בס"ד
מעורבות מרוממת / לפרשת
וישב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל
יוסף יורד לבורות
עמוקים, ונבחן ביכולתו להתעלות בהם ומתוכם. לאחר הבור אליו הושלך על ידי אחיו, הוא
מושלך לבור על ידי אדונו, אותו שרת בנאמנות אין קץ. תחושות קשות יכולות להשתלט על
אדם בעוברו חווייה בוגדנית כל כך. לא כן יוסף. הוא נעשה אהוב בעיני שר בית הסוהר
(לט, כא-כג):
(כא)
וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית
הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם
אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג)
אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ
וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ:
שואל רבינו:
ראוי להבין
כונת אומרו "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" שהוא בלתי מובן.
וגם אומרו "אין שר בית הסוהר
רואה את כל מאומה בידו" הוא משולל הבנה.
שתי שאלות
עולות מקריאת הפסוקים: מה הכוונה שיוסף עשה מה שהיו עושים? אם הכוונה שהכל
בהכוונתו כמי שאחראי על האסירים, הרי שזה בא מתוקף תפקידו, ואין מה להבליט את זה. ועוד:
מה הכוונה ששר בית הסוהר לא ראה מאומה בידו?
רבינו מסביר
כי פסוקים אלה מסבירים את הסיבה לאותו חן מיוחד שזכה לו יוסף גם שם בעומק הבור:
וייתכן שבא הכתוב להגיד לאדם יושרו וענוותנותו
הגדולה של יוסף, שעם כי נתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים ונשאו להיות למו
לראש, ומהראוי לו לשבת במנוחה מבלי שום עבודה, עם כל זה את כל אשר האסירים עושים
שם ועוסקים תמיד בכל מלאכת עבודה - הוא היה עושה עמהם ומתעסק עמהם במלאכה כאחד מהם,
ולא גבה לבו ולא רמו עיניו להתגדל עליהם.
כבכיר בשב"ס המצרי, יכול היה יוסף לנהל את העבודה מרחוק,
לתת הוראות ולנוח. שר בית הסוהר רואה דבר פלא: יוסף הצדיק, למרות תפקידו ממש מפשיל
שרוולים ופועל עם האסירים לביצוע משימותיהם. ענווה כזו – בוודאי בעולם ובתרבות של
אדונים ועבדים כבמצרים – הפליאה אותו מאד.
מצד שני, התוצאה יכולה להיות גרועה, והיא לימוד מאורחות חייהם
של האסירים. יוסף מפליא את השר גם בזה:
גם הגיד עוד צדקו עם אל כי גם שכל היום הוא מתבולל בין אסירי
עוני שרובם ריקים ופוחזים עושי כל נבלה והיה לו ללמוד ממעשיהם הרעים כי הרבה שכנים
הרעים עושים,...עם כל זה אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה 'רע' בידו כי עמד
בצדקו ולא עולתה בו, וזה נמשך מאשר ה' אתו היותו דבק בה' אלהיו דבקות נפלא באופן
שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים.
מי שמגיע לבית הסוהר אינם אנשים ראויים. התערות איתם עלולה
לפגוע ברמה הנפשית והרוחנית, כמו שאנו יודעים ומכירים את נפש האדם. אצל יוסף זה לא
היה כך. הדבקות בקב"ה בכל מצב, גברה על ההימשכות אחר הסביבה. השר מתבונן
בבחור הזה, ואולי אפילו קצת "מחפש" אותו, ואין כל פגם בהתנהלותו.
כשאדם דבק בה' יתברך דבקות כה נפלאה, כה עוצמתית, "ה' איתו!!", מסתבר שכלום
לא יטה את האדם מהדרך, גם אם חלילה מזדמנים לו נסיונות קשים ומאתגרים.
