כשעשו עובר את הגבול...

 בס"ד

כשעשו עובר את הגבול... / להפטרת פרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אדם שפעל שלא כראוי צריך להתבייש במעשיו. זו מוסכמה ברורה והגיונית. הפטרתנו המדברת על נפילתו של עשו מעוררת לאור הנ"ל שאלה קשה (אות כב):

"מחמס אחיך יעקב, תכסך בושה" (עובדיה א, י).

רבינו לא מפרט את השאלה, אך מתשובתו עולה שזה הדבר שהוקשה לו: כיצד ייתכן שיעקב אבינו חומס – ועשו הוא זה שמתבייש? רבינו קורא את הפסוק באופן שונה מהרגיל. פשט הפסוק מדבר על כך שבעקבות כך שעשו יחמוס את יעקב, הוא יתבייש לעתיד לבא. רבינו מסביר בדיוק הפוך: יעקב יחמוס את עשו, ועשו יתבייש...

מסביר הרב:

פירשו מפי השמועה, על דרך משל, היה נער שובב שחזר הביתה אל אביו מתלונן בפניו בבכי על מה שעשה לו חבירו תלמיד שקט ומתון, פצעהו עד זוב דם. ענה האב ואמר: "מהרו נא וראו מה שלומו של תלמיד ההוא, אם תלמיד שקט כזה פקעה סבלנותו לפצוע את בני המזיק והשובב, זה סימן שקבל מבני מכות רצח, ומי יודע אם עודנו בחיים!"

רבינו מציג משל מפתיע (שהוא מציין שאינו שלו, אולם מקורו לא ידוע), על ילד שהוכר כעדין ורגיש ולפתע הוא מכה ילד שובב בצורה חסרת פרופורציה – לכאורה. אביו הפצוע המכיר את בנו ה'תכשיט' מבין כי הילד העדין נאלץ להתגונן מפני בנו, ולכן פעל בכח רב. האב מבטא זאת בדאגה לשלומו ואך לחייו של הילד העדין – כי כנראה בנו פגע בו בצורה קיצונית.

ומה הקשר אלינו?

כך הענין כאשר עשו צווח מחמס אחיו יעקב הנודע לשקט, זה סימן שעשו הגדיל והגדיש צרותיו עד שפקעה סבלנותו [של יעקב] ויצא מגדרו וטבעו, לחמוס עשו, ובזה עשו תכסהו בושה איך גברה רשעותו וחמסנותו ליעקב שאינו נסבל.

מידותיו של עם ישראל הם ביישנות רחמנות וגמילות חסדים כאמור בתלמוד (יבמות עט, א). אם אנו רואים שיעקב אבינו – עם ישראל – משנה את טבעו ופועל בצורה תוקפנית נגד עשו, וגורם לו לפגיעות ונזקים, הרי שיש לבחון מה עשו עשה! עד כמה הוא הגדיש את הסאה אל מול עם ישראל. על זה מעביר הנביא עובדיה ביקורת על עשו: התבייש לך! ראה עד כמה פגעת והצקת לעם ישראל, עד כדי כך שגרמת לו לפעול נגדך בכח ואף לחמוס אותך, בכדי להגן על עצמו.אין ציפייה ולא שייך לצפות שעם ישראל יסבול ויתענה תחת ידי המציקים מכל עם שהוא. הצדק תובע הגנה שתבהיר כי עם ישראל אינו הפקר.

 

 

לא מהאו"ם תבוא הישועה!

 בס"ד

לא מהאו"ם תבוא הישועה! / לפרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

על ה'מסורה' כבר הרחבנו בעבר. בקצרה, מדובר על השוואה בין מקומות שונים בתנ"ך, בהן ישנה תופעה לשונית מיוחדת ונדירה. הפרשנים – ובעל הטורים נחשב מבין המובילים בתחום – הציעו קשרים בין המקומות השונים. הם ראו בשימוש זהה במטבע לשון כדבר הרומז על קשר זה או אחר.

כותב רבינו (אות יב):

"וריוח תשימו בין עדר ובין עדר" (בראשית לב, יז) "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד, יד)...

המילה רֶוַח מופיעה בתנ"ך פעמיים בלבד: במתנת יעקב לעשו, ובדברי מרדכי לאסתר, בשכנעו אותה להסתכן למען הצלת עם ישראל. אגב, בעל הטורים, ר' יעקב בן רבינו אשר, לומד מפה שאם חיים אצל גויים ורוצים רווח והצלה, פשוט שולחים בקשיש...

מה לומד רבינו מכאן?

יש לפרש כפי מה שאנו רואים בזמנינו, שהאומות עושים הפליה בין ישראל לשאר האומות, וכל מה שעושים האומות לישראל אין אף אחד המגנה אותם, ולעומת זה אם נחשדו ישראל שעשו דבר רע לאיזה מהאומות, אז האו"ם מגנה אותם.

בעיצומה של מלחמת הקיום בה אנו נתונים כעת, הצביעות זועקת לשמים: אומות הנוהגות באכזריות תת אנושית ננזפות בשפה רפה במקרה הטוב, ואילו כלפי עם ישראל – זעקות עד לב השמים כלפי כל מהלך מיקרו-מלחמתי. מסתבר שסיפור זה אינו חדש. האו"ם שבא לקדם שלום ושיח בין אומות היה ונשאר ארגון שהצביעות נוכחת בו כדבר שבשגרה.

אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים:

אבל השם יתברך המשקיף על עמו ישראל ועל ארץ ישראל, וכמו שנאמר (דברים י"א י"ב) "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", מביא תשועה לישראל ממקום לא צפוי, וכל דברי הסתה של האומות נגד ישראל יאבד זכרם!

ממשפחת העמים לרוב לא תגיע הישועה. הקב"ה משגיח על ארצו, ועל עמו היושב עליה בחן בחסד וברחמים. עינו משגיחה לטובה להפוך לנו לברכה ולטובה את כל ההתרחשויות. דברי הבלע של הגויים מתאדים והופכים לאבק היסטורי, ועם ישראל חי וקיים לעולם!

רמז לכך מוצא רבינו בהערת המסורה הנ"ל:

וזהו רמז בעל המסורה "ורוח תשימו בין עדר ובין עדר", אם העולם עושים הפליה בין עם ישראל לשאר האומות אין לנו לפחד מזה, כי בהיפך זה מעורר רחמי שמים על ישראל, ו"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" שלא היה צפוי.

עדר רומז לעם. אם ישנו רווח והפליה בין העדרים/העמים, זהו חוסר יושר וצדק. זה מסכן את היציבות של כלל האנושות כולה. כל עם פועל כרצונו, ומבין כי מה שמניע את היחס מהאומות הוא אינטרסים. במצב בו אין לנו יכולת לסמוך על שיקול הדעת והשיפוט המוסרי של האנושות, אנו חוזרים ונזכרים כי תמיד תבוא הצלה, ממקום אחר, מקומו של עולם ישתבח שמו.

"וידעת היום והשבות אל לבבך" - את מה??

מה יש לדעת ולהשיב אל הלב? / לפרשת ואתחנן / אור החיים הקדוש

מדי יום, 3 פעמים, אנו מסיימים את תפילתנו בהודאה לה' שאיננו כגויי הארצות, אלא עבדי ה', אלוהים חיים, ואת זאת אנו גם מאחלים ומבקשים עבור שאר הגויים, שיכירו שה' הוא האלוקים. אולם בסיום הקטע הראשון בתפילת "עלינו לשבח" ישנו הפסוק המופיע בפרשתנו (פרק ד, לט):

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

ויש לברר מה היא הידיעה המתחדשת ומתבררת כאן, שאותה יש להפנים ולהשיב אל הלב? רבינו אור החיים הקדוש מונה לא פחות מעשר תובנות שונות(!) שיש בכוחן לסייע לאדם להתמודד עם כוחות החיים השליליים, המטים אותו לכיוונים שאינם רצויים לו. נביא אחד מהם:

(לט) וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו, ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם....ח') על דרך אומרם ז"ל (חגיגה י"ב ב) כי עולם הזה יקרא לילה ועולם העליון יקרא יום, והנה לצד שיראה האדם דברים מנוגדים בעולם הזה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" לאין חקר, יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחין ומרויחין ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא, לזה אמר "וידעת היום" שהוא עולם המתיחס אליו יום "והשבות אל לבבך" תשובה ניצחת כי ה' בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו'.

אור החיים הק' מזכיר את דברי חז"ל המשווים בין עולם הזה ללילה, ואת העולם הבא ליום. אם אדם יודע את "היום", מתי הוא הזמן בו הדברים נראים נכון ונכוחה – הרי שהוא יודע להשקיע את כוחותיו בעולם שכולו אור וטוב, ולא בעולם הנראה ככזה. אמנם הרשעים המצליחים בעולם הזה, למרות רשעתם, אצלם הדבר פועל לרעתם.

דימוי זה של יום ולילה הוא יסוד בתפיסה המוסרית של עם ישראל. ההבנה של הזמן בו הדברים נראים ברורים לבין הזמן בו ישנה הטעיה, יש בה מפתחות לחיות נכון יותר לאור דרכה של תורה. כך אומר רבינו הרמח"ל במסילת ישרים שלו (פרק ג):

והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד – כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת - אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ... והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה - היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים.

החושך יכול לגרום לבלבול בין הרע לטוב, ואין נורא מזה – כי אם אני בטוח שאני עושה טוב, אני מחזק זאת שוב ושוב, ומעמיק ברשעתי.

השבוע נחשפנו לבלבול תהומי זה. מתוך נפנוף בסיסמאות ואף שימוש בפסוקים שונים המדברים על אהבה והכמיהה לשלום ביננו, נרמס יום תשעה באב, ונרמס כבוד תורה של גדולי תלמידי חכמים. ההגדרה של הרע כטוב, מביאה בהחלט לתפיסה עקומה של הטוב כרע, וכלוחם נגד ערכים עליונים כאלה או אחרים. מדגישה התורה: "וידעת היום" – תדע מה יום ומה לילה, ולא תעוף כקש ברוח האופנות והאידיאלים החולפים, אלא תשאר כעץ איתן הנטוע לנצח ולא נעקר משרשיו.

 

על שתי כתפיו לזיכרון - של מה?....

על שתי כתפיו לזיכרון – של מה? / לפרשת תצווה / משך חכמה

החושן - בגד יוקרתי ומופלא, בין שאר בגדי הכהן העשויים לכבוד ולתפארת. החושן היה תלוי באפוד - בכתפיו למעלה, ובחגורתו למטה. בגדים אלה קשורים זה לזה. עוד עניין המחבר ביניהם הוא סוג האבן: על הכתפיים היו אבני שוהם. שוהם זו אבנו של יוסף. מדוע דווקא על אבן זו נחרטו שמות בני ישראל?

מסביר ר' המשך חכמה שמות פרק כח:

(ט) ולקחת את שתי אבני שהם. הנה בשהם דחושן למטה יוסף רמז שישראל נקראים על שם יוסף, ...

עם ישראל קרוי על שמו של יוסף כולו, ולכן אך טבעי הוא שכאשר רוצים לכתוב את שמות השבטים כולם, סוג האבן של יוסף, היא המתאימה ביותר. אמנם, כאשר נתייחס גם למהותם של בגדים אלה ועניינם, הדברים יעמיקו יותר:

ודע דאפוד מכפר על עבודת כוכבים ...וחושן מכפר על הדינין. לכן "שהם" מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעאה בשכל, שזה גרם לעון עבודת כוכבים. "וישפה", שהוא גמר החושן, אבן האחרונה עליו, מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה, שזה גורם לעות הדין,

בגדי הכהן לא היו רק פסיביים, אלא גם אקטיביים: היתה בהם סגולת כפרה על חטאי ישראל. האפוד כיפר על חטא עבודה זרה להגן על כלל ישראל מהפורענות, ואילו החושן כיפר על חטאי בתי הדין, כגון: עיוות הדין. האפוד - היה הגימור שלו באבני שוהם, והסוף החושן היה הישפה, אבנו של בנימין.

החושן, הנחתם על ידי אבן הישפה של בנימין, תלוי על השהם. על בנימין , שזכה שהמקדש יהיה בחלקו נאמר "בין כתפיו שכן". החושן, המזוהה מבין השבטים יותר עם בנימין, תלוי בין הכתפיים, על אבני השהם.

מפה יסוד גדול: גאולתם של ישראל, השראת השכינה, תלוי בשתי מידות אלה: בהירות האמונה בה', וסילוק כל טעות ונידנוד מחשבה שאינה מדוייקת לה', וישרות משפטית, שאינה תלויה רק בבית הדין, אלא בכל סוחר וסוחר המקפיד על ישרות בעסקיו.

החיבור הזה רמוז בפסוק המפורסם, הנאמר בסוף התפילה מדי יום:

 וזה שסיים הכתוב (שם שם יג) "וכל בניך לימודי ה'" - שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך. ... וזה "שהם". "ורב שלום בניך" (שם שם) - שיסורו מהם העול והמרמה, שזה "ישפה", כדין וכדין ודו"ק היטב...

צדק של מידה כנגד מידה

 צדק של מידה כנגד מידה / לפרשת בשלח / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

גלי הים קורסים על המצרים, ובזה מסיימים תקופה רוויית סבל של 210 שנים. העם ההמום מההצלה המופלאה, מתחיל לעכל את עובדת היותם בני חורין. אירוע זה מעצים אצלם גם את האמונה (שמות יד,לא):

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. 

שואל רבינו ר' רחמים (מנחת כהן):

יש לדקדק, למה פתח ב"ישראל", וסיים ב"עם"?

הפסוק מדבר בתחילה ש"ישראל" רואה, אבל מי שירא מה' ומאמין בה' ובמשה עבדו, הוא ה"עם". מה הטעם למעבר זה? הרב עונה 4 תשובות שונות. אנו נלמד את התשובה השניה:

ובאופן אחר נראה לי בס"ד ליישב החקירה הנזכרת: דהנה נודע שמי שבאה עליו איזו צרה והצרה היא מאחד אהובו שעשה עמו טובה והוא עשה עמו רעה תגדל אז הצרה כפלי בפליים, וכל שכן אם אדם אחד גידל נער אחד וכאשר גדל אותו הנער קם על מטיבו והרגו או עשה לו איזה הפסד או צרה שתהיה דאז תגדל הצרה כפליים יותר, מאילו עשה לו אותה הצרה בעצמה אחד שונאו, או אפילו מי שאינו שונאו ואינו אוהבו, ועל דרך מה שאומרים בדרך הלצה "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", שהמלשנים והמשטינים שלו הם מניה וביה (=ממנו ובו), דאז יגדל הצער כפליים.

כשאדם חווה צער מאדם אחר חלילה, יש הבדל מיהו המצער: אם זה אדם זר – הדבר יכאב. אם הצער ייגרם מאדם מוכר – הצער יגדל. אבל הצער הגדול ביותר, עלול להגרם מאדם החייב לי טובה. מסיבה זו, כאשר הוחלט להעניש את ירושלים על חטאתיה, הקב"ה הביא את הסבל הגדול ביותר – מלחמת אחים:

ולכן נמצא דבחורבן בית המקדש עשה הקב"ה שיהיו הפריצים נלחמים זה בזה בתוך העיר עד אשר אבדו גבורי ישראל ונחרבה, דהטעם הוא בשביל תוקף הגזירה שיהיה חרבן העיר ע"י אנשי העיר עצמם. ...

וכן עשה ה' גם במצרים, לגודל חטאתם:

וג"כ במצרים עשה הקב"ה כן שיהיה משה רבינו עליו השלום, שהוא נתגדל בבית המלך פרעה, שגדלתו בתו והצילתו מן המות, וכמה וכמה הוציאה עליו שכר הנקה, ואכילה, ושתיה, ומלבושים וכדומה, ואעפ"כ הוא החריב את מצרים, כדי להגדיל צרת המצריים לקיים בהם "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו",

משה רבינו גדל בבית פרעה (השוו לדברינו על פרשת שמות). הוא קבל מהם את כל הטוב בתהליך גידולו, והנה דווקא הוא זה שקם ומכה את מצרים ללא רחם! מעבר לנזקים העצומים שבאו להעניש את פרעה ועמו, יש כאן צער נפשי עמוק על העלבון.

אבל, בעצם, למה דווקא ככה? למה לעשות משהו שנראה ככפיות טובה? אומר רבינו:

והוא מדה כנגד מדה: דכמו שהמצריים שלמו רעה תחת טובה לישראל, שיוסף הצדיק ע"ה כלכל אותם ברעב ועשה עמהם טובות הונה ואעפ"כ הם גמלו אותו ואת בית אביו רעה, לכן עשה הקב"ה שמרע"ה שגידלוהו ועשו עמו טובה - הוא בעצמו החריב את מצרים. ונמצא לפ"ז שמצינו ב' טעמים שנעשו המכות ויציאת מצרים ע"י משה רבינו ע"ה, א) כדי להגדיל צרתם. ב) כדי להנקם מהם מזה בנגד מדה שכמו שהם גמלו רעה תחת טובה...לכן גָם הקב"ה העמיד איש להחריב את מצרים מי שעשו עמו טובה והחיו אותו ממות וגדלו אותו.

הקב"ה רוצה לסגור איתם חשבון על תחילת השעבוד, שם כביכול "נשכח" יוסף הצדיק וחסדו האדיר להצלתה של מצרים ממוות ברעב. מחייבת מידת הצדק להחזיר להם במטבע זהה.

ובזה מיושבת חקירתנו הנזכרת לעיל, שרצה הקב"ה לעשות קריעת ים סוף על ידי משה רבינו ע"ה, כדי להגדיל צרתם, ולעשות להם מידה כנגד מידה...

מי שמתבונן בנעשה הוא הערב רב –"העם" – הנילווה לישראל. להם - פתאום "נופל האסימון":

והנה הערב רב שיצאו עם ישראל לא היו מאמינים בזה, רק היו מחזיקים בשיטתם, דמה שהביא הקב"ה על המצריים, אינו בשביל שילוח ישראל,...והיו מתווכחים בזה עם ישראל, ולכן כשטבעו המצרים בים ראו ישראל בעין שכלם שיש מזה ראיה גמורה חותכת, שכל מה שהביא ה' ית' על המצריים, הוא בשביל ישראל. וזהו "וירא ישראל וכו'"...שהוא מידה כנגד מידה...וסיפרו זאת הראיה ל"עם", שהם הערב רב...ואז "וייראו העם" שהם הערב רב "את ה', ויאמינו בה'" שהוא אוהב ישראל...וגם האמינו "במשה עבדו", שמקודם היו מחזיקים אותו לשקרן ח"ו (כי חשבו שהוא מכשף.ר"כ)...

בקריעת ים סוף, ובטביעת המצרים בתוכו, הוברר גם לערב רב כי הם לא הבינו את המציאות לאשורה: כל מה שארע בשנה שקדמה ליציאה, נעשה על ידי הקב"ה למען עם ישראל, ועל ידי משה מושיעם, נמצא אם כן, ש"ישראל" ראו, ומתוך כך "העם" החל להאמין.

שנזכה לראות גאולת ישראל ההולכת ורבה, בניסים ונפלאות מעל הטבע.

 

שבת שלום,

רועי