אתה נוסע לארץ, או יוצא מהגלות?

 בס"ד

אתה נוסע לארץ או יוצא מהגלות? / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

במסגרת סיכומי תקופת המדבר של עם ישראל, פרשתנו סוקרת את התחנות בהן חנו עם ישראל. לשון הפתיחה לסיכום – תמוהה (לג, ב):

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

מפרשים רבים עומדים על השינוי בסדר הכתיבה: בתחילה "מוצאיהם למסעיהם" ובסוף "מסעיהם למוצאיהם". מה טעם השינוי? כותב הרב (אות ה):

דקדוק חז"ל ידוע...וכעת נראה לי לפרש עוד שזה רמז מוסרי לנו שיצאנו מחוץ לארץ ובאנו לארץ ישראל הקדושה כדי להתעלות עוד יותר ברוחניות בעבודת ה' ובמצותיו, אך בעונות הרבים הדבר היה בהיפך באנו לארץ ישראל וירדנו מפסגת הקדושה שהיתה לנו בחוץ לארץ והלכנו אחורית,

העליה לארץ יצרה משבר רוחני אצל לא מעט מהעולים אליה. המפגש הבין – תרבותי, ובודאי הכפיה האנטי דתית שהיתה בימי קום המדינה גרמה לירידה רוחנית רבה ממה שנהגו קהילות רבות בחו"ל. רבני ג'רבא שעלו עם קהילותיהם, חשו מחוייבות עצומה לרמה הרוחנית של צאן מרעיתם. רבנים עצומים לקחו משרות רבניות זוטרות יחסית לרמתם ובלבד שיוכלו להיות בקשר אישי וצמוד, לעזור בקליטה הרוחנית ולא רק החומרית.

הרב רומז כאן על שתי מגמות בעולים לארץ, האידיאלית הרצויה, והשלילית המאתגרת. המניע האמיתי צריך להיות עלייה בקודש, קרבה לה', חיבור אל ארץ הקודש ומצוותיה. הרצון השלם לחיות נגד עיני ה'. יחד עם זאת הרב יודע היטב כי ישנם יהודים רבים שבאו לארץ כדי לברוח משלטון הגויים. מקלט לילה. הם לא רואים ערך מיוחד דווקא בהתיישבות בארץ ישראל, הארץ הקדושה. לדידם הדבר היחיד שהוחלף הוא מנהיג, מגוי ליהודי, אולם אורחות החיים נטולי עול תורה – ממשיכים לצערנו.

נגד דבר זה רומזת התורה בשינוי סדר המילים, תוך הפרדה בין המופעים השונים במילה "אלה", המפרידה בין המגמה של משה, ל"אלה" שבפועל עלו:

נדבקנו בגשמיות ובחפשיות במדה מרובה ומסתפקים במדה מועטת ברוחניות, ובזה נעשה עיקר יציאתנו מחוץ לארץ לארץ ישראל רק להנאה גשמית, במקום שהיינו תחת שלטון האומות נהיה תחת שלטון יהודי.

מוקד החיים נהיה רדיפת גשמיות. גם אם אנו משקיעים זמן ברוחניות, בלימוד תורה ותפילה, הדבר נספח ונילווה ודי לנו בכמות מועטת, בעוונותינו.

וזהו שאומר "ויכתוב משה את מוצאיהם" מארצות הגולה, "למסעיהם על פי ה'" לנסוע לעלות לארץ ישראל כדי להתקדש ולהתקרב יותר לעבודת ה', אך לצערנו אלה שבאו לארץ ישראל עיקר "מסעיהם" מארצות הגולה לארץ ישראל הוא רק "למוצאיהם", מטרתם היחידה לצאת מארצות הגולה ולחיות בארצנו תחת שלטון יהודי ולא למטרה של קדושה.

יש מי שיוצא מהגלות, ולנגד פניו – המסע, היעד, הכיסופים לארץ ישראל. הוא הולך על פי ה', להתקרב אל ה'. אולם ישנו מי שנוסע, אולם מה שבאמת חשוב לו הוא "לצאת", היציאה מהמקום שהיה. במקרה זה היה ארץ ישראל, אולם בה במידה הוא לא היה מסרב לקבל שלטון יהודי גם בארץ אחרת, ובלבד שיוכל להלך בשרירות ליבו.

נדמה כי שני מניעים אלה עדיין מתבררים בתוך עמנו עד ימינו אלה...

 

ארץ ישראל אינה למכירה!

 בס"ד

ארץ ישראל אינה למכירה! / לפרשת מסעי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

חומש במדבר לקראת סיומו. פרשתנו מסכמת את מה שהיה במדבר (המסעות) ומתחילה להציב צעדים מעשיים בבניינה של הארץ (גבולות, התחלת החלוקה, ועוד). עם החיבור לצדדים המעשיים של ההתיישבות בארץ מצוה ה' יתברך (לג, נג):

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

מהו ההבדל בין ה'הורשה' ל'ישיבה'? לכאורה זו אותה משמעות! מהו הציווי או ההנהגה אותם באה התורה לחדד? כותב רבינו (אות א):

הנה הכפל מבואר, וגם נתינת טעם זו אין לה מקום פה.

יש כאן כפילות לא ברורה כנ"ל, וגם הנימוק שהתורה נותנת "כי לכם נתתי" וכו', אינו מנמק לכאורה את חלקו הראשון של הפסוק.

רבינו מציע שני כיוונים, נתמקד בשני:

עוד יתכן לפרש כשנדייק עוד ייתור אומרו "וישבתם בה", כי בלי ספק שלישיבה ניתנה ולא לשממה!

מה החידוש במילים "וישבתם בה"? וכי מישהו יעלה על דעתו שמתנת הארץ ניתנה עם אפשרות להשאירה בורה ושממה?

כדי לענות על כך, הרב נכנס לסוגיה הלכתית בדיני ירושות. בסוף הדיון הוא מביא את דבריו של ספר בשם 'אורים גדולים':

...והרב 'אורים גדולים' ז"ל הקשה עליו: תקשי ליה במתנת הארץ שניתנה לאברהם שאמר לו ה' "ולזרעך אחריך", למאי אצטריך? אלא ודאי כוונתו ית' שזרעו של אברהם לא יירש מכוחו אלא מכח הנותן ב"ה וכוונתו שיד כולם תהיה שווה בארץ לבל יוכל שום אדם למכור, כי הזוכה אינו זוכה מכח אביו אלא מכח הנותן והנותן אינו חפץ במכר כמ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות ע"ש.

מתוך קושיה על דברי הר"ן בסוגיה שם, מביא ה'אורים גדולים' ראיה לכך שניתן לחדד מהי מטרת הירושה לפי דברי המוריש. היורש לא יוכל לעשות מה שרוצה במידה ויוחדה מטרה מסויימת (אין כאן פסיקה, אלא רק מהלך דרוש). ראייתו מאברהם אבינו: ה' מחדד שהמוריש זה הוא ית', ולכן הוא מגדיר את ה"שימוש הנאות": להתיישבות ולא למכירה. אף בן מבניו של אברהם לא יוכל לומר שמכיוון שדינו כיורש רגיל מאברהם אבי האומה, לכן ברצותו יוכל למכור את ארץ ישראל. אין הדבר כן. המוריש הוא הקב"ה והוא מגדיר מה מותר לעשות בארץ: להתיישב, לפתח ולקדם, אולם לא למכרה לעולם.

לפי זה יובנו הפסוקים אצלנו:

וזה אצלי מאמר הכתוב "והורשתם את הארץ", אבל אין לכם רשות רק 'לשבת בה', לישיבה ניתנה ולא למכירה. והטעם יען "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", ירצה שאין אתם זוכים בה מכח אבותיכם, ורק מכוחי אתם באים לרשת אותה, ואני אינני חפץ במכירה רק בישיבה לבד.

הורשת הארץ היא פעולת הכיבוש מהגויים. הישיבה – הגדרת תכלית קבלת הארץ. הנימוק: הנותן הוא ה'. לא רק לאבות הקדושים אלא לכל אחד ואחד מצאצאיהם. כל אחד יחשוב שהוא המקבל מאת ה', וממילא עליו לעמוד בדרישות: יישב את הארץ ואל תמכרנה!

המסע למנהיגות

 בס"ד

המסע למנהיגות... / לפרשת מסעי / מתורת רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

אריכות הדיבור בעניין מסעות בני ישראל, עורר מפרשים רבים. מה הצורך בכל זה? מדוע התורה החוסכת במילותיה, מפרטת מידע שנראה על פניו חסר ערך?

רבינו נעזר בדרך הרמז כדי לאתר תובנות שונות. נעמוד על אחת מהן, המעבר מחרדה למקהלות:

"ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". נראה לי לפרש בדרך רמז, במה שהוא ידוע מי שיש לו טבע האימה והחרדה מהציבור, תקשה עליו מאד עבודת משרה ציבורית.

מחקרים מראים שאחד מהפחדים השכיחים ביותר הוא פחד במה. פחד של עמידה ודיבור מול קהל. מסתבר שהפחד הזה משתק ומונע מאנשים רבים להוציא לפועל כוחות מנהיגות עצומים שיש בתוכם, כי הם מפחדים מתגובת הציבור.

ולכן מי שרוצה לקבל עליו עול משרה ציבורית נחוץ לו תחילה להסיע מלבו כל אימה וחרדה ציבורית ואחר כך יגש הלאה לכהן ולשרת. ואם לא יעשה כן, על הרוב יהיה בצער. ואולי באיזה זמנים יוכרח להגיש פיטורין.

כדי להכנס לעמדת מנהיגות בביטחה, על האדם להתגבר קודם על פחדיו. אם תפקודו יהיה תחת חששות ופחדים, הוא עלול לטעות פעמים רבות, מה שעלול סיים את הקריירה שלו בפיטורין מבישים...אומרת לו התורה:

וזהו שאמר "ויסעו מחרדה", שמתחילה צריך להסיע האדם את עצמו מחרדת ואימת הציבור. ואחר כך "ויחנו במקהלות" לשרת במשרות ציבוריות ולהיות חונה בתפקידו בתמידות בעזרת האל וישועתו.

כדי לפתוח את הדרך להנהגה ב"מקהלות", בציבור, יש קודם לסלק את ה"חרדה" הזו. אם יפעל אדם באופן זה, יש סיכוי רב יותר שיוכל גם "לחנות" שם, דהיינו, להתמיד בעבודתו ובשליחותו.

הכל יכופר...

 בס"ד

הכל יכופר... / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

ה' יתברך, החפץ בתיקונו של עולמו, נתן דרכי כפרה ותיקון למגוון בעיות הקיימות בעולמו של אדם. הגרוע שבכולם הוא הרצח, ואין על זה כפרה אלא במותו של הרוצח, ובלשון התורה (לה, לג):

וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. 

המסורה מוצאת את המילה "יכופר", בעוד 4 מקומות בתורה, כפי שמביא רבינו:

ולארץ לא יכופר לדם וגו'. ד' במסורה: חד הכא, ואידך "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" (ישעיה כב, יד), "לכן בזאת יכופר עון יעקב" (ישעיה כז, ט), "בחסד ואמת יכופר עון" (משלי טז, ו).

אומר רבינו: אם המילה יכופר רומזת לתהליך של כפרה הנוגע לרוצח, הרי שניתן למצוא במקומות הנוספים, רמז לעוד תהליכי כפרה, על סוגי עבירות אחרים:

דהורג נפש לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שיומת ע"י הסנהדרין, ואם לא הומת ע"י הסנהדרין הקב"ה מזמין לו מיתה כיוצא בה כמו שכתוב (כתובות ל, א) אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו...וזהו "ולארץ לא יכופר לדם" וגו', וכן "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" וגו', וזה בחייבי מיתות בית דין,

דרגה ראשונה וחמורה היא הרציחה, ושאר העבירות שעליהם בית דין היו הורגים (שבת, ניאוף ועוד). שם אין כפרה אלא במיתה, חלילה. חז"ל למדו שגם כשאין בית דין, ומילא לא מפעילים את דין 4 מיתות בית דין, אין הדבר פוטר את החוטא. עלול החוטא להפגע במיתה הדומה לאותה מיתת בית דין שהיה ראוי לה.

ויש חייבי מיתה בידי שמים, שמתכפר עוונם בתלמוד תורה ובגמילות חסדים, כמו בבית עלי שנגזר עלהם מיתה, וכתיב "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה", ודרשו רז"ל בגמ' (ראש השנה יח, א) "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים"....וזהו "בחסד ואמת יכופר עון", חסד היינו גמילות חסדים, ואמת היא התורה דכתיב בה תורת אמת,

הגמרא במסכת ראש השנה מספרת על אביי ורבא שהיו צאצאי עלי, ולמרות זאת לא מתו בידי שמים בקיצור ימים. הסיבה היא דבקותם בתורה ובחסד. לזה רומז הפסוק הרביעי שהובא לעיל. זה החסד והאמת שיש בהם יכולת לכפר על גזירת מיתה בידי שמים.

וזה דווקא בחייבי מיתה, אבל בשאר עבירות תשובה ויום הכפורים מכפרין. וזהו "לכן בזאת יכופר עון יעקב", זא'ת כינוי לתשובה שהיא גימטריה צ'ום ק'ול מ'מון. גם בזא'ת כינוי ליום כיפורים דכתיב ביה "בזא'ת יבא אהרן אל הקודש".

הדרגה השלישית נוגעת לשאר העבירות. כפרתם היא בתשובה וביום הכיפורים. זהו הרמז בפסוק השלישי שהביא הרב. הרמז נמצא במילה "בזאת", הרומזת גם לתשובה וגם ליום הכיפורים.

מלמדנו הרב כי רעיון שנאמר במקום אחד, לעיתים מהווה קצה חוט לפיענוח רעיונות ומסרים נוספים, הטמונים בתורתנו הקדושה.

לשון תמוהה? לשון ברכה!

 בס"ד

לשון תמוהה? לשון ברכה! / לפרשת מסעי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כל הקורא בפרשתנו את פסוקי חלוקת הארץ, מופתע מתופעה לשונית מוזרה (לד, ב):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ:

מה פירוש הביטוי "אל הארץ כנען"? היה צריך להיות "אל ארץ כנען".

אמנם רבינו אברהם אבן עזרא פרש כי יש כאן תופעה של קיצור והשמטת מילים:

אל הארץ כנען - כמו והנבואה עודד הנביא (דה"ב טו, ח), הנבואה - נבואת עודד הנביא, והטעם אל הארץ ארץ כנען:

כביכול "חסכה" התורה מילה, אולם כוונתה כבכל מקום: אל הארץ – ארץ כנען.

גם אם נאמר כן, תשאל השאלה: מדוע דווקא כאן, בעניין כיבוש וחלוקת האץ בוחרת התורה להשתמש במטבע לשון זה? הרי הבטחה להגעה אל ארץ כנען מופיעה רבות בתורה!

רבינו מוצא כאן רמז (חלק ב, אות ג):

זרות הלשון של ה"א הידיעה בתיבת "הארץ", שכפי חק הלשון היה לו לומר "אל ארץ כנען", נראה שבא לרמוז כי בבואם אל הארץ, יראו כי בל יושביה נכנעים מפניהם ואין בהם כח להלחם נגדם'. ועיין פירוש רש"י דיבור המתחיל "אשר תפול" וגו'

המילה כנען רומזת לתופעה ולא לעם: כשתבואו אל הארץ – תמצאו שיושביה "כנען", נוחים להכנע לפניכם! זו בעצם הודעה של ברכה מיוחדת לכיבוש נוח של ארץ הקודש.

רבינו מחבר רמז זה לדברי רש"י על הפסוק שלנו:

אשר תיפול - ...ומדרש אגדה אומר ע"י שהפיל הקדוש ברוך הוא שריהם של שבע אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח.

גם המילה "תיפול" במשמעות של כיבוש הארץ רומזת לחולשת עמי כנען ושריהם – מלאכי מרום - לקראת הכניסה לארץ ישראל. כבר בפתיחה של הפסוקים המתארים את חלוקתה העתידית של ארץ ישראל, מבטיחה התורה כי ברגע בו ירצה ה' להעביר את הבעלות על ארצנו אלינו – נמצא כי גויי הארץ לא אוזרים אומץ וכח לעמוד ולמנוע מאיתנו את ירושתה וישיבתה.

מסע פנימה...

מסע פנימה / לפרשת מסעי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ידוע בספרים הקדושים, כי תיאור מסעי בני ישראל, פירוט 42 הנקודות בהן חנו, אינו פרט היסטורי בלבד. המסעות הינן מעין תבנית של חיי עם ישראל, כפרטים וככלל. רמז למסעות אותם עוברים אנשים ואותם עובר העם במשך שנות קיומו.

רבינו הרב אלטר, מוצא רמזים על דרך המוסר בכמה משמות המקומות בהם עברו ישראל: קברות התאוה וחצרות:

ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות. נראה לפרש על פי מה דאיתא באבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ואם כן זהו שאמר "ויסעו מקברות התאוה", זאת אומרת שהסיעו עצמם מן מדת התאוה, אז "ויחנו בחצרות", דהיינו בעולם הזה הנקראת חצר שהם מתקיימים בעולם הזה.

ישנן מידות רעות הפוגעות באדם ומביאות אותו עד מוות ממש ח"ו. הן מפורטות בפרקי אבות: אדם המקנא במה שיש לחברו, אדם שחי סביב תאוותיו ומשועבד להן, ואדם העסוק כל הזמן במעמדו ובאופן בו הבריות תופסות אותו. התורה רומזת בהקשר שלנו את היציאה מהתאווה ("קברות! התאוה"), כמי שמביאה להשאר ב"חצר", כלומר: עולם הזה.

כיוון נוסף:

אי נמי על פי מה שכתבו רז''ל "עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לפיך, התפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיך",

חז"ל רואים בשיעבוד לאכילה מחסום בהתקדמות הרוחנית של האדם. גם אם האוכל כשר למהדרין! הדרך ללימוד תורה לא נעצרת רק בהגברת הלימוד, אלא גם בהסרת החסמים, הפסקת ההימשכות אחרי האוכל.

וזה שאמר "ויסעו מקברות התאוה", קודם כל צריך שיסיעו עצמן מן התאוות של העולם הזה, ואחר כך "ויחנו בחצרות", היינו ללמוד בתורה, על דרך הכתוב "כי טוב יום לי בחצריך"...

אדם המסיע עצמו מלהיות תקוע בשבי תאוותיו, פותח לעצמו דרך רחבה להשיג עליה בתורה. כשהלב תפוס באהבת האוכל, אין בו מקום לאהבת תורה. הסרת המחסום הזה, הנסיעה מהמקום הנפשי הזה משחררת מהרגלים ודפוסים, שיוצרים כבדות בדרך להעמקה פנימה.

ויהי רצון שנזכה להיות בני חורין, ובעלי שליטה על חיינו.

רוצח ממנה כהן גדול??

רוצח ממנה כהן גדול?? / לפרשת מסעי / רבינו המשך חכמה

סוף הזמן של ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, נקבע על פי מות הכהן הגדול (במדבר פרק לה):

וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:

ישנה תוספת לא ברורה כאן: אני כבר מכיר את המושג כהן גדול, ומה הטעם לומר לו שמדובר על מי שנמשח בשמן המשחה? ויתרה מזו, ישנו כאן מישהו נעלם, שהוא זה שאחראי על מינוי-משיחתו של הכהן, ובפשט, הוא לא אחר מאשר...הרוצח בשגגה בכבודו ובעצמו! הא כיצד? מה רומזת כאן התורה?

מסביר רבינו המשך חכמה במדבר פרק לה, בפותחו בדרשת חז"ל המסיקה מכאן היסק הלכתי:

(כה) וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש. וכי הוא מושחו?! אלא זה שנמשח בימיו (מכות יא, ב).

משך הזמן של ישיבת הרוצח במקדש הוא מות הכהן בן תקופתו של הרוצח, זה שמונה בימיו (מאז שנהיה רוצח). אבל יש כאן מסר פנימי רוחני:

והפירוש, שעד שלא נגמר דינו (=לפני שנגמר דינו), מת הכהן הגדול, ומינו אחר תחתיו, ולאחר מכאן נגמר דינו וכו'.

קודם כל, יש להבין את המשמעות ההלכתית של החידוש בגמרא: ייתכן ותהיה דילמה: בזמן הרצח היה כהן אחד, ואז שנפסק דינו של הרוצח כבר הוחלף כהן  - האם יינצל זה מישיבה בעיר מקלט, עקב מותו של הראשון, או שמא נחכה לשני? פסקה הגמרא – על פי רש"י – שמחכים להרשעה ולפי זה נקבע הכהן הגדול הרלוונטי. ממילא – אומר המשך חכמה – יש פרמטר נוסף שההשגחה העליונה "צריכה" לקחת בקביעת דמות הכהן הגדול: משך זמן העונש של הרוצח....

ויתכן, דהורה לנו הכתוב אופני הנהגת ההשגחה, שיתכן בחיק הנהגתה אשר בשביל סיבת איש פרטי יועמד זה לכהן גדול, והוא בשביל שצריך הרוצח להמתין על מיתתו של כהן גדול. ואם יועמד אחר, אולי אין לו חיים ארוכים, והועמד זה אשר יחיה חיים ארוכים למען יהיה גולה זה חבוש במקלטו ימים כבירים עד מות כהן גדול זה. וכן איפכא, כי מזלו גרם...

עונשו של הרוצח משתנה – רוחנית -  מאדם לאדם: יש שיתכפר לו בשהות-גלות קצרה, ויש שעוונותיו יגרמו לכך שיזדקק לתקופת תיקון ארוכת טווח בין הכהנים והלויים בעיר המקלט. ומי "יושפע" מכך? הכהן הגדול, כך יוצא שהשגחה העליונה לוקחת בחשבון מגוון רחב של שיקולים, ואפילו התחשבות בחוטא.

בזה שונה החשבון האלוקי מזה של האדם: האדם שופט את האדם בלי להתחשב במשמעויות הסביבתיות של העניין. אין כן אצל הקב"ה; כאן השיקול הוא רחב, ומגיע אפילו להתחשבות במינוי כלל ישראלי כמו הכהן הגדול!

לזה אמר "אשר משח אותו" - שהוא (הרוצח!) הסיבה למשיחתו, כמו שביארתי.

 

עולים מנשיאות למלוכה

שינוי סדרי המנהיגות בכניסה לארץ / לפרשת מסעי / אור החיים הקדוש

פרשיותינו מספרות על ההתארגנות לקראת הכניסה לארץ: ישנו תיאור של ניסיון הישיבה הראשון של בני גד וראובן, גבולות הארץ ועוד.

בעניין החלוקה של הנחלות, מצווה התורה שיהיו שותפים לה, לא רק משה ואלעזר, אלא גם הנשיאים (במדבר פרק לד, יז-יח):

(יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ: 

ומיד מפורטת רשימת שמותם. אולם אור החיים הק' מדקדק ברשימה זו ומגלה, כי ישנם שינויים קלים באופן בו הם מוזכרים (פרק לד, יט-כג):

(יט) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: (כ) וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: (כא) לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן: (כב) וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי: (כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד: 

וכן על זה הדרך: בשבטי יהודה, שמעון ובנימין לא מוזכר "נשיא", בניגוד לשאר השבטים. 

מדוע?

אוה"ח מביא את תירוצו של רב ניסים גאון: 

וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד וכבר זכה לנבואה והורדה היא לו לקרות נשיא עד כאן.

כלב בן יפונה הוא דמות מוכרת - בודאי בעניין אהבת ארץ ישראל, ולכן אין צורך להזכיר את נשיאותו ערב הכניסה לארץ, שמעון איבד את זכותו למנהיגות עצמאית, ובנימין? כאן יש גילוי מעניין: אותו אלידד המופיע כאן, הוא אלדד, חבירו של מידד, שהתנבאו במחנה, כאמור בפרשת בהעלותך. לאחר שנהיה נביא - התואר "נשיא" יהיה הקטנה של מעלתו. 

לאור החיים עצמו יש הסבר מעניין אחר על השינויים ביהודה ובבנימין:

ואפשר עוד לומר כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון כדברי גאון.

אמנם את טעמו של שמעון יש לקבל - אין לו נשיא לפחיתותו. אולם יהודה ובנימין, עם כניסתם לארץ, הולכים להתעלות: הם השבטים שיובילו את המלוכה בישראל: שאול הבנימיני יקים את המלוכה, ודוד מיהודה וזרעו ימשיכוה. 

נשיאות היא צורת מנהיגות המתאימה למדבר. עם הכניסה לארץ ישנה עליה, מעבר מפרטיות שבטית לכלליות ישראלית, וממילא כוח המלוכה , המנהיג את הכלל ישראל, משובח מן הנשיאות, וכינוי מנהיגיהם בשם 'נשיא', יש בו הקטנה. יוצא אם כן, שכאן התורה רומזת, על עילוי שנגרם עם הכניסה לארץ, עילוי של חיבור האומה והדבקתה לידי יחידה אחת סביב מנהיגות אחת.