מורה גדול-קטן

 בס"ד

מורה גדול קטן / להפטרת פרשת האזינו / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

השבת אמנם נקרא את הפטרת שבת 'שובה', אולם אנו נעסוק בהפטרה הרגילה של פרשת האזינו.

מוקד הפרשה הוא בשירת העתיד של עם ישראל, והשירה מביאה את חכמינו לקבוע את שירת דוד כהפטרת האזינו. אחד מהשבחים שאומר דוד המלך עליו השלום לה' הוא  (שמואל ב כב, לו):

וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי

המפרשים מסבירים שהמילה 'עֲנֹתְךָ' באה מהמילה 'ענווה'. מהו השבח כלפי הקב"ה?

כותב רבנו אלטר:

בהפטרה. וענותך תרבני. אפשר לומר דרצה לומר על ידי שאני לומד מהענוה שלך, וכמו שאמרו רז''ל שהקב"ה רצה ללמד אותנו מדת הענוה במה שאמר "נעשה אדם" בלשון רבים לומר שהתייעץ עם המלאכים לפני בריאת אדם הראשון, כדי שנלמד להתייעץ ולהימלך הגדול עם הקטן וזה יהיה על ידי מדת הענוה,

התורה מספרת שכאשר ברא ה' את אדם, אמר זאת בלשון רבים "נעשה", כאילו הוא נעזר במישהו בעשיית האדם ! המדרש מספר שמשה רבנו בכותבו את התורה, הגיע לפסוק זה והזדעזע, שכן מפה עלולים אנשים ללמוד שיש חלילה עוד בורא לעולם! ענה לו הקב"ה שבאופן זה הוא מעדיף להעביר מסר מוסרי לעולם: אפילו בורא העולם שכוחו אינסופי, גם הוא מתייעץ עם מלאכיו - משרתיו. אם בורא עולם כך, האדם על אחת כמה וכמה ראוי לו להיאזר במידת הענווה ולהתייעץ גם עם הקטנים ממנו. זו הענווה אליה רומז דוד המלך בשבחו של הקב"ה.

בזה 'תרבני' ותגדלני וכמו שאמרו רבותינו ז"ל "מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רב" והמשפיל עצמו מתרומם.

בזהר הקדוש מלמדנו רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום שאדם המקטין עצמו בעולם הזה, שאינו מתגאה ושאינו עסוק בהבלטת עצמו וערכו, בעולם העליון יהיה גדול וניכר לפני בורא עולם. ההקטנה כאן מעצימה שם, בעולם האמת. אומר דוד המלך לקב"ה: אתה ריבית - גידלת אותי. לימדת אותי איך להיות גדול באמת, ולא לחיות בדמיונות של גודל. וזו כיצד? נהגת בענווה בבריאת העולם וחינכת אותנו ללכת בדרכיך.

אמירת הלל על...סעודה??

 בס"ד

אמירת הלל על סעודה?? / להפטרת פרשת וילך / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצ"ל

בפרשת עקב התחדשה לנו המצווה לברך על אכילת לחם (דברים ח, י) :

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ

זו הברכה היחידה שאנו חייבים בה מהתורה!

לאור זאת, מדקדק רבנו בלשון ההפטרה, המדברת על קשר בין מזון להלל, ומציע כמה תשובות להסבר הקשר, מהן נלמד שתיים:

בהפטרה. ואכלתם אכול וְשָׂבוֹעַ והללתם את שם ה' אלהיכם (יואל ב, כו) נראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק "ואכלתם לחמכם לשובע" שיתן הקב"ה טעם בלחם עד כדי שאפשר לאכול אותו גם על השובע. והוא מה שאומר הנביא "ואכלתם" אפילו ש"אכול ושבוע" שאתם כבר שבעים, ולכן "והללתם את ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא", דבר פלא כזה שהוא חוץ לטבע.

הנביא יואל מנבא על השפע הגדול שעוד בוא יבוא. השפע לא יעלה רק בכמות אלא גם באיכות, טעמים נפלאים ומשובחים. אדם יוכל לאכול מרוב עונג אפילו כאשר הוא שבע, וזה דבר בלתי רגיל! ההלל לקב"ה יהיה על פלא גדול זה, שאינו בא בדרך הטבע.

תשובה נוספת:

אי נמי (=או גם) יש לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל דהטעם ד"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" מטעם דשמא יחטא האדם בסופו. ואם כן, המזכה את הרבים דקיימא לן (=שידוע לנו) שאין חטא בא על ידו הרי הוא בדין לקבל שכר בעולם הזה.

חז"ל מלמדים אותנו שאין אנו מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה. מה הטעם? רבנו מביא נימוק: אדם יכול להתקלקל. הניסיונות מלווים אותנו עד יומנו האחרון. מי ערב לאדם שיישאר בצידקותו וביושרו כל חייו? לכן על האדם להוכיח שהוא עובד ה' כל חייו, ואת שכרו על המצוות יקבל אחר כך. אלא שישנם מעשים המבטיחים יותר שמירה רוחנית על האדם, ואחד מהם הוא זיכוי הרבים. ישנה סגולה של הגנה מן החטא למי שמקרב לב ישראל לאביהם שבשמים. באדם כזה הנימוק שהוזכר לא שייך, שכן רוב הסיכויים שלא יתקלקל, וממילא הוא יוכל לאכול ולהנות משכר מצוותיו גם כאן, עוד בחייו.

וזה שאמר "ואכלתם אכול ושבוע" שזהו שכר בהאי עלמא (=בעולם הזה) וזה על ידי "והללתם את ה' אלוהיכם" שתפרסמו את הניסים והנפלאות שעשה עמכם ה' יתברך שבזה אתם מחזירים אנשים בתשובה ותהיו ממזכי הרבים.

השכר המובטח בדברי הנביא יואל הוא שפע כבר בעולם הזה, אכול ושבוע. ואם תשאל: ומי ערב שאכן אדם זה ראוי לקבל שכר ולא יתקלקל חלילה בהמשך? עונה הנביא: והללתם את ה'. מי שעסוק בהפצת שמו וגדולתו של הבורא יתברך בעולם, זוכה לשמירה מן החטא, וממילא יאכל וישבע כבר בעולם הזה.

להיות טוב!

 בס"ד

ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

הגאון הרב אלטר (אל-טר=שמרהו ה') מאזוז זצוק"ל, נולד בי"א אב תרצ"ב, ונפטר בי"ט בתשרי תשמ"ח. עלה לארץ מג'רבא בשנת תשט"ז, והתיישב במושב איתן, שם שימש כרב המושב. היה מתהלך בצניעות ובענווה מרובים, אולם גדולתו נודעה בין ענקי ארץ.

על גודלו נלמד, ממה שאמר עליו – להבדיל בין החיים – הגר"מ מאזוז שליט"א. שאלו את הגר"מ מאזוז אחר פטירת הרב אלטר,  מה מצא בר' אלטר שככה מעריך אותו? ענה הגרמ"מ: לכם יש את הרב שך? לנו יש את הרב אלטר כרב שך וגדול ממנו! גם הגר"ע יוסף זצוק"ל קם לכבודו כאשר בא אליו לראשונה, לאחר שפגש את גודלו דרך ספריו וחיבוריו.

בעזרת ה', השנה נלמד מתוך תורתו, מהספר "אם למקרא".

 

להיות טוב / לפרשת בראשית / מתורתו של הרב אלטר מאזוז זצוק"ל

סיפור הבריאה טומן בתוכו את שורשי המציאות. פרשנויות רבות ניתנו לסיפור בריאת האדם ואשתו, המכוונות את האדם בנתיבי חייו, עיצוב זהותו, בניין משפחתו ועוד. רבינו אלטר זצ"ל, מתמקד במילה "טוב", המופיעה טרם הפרדת אדם וחוה. מדוע לא טוב היות האדם לבדו? האם הבעיה קיימת רק במישור הזוגי?

לא טוב היות האדם לבדו וגו'. ידוע כי אין "טוב" אלא תורה, שנאמר "כי לקח 'טוב' נתתי לכם תורתי אל תעזובו"...ולימוד התורה צריך להיות עם חברים ובזה יזכה לחכמת התורה. לא כן אם האדם לומד לבדו, לא ישיג את חכמת התורה...

במסכת אבות פרק ו', ובעוד מקומות, חז"ל מדגישים כי הצלחה מירבית ומדוייקת בלימוד, באה דווקא בלימוד שיתופי, חברותא, שיעור וכיו"ב. הסיבות רבות: הן מצד עניין המסירה, הן מצד איכות הקליטה, הן מצד מניעת הטעויות, ועוד. רומזת התורה כי בבריאת האדם, שתכליתו חיפוש רצון ה', כבר נרמז כי את החיפוש הזה יעשה בחבורה:

וזהו שאמר "לא טוב" - שלא ישיג האדם התורה הנקראת "טוב" כשהוא לומד לבדו. ולכן "אעשה לו עזר כנגדו" בתורה, שילמד ביחד עם מי שכנגדו, זה לעומת זה עשה ה', ואז יצליחו שניהם בלימוד.

כיוון נוסף מציע רבינו, והוא על פי הפירוש הפשוט של המילה "טוב" – פשוט להיות מיטיב לאחרים:

אי נמי (=או גם) על פי דברי חז"ל במסכת קידושין דף מ', על פסוק "אימרו צדיק כי טוב" (ישעיהו ג י) וכי יש צדיק טוב, ויש צדיק שאינו טוב?? אלא טוב לשמים ולבריות - זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות - זה צדיק שאינו טוב.

הגמרא במסכת קידושין מחדשת כי ישנם שני סוגי צדיק, ה"טוב", וה"לא-טוב". המדד הוא ביחסו לבריות. האם הוא מיטיב להם? ער לצרכיהם? אם כן, הרי שהוא צדיק טוב.

גם יסוד זה נרמז כאן, כהדרכה משמעותית בבחירת הדרך: אינך חי לבד בעולמו של הקב"ה, ועליך מוטל להיטיב גם לזולתך, ולא רק לעסוק בהצלת נפשך ונשמתך:

וזהו שאמר "לא טוב", שאינו נקרא 'צדיק טוב', "היות האדם לבדו" שהוא טוב רק לבדו, ולא עם הבריות...

היות האדם לבדו, גם אם יהיה במדרגת אדם, אך לבדו – אינה מציאות טובה, ועל האדם לתת את הדעת לטובת זולתו.

ויהי רצון שנזכה להיות טובים לשמים ולבריות.

 

אחדות כלל ישראל כתנאי לתורה

 בס"ד

אחדות כלל ישראל כתנאי לתורה / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ברכתו של משה רבינו לשבטים נפתחת דווקא בברכה ובתיאור הכוללים את כל ישראל (דברים ל"ג):

ד תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב.  ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

מה רוצה משה רבינו ללמדנו בהקדמה זו? מסביר רבינו:

...יש לפרש בפשט הפסוק, דהנה הטעם שרק אנחנו זכינו בתורה ולא אומות העולם, כי התורה תלויה באחדות, וכמו שכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר", ולא כתיב "ויחנו", שכולם היו בלב אחד, ולכן כתיב "ויענו כל העם יחדיו" כלומר צריכים כולנו להיות יחדיו בלב אחד, ואז "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", וכמו שכתבו המפרשים ז"ל,

התורה ניתנה לאומה שלמה, ולא ליהודי זה או מגזר זה. סוד זה נתגלה במעמד הר סיני, שם חנו כאיש אחד ובלב אחד, ובנוסף, כולם קראו יחדיו את קריאת "נעשה ונשמע". תכונה ייחודית זו קיימת בעם ישראל. התורה רומזת לזה בראשית היווצרות האומה, בירידת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים:

והאחדות היא רק אצל ישראל כדכתיב "בשבעים נפש" וגו' ואילו בעשו כתיב "נפשות".

ויש לדבר משמעות הלכתית:

והנה אמרו רז"ל בגמ' במס' סנהדרין "גוי העוסק בתורה חייב מיתה", דכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה", לנו מורשה ולא לאומות העולם. וא"כ זהו שאמר הכתוב "תורה צוה לנו משה מורשה", דוקא לנו ולא לאומות העולם, והטעם "קהלת יעקב", כי זרע יעקב הם קהלה אחת ועם אחד, מה שאין כן אומות העולם.

אין לגוי לעסוק בתורה! הוא שייך לעולמות מפורדים, כרמוז אצל עשו. הכלל ישראל נחשב כנשמה אחת.

בדיבור שלאחר מכן, רבינו מעמיק עוד קצת:

ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וכו'. נראה לפרש בס"ד על פי מה שכתב הרב מדרש שמואל... שצריך אדם להיות לו אמונה שכל ישראל הם נפש אחת,...וטעמא דמילתא (=וטעם הדבר), לפי שאב אחד לכולנו, ואל אחד בראנו, וכל בית ישראל נפשם חצובה מתחת כסא הכבוד, והם חלק אלוה ממעל, אשר הוא יתברך אחדות פשוטה, ולכן כל בית ישראל נקרא נפש אחת...

ממה נובעת אחדותם של ישראל? האם מההיסטוריה המשותפת? ומה גם, שלפעמים זה נראה קצת היפך האמת ח"ו, מרוב מגזרים ותתי מגזרים...אלא שהאחדות קודמת כל זה. היא קשורה עוד לשלב יצירת האומה. כל נשמות ישראל יוצאות משורש רוחני אחד. התורה היא בעצם מרכז ולב הזהות הישראלית, למרות כמות הדעות העצומה הקיימת בעמנו.

נדע אם כן, שעלינו לחתור אל עבר הבסיס והשורש המשותף, נשמת ישראל החקוקה על כסא הכבוד, ומאחדות זו מתברכת אומתנו ותורתנו.

כל המאורעות - לטובתנו

בס"ד

כל המאורעות – לטובתנו / לפרשת האזינו / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

התורה מלאה בביטויים המבטאים את מעמדם של ישראל בעיני הקב"ה: עם סגולה, בנים אתם, ועוד. בשירת האזינו נוסף כינוי נוסף, "חבל נחלתו". מה המשמעותו של כינוי זה? כותב רבינו:

כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. יש לפרש שהוא על דרך מה שאמר הכתוב "כי כאשר ייסר איש את בנו", כן "ה' אלהיך מיסרך", שאנו לגבי השי"ת חשובים כבנים, ומרוב אהבתו אותנו כדי להנחותינו במעגלי יושר לבחור בדרך החיים והטוב, לכן מביא עלינו יסורין, כדי שנתעורר ללכת בדרך הטובה.

ייסורי עם ישראל במהלך הדורות היו רבים. יש להם תכלית. אנו מבינים כי מטרתם היא לכוון אותנו לקיים את הייעוד שלנו, ולהוציא לאור את הכוחות הטובים שבנו. התורה מתארת זאת כייסורי האב את בנו אהובו. האב מייסר מתוך דאגה לעתידו של בנו.

זה בישראל.

מה שאין כן אומות העולם, שלא אכפת לו להשי"ת מהם כלום.

אומות העולם מתנהלים באופן יותר עצמאי, ולא באופן ישיר על ידו יתברך. תיקון דרכם יבוא מתוך בירורים יותר טבעיים, כבירורים דתיים, מאבקים פוליטיים וצבאיים ועוד.

זו המעלה – של הדאגה של ה' לנו – היא הרמוזה כאן:

וזה שאמר "כי חלק ה' עמו" ואנו עם סגולה להשי''ת, לכן יעקב "חבל נחלתו", מלשון הכתוב "בטרם יבא חבל לה", והוא רמז ליסורין שהקב"ה מביא על ישראל.

המילה "חבל" בתנ"ך מופיעה לעיתים בהקשר של ייסורים. גם כאן ניתן להבין כך: יעקב – עם ישראל – הם נחלת ה', ולכן יש להם חבל-יסורים, לישרם ולתקנם.

ויהי רצון נזכה ללכת בדרכי ה' מתוך בחירה ושמחה, וירדפונו אך טוב וחסד!

יש סיכוי לאחווה!

יש סיכוי לאחווה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המתיחויות בין האחים הקדושים, שבטי י'ה, מעמידים במבחן קשה את כל מושג האחווה, קשר האחים. החלומות, ההעדפה לכאורה בעיני יעקב אבינו, גורמים למצבים של שנאה וריחוק.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לבדוק את שלום אחיו, היינו חוששים שיוסף יוותר על המשימה הזו, עקב פחד מתגובת אחיו. אולם יוסף נענה למשימה:

(לז, יג) וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. 

אמנם הוא יוצא לשכם, אך הוא תועה בדרך, מקבל הדרכה להמשיך לדותן, וכך הוא עושה:

(לז,יז) וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

רבינו מתעכב על ייתור המילה "אחיו" – הרי זה ברור לאן הוא הולך!

וילך יוסף אחר אחיו. לכאורה "אחיו" מיותרת, והיה די לומר "וילך אחריהם". ונראה לי, שיוסף הלך בשיטת יעקב אביו, והוא כמו שאמרו ז''ל על פסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו", שחשב יעקב אפילו שהוא עשו הרשע, הרי בכל זאת אחיו הוא, ובודאי ירחם עליו, ולכן שלח אליו מלאכים.

חכמינו עומדים על לשון הפסוק, האמורה ביעקב אבינו בפרשת וישלח. שם נאמר שיעקב שולח מלאכים לעשו "אחיו". מה בא הדבר לחדש? את התחושות והמחשבות שמלוות את יעקב בהתקרבו למפגש עם עשו:  אני הולך לפגוש את אח שלי, ממנו אני מצפה לקרבה ואהבה.

העניינים מסתבכים:

אבל המלאכים אמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו", לא כמו שאתה חושב, אלא אפילו שהוא אחיך - הוא עשו! עודנו ברשעותו!

המלאכים מציגים לפני יעקב אבינו את המצב האמיתי: אתה באחווה, אך הוא לא. באותה סיטואציה עומד יוסף:

והכא נמי (=כאן גם) האיש אמר לו "מה תבקש?" בלשון תמיהה, הלא הם שונאים אותך, ואיך אתה מסכן את עצמך בלכתך אצלם?? ויוסף ענה את ,,אחי" אנכי מבקש, מכיון שהם אחי, אין פחד. אך האיש הוסיף ואמר "נסעו מזה" – מהאחוה, כדברי רז"ל.

יוסף מחפש את אחיו, מחפש את האחווה. האיש אותו פגש בדרכו, מנסה להניא אותו מהנסיעה, כי ישנו חשש שהם יפגעו בו! פניהם אינם לאחווה! וכיצד יגיב יוסף? האם ייתן סיכוי להמשך אהבת האחים?

אבל יוסף בכל זאת הוא עמד בשלו. "וילך יוסף אחר ,,אחיו" - כיון שהם אחיו, בודאי לא יסכנו את חייו. והנה צדק במקצת, כי בסופו של דבר, יהודה אמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ועל ידי זה מכרו אותו, ומזה באה לו הגדולה וקיום החלומות.

יוסף לא מוותר. הוא הולך בדרכו של אביו, שממשיך במסע פיוס לעבר אחיו עשו. יוסף מאמין כי אהבתו כלפיהם תקרין גם אליהם, ולמרות המתיחות, הקשר יישמר. בסוף התברר שהוא צדק באופן חלקי: אמנם אחיו פגעו בו, אולם האחווה גרמה שהפגיעה המקומית תייצר המשכיות של צמיחה וגאולה.

לעיתים נראה כי ישנה תחושה וישנו רצון "לשבור את הכלים", לנתק קשרים ולשרוף גשרים. מלמדנו יוסף: מי שיאחוז באחווה בכל כוחו, מי שלא יוותר על אחיו היהודי בכל מחיר, הוא גם זה שיזכה ליטול חלק משמעותי, בצמיחה שבוא תבוא.

עשו, תרגיע!

 עליונותה של המחשבה / לפרשת וישלח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

(יסודות החידוש הזה המופיע אצל רבינו, נאמרו כבר על ידי רבו, הרב מקיקץ שלי, אולם הרב מעמיק ומרחיב את הדברים)

כרבנים רבים בני ג'רבא, גם רבינו היה עוסק בעניין הסמיכות שבין הפרשות. מהלך דרשני, המוציא תובנות ועומקים מתוך נקודת ההשקה שבין הפרשיות. רבינו לומד מהסמיכות את עומק טענת יעקב אל מול עשו:

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. ראיתי למורנו הרב ז'"ל (בספר הקדוש מדרשו של שם) שפירש סמיכות הפרשה, ע"פ מה שכתב הרב כלי יקר, דכוונת יעקב אבינו במה שאמר "עם לבן גרתי - ותרי"ג מצות שמרתי", היינו אף על פי שתרי"ג מצות שמרתי,...עם כל זה "עם לבן גרתי", לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר  (צירי)

הכלי יקר כותב שיעקב מנסה לקרר את כעסו של עשו, בטענה שהברכה לא התקיימה. הוא לא נהיה אדם חשוב, אלא נשאר דייר עראי חסר קרקע. יעקב אבינו מוסיף הסבר לכך שהברכה כביכול לא נתקיימה:

ועל כרחך צריך לומר, דכיון דכל כוונת אבי היא לברך אותך, אם כן הכל תלוי במחשבה, ואין הברכות מועילות לי כלום. ולכן אחר שכתב "ויפגעו בו מלאכי אלהים", דהצדיקים עדיפי ויכולים להשתמש במלאכים, יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה ומחשבה כמעשה.

יצחק אבינו רצה במחשבתו לברך אותך!! ואם תאמר שהעיקר הוא הת'כלס, ולא המחשבה, אוכיח לך אחרת: מחשבת בריאת עם ישראל קדמה למעשה בראשית. למעשה נבראו המלאכים קודם, ביום השני לבריאה. למרות זאת, יעקב יכול לצוות על המלאכים, כפי שראינו בסוף פרשה קודמת. מכאן שמעלת צדיקי ישראל הקודמים במחשבה, גבוהה משל המלאכים שנבראו לפני האדם, בפועל.

אם כן מצא תשובה להוכיח לעשו שאין לשנוא אותו על הברכות ...עיין שם.

מכיון שהתורה הניחה ברקע לסיפור את המתח בין המחשבה והמעשה, רבינו ממשיך את הקו הלאה, אולם הופך את הקערה על פיה: אין כאן טענות המבקשות רחמים, ומקטינות את ההצלחות, אלא טענות לנכונות ואמת, ואף הצדקה מוסרית ללקיחת הבכורה והברכה:

ולענ''ד נראה לפי זה לפרש באופן אחר, במה שכתבו המפרשים ז"ל "תרי''ג מצות שמרתי", היינו אפילו דאיכא (=שיש) כמה מצות שלא זכיתי לקיימן בפועל, כמו כיבוד אב ואם, או ישיבת ארץ ישראל, אבל מ"מ "שמרתי", היינו הייתי מצפה ומחכה מתי יבואו לידי לקיימם...ומחשבה כמעשה,...

חז"ל מספרים כי יעקב אבינו אומר לעשו שהוא הקפיד על קיום המצוות בחרן. הא כיצד? והלא היו מצוות שבהכרח לא קיים? אלא שהוא "שמר", ציפה מתי יבוא לידו ויקיים. אם כן, כל המצוות קויימו בכוחה של המחשבה.

וא''כ זהו שאמר "וישלח יעקב מלאכים לפניו",...משום דנשמת ישראל קדמה במחשבה, והמחשבה יש לה ערך גדול, אם כן, מזה יש ללמוד כי "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", גם כי לא קיימתי אותם בפועל.

הרב אלטר מחבר את המלאכים של פרשתנו, לרעיון הנ"ל: מעלת ישראל על המלאכים, הבאה מעליונותה של המחשבה, מאפשרת ליעקב לתת הוראות למלאכים. אם כך, הדבר מעיד כי אכן יעקב קיים את המצוות כפי יכולתו, בכוחה של מחשבה. המידע חשוב ביותר, כי אם יתברר שיעקב אבינו ויתר על המצוות, הרי שלעשו תינתן הרשות לפגוע בו.

ממילא, לפי היסוד הזה, אנו מבינים כי יעקב מצדיק את מעשיו לפני אחיו, וטוען כי הכל מגיע לו בדין:

אי נמי (=או גם) יש לפרש, דנתכוון בזה יעקב לומר, שאין לו לשנוא אותו על שלקח ממנו הברכות וגם הבכורה, שהרי מצד המחשבה, הבכורה שייכת לו דמחשבתו של יצחק היתה ביעקב תחילה שנולד מטיפה ראשונה כמ"ש בזוהר הקדוש...וא"כ מהמלאכים ששלח יעקב, משמע דהמחשבה היא עיקר ולכן תדע לך כי "עם לבן גרתי, ויהי ,,לי" שור וחמור", כל מה שנתברכתי והצלחתי ע"י הברכות, הם שייכים לי ואינם גזל אצלי, כי אני הבכור לפי המחשבה, ולי ראויים הברכות, ולא לך...

לפי חידושו של רבינו, יעקב אבינו לא מגיע מתוך התרפסות לאחיו, אלא מתוך עמדת כח מוסרית ואיתנה.

יהי רצון שיזכנו ה' לעמוד על האמת הלאומית שלנו בעוז וגאון.

רמזי הסולם

 רמזי הסולם / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

חלום הסולם משך הרבה תשומת לב. המבנה, התנועה, ההקשר, הדיבור שבא בעקבות החלום, ועוד. רבינו אלטר מאזוז, כדרכו בקודש, בוחר בכיוון החינוכי מוסרי, ומפרש כי הסולם הינו האדם עצמו, והתורה מדריכה אותנו מהי הדרך העולה בית אל:

והנה סולם מוצב ארצה. אמרו ז''ל סלם גימט' סיני,

המילה "סלם" (ללא ו') עולה בגימטריה "סיני". ומהו הרמז?

ונראה לי שהוא רומז לגדול הדור שצריך להיות סיני (דהיינו בקי גדול בהלכה ובכל מקצועות התורה) ...דסיני עדיף מעוקר הרים (דהיינו ממי שהוא חריף ומפולפל מאד אך חסר לו הבקיאות שיש לסיני), והיינו לענין להיות רב ומורה הוראות, וכדי שהרב יהיה לו יציבות בעבודתו עבודת הקודש, צריך שיהיה וראשו מגיע השמימה, שבכל מעשיו יתכוין רק לשם שמים, ולא לשם כבוד והתפארות או ממון ח''ו.

הרמז הראשון הוא לגדולי תלמידי חכמים. סלם = סיני. תכונת סיני היא בקיאות הלכתית נרחבת בכל חלקי התורה. אמנם הדברים נוגעים לגדולי הדור כרבינו, ולא אלינו הפשוטים, אולם גם לנו יש מה ללמוד: בדור בו כל דבר נבחר לפי פופולריות, הדבר גולש גם לאופן בו אנו בוחרים רבנים. עלינו לזכור שלא כל רב ממותג, הוא אכן האוטוריטה הסופית. עלינו "לעשות לנו רב" לפי גדלותו.

רמז נוסף, הנוגע ישירות גם אלינו:

ועוד כתבו חז''ל, סולם גימטריא קול,

הגימטריה השניה: סולם=קול. המשמעות:

ונראה לי שהוא רמז לתפילה. והנה בגמרא יבמות דף ק"ה אמרו, שבתפילה צריך שיהיה עיניו למטה, ועל זה אמר "מוצב ארצה", ולבו למעלה וכנגד זה אמר "וראשו מגיע השמימה", דהיינו מחשבתו היא בראש, וקשורה גם כן בלב, צריך שתגיע למעלה עד השמים....

בתפילה האדם חייב להבין את המתח של מצבו: יצור חומרי המדבר עם הרוחני המוחלט. חז"ל הביעו את המורכבות הזו, בציווי ההלכתי המפריד בין עיני האדם שיורכנו לארץ, לבין מוחו וליבו, שצריכים להיות מכוונים אל הגובה שבתפילה. זהו סולמו של יעקב אבינו, סולם של הדרכה לגישה נכונה לתפילה.

כיוון נוסף:

עוד כתבו חז"ל סולם גימט' עניו. ונראה שבא לרמוז דצריך האדם להיות עניו הן מצד הגוף הן מצד הנשמה דמצד הגוף הרי האדם סופו למות והגוף שלו יהיה מוטל בקבר...ומצד הנשמה הרי סופו ללכת לעולם הבא, לפני מלאכי מרום שמעלתם וקדושתם גדולה מאד והאדם לא יהיה נחשב לפניהם כלום,

סולם=עניו. הרב מחדש שישנה ענוה בגוף ובנשמה. בגוף, ההבנה כי הגוף הוא בר חלוף. בנשמה, ההבנה כי ישנם מלאכי מרום שקדושתם עצומה לאין שיעור משלנו. (אעיר כי סוגיה זו ביחס לנשמות הצדיקים, נתונה במחלוקת עצומה בין גדולי ישראל, ואכמ"ל). הסולם מחדד נקודה זו:

וזהו "והנה סולם", רמז לגוף האדם דכמו בסולם מי שעולה סופו לרדת, כך האדם...ועוד "וראשו" - רמז לנשמתו – "מגיע השמימה", ששמה "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" להראות לו את מקומו בגן עדן, והרי לפניהם הוא לא נחשב לכלום.

הרגליים – הגוף, הראש – הנשמה. הענוה ככלי המשרה קדושה, צריכה להקיף את מציאות האדם בכל חלקיו וענייניו.

יזכנו ה' ללכת בדרכים אלה, ומתוך כך לזכות למפגש עם בית אלהים.

חינוך כאחריות מתמדת

 חינוך כאחריות מתמדת / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו זוכה לאהבה מיוחדת מאת ה'. אחת מהסיבות היא שהוא מסור להעברת תכני האמונה והמידות, לבניו ולצאצאיו (בראשית יח יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

גם אצלנו אנו נמצא רמז לשני דגשים חינוכיים, אותם ראוי שנלמד מאברהם אבינו עליו השלום:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הדקדוק ידוע למה כפל ואמר אברהם הוליד את יצחק?...

השאלה הבולטת מיד בתחילת הפרשה, היא, מדוע ישנה כפילות: אם יצחק הוא בן אברהם, ברור שאברהם הולידו! נאמרו בכך תשובות מספר, וגם רבינו כאן, בספרו "אם למקרא", השיב תשובות משלו. לאחר מכן מזכיר רבינו את תשובת ר' אברהם אבן עזרא:

והראב"ע ז"ל כתב "הוליד את יצחק", כלומר גידל ורבה, כמו "יולדו על ברכי יוסף".

הראב"ע, אומן העברית, מציג משמעות נוספת למילה "הוליד". אנו מוצאים שימוש במילה זו גם במשמעות של "גידול הילד". אמנם אין הדבר פשוט:

והקשה הרב חוט של חסד ז"ל (ר' אליהו הכהן מאיזמיר, המאה ה-17-18), דפשיטא שהוא גדלו בהיותו בנו, וכל שכן בן ידיד וצדיק!

וכי תעלה על דעתנו שאברהם לא חינך? והלא נאמר לעיל בפסוק שהבאנו שהחינוך היה אחד מסימניו הבולטים של אברהם! מתרץ רבינו שני תירוצים:

ולעניות דעתי נראה, דבא לרמוז מה שאמר התנא באבות "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך", שלא תאמר, אבא ואבי אבא חכמים וצדיקים, ובודאי גם אני אלך בדרכם, אלא צריך לעמול ו"לא יגעתי, ומצאתי - אל תאמין!",...ומינה (=ומזה, נלמד מכאן), שהאדם צריך לגדל ולחנך את בניו בדרך התורה ולא לסמוך על עצמו לומר מכיון שאני צדיק גם בני בודאי מעצמו ילך בדרכי. וזהו מה שחידש הכתוב...אברהם הוליד את יצחק וגדל אותו עד שהיה לצדיק גדול.

יש כאלה המרשים לעצמם להעביר את החינוך ל"אוטומט". הם מסתמכים על אופי המשפחה, האחים הגדולים, היישוב והמוסד החינוכי, שיוציאו מילדיהם את התוצרים הראויים ביניהם. אברהם אבינו, המהפכן הגדול, שהיה לדמות ומודל בעולם, יכול היה להשען על זה, ולהניח שבנו יצחק ירצה ללכת בדרכיו, ולא לטרוח בחינוכו. מחדשת התורה: אברהם הוליד=גידל וחינך, את יצחק.

הסבר נוסף:

עוד יש לפרש לפי דברי הראב"ע ז"ל, שבא לרמוז...שחייב אדם ללמד תורה גם לבן בנו. וזהו מה שחידש הכתוב, שאפילו שהיה יצחק אבינו צדיק גדול,...בכל זאת אברהם לא סמך על יצחק בנו, ויחד אתו דאג לגדל את בניו ליראת ה', וזהו אברהם הוליד "את" יצחק, כלומר "עם" יצחק, שהוא ג"כ גידל וחינך אותם לתורה, אלא שלא הצליח רק יעקב ולא עשו.

המילה "את" בתורה, משמשת לעיתים במובן דומה למילה "עם". גם כאן מחדש ראב"ע, שאברהם אבינו לא זנח את דרך החינוך לאחר שבניו בגרו, אלא היה שותף מלא גם בחינוך נכדיו. גם כאן מאירה לנו התורה את הדרך. חינוך הוא מהלך רב דורי, וככל שאדם יכול להיות שותף ומעורב בו, לפי הזמן והעניין, חובה עליו לעשות כן.

"עטרת זקנים – בני בנים". שנזכה.

מנהיגות ראויה!

 מנהיגות ראויה / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו אלטר מזוז זצוק"ל

בשיחה בין אברהם לבני חת, מתגלית הערכה הדדית, המלווה בהשתחוויות ובתארי כבוד. אחד מהתארים אותם בני חת מעניקים לאברהם אבינו הוא (כג, ו):

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ.

נשיא אלהים עוד ניתן להבין, כאדם המכובד מאד, מצד מעלתו הרוחנית. אולם מה משמעות התוספת "בתוכנו"? וכי תואר זה הוא תואר הקשור דווקא לבני חת? הלא לכאורה זו מעלה עצמית של אברהם אבינו! מבאר רבינו:

נשיא אלקים אתה בתוכנו. לכאורה מלת "בתוכנו" אין לה מובן, ונראה לפרש ע"פ מה שפרשו רז''ל, שאין לאדם ליקח שררה לעצמו על הצבור, אלא ברשות הצבור עצמו.

חכמינו לימדו אותנו שיש להיוועץ עם הציבור לפני מינוי שררה כלשהי, כמו שמצאנו ששאל ה' את משה והעם על מינוי בצלאל לבניית המשכן.

וכמו שכתב מהרח"פ (מורנו הרב חיים פלאג'י) על הפסוק "זכרני ה' ברצון עמך" (תהילים קו, ד) דהכוונה אחרי שאמר ש"אשרי שומרי משפט" וגו', לכך אמר "זכרני השם", לזכות לעשות משפט עבדו אבל בתנאי "ברצון עמך".

דוד המלך עליו השלום מבקש מהקב"ה להמשיך למלוך על עם ישראל, ולעשות את משפטם, אולם הוא מתנה זאת בבקשה נוספת, והיא שרצון העם יהיה כן.

הסיבה לדרישה זו היא יעילות המנהיגות. מנהיגות המגיעה מתוך הסכמת העם, תוכל לפעול טוב יותר למען העם ששלח אותה. העם מצידו יהיה עסוק בשיתוף פעולה, ולא במאבקים נגד השלטון.

...אך אם האדם יתכוין לשם כבוד, יבא להשתרר על הצבור בכח. והנה כשאדם משתרר על הצבור בכח אז ע"י זה, הצבור לא יהיו מכירים בו, והם לא יפנו אליו, ואינם חושבים אותו שהוא באמת מנהיג שלהם, ורק הוא עושה מה שיכול לעשות בכחו וגבורתו,

כשהעם לא בחר את השלטון, התחושה של העם היא שהמנהיג אינו מייצג אותו, אלא רק את האגו שלו עצמו, כשמדובר במלך ברוך כישרונות, שהשלטון אינו אלא עוד יעד בדרך להוכיח את יכולותיו ברבים.

אברהם אבינו אינו נוהג כן, אלא מגלה מנהיגות הקשורה לעמים היושבים בכנען, והם גם מרוממים ומנשאים אותו, כך שישנו דיבור פורה ביניהם:

ולזה אמר "נשיא אלהים אתה בתוכנו" וגו', היינו בהסכמתנו, וממילא אתה כאילו ממש בתוכנו, ולא שאין אנו חושבים אותך לנשיא עלינו וכאילו אתה מובדל ממנו, אלא ממש בתוכנו ולכן "במבחר קברינו קבור את מתיך".

הכבוד לו רוחשים בני חת, נובע מתוך זה שאברהם הוא "בתוכנו", הוא מקבל את הכבוד והמעמד בהסכמת כולנו. ממילא נח לנו להיענות לבקשותיו, ולתת לו את מבוקשיו.

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

קשיי הדרך...

 

קשיי הדרך / לפרשת לך לך / מתורת של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הציווי "לך-לך", בו נצטווה לראשונה אבינו אברהם בפרשתנו, הפך להיות מודל וקריאת כיוון יהודית נצחית. ה' קורא לאדם מישראל לנוע כל הזמן אל עבר הטוב והקדוש יותר. גם האתגרים הנלווים להליכה כתובים או רמוזים פה, ורבינו עומד על כמה מהם:

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. כתב בילקוט דברי חכמים אות ת''י לפרש, דבעת (= שבזמן) שאדם מסכים בלב לעשות איזה מעשה כאשר דיבר ה', אז "וילך אתו לוט" - זה היצר הרע, שמתחבר אליו תיכף, ומכשילו בפניות והרהורים לא טובים.

הרב מביא לפנינו יסוד רוחני הרמוז פה. אדם חוֹוֶה התעוררות רוחנית מסיבות שונות בחייו: שיעור, אירוע משמעותי ועוד. ההתעוררות מביאה להחלטות וקבלות טובות. האדם מתחיל ללכת. לפתע מתגלה לו שהוא אינו לבד...הוא חשב שהחלטתו הטובה תרופד בדרך סוגה בשושנים, אך אין הדבר כן. בהחלטה מתלווים אליו הצדדים המאתגרים של החיים, לבחון האם החלטתו היא איתנה. רבינו מוסיף משלו שיש כיוון רוחני-ייחודי אחר, והוא רמוז במילים הלכאורה – מיותרות, "כאשר דיבר אליו ה'":

ולי נראה לפרש דהצדיקים הגדולים גדולה מעלתם, שלא רק שמתגברים על יצרם שאינם הולכים בעצתו, אלא שהופכים את היצר הרע לטוב,...וזהו שאמר "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", לקיים מצותו יתברך, ולא עוד אלא "וילך אתו לוט", שגם היצר הרע הפך אותו להיות טוב, והלך אתו בצוותא חדא.

הצטרפות לוט יכולה להתפרש באופן אחר וייחודי לאברהם אבינו: אברהם אבינו ע"ה, משעבד ומכניע את יצרו הרע לרצונותיו הטובים. הדבר רמוז במילים "כאשר דיבר אליו ה'" , שהליכתו כולה היא לרצון ה', על כל צדדי אישיותו ורצונותיו.

נראה ששני הפירושים אינם סותרים, והם מציגים שני שלבים בעבודת ה'.

רבינו מוצא רמז לאתגר נוסף של הדרך: אובדן החשק וההתלהבות:

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. דקדק ה'אמרי שפר', ד"כאשר דיבר אליו ה'" מיותר! ונראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת" (דברים כג, כד), דיש מי שנודר ומתנדב בבית הכנסת בפיו להתחייב לתת כך וכך כסף לצדקה, ואז נודר בשמחה, אך בשעה שרוצה לקיים את הנדר, אז בלבו מצטער על שמוציא ומפסיד את כספו, ולזה אמר "ועשית כאשר נדרת", שתהיה משמחה כשעת הנדר, שהכל יהיה בשמחה!...

כאמור לעיל, "כאשר דיבר אליו ה'", נראה לא נצרך. אלא שיש כאן הדרכה חשובה. הרב מדגים זאת מעניין הצדקה. יש פער בין השמחה שבזמן הנדר לצער שעלול להיות בזמן הביצוע. התורה רומזת להמנע מכך, במילים "ועשית כאשר נדרת", שיש לקיים, "לעשות", את הנדר בשמחה, "כאשר נדרת", כבשעת הנדר. ובזה מתגלה גדולתו של אברהם אבינו:

והכא נמי (=וכאן גם) יש לומר, דבשעת הציווי אברהם ודאי קיבל את המצוה מה' יתברך ברצון, ולא עוד אלא אפילו בזמן ההליכה שאז מתחיל להרגיש בצער טלטול של הדרך, בכל זאת "כאשר דיבר אליו ה'", שההליכה היתה בשמחה גדולה, כמו בשעת הציווי, שאז לא הרגיש שום צער.

הדרך הארוכה עד מאד מאור כשדים לישראל ודאי לא היתה קלה. הקשיים יכולים להוריד את שמחת המצווה. לא כן אבינו אברהם ע"ה, שגם את הקשיים קיבל בשמחה ובאהבה, כאילו היה ברגע הציווי הראשוני ממש.

ללמוד מהרשעים??

 ללמוד מהרשעים? / מתורתו של ר' אלטר מאזוז זצוק"ל

על צדיקותו של נח "בדורותיו", נחלקו חכמינו אם זה ביטוי מחמיא, כי אפילו בדור רשע היה צדיק, או ביטוי מבקר, שצדיקותו היא יחסית בלבד. רבינו בוחר בכיוון אחר, המסביר כי המילה "בדורותיו", אינה משווה, אלא מסבירה את הדרך לצדיקות:

...יש לפרש על פי מה שכתב בספר ילקוט דברי חכמים (דף ל''ח) על פסוק "ונח מצא חן", דהכלל הוא כל דבר שהצדיק רואה, לוקח ממנו לעבודת ה', ואם רואה ח"ו איזה אדם מתאוה לעבירה, לוקח הצדיק מזה עבודת ה', שאומר בלבו "קל וחומר! מה זה שהוא מתאוה לדבר עבירה, שהוא קל ונפסד בזמן מועט הוא מתלהב כל כך, ועל אחת כמה וכמה שראוי לי להתלהב לעבודת ה' יתברך, שעבודה זו תתקיים לעולמי עד!".

הרב פותח את דבריו ביסוד רוחני חשוב: אם אדם פוגש מצב חיים מסויים, אות הוא, שיש לו מה ללמוד מזה. נח פעל כך. הוא ראה את גודל חשק העבירה של רשעי דורו, ולמד לעצמו: אם לדבר זמני החשק כה גדול, לדבר מצווה נצחי – על אחת כמה וכמה.

אם כן, הפסוק מגלה לנו, מה היה מקור ההשראה – הבלתי צפוי! – של נוח: המוטיבציה הרעה של רשעי הדור, הולידה אצלו מוטיבציה טובה. וזו משמעות צדיק "בדורותיו", צדיק שנבנה באופיו על ידי דורותיו.

וזהו שאמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו כלומר על ידי אנשי דורו שהיו רשעים וכל כך הם להוטים אחרי העבירות בזה עצמו הוא למד מהם להיות צדיק תמים כלומר שלם שתמיד הוא רדף להפך להיות רץ ורודף הרבה אחרי עבודתו יתברך.

לאור חידוש זה, מבאר רבינו מדרש קשה ביותר:

ובזה אפשר לומר שזהו רמז מאמרם ז"ל על פסוק "ויקרא אלהים לאור יום - אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה - אלו מעשיהם של רשעים, 'ואיני יודע באיזה מהם חפץ', כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב - הוי במעשיהם של צדיקים חפץ".

מרעיש! המדרש כביכול מתלבט בבריאת העולם, אם מעשי הצדיקים רצויים יותר לפני ה', או שמא מעשי הרשעים! מה בכלל ההתלבטות??? ובאמת הרב מביא מיד את השאלה:

והקשו המפרשים ז"ל, דאיך הוה סלקא דעתין (=שאיך היה עולה על דעתנו) לומר שחפץ במעשיהם של רשעים?? ולפי האמור, יש ליישב, כי יש לצדיק מעשים טובים הרבה שלמד מהצדיקים, ואותם המעשים מתיחסים לצדיקים, ויש מעשים טובים שלמד מהרשעים, והוא על דרך האמור, דכשרואה השמחה והחשק הרב שיש להם לרשעים במעשיהם, מהם למד במעשים הטובים, ואלו מתיחסים לרשעים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ,

כפי שראינו בפתיחת הדברים, הצדיק "אוסף" כלים ודרכים בעבודת ה' מכל מה שהוא פוגש. אם הוא לומד ממעשיהם של צדיקים, ניתן לומר שאלו "מעשי צדיקים". מה שהוא לומד מהרשעים, באופן של לימוד המוטיבציה, כאמור למעלה, ניתן להיקרא "מעשי רשעים". ההתלבטות במדרש היא על טיב המוטיבציה: האם עדיף ללמוד ממעשי הצדיקים או מהמוטיבציה של הרשעים? על זה מסיק המדרש:

אבל כשהוא אומר וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, כי היה מהראוי שלא להסתכל כלל במעשיהם של רשעים, מחשש שאולי יתגבר עליו היצר הרע, ויטה את לבבו ללמוד לעשות כמעשיהם ח"ו.

המדרש מסיק שעדיף הלימוד מהצדיקים, כי בלימוד מהרשעים ישנו חשש שגם הצדדים הרעים ייקלטו, ולא נשאר רק בצד הטוב של הלמידה הזו.

שנזכה תמיד לדבוק בצדיקים וללמוד ממעשיהם, אמן כן יהי רצון.

 

אני דתי בלב!!

 אני דתי בלב!! / לפרשת וילך / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנה תמיהה העולה מעיון בסדר הפסוקים בפרשתנו (פרק ל"א, פסוקים י"ז-י"ח):

...וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:  וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  

הרצף לא ברור: לכאורה אנו מבינים שלאחר הצרות, ישנם הרהורי תשובה ("ואמר ביום ההוא..."), אם כן, מדוע בפסוק י"ח ישנו עוד הסתר פנים?

כך מקשה רבינו:

...הקשו המפרשים ז"ל דכיון שהוא מתודה ומתחרט ואומר "על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אם כן למה אומר אחר כך "ואנכי הסתר אסתיר פני" וגו'?...

ונ"ל דהכוונה היא דעם ישראל אז לא ירגיש בעצמו שהוא חוטא ומתרחק מה', ובראותו שבאים עליו צרות רבות, לכן אומר זה סימן ח"ו דלית דין ולית דיין, ואין אלהים בקרבי להנהיג את העולם, או שמרוב רוממותו יתברך אינו משגיח במעשה התחתונים, ובמה שנעשה ח"ו בעולם כי אינו בקרבי בזה העולם ולכן מגיע לכפור בו יתברך, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו'.

רצף המאורעות כך הוא: העם הולך ומתרחק מה' ח"ו. כעונש, הקב"ה מביא צרות, לא אלינו. הפרשנות של העם היא בעייתית: הסיבה לצרות אינה עונש, אלא משהו סתמי. הקב"ה אינו בקרבי, אינו משגיח, או אינו מתעניין בנעשה בעולם. התוצאה: הסתר פנים, המחמיר את המצב. לפי זה פסוק י"ז אינו מבטא חזרה בתשובה, אלא העמקה בחטא.

הסבר נוסף מביא הרב. לפי הסבר זה, אכן ישנה חרטה, אך התיקון המוצע הוא הבעייתי:

ועוד יש לפרש, דגם אם נפרש דהכוונה היא שזה וידוי וחרטה, אבל תהיה להם מחשבה לומר ש"אין העיקר לעבוד את ה' במעשה, ודי אם האדם בלבו מאמין בה', כי רחמנא ליבא בעי", וכמו שכתבו המפרשים ז''ל על פסוק "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ", ר"ל בתוך תוכם, דהיינו הלב, הם מכירים ומאמינים בהשי"ת ודי בזה, ואין צריך לפעולת הידים,

עם ישראל חווה את אותן צרות המוזכרות בפסוק י"ז, ואומר לעצמו: הבעיה שלי היא שאין לי אמונה בלב. אילו רק היתה לי אמונה – כל הדברים הללו לא היו מתרחשים. ישנה תנועה של תשובה ושינוי, אולם המסקנות חלקיות. אין תביעה עצמית לעשות גם שינוי מעשי, בקיום המצוות. על זה הקב"ה לא מוכן לוותר.

וזהו מה שאמר "על כי אין אלהי בקרבי" כלומר בלבי, ולכן מהיום והלאה רוצה לעבוד את ה' רק בקרבו ובלבו בלי מעשה, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו' כדי שיתעוררו שצריך עוד גם מעשה עם כוונת הלב.

העונש האמור בפסוק י"ח בא להסב את לב העם שאין די בחרטה בלב, ובאמונה חסרת ביטוי מעשי. יש ליישם את האמונות במצוות, במידות ובמעשים טובים.

שנזכה לחוות ולקיים את אמונתנו בה', במחשבה בדיבור ובמעשה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום ,

רועי

 

הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה

 הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה / לפרשת ניצבים / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיומו של החומש, בשלהי נאומו של משה רבנו ע"ה, הוא מודע לאפשרות שאנשים לא ייקחו לתשומת ליבם את דבריו. הם בטוחים שאצלם הכל יהיה בסדר. אמנם דבר זה מסור ללב, והאחריות מוגבלת (כ"ט,כ"ח):

הַנִּסְתָּרֹת—לה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

רבנו הרב אלטר, מסביר את הפסוק באופן אחר. לדבריו, הפסוק אינו אלא חתימת התוכחה בקריאת כיוון, לדייק את עבודת ה' שלנו, בתורה ובתפילה:

ראיתי להרב "כף הכהן" ז"ל שפירש, במה שידוע שכל התפלה, אע"פ שפשט הדברים הוא שאנו מתפללים על עצמנו, אבל האמת שלא על עצמנו אנו מתפללים אלא לצורך גבוה, לברר ולתקן העולמות.

רבינו מביא את דבריו של אחד מגאוני טוניסיה, הרב אברהם יצחקי זצוק"ל, מחבר ספר העיון העמוק "משמרות כהונה". בספרו על התורה "כף הכהן", הוא מגלה קצה קרחון מעולמו הקבלי, שבתפילה ישנם שני רבדים. האחד, הנגלה, הפשוט, המכוון לצרכי האדם והעם. הרובד הנסתר, מכוון לפעולות רוחניות באינספור עולמות הנסתרים מעינינו, ומחכים לפעולותינו שיביאו לתיקונם.

וזהו "הנסתרות לה' אלהינו", הנסתר של התפלה הוא לצורך ה' אלהינו, "והנגלות" רוצה לומר פשט הדברים הם "לנו ולבנינו" ע"ש.

לפי דברי ה"כף הכהן", זהו המסר של משה רבינו: עבדו את ה' בתפילה! כוונו נכון, גם אל הצרכים הקיומיים שלכם, אך גם – ובעיקר – לעשות רצונו של הקב"ה בתיקון עולם.

רבינו ממשיך קו זה הלאה:

ונראה לי לסיים לפי זה מה שסיים "לעשות את כל דברי התורה הזאת", והוא במה שפירשתי במקום אחר במאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", דהכוונה דאמנם כשהוא מתפלל שם עיניו למטה לצורך עניני הגוף, אבל בכל זאת צריך שיתכוין בזה למעלה, דגם צרכי הגוף שהוא מבקש, המטרה היא כדי שיוכל לעבוד את השם.

גם החלק הפשטי והנגלה של התפילה, זה שמכוון לצרכי האדם והעם, גם הוא צריך להיות מכוון למעלה! הא כיצד?

למשל מתפלל שיהא בריא שיוכל לעסוק בתורה, שיהיה לו פרנסה כי עניות מעברת אדם על דעת קונו, שיהיה לו ממון כדי שיעשה צדקה וגמילות חסדים, שיאריך ימים כדי שיוכל לקיים הרבה מצוות.

הרב מזכיר 4 בקשות מרכזיות שאנו רגילים לבקש: בריאות, פרנסה, עושר ואריכות ימים. לכאורה, בקשות חומריות ותו לא. אמנם משה רבינו מלמדנו להרים את הבקשות הללו, ולחברם למטרות רוחניות, לחיזוק קיום התורה והמצוות. נמצא אם כן שהאדם מכוון את כל חייו לעבודת ה':

וא"כ זה שאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", כלומר להנאתנו ולצרכי הגוף, אך גם בזה הכל הוא כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

היעד של כל עבודתנו הוא "לעשות את כל דברי התורה הזאת". לחבר גוף ונפש, חומר ורוח, שלעיתים נראים נוגדים זה את זה, אל עבר מטרה אחת אחדותית.