשה ידיו ודבריו בחייו, כמו שהיה לשמואל הנביא שנפטר לפני זמנו שלא יראה מיתת שאול המלך שנמלך על ידו. לכן היה מחכה אחרי מיתת אביו ואז יכול לו, אך ה' לא עזבו בידו.

יצחק ברך את יעקב בברכות רבות, וביניהן מנהיגותו על אחיו. ברכת צדיק כיצחק ודאי תתקיים, בזאת בטוח גם עשו. אולם לאחר פטירת הצדיק עלולה להיות היחלשות של כח הברכה, כפי שמצאנו שפטירת שמואל אפשרה (ואפילו הוקדמה לשם כך) את הסרת שאול מהמלוכה. אומר עשו: כעת אין טעם לנסות להרוג את יעקב, מכיון שברכת אבינו מגנה עליו. אחזיק את הנקמה בליבי עד מותו, ואז ייקל עלי לפעול.

פירוש זה מתבסס על ההבנה המקובלת שעשו ממתין לפטירת אביו.

אולם ניתן לקרוא אחרת את דברי עשו:

עוד אפשר לומר הכוונה, עם אהבתו של עשו לאביו שלא היה רוצה לצערו, אבל שנאתו ליעקב קלקלה השורה ואמר אפילו כשאהרוג יעקב אגרום שיקרבו ימי אבל אבי - לא אמנע מזה!

יש לקרוא כך את דברי עשו: למרות שהריגת אחי תגרום לצער את אבי, ואפילו למותו, אני חייב להרוג את יעקב. כלומר, שנאתו ליעקב גברה על אהבתו לאביו, ולכן הוא היה מוכן לשלם את המחיר האכזרי של מות אביו מתוך צער וכאב לב.

ומכיון שנכנסנו לליבו המרושע של עשו הרשע, ייתכן אף לומר שמותו של אביו, אף יסב לו נחת כלשהי:

או אפשר לומר באופן אחר כי היתה לו טינה בלבו גם על אביו, שהוסיף לומר לו גם ברוך יהיה, ואת אחיך תעבוד, ולא מצאו הדברים חן בעניו ורצה להתנקם משניהם...

עשו זוכר שלאחר שאביו יצחק הבין את התרגיל שעשה לו יעקב בנו, הוא אמר "גם ברוך יהיה"! לא רק זה שיצחק לא קילל את יעקב על ההטעיה, הוא גם מברך אותו! חמתו של עשו בוערת והוא משתוקק גם למותו של אביו. להרוג אותו כמובן אינו יכול, אולם על ידי הריגת יעקב אביו, ייפול צעיר ממית על יצחק, וכך ייפטר עשו משניהם, חלילה.

עד כמה חמורה השנאה, שיש בכוחה לשבש את מניעיו של האדם ולהניע אותו לפעול אפילו הפך טבעו, ה' יצילנו.

אל תשליכני לעת זקנה!

 בס"ד

אל תשליכני לעת זקנה! / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל אומרים שאברהם אבינו תבע מהקב"ה להביא לעולם זקנה (בבא מציעא פז, א), תופעה שלא היתה לפניו. זו נקודה שמזמינה התייחסות לסוגיה זו. התורה מספרת כי עם זקנותו של אברהם הוא פונה אל עבדו ומבקש ממנו שידאג לאשה לבנו יצחק. על אשה זו להיות עם כמה תכונות ייחודיות. המודגשת שבהן (ועליה התווכח העבד) היא היותה של האשה קרובה למשפחת אברהם. וכך כותב רבינו (אות י):

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ויאמר אברהם אל עבדו וגו' (כד, א-ב), אפשר לפרש בדרך הלצה, על פי מה שפירש הרב צהלת צבי (דף עד, ע"ב) דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב, א) "וזכור את בוראך וגו', ביום שיזועו שומרי הבית, והתעוותו אנשי החיל, וסגרו דלתים בשוק" וגו',

שלמה המלך מתאר בסוף ספר קהלת את הירידה הפיזית והקוגנטיבית של הזקנה, ואת השפעותיה החברתיות. הספר 'צהלת צבי' מסביר את הפסוק "וסגרו דלתיים בשוק" באופן שאינו פשט (הפשט מדבר על פגיעה ביכולת ללכת, או בשליטה בנקבים ה' יצילנו), אך הוא באופן שמציג בעיה ואתגר גדולים מאד:

כי בימי הרעה היינו ימי הזקנה,...וכאשר האב הזקן ירצה לדור אצל בנו, אז כלתו תסגור הדלת והבן שלו עונה, מה אעשה, אשתי לא ממשפחתנו, ואין לי ברירה, וכאשר ירצה לדור אצל בתו אז חתנו יסגור בפניו את הדלת, ובתו תתנצל מה לעשות, בעלי אדם זר וכו'. וזהו "וסגרו דלתיים בשוק" שלא לקבל אותו.

כאשר האב הזקן (או האם) מגיעים לגיל מסויים שהם נזקקים להסתמך על ילדיהם, לעיתים הדלתות נסגרות: בנו יתרץ שאשתו לא יכולה או לא מסכימה לאירוח זה, ובתו תתרץ שבעלה לא יכול או לא מסכים, וכך נשארים ההורים עזובים במצוקתם.

לפי זה ביאר ה'צהלת צבי' מדרש תמוה ביותר:

ופירש בזה הפסוק (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" וגו', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (מצאתי בספרי בהעלותך פו) אלו הזקנים, "ויאמרו מי יאכילנו בשר", ואמרו חז"ל ביקשו להתיר להם העריות. וקשה: הייתכן שהזקנים יבקשו דבר זה שהוא מתאים רק לצעירים? אלא הזקנים הרגישו עלבונם כי אין מאסף אותם הביתה, בנו תולה באשתו שהיא ממשפחה זרה, והבת תולה בבעלה שהוא ממשפחה זרה להאב, התחילו לבכות ואמרו מי יאכילנו בשר, מי יתיר לנו את העריות להיות אח נושא אחותו, ואז לא יהיה דיחויים מצד כלתו או חתנו כי שניהם בניו, עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

המדרש אומר שחטא קברות התאוה היה שהזקנים בכו על כך שהם מעוניינים שה' יתיר עריות. חוץ מהעבירה המאוסה, זה פלא שדווקא הזקנים, חסרי התאווה, תובעים זאת! אלא מסביר ה'צהלת צבי' בדרכו: הם רצו שבני המשפחה יוכלו להתחתן, וכך הזקנים לא יגורשו בשום טענה ותואנה!

לפי זה עונה רבינו על השאלה שבראש דברינו:

וזהו רמז הפסוק כאן "ואברהם זקן בא בימים", אבל לא היה חסר לו כלום מבחינה בריאותית,...ואינו זקוק לעזרת בנו או כלתו, אך חשב על העתיד אם ייקח אשה לבנו אולי כאשר יזקין עוד ויחלש לא יקבל אותו בנו, מצד כלתו שהיא ממשפחה זרה לו. לכך ציווה עבדו לקחת לו רק ממשפחתו ומבית אביו, ובזה ימצא כבודו וטיפול מסור לעת אפיסת כוחו.

אברהם אבינו חושש שמא כלתו, אשת יצחק, לא תקבל אותו אם וכאשר יזדקק לסיעוד ביום מן הימים, ולכן הוא מחייב את אליעזר להביא דווקא אשה מבנות משפחתו, ואף משביעו על כך.

ויהי רצון שיקויים בנו הכתוב (תהלים עא, ט(:

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי

כיבוד הורים - מצוה 'שמעית' או 'שכלית'?

 

בס"ד

כיבוד הורים-מצווה שמעית או שכלית? / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהדרכים המקובלות לחלוקת סוגי המצוות היא בין 'שמעיות' ל'שכליות'. שמעיות הינן מצוות שאנו עושים רק כי שמענו מפי ה'. לדוגמא: שבת. לעומת זאת מצוה 'שכלית' היא מצווה שהיינו עושים מתוך מוסר אנושי. לדוגמא: לא לרצוח.

אגב, נשים לב שאין קשר בין חלוקה זו לחלוקה שבין 'חוקים' ל'משפטים'. לדוגמא: שבת היא 'משפט' שכן טעמה מובן, אולם היא 'שמעית', לא היינו מקיימים אותה אלמלא ציוונו ה'.

האם מצוות כיבוד הורים היא שמעית או שכלית?

מדייק רבינו מן הכתוב (אות כג):

כבד את אביך וגו' כאשר צוך ה' אלהיך (ה טז) -הוצרך לומר "כאשר צוך ה'", יען כי הנה אומרים העולם שמצוה זו היא שכלית, ואני אומר שהיא חוקית, אשר לולא צווי ה' לא היה אדם מכבד הוריו, ולהפך, היה מקלל יולדיו עם יומו הנולד בו כמו שקלל איוב את יומו, כי העולם הזה מלא על כל גדותיו מתלאות שונות, ופגעיו וצרותיו ומקריו הרעים רבו מלמנות.

מקובל לומר שמצוות כיבוד הורים הוא שכלי. הדבר לכאורה מתבקש: הכרת הטוב היא ערך אנושי כללי, ולמי יתחייב האדם להכיר טובה יותר מהוריו שהביאוהו לעולם? הרב מפתיע וטוען שזה לא נכון ומקור המצווה הוא שימעי – אלוקי. זו הסיבה שצמוד לציווי על הכבוד, מופיעות המילה "כאשר ציווך ה' אלוקיך". וכי אין אנו יודעים מי המצווה? אלא לרמוז שאין הדברים כל כך ברורים מאליהם.

הראיה היא מאיוב, אודותיו קראנו בתשעה באב. איוב הסובל סבל בל יתואר, מייצג את חייהם של מרבית האנשים, גם אם לא באותה עצמה וכאב.

חיי עולם הזה עלולים להיות מסע של סבל ותלאות חלילה:

וכמאמר החכם העולם הזה הבא אליה ישבע מרורות, והיוצא ממנה נמלט מן הצרות. כי באמת הימים הטובים דיין שעתן וכרגע כצל יעופו ויחלופו ותחתם תבוא סופה וימים רעים ומרים אשר יצעידוהו למלך בלהות אחרי שתותו את כוס התרעלה וימצהו עם קובעתו ושמריו מחולאים רעים ונאמנים וצרות רבות ורעות ויגונות שונות שאין לו מנוחה מהם כי אם במוות.

העולם הזה אינו קל. החוויות המיוחדות זמנן קצר, ואילו תחלואי ומכאובי האדם לעיתים מלווים אותו זמן רב מחייו, לא אלינו. חוויות קשות אלה יכולות לכוון את הכעס כלפי האשמים לעצם היות האדם בעולם: הוריו.

ומזה ימשך להקל בכבוד יולדיו שהם הסיבה לכל צרותיו ותלאותיו!

כאיוב המקלל את יום היווצרו ורגע היוולדו, תוך שהוא מזכיר את אימו ואביו בדרך אגב, עלול אדם להקל ראש בכבוד הוריו! איזו מן תחושת הכרת הטוב תהיה לאדם המרגיש שהוריו הם הגורם לכל צרותיו?

בהקשר זה התורה מחייבת כיבוד הורים, גם אם חלילה נעדרת תחושת הכרת הטוב:

וע"כ צוה "כבד וגו' כאשר צוך ה' אלהיך" כי גם אם עם מרי נפש וקשי יום חלקך, אשר תקלל הוריך ואת יומך גם יחד – עם כל זה תכבדם מפני צווי ה' אשר צוך לכבדם לתת כבוד לשמו ית'.

כאשר ציוך – בכל מקרה, וללא כל תירוץ והתחמקות. הכבוד הינו לה', גם אם כפי הנראה לעין להורים חלילה לא מגיע.

ויהי רצון שנזכה לכבד את הורינו באמת ובתמים, לאורך ימים ושנות חיים!

מי קודם למי - אבא או אמא?...

 בס"ד

מי קודם למי – אבא או אמא?.... / לפרשת אמור / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

ידועה השאלה בעניין הסתירה לכאורה בין ציווי התורה לכבד את ההורים, לבין הציווי ליראה מהם. בכבוד – האב קודם ("כבד את אביך..."), ואילו ביראה – האם קודמת ("איש אימו...תיראו"). רש"י על פי חז"ל הסביר שיותר טבעי לבן לכבד את אימו, ולירא מאביו, ולכן התורה הפכה את הסדר, כדי שאדם יתגבר על טבעו: יכבד את שניהם ויירא משניהם.

רבינו מציף את שאלה גם בפרשתנו (אות ב):

כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתי ולאחיו  (כא ב) - ראוי להעיר למה בכהן הדיוט הקדים האם לאב, ובכהן גדול הקדים האב לאם?

לכהן הדיוט יש מצוה להיטמא לקרובו הנפטר ב"מ. לכהן הגדול יש איסור להיטמא – ואפילו לאביו ולאימו. במצוות הכהן ההדיוט להיטמא אימו מוזכרת לפני אביו, ואילו באיסור הטומאה שנאמר לכהן הגדול – אביו מוזכר לפני אימו. מדוע?

ורבינו הרא"ש ז"ל בפרפראותיו כתב יד, הובאו דבריו בספר 'יד שאול' תירץ דגבי כהן הדיוט שמקיל עליו הכתוב ליטמא התחיל באם, כלומר, לא מיבעיא (=ברור הדבר ש) אמו שהיא ודאית שיטמא לה, אלא אפי' אביו שהוא ספק יטמא לו גם כן. לא כן גבי כהן גדול, שהחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר, לא מיבעיא האב שהוא ספק שלא יטמא, אלא אפילו האם שהיא ודאית לא יטמא...

רבינו שאול הכהן (שהשבוע ב-ו' אייר חלה פקידת שנתו. היה סבו של רבינו משה כ'לפון הכהן) מביא את דברי רבינו אשר המסביר כי התשובה טמונה בעניין הוודאות. הקשר הביולוגי-עובדתי בין האם לבנה גבוה מזה של האבא. האמא – היא בודאי האמא. מסיבה זו התורה הופכת את הסדר – מהדבר היותר ברור מאליו, לדבר המחודש יותר: לענין טומאת כהן הדיוט, ברור שיטמא לאימו שהיא ודאית, והחידוש הוא שמצווה להיטמא גם לאביו. לעניין הכהן הגדול – ברור שלא יטמא לאביו שזיקתם נמוכה יותר, והחידוש שאפילו לאימו שהיא ודאית – לא ייטמא.

רבינו מוסיף הסבר משלו, המבוסס על דברי רש"י בעניין כיבוד והרים ומוראם שהזכרנו לעיל:

ולי אני עבדו יראה, יען כי הכתוב תלה הטומאה בקורבה כמו שכתוב "כי אם לשארו הקרוב אליו", ונודע שהבן דעתו קרובה אל האם מן האב, וחיבה יתירה נודעת לו לאם מן האב, לכך התחיל באם לומר: לא מיבעיא האם הקרובה לו מאד שיטמא לה, כי הטומאה תלויה בקורבה, אלא גם האב שאינו קרוב לו כל כך, שאין לו חיבה יתירה, אפילו הכי יטמא לו. אבל בכהן גדול שבא להחמיר עליו שלא יטמא התחיל באב, לומר: לא מיבעיא האב שקורבתו אליו מעוטה שלא יטמא לו, אלא אפילו האם שקורבתו אליה מרובה – עם כל זה לא יטמא.

גם לפי פירוש זה, התורה מתחילה את ציוויה – ב"מובן מאליו", ועוברת אל החידוש:  הבסיס של הטומאה למת הוא הקירבה. עם פטירת אהוב, הפרידה קשה מאד, כואבת. כל רגע של ביחד הופך להיות נכס בל יסולא בפז. טבעו של אדם שקירבתו לאימו גבוהה יותר מקרבתו לאביו, כפי שלמדנו ברש"י בתחילת הדברים. אומרת התורה: מותר לכהן ההדיוט להיטמא לאימו-אהובתו. בנוסף, מותר גם לאב, למרות שלעיתים הקשר עימו רופף יותר. וכן הדבר בכהן גדול: לאביו הוא לא ייטמא, והדבר יכול להתקבל יותר בליבו. החידוש הוא שהתורה מונעת ממנו, עקב קדושתו הגבוהה והכלל-ישראלית, מלהיטמא אפילו לאימו, למרות שהרצון העמוק להיפרד ממנה פרידה אחרונה.

ויהי רצון שנזכה לחיים ארוכים שמחים ומלאים, אנו וכל ישראל!

כבוד מלכות או כיבוד הורים?

בס"ד

כבוד מלכות או כיבוד הורים? / לפרשת ויגש / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב יורד למצרים למשמע הבשורה הטובה שיוסף בחיים והוא משנה למלך. יוסף מייעד למשפחתו – ואביו בתוכם – התיישבות דווקא בארץ גושן, שאינה קרובה לעיר מלכותו  (מה, י):

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:

שואל על זה רבינו (אות ז):

מאד יפלא על זה כי מהראוי שיושיב אביו בארץ מצרים מקום משכן כבודו ולא להושיבו בארץ אחרת רחוק ממנו!

כיצד ייתכן שלא יושיב את אביו במקום יוקרתי ומכובד הקרוב לעיר המלוכה? במיוחד לאחר ניתוק קשה של עשרות שנים!

מיישב רבינו באופן הבא:

ויתכן שהוא על דרך שכתב הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, צרפת-ספרד, המאה ה-13) בסוף פרק קמא (=ראשון) דקידושין על מהר"ם מרוטנבורג (רבינו מאיר, אשכנז, המאה ה-13) רבו, כי מיום שעלה לגדולה לא הלך להקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אצלו.

רבינו מביא את דברי הרא"ש המעיד על רבו הענק, המהר"ם מרוטנבורג, שכאשר נתמנה לרבנותו, לא פגש את אביו כדי לא להכנס למתח ההלכתי של כבוד מי גדול, כבוד תורה או כיבוד הורים. נציין, שהרא"ש לא פסק כמו רבו, והורה שמקרה כזה, של בן שהוא תלמיד חכם גדול, שכל אחד חייב לקום לפני זולתו: האב לכבוד תורת בנו, והבן לכבוד אביו. מכל מקום – מציע רבינו – שזה היה השיקול של יוסף:

ולזה אמר כי בהיות "כי שמני אלהים לאדון" וגו', ועליתי לגדולה רמה כזאת, לזה יוכרח לשבת בארץ גושן לבל ימשך פגיעת כבוד לי ולך, כי אם תקום מפני לחלוק כבוד למלכות - תהיה פגיעה בכבודך כי אני מחוייב לקום מפניך כי אבי אתה, ואם אני אקום מפניך כדת - אז תהיה פגיעה בכבוד המלכות!

זה מתח נורא! אם יקום יוסף לכבוד אביו, ייפגע כבוד המלכות, ואם יעקב יקום לכבוד יוסף המשנה למלך, הרי שבזה ייפגע כבוד אביו. המסקנה:

על כן הטוב והישר הוא לשבת בארץ גושן, ועל כל פנים תהיה קרוב אלי.

יוסף ינסה לשמור על קשר הדוק גם מרחוק, למרות האילוץ לשבת במרחק.

בהלכה ישנם מצבים בהם כבוד האב מתקיים באופן שכלפי חוץ לא נראה ששומרים על כבודו  (בבלי קידושין לא, א):

תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים  ומביאו לחיי העולם הבא.

כלפי חוץ נראה הבן המעסיק את אביו בריחיים כפוגע בכבודו, שמעבידו בעבודה קשה אולם שם מדובר שאין ברירה אלא להתפרנס באופן הזה, אך הבן עושה זאת בחן וברחמים כדי לעודד את רוח אביו. היום היינו מביאים אולי דוגמא אחרת: אדם שלא מוותר לאביו המזדקן שיטפל בענייניו, כדי למנוע ממנו התנוונות. אופן קיום המצווה חייב להיות מותאם בצורה המיטבית למצבי החיים המשתנים. 

אל תנתק את האחווה!

אל תנתק את האחווה! / לפרשת משפטים / משך חכמה

ישנם שני ציוויים בפרשתנו ביחס להורים (שמות פרק כא, טו-יז):

 וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

 וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

היה מתבקש, ששני ציוויים אלה יהיו סמוכים זה לזה, אולם ישנו פסוק המפסיק ביניהם:

וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: 

מדוע בא הפסק זה כאן? אומר המשך חכמה, קודם יש להגדיר מהי מכירה של בן אדם:

(טז) וגונב איש ומכרו וכו'. המוכרו לקרובים פטור, וכמו שאמרו עד שיוציאנו מרשות אחיו, שזה גניבה אצל נפש שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו. 

גניבת אדם היא ניתוק מוחלט וסופי ממשפחתו. אולי ניתן להגדיר זאת "גניבת זהות". אם הוא עדיין בסביבתו הטבעית עם זיק וקשר כלשהם - עדיין אין כאן ניתוק. אם כן, למה זה נאמר בין איסורי הכאה וקללה להורים?

ולזה אמר קרא שאף אם הוא פחות ונבזה רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו - גם אותו אם ימכור איש יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל. וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית. ודו"ק.

גם אדם כזה, שהיינו אומרים שנותק ממשפחתו מבחירתו, על ידי שקלל הוריו והיכם, עדיין אין לנתקו ממשפחתו. אין זכות לאף אדם מישראל לנתק את אדם ממשפחתו ולסחור בו. 

אולי נוסיף עוד נדבך: ניתוק מהמשפחה אכן ישאיר את הצלקות המשפחתיות לעולם. לפעמים זה עדיף מאשר להשאר יחד. אולם זו לא ברירת המחדל: העדיפות היא שיישארו בסביבה. ייתכן והגעגועים מחד, ונקיפות המצפון מאידך, ייצרו בסופו של דבר חיבור מחודש עמוק יותר, שירפא את הקשר שבין בן זה להוריו, ויביא ברכה ונחמה לכולם. לפי זה, מה שמונח כאן הוא בעצם אמונה ביכולת האדם לתקן את שבריו, לרפא את קרעיו, ולהביא גאולה לו ולסביבתו.