ריצה מרעיבה וריצה משביעה....

בס"ד

ריצה מרעיבה וריצה משביעה / להפטרת פרשת ראה / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

החיים עוברים בריצה. כולם חווים את זה. אתמול חגגת בר מצווה, השניה היית מתחת לחופה, והנה אתה מגייס ילד או מחתן את הבת. בתוך כל המירוץ הזה כדאי מדי פעם לעצור ולחשוב: האם כל היעדים שווים את הריצה? האם יש יעדים שהם בעצם אולי....לא ישימים?

כותב הרב (אות ט):

"למה תשקלו כסף בלא לחם, ויגיעכם בלא לְשׇׂבְעָה , שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם" (ישעיהו נה, ב). אפשר לומר שהנביא מוכיח ישראל שלא לרוץ הרבה על עניני עולם הזה, אשר לבסוף "ועזבו לאחרים חילם" (תהלים מט, יא).

הנביא ישעיהו מדרבן את העם לנהל נכון את "השקעת האנרגיה" שלהם. ההשקעה הנכונה היא כזו שתוצאותיה נשארות לאורך זמן. רדיפה אחרי עניינים חומריים מניבה תוצרים עם תוקף מוגבל של עד מאה ועשרים שנה...אם כן, כדאי להשקיע במשהו שנמשך יותר זמן – לנצח.

וכך הוא אומר: "למה תשקלו כסף בלא לח'ם", לחמה של תורה, שזה גורם "ויגיעכם בלא לְשׇׂבְעָה", ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, לב) ועזב לאחרים חילו. אבל "שמעו שמוע אלי" ללכת בדרכי התורה, ובזה "ואכלו טוב" בעולם שכולו טוב, "ותתענג בדשן נפשכם" הנפש הרוחנית.

המילה 'לחם' משמשת פעמים רבות כרמז לתורה, כמו בפסוק (משלי ט, ה):

לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי

אומר ישעיהו: אתם אוספים כסף אבל אין בזה שובע. אדם מדמיין ש"אילו רק היה לי...אז הייתי עוצר לנוח", אולם במציאות אין הדבר כן. אין שובע בחומריות. ברוחניות הדבר שונה. ככל שאדם מתמלא עוד הוא יכול להגיע לשבע גדול. אמנם מדובר על שבע במימד רוחני ועליון יותר, חיי עולם הבא, אולם למרות זאת בכך ישנה המלצה טובה: השקיעו את כוחותיכם בדבר שיביא לנחת, שובע ורוגע. יותר מידות טובות, יותר תורה, יותר מצוות. 

כיצד נהיה צדיקים לדורי דורות?

 בס"ד

כיצד נהיה צדיקים לדורי דורות? / לפרשת נח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

רבנים הנושאים באחריות ציבורית כרבני ערים, יישובים וקהילות, משתמשים בדרשותיהם פעמים רבות להכניס תוכן חינוכי לקהל עדתם. בניגוד לפרשן המחויב לטקסט, לדרכי הניתוח והחשיבה הפנימית, הדרשן רשאי ולפעמים זו גם חובתו להיעזר בתשתית של פרשת השבוע או נושא נלמד אחר, ולהדריך את הציבור כיצד עליהם לנהוג. דבר זה הוא מאד יסודי בהבנת דרכי הכתיבה והדרוש מחז"ל ועד ימינו, והוא מאפשר להבין כיצד לגשת למקור זה או אחר.

רבינו רפאל ע"ה, כרבה של נתיבות, "עזתה" בשמה הראשון עת הוקמה כמעברה בשנת תשט"ז (1956), ראה את הציבור המגיע לארץ בעיקר מארצות צפון אפריקה, וכאבו המרכזי היה לדאוג גם לקליטה רוחנית נכונה, במיוחד לאור שינוי מבני הקהילה מחו"ל לארץ. סוגיית החינוך היתה עיסוק מרכזי בדרשותיו. בפרשתנו הרב כותב כמה דרשות העוסקות בענייני חינוך הילדים, והדאגה להמשך קיום התורה גם בדורות הבאים.

נלמד אחת מהן (אות ח):

"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט). אפשר לפרש על פי הידוע מה שפירשו חז"ל (שבת ל, א) בפסוק (תהלים פח, ו) "במתים חפשי", כשהאדם מת נעשה חפשי מהתורה והמצוות. ולכן אמר התנא באבות (ד, טז) "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". דהיינו לסגל הרבה תורה ומצות בעולם הזה כדי לזכות למחיצתו בעולם הבא.

הרב יתמקד במילה "בדורותיו". זו מילה מיותרת לכאורה. צדיקות אינה דבר התלוי בדור זה או אחר, אלא ערך מוחלט ועצמאי: אדם העושה רצון ה' הוא הצדיק. כמובן שחז"ל והמפרשים עמדו על הקושי בכך, והלכו בדרכים שונות כדי להסביר. רבינו ייעזר בפסוק כדי להדריך את הלומדים והשומעים בענייני חינוך הילדים.

ראשית, פותח הרב צבאן ע"ה ביסוד רוחני פשוט: קיום מצוות, צמיחה רוחנית ותנועה בקדושה שייכים רק לחיים בעולם הזה. עם המוות, ניטלת מהאדם היכולת להוסיף עוד זכויות על זכויותיו. "במתים חופשי".

האם זה מנוי וגמור? האמנם אין דרך למצוא מהלך של חיות נצח?

אבל יש דבר אחד שהאדם אפילו אחרי שהלך לעולם הבא נחשב לו כאילו עודנו מקיים התורה והמצות ונהנה משכרם, וזה אדם שחינך בניו בדרכי התורה והמצוות ולא התהלך אתם בנחת וברכות לפנק אותם, שעליו נאמר (משלי כט כא) "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון".

אדם שילדיו ממשיכים את דרכו בחיי תורה ומצוות הוא זה שזוכה לחיי נצח! מעשיהם הטובים מיוחסים לו, והוא מתעלה גם בעולמות הנשמה. הוא ממשיך להיות בתנועה כלפי מעלה. אדם כזה שפעל לחנך ולא ויתר לעצמו וחיפש חיי נוחות בחינוך – ישנו סיכוי טוב שיראה את בניו הולכים בדרכיו, דרך ה'. אולם אם הוא נותן לילדיו לחיות ללא כל מסגרת והגבלה, ומפנק אותם ללא כל ביקורת, בסוף יתנשא אותו הבן למרוד ברצונות הוריו ובדרכיהם (מנון=שליט).

את הכלל החינוכי הזה, מעלה רבינו דרך דרוש מתוך הפסוק:

וזהו רמז הפסוק "אלה תולדות", דהיינו בניו של אדם. "נח נח" אם האב התנהג עם בניו ב'נח נח', ואינו מייסרם ומחנכם, ממילא לא יצאו ילדים טובים ואינו זוכה על ידם, על כן יהיה רק הוא "צדיק תמים בדורותיו", דהיינו בחיים חיותו, אבל אחרי פטירתו אינו מקבל עוד זכיות וכאמור.

אדם המחפש את הנוחיות בעבודה החינוכית, "נח נח" (כאן רבינו משנה את הפשט הפשוט בכדי להביע את הרעיון החינוכי בדרשתו, כפי שפתחנו), הרי צדיקותו תשאר רק "בדורותיו", כל זמן שהוא – האב הצדיק – חי. עם פטירתו תעצר צידקותו מלהתקדם ולהתעלות.

על האדם לקחת את אתגר החינוך ברצינות, להיות מוכן לקשיים כאלה או אחרים, כמובן בשילוב קשב ואורך רוח, ובכך בס"ד יזכה לראות את בניו הולכים בדרכי ה'.

אהבת ה' לישראל בשלושה שלבים

בס"ד

אהבת ה' לישראל בשלושה שלבים / לפרשת ראה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

אהבת הקב"ה אלינו מתגלה בפרשה כאהבת אב לבניו (דברים יד, א):

בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם

חז"ל מגלים כי זהו רק רובד אחד של הקשר בינינו לבין הקב"ה. ישנם עוד רבדים לקשר (חלק ב, אות ד):

ובמדרש [שיר השירים רבה ג, יא] איתא: חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו', לא זז מחבבן עד שקראם אחותו וכו', לא זז מחבבן עד שקראם אמו. עד כאן לשונו.

מדרש שיר השירים מגלה הקב"ה מכנה אותנו גם "אחות" ואפילו "אמא"! וזה חוץ מהכינוי "בן" (למרות שהמדרש מדבר על בת, נראה שרבינו לא רואה הבדל בדבר מבחינת המהות).

מה המשמעות של שלושה שלבים אלה?

נראה לפרש דשלושה מיני חיבה אלו הם כנגד עולם הזה, וימות המשיח, וחיי עולם הבא.

והרב מפרט:

כנגד עולם הזה קראם בנים - עושים רצונו של מקום ה' אלהיכם אביהם שבשמים, כי עולם הזה הוא עולם המעשה.

הבן מחוייב לרצון אביו. משל הבן רומז לעולם הזה כי זה עיקר מהותו – עשיית רצון ה'.

וכנגד ימות המשיח קראם אחותו - בדמיון לו כביכול, כדכתיב [ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה' וגו' ולא למראה עיניו ישפוט וגו' ושפט בצדק דלים", שאין זה בכח בשר ודם כלל כי האדם יראה לעינים, אלא שה' יתברך חיבב אותנו בכח אלהי בסוג אחותו, שיהיה מלך המשיח יש בו מדעת קונו יתברך.

אח/אחות מקורו במילה "אחווה", שותפות שוות ערך. בימות המשיח יתגלו בעם ישראל כוחות שאינם שייכים היום במדרגה האנושית הפשוטה. על המשיח נאמר שיוכל לשפוט בכח רוחני, ללא שמיעת ראיות וטענות, כביכול כמו הקב"ה. יש כאן מתנה מהקב"ה, שחולק מתכונותיו לעמו.

וכנגד חיי העולם הבא קראם בשם אמו - שאז נתקן כל הפגם ויהיו כל מצוות ישראל ותורתם ותפלתם כתר שלם ועטרת תפארת לראש חי העולמים, והוא מה שאמר הכתוב [שיר השירים ג, יא] "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". ה' יזכנו לחיי העולם הבא ולא ידח ממנו נדח אמן.

בדרגה העליונה ביותר, אנו כביכול נותנים ומשפיעים לקב"ה, כאם המעניקה מטובה לבנה. כאשר כל מעשינו, תפילותינו ותורותינו יהיו בשלמות האמיתית, בכך אנו כביכול בונים לו כתר ומכתירים אותו למלך.

הרי לנו כי אהבת ה' זו אינה אהבה הבאה רק מלמעלה למטה, אלא היא אהבה המפנה לנו גם מקום להוביל את התהליכים הרוחניים מתוך אמון. אמון זה כמובן אינו נבנה בבת אחת אלא שלב אחרי שלב. יש בכך גם לימוד בשבילנו בהקרנת אהבה: אם הגענו למצב בו כבר אנו נותנים אמון בילדינו, עלינו להתייחס אליהם גם בערך ויחס של אחים (כפי שמופיע בתורה כמה פעמים שיעקב אבינו קורא לשבטים "אחיו"). אם גם בכך ילדינו הוכיחו את עצמם, אין לחשוש לתת להם את ההנהגה וההובלה, ואף ליהנות מפירותיהם.

שמירה בדרך...אל הנצח

 שמירה בדרך...אל הנצח / לפרשת ויצא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היינו נותנים כדי לקבל הבטחה אישית לשמירה מהקב"ה?

כנראה שהמון...

יעקב אבינו בורח לחרן, זוכה לגילוי אלוקי מדהים בחזיון הסולם, הכולל הבטחה לשמירתו (כח, טו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

והנה, בקומו משנתו, נודר יעקב נדר, המותנה בשמירתו של הקב"ה! וכי לא שמע יעקב אבינו את הבטחתו המפורשת של הקב"ה??

מסביר רבינו (אות יד):

אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך וגו' (כח, ב) - יש לפרש דאין כוונתו כפשוטו על שמירת הדרך מלסטים, או מעשו אחיו וכיוצא, שעל זה כבר הבטיחו ה' ואמר לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשיבותיך" וגו', אלא כוונתו על השמירה מן החטא בעולם הזה שנקרא "דרך", לפי שהוא כדרך ומבוא ממש לעולם הבא.

אין הכוונה על הגנה מנזקי עולם הזה! ברור שיעקב אבינו ע"ה בוטח בהבטחתו של הקב"ה בכל ליבו ונפשו! אולם יעקב אבינו יודע שהוא הולך להכנס לאתגר מסובך לא פחות. לחיות לצידו של עובד אלילים רמאי למשך תקופה לא ידועה, ולהקים שם משפחה. מה יהיה על עולמו הרוחני? מה יהיה על חינוך ילדיו?

לפי ראִיה זו, מוסברת תפילת יעקב:

ואמר "אשר אנכי הולך" כי הצדיקים נקראים "הולכים" ממדרגה למדרגה על ידי המצוות ומעשים טובים שיעשו.

ידוע הדבר שאדם מכונה "הולך" לעומת המלאכים הנקראים "עומדים" (על בסיס הפסוק בזכריה ג, ז), שכן האדם יכול להתקדם ולהשתפר כל הזמן. המלאך – גדול ככל שיהיה, מעלתו קבועה. יעקב אבינו מבין שהדרך תחייב אותו מאמץ של התקדמות – הליכה – ברוחניות, כדי לשמור על עצמו.

ואמר "ונתן לי לחם ובגד" - שלא יהיה טרוד על פרנסתו ומזונו ולא יוכל לעיין במושכלות.

יעקב אבינו מבקש שמאבקי הקיום לא יסיחו את דעתו מהדבר העיקרי, שמירה על קשר עם הקב"ה.

ואמר "ושבתי בשלום אל בית אבי", על דרך "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" [לעיל טו, טו], שימות זכאי ויצא בשלום מן העולם, וישכב עם אבותיו.

זו השאיפה, שכאשר יצא מן העולם, יהיה הדבר מתוך חיבור אל אבותיו, אל מורשתו.

לפי פירוש זה מיישב הרב עוד שני קשיים בפשט דברי יעקב:

ולפי זה יתיישב אומרו "בשלום" בבי"ת ולא אמר "לשלום", וכמו שאמרו ז"ל [ברכות דף ס"ד ע"א] הנפטר מן החי אל יאמר לו לך בשלום אלא לשלום.

יש לנו כלל שהנפרד מחבירו יברכו במילים "לך לשלום", ולא "לך בשלום". המקרה בו ניתן לומר עם ב', הוא לנפטר. יש לכך כמה הסברים. לענייננו, אנו מבינים מדוע יעקב אבינו משתמש במילה "בשלום", כי אכן הוא מתפלל על שמירת מעלתו עד סוף ימיו.

עוד קושי מתיישב:

וגם כן יתיישב לפי זה אומרו "והיה ה' לי לאלהים", שלא יקשה ממה שאמרו רבותינו ז"ל [תנחומא תולדות אות ז'] שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים אלא לאחר מיתה, ולפי האמור ניחא דבאמת כוונתו שימות זכאי ויתייחד שמו עליו.

הפסוק אומר (איוב ד, יח):

הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.

המשמעות היא, שכל אדם חי, ואף המלאכים, מועדים לטעויות כל זמן חיותם. לכן הקב"ה לא מכנה את שמו על צדיק חי. הרי כך יאמר יעקב בהמשך (לא, מח):

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; 

אברהם נפטר, ולכן ניתן לומר "אלקי אברהם". יצחק עדיין בחיים, ולכן יעקב משנה ל"פחד" יצחק. אם כן, כיצד יעקב מדבר על ייחוד שם הקב"ה עליו? לפי דברי הרב, הכל מובן: לא מדובר על חזרתו לארץ ישראל בחייו, אלא על השלמת חייו כעובד ה' באופן מלא ומושלם.

 

 

"וידעת היום והשבות אל לבבך" - את מה??

מה יש לדעת ולהשיב אל הלב? / לפרשת ואתחנן / אור החיים הקדוש

מדי יום, 3 פעמים, אנו מסיימים את תפילתנו בהודאה לה' שאיננו כגויי הארצות, אלא עבדי ה', אלוהים חיים, ואת זאת אנו גם מאחלים ומבקשים עבור שאר הגויים, שיכירו שה' הוא האלוקים. אולם בסיום הקטע הראשון בתפילת "עלינו לשבח" ישנו הפסוק המופיע בפרשתנו (פרק ד, לט):

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

ויש לברר מה היא הידיעה המתחדשת ומתבררת כאן, שאותה יש להפנים ולהשיב אל הלב? רבינו אור החיים הקדוש מונה לא פחות מעשר תובנות שונות(!) שיש בכוחן לסייע לאדם להתמודד עם כוחות החיים השליליים, המטים אותו לכיוונים שאינם רצויים לו. נביא אחד מהם:

(לט) וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו, ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם....ח') על דרך אומרם ז"ל (חגיגה י"ב ב) כי עולם הזה יקרא לילה ועולם העליון יקרא יום, והנה לצד שיראה האדם דברים מנוגדים בעולם הזה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" לאין חקר, יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחין ומרויחין ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא, לזה אמר "וידעת היום" שהוא עולם המתיחס אליו יום "והשבות אל לבבך" תשובה ניצחת כי ה' בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו'.

אור החיים הק' מזכיר את דברי חז"ל המשווים בין עולם הזה ללילה, ואת העולם הבא ליום. אם אדם יודע את "היום", מתי הוא הזמן בו הדברים נראים נכון ונכוחה – הרי שהוא יודע להשקיע את כוחותיו בעולם שכולו אור וטוב, ולא בעולם הנראה ככזה. אמנם הרשעים המצליחים בעולם הזה, למרות רשעתם, אצלם הדבר פועל לרעתם.

דימוי זה של יום ולילה הוא יסוד בתפיסה המוסרית של עם ישראל. ההבנה של הזמן בו הדברים נראים ברורים לבין הזמן בו ישנה הטעיה, יש בה מפתחות לחיות נכון יותר לאור דרכה של תורה. כך אומר רבינו הרמח"ל במסילת ישרים שלו (פרק ג):

והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד – כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת - אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ... והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה - היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים.

החושך יכול לגרום לבלבול בין הרע לטוב, ואין נורא מזה – כי אם אני בטוח שאני עושה טוב, אני מחזק זאת שוב ושוב, ומעמיק ברשעתי.

השבוע נחשפנו לבלבול תהומי זה. מתוך נפנוף בסיסמאות ואף שימוש בפסוקים שונים המדברים על אהבה והכמיהה לשלום ביננו, נרמס יום תשעה באב, ונרמס כבוד תורה של גדולי תלמידי חכמים. ההגדרה של הרע כטוב, מביאה בהחלט לתפיסה עקומה של הטוב כרע, וכלוחם נגד ערכים עליונים כאלה או אחרים. מדגישה התורה: "וידעת היום" – תדע מה יום ומה לילה, ולא תעוף כקש ברוח האופנות והאידיאלים החולפים, אלא תשאר כעץ איתן הנטוע לנצח ולא נעקר משרשיו.