מורה גדול-קטן

 בס"ד

מורה גדול קטן / להפטרת פרשת האזינו / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

השבת אמנם נקרא את הפטרת שבת 'שובה', אולם אנו נעסוק בהפטרה הרגילה של פרשת האזינו.

מוקד הפרשה הוא בשירת העתיד של עם ישראל, והשירה מביאה את חכמינו לקבוע את שירת דוד כהפטרת האזינו. אחד מהשבחים שאומר דוד המלך עליו השלום לה' הוא  (שמואל ב כב, לו):

וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי

המפרשים מסבירים שהמילה 'עֲנֹתְךָ' באה מהמילה 'ענווה'. מהו השבח כלפי הקב"ה?

כותב רבנו אלטר:

בהפטרה. וענותך תרבני. אפשר לומר דרצה לומר על ידי שאני לומד מהענוה שלך, וכמו שאמרו רז''ל שהקב"ה רצה ללמד אותנו מדת הענוה במה שאמר "נעשה אדם" בלשון רבים לומר שהתייעץ עם המלאכים לפני בריאת אדם הראשון, כדי שנלמד להתייעץ ולהימלך הגדול עם הקטן וזה יהיה על ידי מדת הענוה,

התורה מספרת שכאשר ברא ה' את אדם, אמר זאת בלשון רבים "נעשה", כאילו הוא נעזר במישהו בעשיית האדם ! המדרש מספר שמשה רבנו בכותבו את התורה, הגיע לפסוק זה והזדעזע, שכן מפה עלולים אנשים ללמוד שיש חלילה עוד בורא לעולם! ענה לו הקב"ה שבאופן זה הוא מעדיף להעביר מסר מוסרי לעולם: אפילו בורא העולם שכוחו אינסופי, גם הוא מתייעץ עם מלאכיו - משרתיו. אם בורא עולם כך, האדם על אחת כמה וכמה ראוי לו להיאזר במידת הענווה ולהתייעץ גם עם הקטנים ממנו. זו הענווה אליה רומז דוד המלך בשבחו של הקב"ה.

בזה 'תרבני' ותגדלני וכמו שאמרו רבותינו ז"ל "מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רב" והמשפיל עצמו מתרומם.

בזהר הקדוש מלמדנו רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום שאדם המקטין עצמו בעולם הזה, שאינו מתגאה ושאינו עסוק בהבלטת עצמו וערכו, בעולם העליון יהיה גדול וניכר לפני בורא עולם. ההקטנה כאן מעצימה שם, בעולם האמת. אומר דוד המלך לקב"ה: אתה ריבית - גידלת אותי. לימדת אותי איך להיות גדול באמת, ולא לחיות בדמיונות של גודל. וזו כיצד? נהגת בענווה בבריאת העולם וחינכת אותנו ללכת בדרכיך.

אמצעי משובח!!

בס"ד

 

אמצעי משובח! / להפטרת פרשת בהעלותך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

להפטרת בהעלותך קבעו חכמינו את הפסוקים מסוף ספר זכריה (ב, טו-טז):

וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם... וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם (זכריה ב, טז).

הנביא מדבר על החזרת שלטון בית דוד היוצא משבט יהודה לעתיד לבא.

מה הקשר בין הדברים? רבינו יגלה כאן טעם חדש, המבוסס על דברי חכמים על הדלקת מנורת הזהב (בבלי מנחות צח, ב):

דתניא: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" - מלמד, שהיו מצדדין פניהם כלפי נר אמצעי. אמר רבי נתן: מכאן שאמצעי משובח.

מה הטעם שנבחר יהודה מכל שבטי ישראל להיות שבט המלוכה, ולמה נבחרה דוקא ירושלים לעיר הבירה ועיר הקודש? רבינו מוצא בשני הדברים הללו עיקרון אחד משותף ומאחד, הקשור לנ"ל (אות ט'):

אפשר לומר על פי מה שכתבתי לעיל בפרשת במדבר (אות ז') הטעם שנבחר יהודה למלך מכל אחיו משום שהוא היה האמצעי אחרי שנוציא לוי שהוא קודש לה'. וכן אומר הפסוק (דברים י"ז ט"ו) "מקרב אחיך תשים עליך מלך" היינו מהאמצעי. וזהו שאומר הפסוק "ונחל ה' את יהודה חלקו", משום שהוא האמצעי שבאחיו.

רבינו מגלה את הקשר הפנימי בין בחירת יהודה לבין בחירת ירושלים: שניהם נבחרו מסיבה אחת -- האמצעיות. וכך הוא:

בנוגע ליהודה - שנים-עשר השבטים הם צאצאי יעקב אבינו. לוי הוא קודש לה' ואין לו חלק ונחלה בארץ ככל אחיו. לכן, בבואנו לדון בשבטים בני לאה, שממנה יצאו בכורי יעקב, נוציא את לוי ונשאר עם חמישה שבטים. מי הוא אפוא האמצעי שבהם? על פי סדר הלידה: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר וזבולון - יהודה הוא השלישי. (נעיר בשולי גלימתו של הרב זצ"ל שיש על כך דיון בעניין סדר לידת השבטים, וראה בספר אמונה וביטחון לרמב"ן, כתבי רמב"ן חלק ב', פרק כד עמ' ת"מ, וצריך עיון).

ועל כך רומז הפסוק "מקרב אחיך תשים עליך מלך" -- "מקרב", כלומר מן האמצע, מן הלב והמרכז. המלך הראוי הוא זה הנמצא בלב האומה, קרוב אל כולם ולא נוטה לצד אחד.

ומטעם זה גם כן בחר בירושלים שהיא באמצע העולם טבור הארץ.

ואותו עיקרון בדיוק עומד מאחורי בחירת ירושלים. עיר זו אינה נמצאת בצפון ולא בדרום, לא במזרח ולא במערב - היא יושבת בטבורו של עולם, כפי שמתאר הנביא יחזקאל (ה, ה): "זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה". ירושלים היא מרכז הבריאה, ומכח מרכזיותה זו היא ראויה להיות מקום השכינה ובית הבחירה.

נמצא כי לא במקרה כרוכים שני הדברים יחד בפסוקנו -  "ונחל ה' את יהודה חלקו... ובחר עוד בירושלים". בחירת יהודה ובחירת ירושלים נובעות ממקור אחד: מעלת האמצע, מדת האיזון והמרכזיות (ראה בעניין זה ביאור רבינו החת"ם סופר כאן בפרשה שרומז למיצוע המידות).

ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה, ולבחירה מחודשת בירושלים עיר הקודש, במהרה בימינו אמן.

אין שילטון באותו יום!

 
בס"ד

אין שילטון באותו יום! / להפטרת פרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרידה של יעקב מבניו, והעברת האחריות הלאה לדורות הבאים, מובילה את חכמינו לקבוע שהפטרת ויחי היא תופעה דומה אצל דוד המלך, המעביר את המנהיגות לבנו שלמה המלך.

כך פותח דוד המלך את דבריו  (מלכים א ב, א –ב):

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:

באופן פשוט המילים "אנכי הולך בדרך כל הארץ" אינן אלא מילות פתיחה הממסגרות את המשך הדברים: מכיון שדוד יוצא מן העולם לבית עולמו, אלה המשימות שעל שלמה בנו להשלים.

רבינו מבין כי אין כאן משפט שהוא נתון עובדתי גרידא, אלא מסר יסודי העומד בפני עצמו (אות י):

בהפטרה. "ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הלך בדרך כל הארץ". פירשו המפרשים ז"ל כי דוד המלך עליו השלום צוה לבנו שלמה שלא יחשוב אחרי שהוא נמצא בהיכלי שן ומטתו ששים גבורים סביב לה נקיון וסדר אכילתן על ידי הרופאים, אין נחשים ועקרבים ועוד, אם כן לא ימות, דכשאין מחלה אין מיתה?

שלמה גדל כנסיך בבית דוד. משרתים, חיילי משמר, אוכל בשפע, פיקוח רפואי מתמיד – כל אלה הם סביבת החיים הטבעית שלו במשך שנים רבות. מעטפת כזו נראית כחוסמת באופן מוחלט את פגעי החיים והבעיות איתן מתודדים בני האדם. אין רעב וצמא, אין הזנחה רפאוית, ואין שום אויב אנושי או טבעי שיכול לחדור את מעטפת השומרים של בית המלך.

גובה הלב אורב מעבר לפינה....

לזה אמר לו תמיד תחשוב בלבך "אנכי הולך בדרך כל הארץ" כמו כולם, וכשיגיע הזמן לא יעזור לו היכלי שן ורופאים מומחים וכו', אלא כדרך כל הארץ עשיר ורש נפגשו בבית עלמין, עושה כולם ה'.

דוד המלך נותן כלי חשוב וראשוני שהנחה אותו כמלך: חיים ומוות בידי ה' יתברך. שום דבר לא יכול למנוע את קיצו של האדם. מי יותר מתאים מדוד עצמו לומר כן, שהיה מלך עוצמתי והכניע עמים רבים תחתיו! מלך אחר כמותו יכול כבר להרגיש שבידיו חיים ומוות! לא כן דוד מלכנו, אחד מסמלי הענווה של עמנו. "מוות וחיים בידי ה' בלבד!" הואט אומר לבנו.אל תחשוב שתחיה לנצח. אל תחשוב שבידך כח המחליף את הקב"ה.

בהנחיה זו כבר כלולות הרבה מידות טובות: אם אתה מודע לגבולות כוחך ומשך חייך על האדמה, תזכור כי ה' יתברך נמצא מעליך, ותשתדל למצות את חייך לעשות רצונו.

אל תהיה זקן בחינוך!

 בס"ד

אל תהיה זקן בחינוך! / להפטרת פרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על מינויו של שלמה כמחליפו של דוד המלך, כשם שאברהם דאג לבניין הדור הבא על ידי השידוך של בנו יצחק עם רבקה. הרקע לנחיצות ההתערבות של דוד המלך במינוי היתה ניסיון ההמלכה העצמי של אדוניהו – דבר שלא אמור להיות (מלכים א, א, ה):

(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:

כבדרך אגב, מכניס הנביא רקע למעשה מחותף זה של אדוניה (שם פסוק ו):

(ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

הוא גם אדם שלא שמע ביקורת מדוד אביו, הוא גם היה יפה במיוחד וגם היה הבן שאחרי אבשלום, נתון שניתן לפרש כך: דוד קונן על אבשלום קינה מרה ואף היה מוכן למות תחתיו, אם כן דוד בוחר באבשלום, ובהיעדר אבשלום – אדוניה הוא הבא בתור.

מכל מקום, רבינו מרחיב במשמעות הביקורת המונחת כאן כלפי היעדר הביקורת כלפי אדוניה (אות יד):

"ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" - פירש ב'מעינה של תורה' כי בעצם היה צריך הכתוב לומר "ולא העציבו אביו" בבנין הפעיל, ולמה נאמר "עצבו"?

הספר 'מעיינה של תורה' מקשה על לשון הפסוק: הרי מבחינה דיקדוקית היה מתאים לומר בבניין הפעיל "ולא העציבו", כי המסר אמור להיות: דוד לא גרם לאדוניהו עצב על טעויותיו! מחדש ה'מעיינה של תורה':

ברם (=אבל) לפעמים יש תוכחת המוסר קשה ביותר לבן, היא כאשר הבן משים אל לבו כי אביו הוא גדול וחשוב, ובמעשיו הרעים הוא ממיט חרפה עליו, ומתוך כיבוד אב הוא מונע עצמו ממעשים בלתי נאים. וזהו שאומר ולא עצבו אביו מימיו, הכוונה ההכרה שיש לו אב גדול וחשוב כדוד מלך ישראל לא הדאיגה מעולם את אדוניהו לאמר מדוע ככה עשית, שירגיש מוסר כליות ויקבול על עצמו מדוע ככה עשית? כי לא שם לבו לכך, עד כאן דבריו.

לא תמיד מוסר מגיע במילים. לעיתים האדם נוהג בדרך ראויה ונכונה מתוך כבוד למעמדו ולמשפחתו. המודעות להתנהגות המצופה ממנו גורמת לו לנהוג כך.

לא כך אצל אדוניה: הוא בנו של דוד מלך ישראל! אולם תובנה זו מעולם לא גרמה לו לשנות מעשים שאינם ראויים. הדברים הדרדרו עד כדי קירבה למרידה באביו – המלכה עוד בחייו!

רבינו מחדש כיוון אחר על בסיס רעיון זה:

ובדרך זו אפשר לפרש הכוונה "ולא עצבו אביו", שאדוניהו לא נעצב ולא פחד מצד אביו שיוכיחו "מדוע ככה עשית", וזה משום "מימיו" מצד ימיו של דוד שקפצה עליו זקנה, ובאותם הימים לא היה מתפקד יותר, לומר לו "מדוע ככה עשית".

המילה "מימיו" מתפרשת כאילו נאמר "מעולם", כלומר שדוד אף פעם לא העביר עליו ביקורת. אולם רבינו מסביר את האות מ' של "מימיו" כאילו נאמר "בגלל ימיו", כמו הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (שמות ו, ט) בגלל קוצר הרוח. לפי זה משמעות הפסוק היא: אדוניה עשה ככל העולה על רוחו, עד מרידה במלך עצמו. וכי תשאל: האם הוא לא חושש מתגובת דוד אביו, המלך החזק של עם ישראל? עונה הנביא: ליבו של אדוניה לא העציב אותו, לא הדאיג אותו, כי דוד אביו היה כבר זקן ואין חשש שתהיה תגובה ראויה ורצינית.

כלומר, רבינו מעמיד לפנינו נקודה חינוכית משמעותית ביותר: האם החניך חש שיש מי שיכול לבלום את התדרדרותו? בהיעדר דמות כזו הוא יסיר מעצמו כל רסן כי הוא יודע שהוא מוגן מביקורת, ולא תוטל עליו אף ענישה! אין מסוכן מזה.

לא מדובר רק על זקנה פיזית, אלא גם זקנה התנהגותית, עייפות וכבדות. עלינו להיות ערים לנעשה אצל ילדינו ותלמידינו, לוודא שהם יודעים שעיננו פקוחה עליהם לטובתם, ומתוך כך הם עצמם יפעילו שיקול דעת ראוי ונכון כיצד להתנהג.

ברכת הצלחה בחינוך!

בס"ד

ברכת הצלחה בחינוך / לפרשת משפטים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

נראה שאין מאבק אישי יותר מורכב מאשר הצלחה בחינוך. כמה הורים משקיעים בילדים זמן, יחס, קשב, חשיבה, ייעוץ...ולא אמרנו כלום על הוצאות. יחד עם זאת כולם יודעים שאין לאף אחד בטחון מה תהיה התוצאה. מקובל בפי הורים רבים: הצלחה בחינוך – חמש אחוז בגלל השקעה, ותשעים וחמש אחוז בגלל התפילות.

האם ישנו מקום בו הקב"ה מבטיח לנו הצלחה בכך? ישנן ברכות והבטחות אלוקיות לשפע בריאותי, כלכלי ובטחוני. האם ישנה ברכה גם להצלחה בחינוך?

רבנו מבין שזה קיים בפרשתנו (אות טו):

"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא" (כג, כו) - יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בגמרא (ב"ב קט"ז, א) הטעם שנאמר ביואב לשון 'מיתה' ובדוד לשון 'שכיבה', יואב שלא השאיר אחריו זרע נאמר בו לשון מיתה, דוד שהשאיר אחריו זרע נאמר בו לשון שכיבה. וההסבר לזה כי האדם שנשאיר אחריו זרע נקרא עודנו חי כי הוא עולה ממדרגה למדרגה בזכות המצות ומעשים טובים של בניו שעושים אחרי פטירתו, והוא בבחינת הולך...אבל מי שלא השאיר אחריו זרע, נקרא עומד, כי כיון שנפטר אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות...

חז"ל עומדים על ההבחנה בין לשונות שונים של מיתה בתנ"ך. בדוד הלשון היא 'שכיבה', כאילו מדובר על שינה זמנית ולא על סיום החיים. הסיבה היא שישנה בחינה של המשך חיים דרך הילדים.  האדם עולה ומתעלה בזכות מעשיו הטובים של ילדיו. לברכה זו מתכוונת התורה אצלנו:

ולזה אומר הפסוק "לא תהיה משכלה...ועקרה...", אלא משאירים זרע אחריהם, ועל ידי זה "את מספר ימיך אמלא", להיות נקרא חי והולך בזכות מעשים של זרעו.

מילוי הימים אינו רק כאשר האדם בגופו בעולם הזה, אלא גם לאחר שנשמתו מסתלקת מן העולם, ימיו מלאים חידוש והתקדמות בזכות צאצאיו.

בהסבר שני הרב מדבר על הברכה החינוכית:

אי נמי יש לפרש, שיש שתי סיבות לאדם להיות חוטא ורשע: א) בתחילתו למד תורה והיה עובד ה' יתברך כראוי ולבסוף יצא לתרבות רעה. ב) נולד אצל הורים חפשים או נתגדל יתום ואין מי שיחנך אותו ולכך היה פרא אדם.

למה אדם נהיה בעל עבירות? או שיצא לדרך כשומר מצוות ובעל מידות, ובדרך פגש נורמות שליליות שהורידו אותו מהדרך, או שמראש חונך בבית ללא הדרכה מתאימה, קל וחומר אם גדל ללא חינוך מסיבות שונות.

הנה סוג ראשון נקרא שכול, ששיכל תורתו ומצותיו והלכו לסטרא אחרא. והסוג השני נקרא עקר שלא הוליד כל עיקר.

לאדם מהסוג הראשון יש חוויית מוות חלילה: היתה לו דמות אחת, האדם 'שכל' אותה, וקמה אחרת במקומה, שלילית. אצל השני, מעולם לא נולדה בו מציאות של אדם בעל מידות. יש כאן עקרות רוחנית.

ועל זה התורה מבטיחה לנו "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", וכדברי הנביא (ירמיה לא, לג) כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם.

מבטיחה התורה שתופעות כאלה תעלמנה בעזרת ה'. כשעם ישראל בכללותו ילך בדרך ה', יפעל כנאמן לברית סיני, הקב"ה יעשה את ההשלמה מצידו, ויידאד להצלחת וחינוך הדור הבא.

הרב כותב עוד שני פירושים, ואידך זיל גמור.

ברית מכופפת או ברית מרוממת?

ברית מכופפת או ברית מרוממת? / לפרשת ניצבים 

נהגו ישראל לתקוע בשופר כפוף, בכדי לבטא את הכפיפות אל ה' יתברך, ואת קבלת מלכותו, כמלך ושליט עליהם. בלשון הגמרא במסכת ראש השנה פרק ג':

כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי (=כמה שכופף אדם דעתו מועיל יותר)

פרשתנו לכאורה מציבה סתירה לעקרון זה, שכן עם ישראל עומד מול משה ומצהיר על בריתו עם ה', בו הוא מתחייב לעובדו, ורק אותו לבדו, והנה הפרשה פותחת במילים "אתם ניצבים", והסביר לנו רש"י, בהקשר של דתן ואבירם שיצאו מאהלם  ניצבים, שהם עמדו "בקומה זקופה" (במדבר ט"ז). אם כן יש להבין: הברית עם הקב"ה היא מכניעה, מכופפת, או מיישרת וזוקפת את הגב?

התשובה נמצאת אצל דוד המלך, סמל המלכות האולטימטיבית של האומה, ובו מתאחדות שתי התכונות, בתהלים פרק יח:

(לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי: 

יש לפנינו חיבור מתמיה: ענווה, וגדלות ("תרבני") - הא כיצד? מבאר ר' אברהם אבן עזרא :

(לו) ותתן - הזכיר וימינך כנגד המלמד ידי למלחמה וזאת הענוה ששמת בי היא תגדלני ותעצימני. 

דוד מודה לקב"ה שלימדו. דוד הוא תלמידו של ה', ומגלה ענווה כלפיו. ענווה זו אינה מקטינה את דוד אלא מעצימה אותו. מדברי דוד ניתן ללמוד שניתן להרחיב את האיזון הזה לשאר ענייני החיים: דווקא הכפיפות מול ה', קבלת מרותו, קבלת מלכותו, התחייבות להליכה בדרכיו במצוותיו, היא זו שמעצימה אותנו, מגדלת אותנו, מרוממת אותנו. האדם ההולך בדרכי ה', מגלה בעצמו כוחות, יכולות, גבהים ורצונות שמצליחים להתעלות מעל הזמן והמקום, וממילא אותה כפיפות, היא זו שבעצם הופכת אותנו לניצבים, זקופי קומה ובעלי אישיות גדולה.

אלהים, מוח ולב

אלהים, לב ומוח / לפרשת בהעלותך / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מעלת ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, מתגלה בסוף פרשתנו באופן בולט וניכר. הוא לא חש כלום בליבו כלפי לשון הרע שנאמר עליו מפי אוהביו-אהוביו. כדי להסביר למרים ואהרון את מעלת אחיהם הקדוש, משה רבינו, מתאר ה' (במדבר יב, ז):

 לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא

מה כלול בשבח הזה? מביא רבינו את דברי רבי יוסף חיים מבגדד, הבן-איש-חי:

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. עי' להרב בן איש חי ז''ל שנה א' מה שפירש באורך. ותוכן דברו, ד"ביתי" קאי על המוח והלב, דשם שורה השכינה, כי הם העיקר, ולכן השגת נביאים בנבואה ורוח הקדש תלויה בקדושה ובטהרה של שני אברים אלו, וכל המקדשם ומטהרם ביותר, ישיג ברוח הקודש ביותר.

המח והלב הם משכני השכינה, לכן הם מכונים "ביתו" של הקב"ה. ככל שהבית יותר נקי, יותר טהור, כך גם היכולת של השכינה להופיע – גדלה. אדם השומר על טהרת מוחו (מלחשוב על שטויות) וטהרת ליבו (שלא יתערבו אצלו שיקולים שאינם לשם שמים), הוא בדרך העולה להשגת רוח הקודש.

ולכן משה רבינו ע"ה, שהיתה השגתו בנבואה יותר מכל צדיק, מוכרח שהיתה לו קדושה וטהרה בשני איברים אלו ביותר , עיין שם באריכות.

מדרגת משה רבינו לא באה מעצמה, אלא מתוך עמל ויגיעה לטהרת המוח והלב.

מתוך יסוד זה מעמיק רבינו לגלות עד כמה איברים אלה מהותיים בהשגות רוחניות:

ולפי דבריו נראה לומר, דיש לרמוז בכוונת הכתוב בתהלים (מזמור נ"א) "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", והוא הכוונה למה שכתב, ששאל (=ביקש) שיטהר לו לבו ומוחו, וזהו לב טהור, והמוח נרמז בסופי תיבות "אלהים ורוח" שה-מ' של "אלהים", וה-ו' וה-ח' של "רוח" אותיות "מוח" שיטהר, ועל ידי זה "רוח נכון" - זה רוח הקודש..."חדש בקרבי".

מוח+לב=אלהים! 86 בגימטריה. דוד המלך מבקש במזמור התשובה (תהלים נ"א) שליבו ומוחו יהיו כלי ראוי ונקי להשראת שכינה. ששם אלקים יופיע בהם בשלמות.

והבן איש חי הנזכר (=הנ"ל) כתב, דלכך נקרא משה רבינו ע"ה "איש האלהים", דמספר (=גימטריית) "אלהים", הוא מספר "מוח לב", שהיה טהור ביותר.

תהלים פרק צ' נפתח במילים "תפילה למשה איש האלהים". הביטוי הזה לא קל מבחינה רוחנית: וכי ישנו אדם שהוא גם אלהים חלילה? כמובן שנאמרו בזה הסברים (באופן פשוט: האיש שמייצג את הקב"ה בעולם, ומביא את דבריו). רבינו ממשיך להזכיר את הן איש חי, האומר שמדובר על איש של מוח ולב. טהור במחשבותיו וטהור במטרותיו. החיבור בין השתים, מבאר את הנאמר אצלנו במידת הענווה של משה רבינו עליו השלום.

ובזה יובן לי רמז הכתוב (תהלים ג,ג) "רבים אומרים אין ישועתה לו באלהים סלה", דהיינו במוח ולב הנרמזים במילת "אלהים" שאינם קדושים וטהורים ח"ו...

מחדש רבינו על סמך היסוד הנ"ל, שגם אצל דוד היו טענות על חוסר ניקיון פנימי חלילה. המזמור מדבר על בריחתו של דוד מאבשלום, דבר שנגרם לו כעונש על חטא בת שבע. אנשים מרננים על דוד המלך, כאילו הוא פגום, ואין לו עוד סיכוי לשנות ולשפר. דוד המלך פונה אל הקב"ה ומבקש ממנו שיגן בעדו וירים את ראשו, אל מול חרושת הדיבורים הלא יפים הללו, והוא מלא בביטחון שה' ישמע לבקשתו ויענה לו מהר קדשו, סלה.

ויהי רצון שנזכה לטהר ליבנו ומוחנו לעבודתו יתברך, ומתוך כך יוולדו בנו כל המידות הטובות, אמן.