כבוד למכובד וביזיון למבוזה

כבוד למכובד וביזיון למבזה / לפרשת מצורע / משך חכמה

בעולם חסר מקדש, פרטי הקרבנות נראים עמומים, ומשמעותם לא ברורה. במיוחד לא ברור מדוע קרבן זה נלקח דווקא מבעל חיים זה, ומדוע פעולה כזו לא נעשית בהקשר של קרבן אחר. 

אמנם חכמי ישראל האירו את עינינו, וגילו לנו את סודם ועניינם של כמה פרטים. אחד מהם קשור להבדלים בין דרכי הטהרה של הטומאות השונות. זב הוא מי שיוצאת מגופו הפרשה מסויימת המטמאת אותו, במשך זמן ארוך. לגבי טהרתו אומרת התורה (ויקרא פרק טו, יד):

וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א׀ לִפְנֵ֣י ה' אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: 

קרבן טהרתו אם כן הוא 2 תורים או בני יונה.

מצורע - לעומתו - מביא תמהיל אחר של בע"ח להקרבה לטהרתו (ויקרא פרק יד, י):

 וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: 

3 בהמות ,הדורש כהנים רבים המתעסקים. מה טעם ההבדל? מסביר רבינו המשך חכמה:

(יד) וביום השמיני יקח לו שתי תרים וכו'. כן בזבה, משום דחסה התורה על כבוד הבריות, שהזב והזבה יתבזו במה שיודע בפרסום זובם בהתעסק כהנים רבים בקרבנות שלהם. לכן חסה התורה ולא הצריכה רק עופות, וליכא פרסום. אולם במצורע, שנתפרסם טומאתו, וכמו שאמר (לעיל יג, מה) "וטמא טמא יקרא", לכן פרסם טהרתו בקרבנות בהמה בריבוי כהנים מתעסקים בזה. 

בתור וגוזל רק כהן אחד מתעסק. דאגה התורה לכבודם של הטמאים הללו, שלא יתפרסם שהיו טמאים. אולם המצורע - הלא דבר טומאתו היה נודע ומפורסם: הוא היה הולך ומכריז שהוא טמא. מה עוד שהיה יושב מחוץ לעיר, וכל הנכנס והיוצא היה פוגש בו. אם כן - אדרבה יש לפרסם טהרתו לאחר מכן. 

אולם נשאל: מה התועלת בפרסום טומאתו? אם נאמר שהסיבה היא, כדי שיתרחקו ממנו - לא מצאנו טעם זה בשאר טמאים! אלא הטעם הוא אחר, כפי שממשיך המש"ח: 

וכיוצא בזה אמרו בסוף יומא (פו, ב) דבחטא מפורסם טוב לו שיתבייש, יעויין שם, כן הכא שידעו בטהרתו בפרסום:

המתבייש בחטאו - מוחלים לו. הבושה - יש בה ייסורי נפש הממרקים את האדם. אדם זה, שעסק בביוש אחרים, טוב לו במיוחד שיתבייש כדי לכפר על עוונו. הוא לא חס על כבוד הבריות, ואין לחוס עליו, אולם אין זו נקמה. עונשי התורה - כפרה יש בהם. מתוך הביזיון אותו חווה המצורע בטומאתו, ודאי התבייש וחזר בתשובה, וממילא טקס טהרתו הופך להיות חגיגה של חזרה לדרך של נקיות וטהרה.

 

על צרעת ותיקון המידות

על צרעת ותיקון המידות / לפרשות תזריע-מצורע / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נהגו ישראל לקרוא את פרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות. יש שנהגו זאת אפילו עד ראש השנה! המטרה היא לרענן את המודעות למידותינו, לבחון אותן, ולתקן את הזקוק לתיקון. במהלך ימים אלה אנו קוראים את הפרשות העוסקות בנגע הצרעת, ורבינו מחבר בין הדברים (בספרו מנחת כהן):

(יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא וגו'.

בפשט הפסוקים, נראה כי ישנן 3 סוגי צרעות. אמנם להלכה ישנן יותר, אך הפשט – כך רומז רבינו – התורה מכוונת לדברים נוספים:

אפשר לפרש במה שכתוב במס' אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", כי אלו המדות, הן יסוד ושורש לכל המדות הנשחתות. ואם נשתרשו בו מדות אלו, ישתדל לראות איך לגרש אותן מלבו.

המשנה באבות ד,כא, מדברת על שלושת המידות – קנאה תאווה וכבוד, כגורמות לאדם לאבד את עולמו, גם עולם הזה. מדוע דווקא אלה? כי הן שורש כל המידות הרעות. שנאה, קמצנות, עצלות ועוד, הינן מידות הנגרמות במישרין או בעקיפין משלושת שרשי המידות הנ"ל.

כיצד הדבר רמוז?

ולזה אמר "אדם כי יהיה בעור בשרו שא'ת" - רמז להתנשאות שהוא הכבוד, "ספח'ת" - רמז לתאוה שהוא מספח ומפנק עצמו במותרות כמו "ספיח קצירך", שרצה לומר, מותר מה שנשאר משנה שעברה. "בהר'ת" - אותיות בער'ת (בחילוף ה' בע' באחה"ע) רמז לקנאה, שהיא כאש בוער'ת בעצמותיו.

אם כן: שאת – גאווה, שאדם מתנשא על אחרים. ספחת – אלו דברים שמתלווים-ניספחים לעיקר החיים. המותרות. בהרת/בערת, רומז לבערת אש הקנאה, המרקיבה את עצמותיו של האדם.

ההשלכה של שליטת מידות רעות אלה:

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" - שאלו המדות נשתרשו בו, וגרמו לו שהוא מנוגע בשאר מדות רעות,

ומהו הפתרון? מהי ההדרכה?

"והובא אל אהרן הכהן", הוא התלמיד חכם להורות לו דרך התשובה איך לעקור ולשרש מלבו את המדות הנשחתות האלה [שיירי מנחה].

הרמב"ם בפרק הראשון משמונה פרקים, מסביר כי רפואת הנפש היא בתיקון המידות. חז"ל וחכמי התורה מדריכים כיצד עלינו לבנות את המידות. אהרון הכהן הוא הרומז לדמות החכם בישראל, המנחה ומלמד את עדתו, דרך לעלייה, לשליטה עצמית ולתיקון, עד הרפואה המלאה, "וטהר".

השמירה שבתוך נגע הצרעת

השמירה שבתוך הנגע / לפרשות תזריע מצורע / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מה היתה מטרתה של הצרעת, אותה מחלה מסתורית שהיתה בזמן חז"ל? מדוע גרמה לטומאה כה חמורה? מדוע גרמה להרחקה של אדם מחוץ למחנה, בגלל טומאה, שהיא חמורה אפילו יותר מגופת מת?

כותב רבינו מוהרמ"ך, כך (יד משה, ד'):

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. טומאת הצרעת באדם ובכלים ובבתים הם על פי הרוב, כי להם מבוא גדול בסתרי התורה ורזיה. ואין מקום כעת בדרך פשטיי להקריב הענין אל המושכלות והפשט.

עולם הטומאה והטהרה הוא עולם של סודות התורה, וקשה להבין את פשוטו.

 ולולי שאיני כדאי, יש פנים לומר טעם בדבר גם על פי הפשט והמושכלות בהשגחה רוחנית, דהנה מודעת זו (=ידוע דבר זה), דבזמנינו זה נתגלו חכמות הטבע מאד, והחוקרים האחרונים המה ראו כמה מיני מחלות מדביקות. והסיבה להם הוא המיקרו'ב (חי דקים),  שהם תולעים דקים מאד מאד מתהלכים ומתפשטים באויר. וביחוד על החולה או על בגדיו ומקומו. ואינם נראים לעין כלל וכלל, רק בכלי המגדל הנקרא ,,מיקרושקופי'ו” (מיקרוסקופ) המגדיל הדבר בכמותו למליונים רבים.

חיידקים נצפו לראשונה בשנת 1680 ע"י החוקר אנטוני ואן לבנהוק. במאה ה-19 כבר נודע, כי חיידקים הם הגורמים למחלות רבות. איך הדבר קשור אלינו?

ובכן יש לומר דמאהבת ה' את עמו ומשמרו את צאן מרעיתו, בהיות מחלה מדבקת בגוף האדם או באיזה בגד או באיזה בית, מצד היות שם אותו האויר הארסיי המדביק ובו חלקים רבים מהמיקרו'ב, ה' ברחמיך מגלה אותו הדבר לעיני בית ישראל. והיו בדבר סימנים, שאם היה מתכבס וסרה אותה צרעת או לא, באופן שעל ידי זה ימנעו ישראל מההתדבקות הנזכרת.

ואולי מזה הטעם שנגזר על המצורע לישב לבדו, וטמא טמא יקרא. שהוא כדי שלא יקרב לו זולתו.

צרעת לפי הרעיון הפשטי המחודש כאן, הוא בעצת התרעה של הקב"ה מפני מחלה אחרת, מסוכנת ומדבקת אחרת. הקב"ה היה מאותת לאדם שהוא או בגדו או ביתו נדבקו באיזושהי מחלה, ואותו אדם היה מתרחק מהחברה (בידוד כבר אמרנו?...), מכבס את בגדו, או חולץ את אבני ביתו.

  מכל מקום, יוצא לפי זה שהצרעת היתה לפעמים מתנה, כדי להציל מדברים אחרים, רעים ומזיקים יותר ממנה עצמה.  

האם בזה הבנו הכל? האם כל העניינים מיושבים על פי עקרון זה? בודאי שלא:

...וידעתי כי אין זה מספיק כלל לכל מה שיש לשאול מהפרטים והכללים וסעיפיהם והלכותיהם, מכל מקום לא נמנעתי מלהסביר את הדבר מעט. על דרך מה שכתב הרמב”ם ז”ל במורה בטעמי המצות ע"ש טעמו ונימוקו. כי כן ראוי לכל משכיל ובא רעהו וחקרו. ומזה ומזה יתקלס עילאה, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, כי כוונתי רצויה לו ברוך הוא כאשר הורנו והשכילנו הרמב”ם ז"ל. והיה זה רק לזכרון;

לפי העקרון של הרב, לא ברור למה ישנם ארבעה סוגי צרעות הגוף (חוץ משל הבגד והבית), גוונים שונים, תהליכי התפתחות שונים, ועוד ועוד. אולם יש כלל בטעמי המצוות, אותו הרב לומד מהרמב"ם: אם אתה יכול לתת טעם – תן. כמובן, לא כדי לגזור מזה משמעויות הלכתיות. מי אמר שטעמך נכון? אלא המטרה היא לקרב את העניין אל הדעת, ולקרב את הלב אל העשייה.

 

וממה באה להציל הקורונה?

 

 

המילה - עדות על כוחה של תשובה

 המילה מעידה על יכולת התשובה / לפרשת תזריע / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנה משנה במסכת נדרים, המלמדת אותנו יסוד רוחני משמעותי: היהודים קרויים "מולים". מדובר על אופי רוחני פנימי, המובנה בנו. אגב, באותה משנה נלמד גם ההיפך, שגם הגויים (אפילו עשו ברית מילה!) נקראים ערלים.

מהו אותו סממן ייחודי המתגלה במילה? רבינו מציג לפנינו מדרש תמוה (ויקרא רבה פרשה י"ד פסקה ב'), המופיע על תחילת פרשתנו:

איתא (=מובא) במדרש: "אשה כי תזריע", הדא הוא דכתיב (=זה הוא שכתוב): "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק" (איוב, לו,ג), אמר ר' מאיר הלשון הזה ("אשא"), משמש שתי לשונות, לשון שירה על שבחן של צדיקים, לשון דיבור על מפלתן של רשעים. "למרחוק" - על הרחוקים שנתקרבו.

המדרש מחבר בין הפסוק הפותח את פרשתנו, לפסוק המדבר על צדיקים, רשעים ובעלי תשובה. מה הקשר בין הדברים? קודם יש להבין את הדרש על הפסוק באיוב, כפי שהבינו בעל אהלי יעקב:

ועיין להרב אהלי יעקב ז"ל באורך, שפירש דהכוונה על בעל תשובה, שהיה רחוק ואח"כ נתקרב. כי לא יכיר האדם השבח של הצדיקים והגנות של הרשעים, רק אותו שהיה רחוק, וחזר בתשובה, שהוא יודע כי תאוות עולם הזה הבל המה, כי כבר ניסה בזה, ומזה יבא להדבק באהבה גדולה...

בעל התשובה הוא המכיר שבח הצדיקים וגנות הרשעים, פשוט כי הכיר אישית את שתי הדרכים.

אבל, מה קשור הדבר לפסוק בפרשתנו? מבאר הרב:

ולפי דבריו נראה לי, דלכן הביא המדרש הפסוק הזה על "אשה כי תזריע", על פי מה שכתב הרב ויעש אברהם ז''ל, כי מן המילה, שמתחילה היה האדם ערל, ואח"כ נימול, מוכח כי אף אם האדם היה רשע, מ''מ כשישוב - תשובתו מתקבלת ויהיה כמו צדיק גמור. כמו שהאדם היה ערל וטמא, וכשעושה המילה יתקן ויטהר.

המילה היא תהליך המבטא מהלך של תיקון: מטומאה לטהרה, מערלה למילה. הדבר מחדיר בלבנו את כוחה של התשובה ואפשריותה. התשובה הוא כח הקיים באומה הישראלית בלבד.

לאור שתי ההקדמות הנ"ל, מחבר רבינו את המדרש לפסוק:

ואם כן, יש לומר, דהמדרש מתכוין על סיפיה דקרא דמסיים "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", דממנה מוכח דהתשובה מועלת, ולזה אמר "הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק", שהוא מדבר על בעל תשובה, כי מזה מבואר דהתשובה מועלת.

המילה, אותה מצווה מיוחדת, שמבטאת כריתת ברית בין ישראל לקב"ה, היא מצוה הנושאת בתוכה את סוד התשובה, שגם הוא מעין ברית בין ה' לישראל. ברית המבטיחה כי גם במצבי נפילה, אין להתייאש מן הטוב ומתיקון העולם.

 

לע"נ חמותי מרת שולה בת פרחה ע"ה

 

שבת שלום

רועי

 

לעצור את החולשה!

לעצור את החולשה! / לפרשת שמיני / המשך חכמה

בחגיגת היום השמיני לחנוכת המשכן, מצווה משה את אהרון להביא קרבן עבור אהרון עצמו (ויקרא פרק ט):

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

וישנם גם קרבנות עבור העם:

(ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה:

אומר המדרש (ספרא שמיני - מכילתא דמילואים, ג):

וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן?

מדוע אהרון מביא עגל וכבש, ואילו בני ישראל מוסיפים גם שעיר עיזים? ועונה המדרש:

אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה "וישחטו שעיר עזים", ויש בידכם בסוף "עשו להם עגל מסכה", יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

אומר אהרון: אמנם אני חטאתי בעגל, ואני מביא עגל לכפרה, אולם לכם יש לכם היסטוריה לא נעימה עם שעיר עיזים – זה ששחטו האחים במכירת יוסף, ולכן עליכם לכפר גם עליו.

ויש כמובן לשאול: מה הקשר? הדבר נשמע אסוציאיטיבי, ומה רצו לומר כאן?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ג) ... פירוש, דעל מכירת יוסף יש קצת אמתלא (=תירוץ), משום דיוסף לא היה לו להביא "דבתם רעה" ליעקב, רק היה לו להוכיחן בעצמו. אבל עכשיו שחור שהוכיח אותם - הרגו, שוב נתעורר עליהם חטא מכירת יוסף שאינם מקבלים תוכחה.

המש"ח מזכיר לנו אירוע שקורה מאחורי הקלעים של הסיפור שבתורה שבכתב. במסורת האומה מסופר שחור – בנה של מרים – ניסה לעצור את העם מעשיית העגל. להוכיח אותם. הוא נרצח על כך. זה היה המניע של אהרון להשתתף בעגל, שלא ייכשלו גם בהריגת כהן ונביא (עיינו במגילת איכה).

אם כן, אומר להם אהרון: לא תיקנתם את עצמכם מאז עוון מכירת יוסף. אמנם שם, יכול היה להיות לכם לימוד זכות: מדוע יוסף מדבר עלינו עם אבינו, ולא מוכיח אותנו ישירות? יוסף יכול היה לטעון: פחדתי שיפגעו בי בגלל תוכחתי. בשלב ההוא – האחים יכלול לדחות טענה זו. ספק זה מקל ולו במעט את האשמה מעליהם במכירת יוסף. אולם כעת מתברר, שיוסף צדק; העם קשה בקבלת תוכחה, עד כדי רצח.

החידוד הזה, הוא הדבר שעליו רומז אהרון: רטרואקטיבית, תקנו וכפרו את עוון מכירת יוסף. קחו שעיר עיזים, שיזכיר לכם, מה המחיר של אי קבלת תוכחה וביקורת – עד כדי רצח ומלחמת אחים.

ייתכן ואדם נופל. אנו קרוצי חומר. אולם אל לנו להתייחס לדבר כאל גזירת גורל, ולחזור שוב אל אותה טעות. מודעות עצמית, קשב פנימי – וגם חיצוני! – לכשלים קדומים, תמנע מאיתנו בע"ה טעות גם בסבב הבא.

 

טעמי מצוות - לחפש או לברוח?

טעמי מצוות – לחפש או לברוח? / לפרשת שמיני / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם יש לנו יכולת להבין את טעמן של המצוות? ידועה החלוקה בין משפטים לחוקים. משפטים הן מצוות, שטעמם מובן בשכל אנוש, ואילו החוקים – לא. האם עלינו לחפש טעמים למצוות בכלל? ואם כן – כיצד עלינו להתייחס לטעמים שגילינו? רבינו מוצא רמז לכך בפרשתנו (ויקרא, ט,ו):

זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב עוד יוסף חי ז"ל דצריך האדם ליתן טעם שכליי לכל מצוה ומצוה כדי שיקיימנה בשמחה אך לא יחשוב שזהו עיקר הטעם של אותה מצוה שאם ח"ו יתבטל אותו טעם תתבטל המצוה אלא יצרף לזה ג'כ הקבלה והאמונה ואז יתהלך בדרך טוב שאין בו שום חשש,

רבינו מביא יסוד מהרב המחבר "עוד יוסף חי". הוא טוען שהדרך הנכונה, אינה לא התעלמות מן הטעמים, ולא הסתמכות עליהם כוודאות. טעמי המצוות נותנים טעם וחיות למצוה ולקיומה, והקבלה של המצוות בפשיטות ובתמימות משמרת את המחוייבות מעל כל טעם והגיון. לעומת זאת:

אבל אם יחזיק באמונה לבד וכן אם יחזיק בחקירה ודרישה לבד יש לחוש ע"ש.

אם האדם קנאי לטעמיו, הרי שהקרקע יכולה להשמט תחת רגליו אם טעמו יידחה וייסתר. ומאידך, אם יפעל ללא הבנת טעם כלשהו, הרי ששמחתו ומשיכתו למצווה עלולות להחלש מאד. והדבר רמוז אצלנו:

וזהו "זה הדבר" - המצוות והמעשים טובים צריך לאחוז בשני דברים, א) "אשר צוה ה' " - מצד הקבלה והאמונה. ב) "תעשו" - לשון תיקון כמו "ועשתה" את צפרניה, ר"ל שתחפשו בכל מצוה ומצוה ליתן בה איזה טעם שכליי.

אמנם פשט הפסוקים מדבר על הציוויים הקשורים לבניית המשכן וחנוכתו ביום השמיני, אולם על דרך הרמז, מוצא רבינו הדרכה לכלל מצוות התורה: מצד אחד "ציוה ה' " – זו הוראה מלמעלה ואין להרהר ולערער אחריה. יחד עם זאת "תעשו", שהרב מחדש לנו פירוש: עשייה הינה תיקון. עליך לתקן את המצווה כפי יכולתך, בעיטור על ידי טעמים המתקבלים על הדעת ומשמחים את הלב. והתוצאה המבורכת בעזרת ה' תגיע:

ואז "וירא אליכם כבוד ה' ",  שתהיו הולכים בדרך נכוחה המאושרת בעיני הקב"ה ותשיגו עולם שכלו טוב ליהנות מזיו השכינה.

כבוד ה' מתגלה דרך קיום המצווה באופן המשולב הנ"ל, וישנה עליה.

לאור החידוש במילה "עשייה" בהקשרים כאלה, מסתבר שרעיון זה נמצא בעוד מקומות:

ובזה יובן כוונת הכתוב "למען תזכרו ועשית'ם את כל מצוותי". לשון תיקון כנזכר לעיל, לתת טעם שכליי על כל מצוה ומצוה; "והייתם קדושים לאלהיכם" מצד הקבלה והאמונה. וכן יפורש בזה ג"כ כוונת הכתוב (לקמן כב, לא) "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' " והרי הוא כמבואר.

העשייה מופיעה כמה וכמה פעמים ליד שמירת המצוות. במקומות אלה הרמז זהה: עליך לתת דעתך לאופן קיום מצווה, שמחה מצד אחד וקבלת עול מלכות שמים מאידך. חיוניות ומחוייבות.

שנזכה לעשות מצוות ה' מתוך אהבה יראה ושמחה.

שבת שלום

רועי

מתי הספקתם לדבר?!...

מתי הספקתם לדבר??... / לפרשת שמיני / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

כשקורה מותם הנורא של בני אהרון, משה רבינו מיד אומר מילות הרגעה לאחיו הנדהם וההמום:

"הוא אשר דבר ה', בקרובי אקדש".

היכן נאמרו מילים אלה? מתי דבר ה' את המילים הללו? שאלה זו נידונה אצל הפרשנים כמובן, ואנו נלמד את פירושו של מוהרמ"ך כדרכינו. מדבריו נראה יסוד חשוב מאד בהבנת מבנה התורה, ובגישה אליה (יד משה, ה'):

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. קשה: היכן דבר? ...

ולפי פשוטו נראה לעניות דעתי, דהקב”ה ביאר למשה פה אל פה את התורה הכתובה, בתכלית הביאורים והפרטים המסתעפים, ולא נכתבו בתורה. והיה משה רבינו עליו השלום מבאר לישראל ולאהרן וליהושע ולזקנים ממה שקדם לו מאת ה' מביאורי התורה, כלליה ופרטיה וסעיפיה ושריגיה...

ובכלל זה הודיעו ה' מאמר זה "בקרובי אקדש". ועל זה הוא שאמר "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש". וכן נראה דעת הראב"ע ז"ל ד"ה הוא אשר דיבר ה'. וכן יש כמה כתובים על דרך זה.

אומר הרב: גם התורה שבכתב התחילה את דרכה כתורה בעל פה. ה' מלמד את המצווה, ואז את פירושיה (שהם החלקים שנשארו בתחום "התורה שבעל פה"). משם המסלול המוכר עליו גדלנו, והכתוב בפרקי אבות: משה ליהושע, יהושע לזקנים, וכן הלאה.

היה חכם איטלקי ענק, שחי לפני כ-130 שנה. ר' אליהו בן אמוזג זצ"ל. יש לו ספר שלם המרחיב ומעמיק ומוכיח טענה זו.

וזהו הפשט הגמור והאמתי לענ"ד, ובמקומם בעזרת האל וישועתו אזכירה עוד מזה.

הרב לא רואה בזה דרשה, או פירוש על דרך הרמז, אלא פשט מציאותי.

המבט הזה מחדד נקודה חשובה: פעמים רבות, לפעמים מתוך ענווה ולפעמים מתוך עצלות, איננו מעמיקים חקר במשמעותן של מצוות. מסתפקים באמירות "ככה כתוב", וזהו. אומר ר' משה (אשתמש פה בלשון של הרב שרקי שליט"א): לא בגלל שזה כתוב זו אמת, אלא בגלל שזו אמת זה נכתב! וממילא עלינו להעמיק חקר: מה האמת? מה הנימוק? מה המסר האלוקי?

כמובן, שלאחר מכן הקב"ה מכתיב למשה מה לעלות על הספר (וזה ייכנס ל"תורה שבכתב") ומה להשאיר למסירה בעל פה.

יהיה רצון שנזכה לעמוד על אמיתה של תורה, מתוך חיפוש האמת האלוקית באמת ובעמל.

 

אשרי מזכי הרבים!

אשרי מזכי הרבים! / לפרשת שמיני / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיום פרשת מאכלות אסורות, התורה מסכמת את האבחנות שיש לעשות בגישתנו לאכול (יא, מז):

לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. 

בפשט מדובר על סוגי המאכלים.

רבינו מביא את דרשת החת"ם סופר על הפסוק:

פירש הרב חתם סופר ז"ל "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", היינו בין אומות העולם לישראל, "ובין החיה" וגו', היינו בין ישראל לעצמם...

מה המקור של הדימוי? רש"י בתחילת פרשיית המאכלות (יא, ב):

זאת החיה - לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום.

על בסיס רעיון זה, ממשיך החתם סופר:

אך יש "חיה הנאכלת", היינו המרביץ תורה ברבים,..."ובין החיה אשר לא תאכל", זה המחזיק תורתו לעצמו, ואינו משפיע לאחרים, עיין שם.

התורה מבחינה בין שני סוגי "חיות", כלומר, אנשים מישראל: הנאכלים, המהנים אחרים מתורתם, ובין אלה שאינן נאכלים, כלומר אנשי תורה שאינם מהנים אחרים בתורתם.

על יסוד זה, רבינו הרב אלטר, מסביר כי ישנו רמז נוסף:

ולפי עניות דעתי, לפי זה, יש לפרש "להבדיל בין הטמא" וגו' היינו על דרך מה שאמר התנא בפרק ה' דאבות "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו"

מעלת זיכוי הרבים היא אחת מהמדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה'. "מזכי לחייבא" כמכונה בזוהר הקדוש. אחת מההבטחות אליו היא שהוא מקבל שמירה מיוחדת מלחטוא בעצמו. מכיון שראינו שהפסוק שלנו מדבר על מזכה הרבים, ניתן למצוא רמז להבטחה הזו אצלנו:

ולזה אמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", שיהיה מובדל מכל דבר טמא ואסור, ולא יבא לידי חטא, זהו עצמו ההבדל בין "החיה הנאכלת" שהוא מרביץ תורה ברבים, ומזכה את הרבים, "בין החיה אשר לא תאכל", שאינו משפיע לאחרים, שהמזכה את הרבים - זוכה להבדיל בין הטמא ובין הטהור.

אומר רבינו, שגם ההבדלה "בין הטמא לטהור", קשורה לאבחנה שבאה אחר כך: ישנו מי שמורחק מן הטומאה, מן החטא, ושומר על טהרתו. ומי הוא זה? החיה הנאכלת, תלמיד החכמים המזכה את הרבים. יש כאן מעין ערבות בין הקב"ה לאותו למיד חכם: אומר הקב"ה למזכה הרבים: אתה שומר על שלי, על בני, ומאיר להם דרכי חיים. אף אני אגן ואשמור עליך, מידה כנגד מידה.

ויהי רצון שנזכה להיות ממזכי הרבים, המשמחים לב אלקים ואדם.

בדרך העולה....

בדרך העולה / לפרשת צו / מתורת רבינו ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשתנו מפרטת ביתר שאת את פרטי עשיית הקרבנות. הפתיחה עוסקת בקרבן העולה (ו,ב):

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.

מפשט העיון נראה כי כל הכנת המזבח לעבודה, היא לשם קרבן העולה שיעלה עליו: בתחילה מדובר על אש התמיד, הדולקת כל הלילה. לאחר מכן מדובר על מצוות תרומת (=הרמת) הדשן. רק לאחר עריכת העצים בבקר, מצווה התורה על עריכת חלקי העולה ושריפתם. נראה כי בקרבן העולה מתגלה היסוד העליון של ההתקרבות לה' בעבודת המקדש. אולי זה מה שעורר את רבינו לדרוש את הדרוש הבא:

זאת תורת העולה וגו'. יש לפרש כי התשובה נקראת "עולה", כי הבעל תשובה הוא זוכה למקום עליון וגבוה יותר מצדיק גמור כמו שכתבו רז"ל (ברכות דף ל"ד ע"ב) "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

בעל התשובה כוחו אדיר: הוא יכול לעלות במדרגות הגבוהות ביותר ברוחניות. יותר מאשר הצדיק הגמור. קרבן העולה רומז אליו.

וזה שאמר "זאת תורת העול'ה", היא התשובה, "היא העולה על מוקדה", שהתשובה מועלת גם אם הוא על המוקד כמו מנשה שהניחו אותו בקלחת על האש, ושב בתשובה ונתקבלה תשובתו. "על המזבח", שאפילו בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של אדם, והוא ברגע האחרון לחייו, כמו שאמר הכתוב (תהלים צ) "עד דכה", ודרשו רז"ל "עד דכדוכה של נפש".

התשובה הנעלה ביותר היא זו הבאה מאהבת ה'. מה לגבי תשובה מתוך לחץ? האם היא קבילה ומעולה? רבינו מביא את הסיפור על מנשה בן חזקיה, מלך יהודה שעבד עבודה זרה 50 שנה. לאחר מכן נלקח בשבי, וניסו להוציאו להורג בהנחתו בקדירת ענק. בלחצו פנה לכל אליליו שכמובן איכזבו. בסוף – כמתריס – פנה מנשה לקב"ה, וה' יתברך קבלו. אפילו באופן כזה תשובה מתקבלת! כך רמוז אצלנו, "על מוקדה" – מתוך ייסורי אש, "על המזבח" – מתוך איומי שחיטה ח"ו. תשובה כזו – אף היא מתקבלת לפני ה'.

"כל הלילה" - הנה התורה והמצוה נקראים "אור", כמו שאמר הכתוב [משלי ו, כג] "כי נר מצוה ותורה אור", ולהפך הפורש מדרכי התורה לדרכי היצר הרע נקרא "יושב בחושך", וזהו "כל הלילה" - אפילו הוא רשע ביותר, כמו מנשה שלא הניח שום ע"ז שלא עבדה, וכל ימיו היו בבחינת לילה בדרכי חשך וצלמות.

חידוש נוסף בדרכי התשובה: גם אם כל חייו, היה האדם מרוחק מה', בבחינת "יושב בחושך", ללא תורה שהיא "אור" – גם תשובתו אהובה ומקובלת לפני ה'.

ולא רק זאת:

גם "כל" גימטריה נ', רצוני לומר, אפילו הגיע לחמשים שערי טומאה, אפילו הכי (=אפילו כך), התשובה מועלת (=מועילה) לו!

אפילו השב מהדרדור העמוק ביותר, רצוי האדם לפני ה'.

האם זה האידיאל? תשובה מתוך לחץ, ריחוק והתמדת החטא? ודאי שלא:

מכל מקום, התשובה היותר טובה היא שישוב בימי בחרותו, בעוד היצר הרע שולט, ולא יניח לסוף ימיו ברגע האחרון, כי לפום צערא אגרא (=לפי הצער – השכר). וזהו "עד הבקר", בימי הבחרות הנמשלים לבוקר, בעוד "אש המזבח", הוא היצר הרע, "תוקד בו". ובא הרמז בתיבת "עד" נוטריקון (ראשי תיבות) ד'רגא ע'ילאה, שהמדרגה העליונה בתשובה היא בזמן הבחרות וכנזכר לעיל.

חז"ל מלמדים שהתשובה המעולה ביותר היא התשובה בימי הנעורים, בהם יצריו של האדם חזקים יותר. הדבר רמוז במילים "עד הבקר", תחילת החיים, בצעירותו של האדם. האדם הנעלה מגלה ומעמיק בדרכי התשובה, גם בשנים בהן מדובר על אתגר קשה יותר. אמנם, לפי הצער של המאמץ, יזכה האדם לשכר מאת ה', וגם לפיתוח והעצמת כוחות נפשו ורצונותיו בעולם הזה.

ויהי רצון שיהיו כל חיינו רצף מתמיד של עלייה והתקרבות.

תכל'ס, תביאו עולות!

 תכל'ס! תביאו עולות! / לפרשת צו / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנו עקרון רוחני דומיננטי מאד, במיוחד מיום שחרב המקדש: "ונשלמה פרים שפתינו". כשאין קרבנות יש תפילות. עקרון קרוב (עיינו מנחות דף ק"י עמ' א'): כל העוסק בתורת העולה – כאילו הקריב עולה! לימוד הפרשות העוסקות בקרבנות, הריהו כהקרבה בפועל.

השאלה עולה מאליה: אז למה צריך להקריב בפועל? רבינו יתחיל משאלה אחרת בפשט:

זאת "תורת" העולה היא העולה וגו'. אמרו חז'"ל "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה", ויש להבין: למה דוקא בעולה אמרה תורה רמז זה?

הרב שואל: מדוע בחרה התורה לשים את הרמז דווקא בקרבן העולה? (אמנם, המעיין שם בגמרא במנחות, יגלה כי מדרש זה נאמר גם על שאר קרבנות. אולי כוונת רבינו לומר, למה שמו את המילה "תורת" בכל הקרבנות, ולא הסתפקו במקום אחד, וצריך עוד לעיין).

כדי לענות על השאלה, הרב מקדים מדברי ר' יעקב פיתוסי (טוניס-ירושלים, המאה ה-18):

ונ"ל על פי מה שכתב הרב "ירך יעקב" ז''ל בפרשת וירא על פסוק "ויגדל הילד ויגמל" (דף ח' עמ' ב'), דיש לחקור: כיון דהעוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכן בכל הקרבנות, א"כ מאי נפקא מינה בבנין בית המקדש ותירץ ב' תירוצים התירוץ הראשון דמעולה ומשובח יותר כשהוא בפועל והתירוץ השני דנפקא מינה בקרבנות כדי שיהנו הכהנים והנפקא מינה (ההבדל) בין ב' התירוצים, דלתירוץ א' אפילו בעולה יש נפקא מינה, דכשתהיה בפועל יותר משובח. ולתירוץ הב' בעולה דליכא בשר לאכילה, אין שום נפקותא ע"ש.

שואל הרב פיטוסי: אם באמת לימוד תורת הקרבנות, שוות ערך להקרבת הקרבן-למה להקריב ממש? שתי תשובות: א. מעשה בפועל עדיף מלימוד תיאורטי. ב. במעשה בפועל מהנים גם את הכהנים באכילת הקרבנות. ההבדל בא לידי ביטוי בקרבן עולה, כפי שממשיך רבי אלטר:

ואם כן, לפי זה יש לומר, דמשום הכי נכתב רמז זה בעולה, לומר כתירוץ הא', דהקרבן בפועל יותר משובח!...

רמז לדבר מוצא רבינו גם בהמשך הפרשיה:

וכן זה מרומז בסיום הפסוק "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" לפי מה שפירש הרב "אמרי שפר", דמה שאמרתי "הקורא בתורת עולה כאילו הקריב עולה על המזבח" היינו דוקא "כל הלילה" - בזמן הגלות הנמשל ללילה, "עד הבקר" - דהיינו הגאולה, כי אז צריך להקריב בפועל. ואם כן תקשה: למה דוקא עד הבקר? אלא ודאי דהקרבן בפועל עדיף....

היינו מצפים שהתורה תתחיל מיד בתיאור דיני הקרבת העולה, אולם אין הדבר כן. הדינים מתחילים מהפסוק שאחריו. מדוע? כי באמצע ישנו רמז: תורת העולה היא כל הלילה, כל הגלות. אז די לנו בתורת עולה, שלמים ועוד. אולם כל זה עד הבקר. בבקר, בגאולה, אנו חוזרים ומחכים ליישם בפועל את מצוות הקרבנות.

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל

 

שבת שלום

רועי

מי הקרבן?

 מי הקרבן? / לפרשת ויקרא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

עם השלמת המשכן, עוברת התורה ללמד אותנו מה הן "הוראות התיפעול" של הבית הקדוש. פרשות ויקרא וצו מתארות ומרחיבות בסוגי הקרבנות השונים, ובאופן הקרבתם.

עם פתיחת החומש, עסקו רבים מגדולי ישראל בשאלת טעם הקרבנות. גם רבינו מאריך לעסוק בזה, וניגע  בנקודה אחת בס"ד:

אי נמי (=או גם) יש לפרש במה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשתנו בשם רבינו חננאל, דענין הקרבנות, הוא שעושים פועל דמיון למחשבותינו, שהקרבן נשחט ונזרק דמו, כמו כן אנו מוכנים להקריב את עצמנו על קידוש שמו יתברך ע"ש.

רבינו חננאל המובא ברמב"ן מסביר שתהליך ההקרבה, בא לשקף לאדם תהליך, שעליו להיות מוכן לו חלילה: מסירות נפש עד מוות. הקרבן עובר תהליך של איבוד לכבוד ה', והאדם רואה, חווה ומפנים.

רבינו מוצא רמז לדבר בלשון הפסוק:

וזה שאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כלומר כדי שיהיה כל אדם מכם מוכן תמיד להקריב עצמו קרבן לה', למסור גופו ונפשו להשי"ת על קידוש ה', לכן אמרתי "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

הדגש הוא על המילה "מכם". המטרה היא חינוך האדם. ובהמשך:

וזהו נמי רמז הכתוב הנ"ל (בפרשת צו, לקמן ו,ב) "זאת תורת העולה הִוא העולה" כתיב "הוא" וקרינן "היא", לומר שמטרת הקרבן היא כדי שילמד האדם הוא בעצמו להיות מוכן לעלות "מוקדה על המזבח", למסור עצמו על קידוש ה'.

המילה "היא" כתובה כמו "הוא", ומזה ישנו רמז שהפניה היא לאדם, ולא רק לבהמה (אמנם תופעה זו חוזרת ברוב התורה, למעט 13 פעמים שכתוב "היא", אך מצינו שנדרשו בזה דרשות על ידי חכמי ישראל).

רבינו מביא מדרש המחזק את הקשר שבין הדברים:

ובזה יובן המדרש על פסוק "ויקרא אל משה מאהל מועד - הדא הוא דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (מדרש זה הובא בספר משגב לדך), דהתכוין המדרש בתחילת פרשת הקרבנות לתת טעם על הקרבנות, שהכוונה, כדי להיות מוכנים למסור עצמנו על קידוש ה', כמבואר בפסוק "שמע ישראל... ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל נפשך, ובכל מאודך - אפילו נוטל את ממונך.

המדרש מחבר בן שני דברים שאינם קשורים, לכאורה. בין קריאת שמע וקרבנות. לאור דברי רבינו חננאל המסר מובן יותר: הקרבנות באים לחדד את המשמעויות של אותה קבלת עול מלכות שמיים: מסירות עד כלות.

 

לע"נ חמתי מרת שולה בת פרחה ז"ל

שבת שלום

רועי

על כפרה, ועל כפרה מסוג אחר...

על כפרה, ועל כפרה מסוג אחר / לפרשת ויקרא

על קרבן העולה נאמר שהוא מכפר:

ויקרא פרק א פסוק ד

וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

ונשאלת מיד השאלה - על מה הוא מכפר? לגבי חטאות ואשמות הדברים פשוטים וברורים, אולם מה חטא האדם שיביא קרבן עולה? מתרץ  בויקרא רבא (ז ג):

תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב.

לפי רשב"י, העולה מכפרת על חטאים יותר עדינים, יותר נפשיים ורוחניים. שלא כמו החטאת והאשם הבאות על נפילות מעשיות, כחטאי שבת, אכילה ועוד, העולה משקפת את הציפייה להיתעלות ושליטה אפילו על הלב.

אולם ישנו כיוון אחר המסביר את מהות העולה בתלמוד בבלי מסכת זבחים דף ז עמוד ב

ואמר רבא: עולה - דורון היא;

ודבריו אינם ברורים: הרי כתוב שהעולה היא לכפרה! אלא מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד קמה

ומה שכתב שם לפני זה דעולה מכפרת אעשה ... בהבאת דורון הוא מוסיף אהבה וממילא גם הכפרה בתיקון הקודם היא ביתר שאת, ואפשר דבתשובה מיראה דזדונות כשגגות על ידי העולה שאחר כך מתאהב לה' יתברך ונעשה כזכויות,...

מחדש ר' צדוק: יש גם כפרה של קרבה, זו שבאה לאחר התיקון של הפגם שנוצר. לארח מריבה עם חבר קרוב, או עם בן/בת הזוג, ישנם שני שלבי תיקון: יישור ההדורים, והקרבה המחודשת. לעיתים הקרבה המחודשת אף גבוהה מהקירבה שהיתה לפני הניתוק והמשבר שנותרו. המפגש מתחדש ממקום בוגר ועמוק יותר, מכיל יותר. אמנם גם לזה ייקרא כפרה, אך לא כמתקנת חטא, אלא כמביאה למאור פנים וקרבה הדדית.

 

על הדרך להדריך

על הדרך להדריך / לפרשת ויקרא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש ויקרא פותח את עם ישראל לחיים חדשים, בהם ישנו בית לכבוד ה', במרכז החיים של העם. משה רבינו ע"ה מצטווה להדריך ולהורות לעם ישראל, מהם הקרבנות, על מה מביאים אותם, ממה מביאים, ועוד.

ההדרכה מתחילה במילים (ויקרא א,ב):

ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, וגו'

רבינו מוהרח"ך שואל, מדוע התורה נוקטת כאן שתי לשונות: דיבור ואמירה? למה לא נאמר כאן "דבר..ודברת", או "אמור...ואמרת"? הרב מציע שני כיוונים, שיש בהם כדי ללמדנו כיצד פונים לאנשים שונים באופנים שונים המתאימים להם:

(א, ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. יש לפרש "דבר" דברים קשים אל האנשים החשובים כי האנשים החשובים אינם קצים בתוכחת, אבל שאר המון העם צריך להוכיחם במתק שפתים, וזהו ואמרת אליהם אמירה רכה.

הרב מחלק בין שני סוגי האנשים: החשובים, והשאר. "חשובים" משמעותו כאן אנשי מעלה. אנשים כאלה, אוהבים את התוכחות. "הוכח לחכם – ויאהבך" (משלי ט,ח). הם יודעים שאדם לא רואה נגעי עצמו, וממילא הם נעזרים בסביבתם כדי לקבל משוב. לדעת מה לתקן, וכיצד להתקדם. להם מתאים "דיבור", שבדרך כלל משמעותו הוא, מסר חריף וברור יותר. אמנם לציבור שעלול להפגע מהביקורת, יש להעיר בעדינות יותר, "ואמרת".

יסוד נוסף בדרך ההדרכה:

אי נמי (=או גם), במה שידוע מהמפרשים ז"ל על פסוק [משלי ט, ח] "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", שיוכיח לחכם בפני הלץ "למה עשית כך וכך", הגם שהוא לא עשה כלום, ואז יתפעל הלץ, בידעו שהדברים שייכים לו ואז ישוב "ויאהבך" שלא ביישת אותו. וזה שאמר "דבר אל בני ישראל" החשובים, ועיקר האמירה שלך היא "אליהם" אל ההמונים וכנזכר לעיל.

פשט הפסוק במשלי הוא, שחכם אוהב התוכחות, והלץ שונא אותן, ואת המוכיח. היו שהציעו חידוש בפשט: "אל תוכח לץ" – בצורה ישירה, "פן ישנאך". מה הדרך? "הוכח" – לפני הלץ, "לחכם" על פשעיו של הלץ, כאילו החכם הוא זה שחטא, "ויאהבך" – הלץ! כי הוא מבין את טעותו, בלי שזה הוטח בו.

כך גם לימד משה: הוא הדריך ועודד את החשובים, ותוך כך הבינו גם הפשוטים את הדרך הנכונה לעבודת ה' במשכן.

לפעמים אנו מוצאים צורך להסב את תשומת הלב של אדם מסויים, להדרכה מסויימת. יהיו נא דברי רבינו אלה נר לרגלינו.

הקרבנות וארץ ישראל

הקרבנות וארץ ישראל / לפרשת ויקרא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

המשכן – עם כל מעלתו העצומה – אינו אלא תחנת ביניים. עיקר השראת שכינה, היא במקום אשר יבחר ה', בהר ה', הר הבית. כל מה שאנו מתחילים ללמוד מפרשתנו זו, על עניין הקרבנות, אין עיקרו במדבר, כי אם בכניסתם לארץ. לכאורה, הדבר אינו מובן: הרי קרבן – במיוחד אם הוא מקביל לעבודת התפילה – אינו מוגבל במקום, ומדוע דווקא הקפידו על ארץ ישראל?

ר' כ'לפון, מסביר מדוע דווקא בארץ, בעבודת ה' מתגלה עלינו מלכות ה':

(יד משה ב') ויקרא אל משה. איתא (=מובא, כתוב) במדרש הדא הוא דכתיב "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". פירש אדוני אבי יצ"ו (=ישמרו צורו ויפדהו) , על פי מה שנראה לו לדחות טענת האומות, האומרים שהם רוב, ויש ללכת אחריהם, כיון שאנו בארץ ישראל, הוי כקבוע, וקבוע כמחצה על מחצה דמי.

ישנה טענה של אומות העולם (וזו טענה שלעיתים נשמעת גם אצלנו): הרי הולכים אחר הרוב, ואם הרוב הם גויים, אולי הצדק חלילה אצלם? כדי לענות על זה , הרב מגייס את הדין ההלכתי של "קבוע". משמעות הביטוי – על קצה המזלג – היא, שאם יש דבר מה שיש לו מקום קבוע, גם אם הוא נמצא בין הרבה קבועים אחרים, איני מכריע על פי הרוב, אלא מתייחס למציאות כחצי חצי. לדוגמא: חנות אחת מוכרת כשר, ותשע חנויות טרף, ונמצא בשר, שלא ברור מקורו, הבשר הוא ספק כשר, ולא ודאי טרף (יש לזה השלכות, ולא נאריך כמובן). לענייננו: הימצאות עם ישראל בארצו, מייצר מציאות של קבוע, ומבטל בזה את טענת הרוב.

לאור זה ממשיך הרב:

והנה מצות הקרבנות הם בארץ ישראל, כי במדבר לא הקריבו קרבנות, רק בהר סיני כמו שאמרו חז"ל. וזהו רמז דברי המדרש "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" דיני הקרבנות שעתידין להקריב רק בארץ ישראל, וממילא יש לנו דין קבוע, ולכך "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ולא ללכת אחרי רובא;

עבודת הקרבנות המיוחדת לארץ ישראל, היא המוכיחה כי אנו עם ה'.

ועל פי זה מובן מדרש נוסף:

ועל פי זה אפשר לפרש דברי חז"ל במדרש "כיון שהגליתנו מארצנו בדין הוא שלא לשמור את המצות". מכיון שאין לנו דין קבוע צריך ללכת אחרי הרוב אלו האומות! וזהו גם כן מה שאמרו חז"ל בגמ' (כתובות ק' ע"ב) "הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה", והוא מטעם האמור, שיש נגדו טענת רובא.

מזעזע! הימצאות של עם ישראל בחו"ל, יש בה אלמנטים של ניתוק מהקב"ה!, וזה בדיוק מהכיוון ההופכי: הימצאות ישראל בחו"ל, יש בה מעין הצדקת טענת האומות חלילה, ולכן נראה כמי שאין לו אלוקים, אלוקי ישראל.

דבר זה מתחדד במדרש הבא במיוחד:

 וזהו גם כן מה שאמרו במדרש "אמר הקב"ה לאברהם אם בניך נכנסים לארץ מקבלים את אלהותי". והוא על דרך האמור, כדי לבטל טענת רובא, וגם יהיו דומים כמו שיש לו אלוה;

 

בימים אלה, אנו מתפללים ומקווים כי הסערה העולמית, תגרום לעם ישראל להתקבץ ברחמים אל הארץ, ומתוך כך להגביר את השראת השכינה, וזירוז הגאולה השלמה.