יום שלישי, 30 במאי 2023

נבואה פורצת גבולות!

 בס"ד

נבואה פורצת גבולות! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

משה רבינו מצטווה לצרף אליו עוד 70 נביאים להנהגת העם. כאשר נערו אומר לו שישנם עוד שניים, משה רבינו שמח ולא מקנה, ואף מתפלל לתפוצה רחבה יותר של נבואה (חלק ג אות ג, על פרק יא פסוק כט):

ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם - כתב בספר ברכת טוב (פרשת יתרו, מז עמודה ב) שיש שני מיני נבואה, האחת, והיא על הרוב, הנשפעת על ידי המלאך הממונה על כך להשפיע על הנביא, ונבואה כזאת צריך למקבל הנבואה שיהיה בו תנאים שאמרו רבותינו ז"ל [שבת צ"ב ע"א] שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וצריך להכין עצמו בכמה הכנות לקבל הנבואה, כי אין כח במלאך השפיע הנבואה רק על הראוי ומוכן לה.

בספר ברכת טוב (המקובל ר' משה הכהן נירול מקרמניץ, כיום באוקראינה) כותב שישנם שני מקורות עיקריים לנבואה: הראשון הוא נבואה על ידי מלאך, והוא המצוי יותר בעידן הנבואה. נבואה כזו מחייבת "כלי קליטה" מובחרים: חכם, גיבור ועשיר. הסיבה היא שלמלאך אין כח להחדיר נבואה למי שאינו בנוי לכך.

והמין השני, היא הנבואה הבאה מאתו יתברך בעצמו שלא על ידי מלאך, ונבואה כזאת אינה צריכה הכנות כל כך, כי אין מעצור לפניו להשפיע נבואתו גם על הבלתי מוכן לה, ואף על אתונו של בלעם.

נבואה שבאה מהקב"ה בעצמו באה בעוצמה אחרת לגמרי. היא לא דורשת שום הכנה מצד המקבל, במידה ויחליט ה' לנבא. אפילו בהמה טמאה תוכל לשמוע את דבר ה', ואף להעבירו הלאה, כאתון בלעם.

וזהו שאומר הכתוב [ישעיה מ, ה] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", רצונו לומר לעתיד לבוא "ונגלה כבוד ה'" דהיינו רוח נבואתו כתרגומו, "וראו כל בשר יחדו" מראות נבואתו. וכי תימא איך אפשר שיהיו כולם מוכנים לנבואה ושיש להם כל תנאי הנבואה? לזה אמר "כי פי ה'" בעצמו "דבר", ולא על ידי מלאך, והכל יכולים לזכות בה בלתי שום תנאים והכנה רבה, ע"ש.

הנביא ישעיהו המדבר על הנבואה שתחזור במהרה בימינו בקרוב אמן, מגלה סוד זה, כאשר הוא מדבר על נבואה של כלל האנושות, והסיבה היא – כאמור לעיל – שה'  בעצמו ידבר אל כולם.

לפי יסוד זה מסביר רבינו את דברי משה ביתר דיוק והרחבה:

ובזה אתי שפיר כפל הפסוק שלפנינו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", רצונו לומר שלא תתמה איך אפשר שיהיו כל עם ה' נביאים, הלא לא יבצר מהיות בעם שלם עניים וחלשים ובעלי מומין, והנבואה צריכה תנאים שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר?

ישנו קושי כפול בדברי משה: מדוע ישנה כפילות במילים "כל עם ה' נביאים" ושוב "ייתן ה' רוחו עליהם"? ועוד: איך ה' ינבא את כולם? הרי תמיד ישנם שאינם חכמים, גיבורים או עשירים!

לפי ה"ברכת טוב" הדבר מתורץ היטב:

לזה אמר שאין זה מן התימה "כי יתן ה' את רוחו עליהם" - שתהיה הנבואה עליהם מאתו יתברך בעצמו ולא על ידי מלאך, ולזה אין צריך שום תנאי וכנזכר.

המילים "כי ייתן ה' את רוחו עליהם" הם הסבר ל"מי ייתן כל עם ה' נביאים"! איך ייתכן שכולם יהייו נביאים? אולי זו תפילת שוא? אין הדבר כן. משה רבינו מתפלל שהקב"ה בעצמו ייתן נבואה, וממילא כלל העם יוכל לקבל את הכח הזה.

שנזכה לחזרת הנבואה במהרה בימינו, אמן!

יום שלישי, 23 במאי 2023

ברכה ושמירה בעולמה של תורה

 בס"ד

ברכה ושמירה בעולמה של תורה / לפרשת נשא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בקהילות רבות, וג'רבא ביניהן, היתה פרשת נשא חגיגית במיוחד עבור הכהנים. הם היו נוהגים לכבד את הכהן בעליה ארוכה, מתחילתה של הפרשה, ועד לסיום של ברכת כהנים.

ב-15 מילים קצרות אלה, ישנו תוכן רב, וגם רבינו מציג מדרש פליאה על ברכת הכהנים (חלק ב אות ג, על פרק ו פס' כד):

יברכך ה' וישמרך" – איתא (=מובא) בפליאה: "יברכך" - מזכור, "וישמרך" - משמור. נראה לפרש על פי מה שכתב בילקוט חדש (ערך מצוות סימן ט"ז) משם זוהר בראשית (עמוד ס"ה), דמצוות עשה מסטרא דדוכרא מדת זכור, ומצוות לא תעשה מסיטרא דנוקבא מדת שמור,

המדרש מחבר בין הברכה לציויי השבת לכאורה, ל"זכור" ו"שמור". השאלה עולה מאליה: מה הקשר בין הדברים? אלא שהזהר הקדוש מסביר ש"זכור" הוא כביכול הצד הזכרי, הפועל, ה"עושה", מצוות עשה, ואילו "שמור" הוא הצד הנקבי, המשמר את המציאות, מצוות לא תעשה.

עוד מדרש:

עוד שם בילקוט חדש (סימן ס"ז) רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברי האדם, וכל אבר מצוהו עשה בי מצוות שתחיה בזכותן ותאריך ימים. ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד גידיו וכמנין ימות החמה ומשעה שהחמה זורחת עד ששוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה, ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה.

ההקבלה בין רמ"ח מצוות העשה לרמ"ח האיברים, וכן של שס"ה מצוות הלא –תעשה, לשס"ה הגידים, ולשס"ה ימי שנה מופיעה במקומות רבים. כאן מתחדדת התלות שביניהם: קיומם ותיפקודם המיטבי של האברים, הגידים וימי השנה, תלויים במעשיהם של ישראל, בקיום המצוות.

עוד מדרש:

עוד איתא בילקוט חדש בליקוטי דינים (סימן ט"ו) וזה לשונו: השס"ה לאוין הם שמירה גדולה, והיצר הרע אסור בזיקים על ידם וכו'.

בשס"ה מצוות לא תעשה, ישנה שמירה מהתעוררות שלילית בנפש האדם. ה"אסור" של העבירה, גורם ל"אסור" – לקשור – את היצר הרע מלפעול.

כעת יחבר הרב את כל הרעיונות הללו, ויבאר את המדרש התמוה בו פתח:

וזהו שאמר "יברכך" - בחיים ואורך ימים, "מזכור" - שהיא מדת מצוות עשה, שעל ידי מצוות עשה יחיה ויאריך ימים וכנזכר. "וישמרך" - מהיצר הרע ומכף חובה "משמור" - שהיא מדת מצוות לא תעשה שהם שמירה לגוף וכנזכר.

אומרים לנו הכהנים: אמנם אנו צינורות לברך אתכם באהבה מאת ה', אולם גם לכם יש חלק אקטיבי ביצירת הכלים: התרחקות מדרך ה' פוגעת באדם. הדרך הטובה להישמר היא לבנות נכון את הקשר עם הקב"ה, בשמירת אברינו מחטא. מצוות עשה יפעלו להיטיב את חייו הגשמיים של האדם, המפעיל ורותם את אבריו לעבודת ה' ומקדשם, ואילו מצוות הלא תעשה ימנעו מאיתנו – בגוף ובזמן – לפגום בהשראת השכינה הקיימת על גופנו.

ויהי רצון שתחול עלינו ברכת ה' מפי הכהנים.

 

יום שלישי, 16 במאי 2023

קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם

בס"ד

קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם / לפרשת במדבר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתיאור תולדות אהרון הכהן מציינים כמובן את הטרגדיה שפקדה אותו, מות בניו נדב ואביהוא. רבינו מעמיק בסוגיה זו לאור דברי חז"ל על חומרת פטירתם של אנשים בצעירותם, לא אלינו (חלק ג, אות ג, על פרק ג פסוק ד):

וימת נדב ואביהוא לפני ה' - אמרו רבותינו ז"ל [עיין איכה רבה א, מה] קשה סילוקן של בחורים יותר מחרבן בית המקדש. ונראה לפרש במה שאמרו בגמרא [שבת ל"ג ע"ב] בזמן שאין צדיקים בדור להתפס בעון הדור, תינוקות של בית רבן נתפסים בר מינן. ע"ש. נמצא סילוק הבחורים הוא מצד שאין צדיקים בעיר להתפס בעון הדור, וזהו יותר מחרבן בית המקדש, כי בחורבנה נשארו לנו כמה צדיקים.

השוואה מפתיעה: פטירתם של צעירים קשה יותר מחורבן בית המקדש! מדוע? מסביר הרב כי בכך ישנה עדות שהמצב בעם כל כך קשה, שאין צדיקים לסלק לכפרת העם. אין מי שימשיך להוביל ולהדריך. זאת לעומת חורבן בית המקדש שה' הותיר לנו שריד ופליט בדמות חכמים שיורונו דרך ה'.

על פי זה מבאר הרב פסוק בספר 'קינות' - איכה:

וזה גם כן רמז הכתוב [קינות ה, יד] "זקנים משער שבתו" - אלו הצדיקים, אז "בחורים" שבתו "מנגינתם" - שנתפסין בעון הדור במקום הזקנים ששבתו ואינם נמצאים בעיר.

אם אין זקנים - צדיקים, הערֵבים הבאים הם הבחורים ב"מ.

אמנם ישנם שני סוגים של הסתלקות צדיקים:

...והנה הנביא [ישעיה נז, א] אמר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ויש שני פירושים בזה: א. מפני הרעה שלא תבא ולא יראה הצדיק ברעה. ב. מפני רעת הדור לכפר בעדם. ואפשר לומר כי הסילוק לכפר היינו בנפטר אחרי מלאת ימיו ושנותיו, אבל בנפטר בקיצור שנים הוא מפני הרעה שלא יראנה.

צדיק עוזב את העולם טרם זמנו, או כדי שלא יצטער ממה שחלילה עתיד להתרחש או כדי לכפר על עם ישראל. המדד לזה – כך מציג הרב – הוא האם הפטירה היתה בצעירותו או שמא לאחר הגיעו לגיל זקנה.

לפי חילוק זה מובנים דברי חז"ל לעומקם:

ובזה יפורש שני מאמרים סותרים, דבמקום אחד [איכה רבה א, ל] אמרו חכמינו ז"ל קשה סילוקם של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, ובמקום אחר [עיין ראש השנה דף י"ח ע"ב] אמרו: קשה סילוקן של צדיקים כחרבן בית המקדש. והיינו במת בקיצור שנים כדי שלא יראה ברעה בר מינן, ובית המקדש נחרב לכפר, והצדיק שנפטר בקיצור שנים הוא קשה יותר כי הוא מפני הרעה. ומה שאמרו כחרבן בית המקדש היינו במת בזמנו, שהוא לכפר כחרבן בית המקדש.

מדרש אחד משווה את פטירת הצדיקים לחורבן בית המקדש, ואילו המדרש דלעיל אומר שסילוק הצדיקים חמור אף יותר מחורבן בית המקדש. כיצד ניישב את המקורות הללו? לפי חילוקו של הרב הדברים מובנים יותר: אם הוא נפטר בקיצור ימים, הרי שכבר אין מי שיחנך את העם ויכפר בעדם, וזה חמור מחורבן המקדש שיש בו תקווה לכפרה. אם נפטר הצדיק בזמנו, הרי בזה הוא בא לכפר, וזה ממש דומה לתוצאה של חורבן המקדש.

ויקויים בנו ובכל חכמי ישראל ובעם כולו הפסוק "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

 


יום שישי, 12 במאי 2023

עבודת החינוך ושכרה

 עבודת החינוך ושכרה / לפרשת בהר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עבודת החינוך היא עבודה מתמשכת, שדורשת המון מחשבה, השקעה והתמדה. שלב ראיית הפירות ההוא לעיתים רחוק מאד, והדבר יכול לגרום לריפיון מסוים במודעות בפעילות המקדמת את חניכינו: ילדינו ותלמידינו.

כל בר דעת מבין כי את הפירות המתוקים אוכלים –בסייעתא דשמיא! – זמן רב לאחר ההשקעה.

רבינו מוצא את היסוד הזה רמוז בפרשתנו (חלק ב אות ג, על כה, ג):

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה

נראה לפרש על פי מה שאמרו במסכת קידושין (דף ל' ע"א) על פסוק "חנוך לנער על פי דרכו", רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר עד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמניסר עד עשרים וארבע. ע"ש. נמצא דבין למר ובין למר החינוך הראוי לבניו של האדם להדריכם בדרך טובה ולשרש מקרבם כל מדה רעה, הוא שש שנים.

בתלמוד ישנה מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה מהו הגיל המשמעותי ביותר לעקוב מקרוב אחר חינוך הבן להמשך חייו, האם 16-22, או 18-24 (רש"י שם מסביר גם באופן אחר: שמחלוקתם היא לגבי הגיל בו ראוי לדחוף את הבן לנישואין, עיינו שם). שני החכמים מסכימים שמדובר על טווח של שש שנים.

והנה שדה וכרם רומזים לבניו של האדם, כי כשם שהאדם מאסף משדהו וכרמו תבואה ופירות למזון גופו, כך הוא מאסף מבניו תורה ומצוות ומדות טובות למזון נשמתו וכמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ק"ד ע"א) "ברא מזכי אבא". וההנהגה במדות טובות נקראת "זריעה", כי במו שעל ידי הזריעה יגדלו הצמחים והפירות, כך על ידי ההנהגה יזרע ויטע בלב בניו מדות טובות המוציאות פרחים ופירות טובים מתורה ומצוות. והמשרש אחר מדות הרעות של בניו נקרא "מזמר" שהוא דומה למזמר כרמו להסיר ממנו הענפים הרעים המכחישים (=המחלישים) אותו.

בניו של אדם חייבים לכבדו בחייו, אולם גם לאחר מותו. מעשיהם הטובים, יבול חינוכם של ההורים, מזכים את נשמת הוריהם בעולמות העליונים. את פירות שדה החינוך יאכלו הוריהם בעקבות אותה השקעה ומסירות.

והנה ההשקעה היא בשתי בחינות: סור מרע – וזו "זמירה", חיתוך הענפים הרעים, המידות הרעות, ועשה טוב – זו "זריעה", שתילה של מידות טובות בלב הנערים.

וזהו שאמר הכתוב "שש שנים תזרע שדך" - לחנך את בניך בהנהגות ישרות, לכל מר ומר כדאית ליה, "ושש שנים" הנזכרות גם כן "תזמור כרמך" - לשרש אחר מדות הרעות שתראה בהם. ועל ידי זה "ואספת את תבואתה" של השדה וכרם, שהם מצוות ומעשים טובים ומדות טובות של בניך, ותמצא מזון לנפשך בעולם הבא על ידיהם.

כך בעצם מתפרש הפסוק: אם רצונך "לאסוף את תבואתה", לקבל פרנסה לנשמתך גם כאשר אתה לא תוכל לרכוש תורה ומצוות, לאחר מאה ועשרים, עליך להשקיע רבות בחינוך, ובמיוחד בתקופות המשמעותיות של בחירת דרך בחיים.

יום חמישי, 11 במאי 2023

תפסיקו עם התירוצים!!

 תפסיקו עם התירוצים!! / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

כמה קשה להסתכל על האמת בעיניים פקוחות.

כמה קשה לקחת אחריות על טעויות.

דרכו של אדם היא לנסות לגמד את חסרונותיו (כמובן לצד העצמת הצלחותיו...). הוא יסביר שבאמת הדברים לא כל כך גרועים כמו שזה נראה, או שמה שפגום אינו משמעותי, ועוד כהנה וכהנה תירוצים.

אומר רבינו (חלק ב, אות יא, על כו, מ):

והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי.
נראה לפרש שבא הכתוב ללמדנו דרך ואופן הוידוי, שלא יהיה בשום התנצלות על החטא כמו טענת אונס וכיוצא, אלא שיתודה באופן שיאשים את עצמו שחטא במרד ובמעל כסוס כפרד אין הבין, וכמו שכתב הרב 'מוסר השכל' על הרמב"ם זל (תשובה פרק א) ובזה פירש "מכסה פשעיו לא יצליח" [משלי כח, יג] - דהיינו שמתודה אך שנותן כסות עניים בפשעיו להקל אשמתו באיזה התנצלות, זה לא יצליח בהשגת כפרתו.

ישנו אדם שכלל אינו מודה בכשלונותיו. זו בעיה קשה, ובעיה חריפה ביותר. יחד עם זאת, גם המודה באשמתו ומכסה על כשלונותיו בטענות שונות, גם הוא בעייתי. "מכסה פשעיו", כך מסביר בעל "מוסר השכל" (לרב יחזקאל פייבל ב"ר זאב וואלף מפלאנגי) אינו אדם שכופר בטעויותיו, אלא זה המתרץ אותם, והוא – לא יצליח.

ולפי זה מבאר הרב את הפסוק אצלנו:

וזהו שאמר הכתוב "והתודו את עונם וגו' במעלם אשר מעלו בי" - שיתודו באופן זה שיודו במעלם ופשעם אשר מעלו בי במרד ובמעל, בלתי שום התנצלות. "ואף אשר הלכו עמי בקרי" רצונו לומר אפילו על העוונות שנזדמנו להם בדרך מקרה ולא בפשע ומעל, צריכים הם להתודות עליהם בלתי התנצלות.

החרטה שאמורה להגיע כתוצאה מהקללות ח"ו היא חרטה מלאה, ללא כל עיגולי פינות וכיסויים. לא רק על העוונות הנעשות במזיד, אלא גם על אלה שנעשו בקרי, במקרה, בשגגה! זו עליית מדרגה בקבלת האחריות, ובה מתגלה כי תהליך התיקון והתשובה של עם ישראל – הושלם.

וזה אפשר כוונת הכתוב (תהלים לב, ה) "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי", כי העון הוא שוגג ואף על פי כן "לא כסיתי" – בכסות עיניים באיזה התנצלות.

לימוד גדול הוא לנו, עד היכן ראוי לו לאדם לקבל אחריות על מעשיו, ולהזהר שלא לחטוא גם בטעות.

 

יום שני, 1 במאי 2023

מה בין חפץ לרצון?

בין חפץ לרצון / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בציווי על הקרבת העומר מופיע ביטוי שאינו מצוי בהקשר של מצוות: "לרצונכם" (כג, יא):

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:

מה משמעות מילה זו בהקשר שלנו? והלא זה חיוב לכל דבר ועניין!

רבינו פותח בחידוש של הגאון ר' שלמה קלוגר:

כתב הרב אמרי שפר ז"ל, הטעם שבכל המצוות לא נאמר לשון "לרצונכם" רק בקרבנות ובעומר, משום דיש חילוק בין חפץ לרצון, דלשון חפץ מורה על התכלית, ולשון רצון מורה על ההתחלה שרוצה באיזה דבר עבור שישיג ממנה איזה תכלית.

אנחנו רגילים להתייחס למילים קרובות כ"מילים נרדפות", כאלה שאין הבדל תוכני ביניהן. אין הדבר כן. לכל מילה מהמילים הנרדפות יש משמעות שונה, גם אם הן קרובות זו לזו. גם בין המילים "חפץ" ו"רצון" ישנו הבדל: "רצון" מבטא מטרה שאינה מהווה תכלית לעצמה, אלא שאנו מעוניינים בו בהיותו פתח לדברים אחרים. הדברים האחרים, המטרה הסופית, הם ה"חפץ".

ולכן בכל המצוות שהם עצמם תכלית הנרצה לא נאמר לשון "לרצונכם", (מפני) שהם החפץ ממש התכליתי, אבל הקרבנות והעומר אינם מצוות תכליתיים, שאין צורך לקדוש ברוך הוא בקרבנות אלא הם רצון והתחלה לנו להשיג על ידם התכלית, שעל ידי הקרבנות יקח האדם מוסר...שייכנע לבבו ליראה את ה' ולשוב בתשובה. עיין שם באורך.

תורה ומצוות הם מטרה בפני עצמם. אין מטרתם להביא לידי משהו אחר, אלא לעצם קיומם. הקרבנות והעומר אינם מטרה סופית בפני עצמם, אלא מובילים לחפץ גבוה יותר: הקרבנות לקרבת ה', והעומר להכנה למתן תורה בשבועות. המהר"ש קלוגר מוכיח בספרו את היסוד הזה מכמה וכמה מקומות.

לפי העקרון הזה, מסביר רבינו פשט נפלא בתפילה, אותה אנו אומרים מדי יום, ברכת "רצה". חז"ל טמנו שם את שני אופני הגאולה, זו הבאה מתוך זכות מעשינו, וזו הבאה בחסד ה':

ובזה נראה לפרש נוסח התפלה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו", ולכאורה יש לדקדק דהיינו חפץ היינו רצון. ולפי האמור יש לומר דהנה ידוע שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אז בודאי חפץ בם ה' מצד התכלית, שכן היתה תכלית כל הבריאה לעשות רצונו יתברך...ובזמן שאינם עושים רצונו של מקום גם כן רוצה בם, יען שהם שורש קדוש, ולכן רוצה ה' בעמו עבור שישיג ממנו אחר כך התכלית שיחזור בודאי להיות קדוש.

"תחפוץ בנו" היינו "תרצנו"! אלא שההבדל הוא בין מצב בו יש לה' חפץ בנו, כי "הגענו ליעד", להיות לו לעם קדוש להלכה ולמעשה, וישנו מצב בו אנו רק בדרך ליעד, עדיין בנפילה ותיקון, וה' רוצה בנו מצד היותנו בני האבות הקדושים.

ולזה אנו אומרים "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו" - בזמן שנעשה רצונך, "ותרצנו" גם כן - בזמן שאין אנו עושים רצונך, מצד קדושת אבותינו יש לך רצון להשיג אחר כך התכלית...

אנו מבקשים מהקב"ה שבכל אופן ירצה את עבודתנו, בין אם אנו כבר במצב השלמות, ובין אם נותרה לנו עבודה רבה להגיע לשם.

ויהי רצון שתמיד תהיה עבודתנו לרצון לפניו יתברך.

למה נחש ולמה שרף?

  בס"ד למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נח...