בניית המשכן: ראש, ידיים, ו...לב

 בס"ד

בניית המשכן: ראש, ידיים ו...לב / לפרשת פקודי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם סיומה של בניית המשכן, ההתרגשות גוברת. זו של עם ישראל, ולא פחות מכך – של האומנים והאומניות. הרי הם קבלו משימה קשה ביותר: מעבר לעצם העבודה הקפדנית והמדוייקת, מעבר לעצם האומנות בביצוע עצמו, ישנו אתגר שרבינו עומד עליו בדבריו בתחילת הפרשה: הם עובדים ללא כל סקיצה ותוכנית! הם צריכים "להמציא את הגלגל".

אבל ישנו חשש נוסף: משה רבינו הולך לבחון את כל עבודתם, את כל התוצרים. האם יעלו מעשיהם לרצון ה'?

אומרת התורה (פרק לט):

(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה: (מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: פ

מדקדק רבינו: הרי בפסוק מב אומרת התורה שעם ישראל עשו את העבודה כדבר ה', ומה עוד יש לחדש בפסוק מג? מה הוסיף משה בראייתו?

כותב רבינו בהסברו השני (אות ג):

או יאמר בישוב יתור אומרו "וירא משה" וגו' במה שנודע מדרכי העבודה הרצויה אליו יתברך היא כשיעשנה האדם בלתי (=בלי) שום פניה זרה ורק תהיה מכוונת רק לשמו יתברך לעשות רצונו בלבד ולא לשם יוהרא והתפארות וכיוצא, וזה הוא תנאי עצמי המביא האדם לידי חיי העולם הבא, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל על משנת "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך" וגו' עיין שם אמריו כי נעמו.

הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת מכות (ג, טז) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל" וכו', כותב כי אפילו אם קיים האדם מצוה אחת מתרי"ג המצוות עם כל הלב, רק לשם שמים, הרי שבכך די כדי לזכות לחיי העולם הבא. נראה מכאן גודל מעלת כוונת הלב, שמכריעה את חיי האדם לטוב וברכה!

כוונת הלב – זה מה שבוחן משה בסיום עבודת בניית המשכן:

וזה יגיד הכתוב כי אחרי אומרו שעשו מלאכת המשכן ככל אשר צוה ה' בלי תוספת ומגרעת, הוסיף עוד להגיד כי "וירא משה" בעין שכלו וברוח קדשו "את כל המלאכה והנה עשו אותה" לא לשם התפארות במעשה ידיהם להתפאר בחכמתם הרמה והנפלאה במלאכה ההיא רק עשו אותה "כאשר ציוה ה'", לעשות רצונו יתברך בלבד לקיים צוויו.

משה מתבונן לא בעיניו – שהרי זאת כבר ידענו שמבחינת הניראות המלאכה נעשתה כראוי. משה מתבונן בראיה פנימית נבואית, והוא מגלה לשמחתו שאכן כוונת העובדים היתה לשם ה' בלבד. יכלו האומנים להתגאות במקצועיותם וכן בבחירתם לעבודה ייחודית והיסטורית זו, אולם לא כך עשו. הם הסירו כל שיקול שאינו נוגע לעצם עבודת ה', והתמקדו בבניה לשם שמים.

ולכן כאשר ראה משה טוב כוונתם ויברך אותם כי אמר כי עתה ראוים אתם לברכה שתשרה שכינה במעשה ידיכם כי אחרי שמחשבתכם קדש ומעשיכם קדש בלתי שום סייג ופסולת ראויים אתם להשראת שכינה.

לפי זה מובן מדוע ברכה מתפרצת בפיו של משה רבינו: מכיון שמה שכיונתם הוא לשם שמים, ראויה השכינה לשרות במעשי ידיכם. ראויה השכינה לשכון בבית זה שבניתם.

וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

לראות רחוק....

 בס"ד

לראות רחוק / לפרשת האזינו / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

בשירת האזינו, מגלה משה רבינו ציפייה, שהעם לא ינהג כסומא בארובה, שאינו רואה מה הולך להתרחש. ישנה ציפיה לחכמה ולבינה, ביחס למשמעויות לא טובות בעתיד, שתביא את העם להתנהגות נאותה כבר בהווה. אומר משה רבינו (פרק לב, כט):

לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. 

רבינו כותב 29 (!!!) פרשנויות ורמזים על פסוק זה. נלמד אחד מהם:

יש לפרש במה שנודע כי אהבת הניצוח והקנטור היא מדה רעה, כי לסוף כל סוף יתגלה האמת,

ישנה מידה רעה, והיא החיפוש של הניצוח בויכוחים. גרוע גם הוא הלימוד לשם ניגוח, קינטור. ויכוחים ודיונים הם דבר מבורך, שתפקידו לברר האמת (בסייגים ברורים, כמובן, שזה לשם שמים ועוד). יחד עם זאת, עלול להגרם מצב שאדם עשוי להתאמץ רק לחזק את דעתו, גם במחיר ויתור על האמת. כדברי הרמב"ם:

וכמו שנודע מעשה דרבינו הרמב"ם ז"ל שהיו לו מתנגדים הרבה על ספרו המורה [מורה הנבוכים], וכתב הרמב"ם באגרותיו כי סוף כל סוף כאשר יוסרו השנאה והאיבה, תתגלה האמת, וכן היה באמת.

הרמב"ם ידע שהחולקים על המורה נבוכים, נגועים בחלקם במניעים זרים, ולא באהבת האמת, ולכן בסור המידה הרעה, יתגלה דברי מי עומדים.

וזה מה שמלמדנו משה רבינו:

וזה שכתב "לו חכמו ישכילו זאת", שיהיה הויכוח בשכליות, ולא בקנטור ואהבת הניצוח, כי "יבינו לאחריתם", שהאמת היא הנצחיית והיא המתקיימת לבסוף.

הלומד החכם, מבין את האחרית, ויודע שאין לו מה להאבק על דעתו שאינה אמיתית, שכן האמת תצא לאור בעל כרחו.

הרב מרחיב רעיון זה מפסוק מוכר:

נמשך לזה נראה לפרש כוונת הכתוב (תהלים קיט, קסה) "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", דהנה מי שלומד תורה לשמה, שלא להתגדל או לקנטר נקרא אוהב התורה, ירצה שהוא דוקא אוהב את התורה, אבל הלומד להתגדל אינו נקרא אוהב את התורה רק אוהב הגידול והגאוה, והתורה אינה אלא כמו כלי בידו להשיג את מבוקשו, וכן הלומד לקנטר אינו נקרא אוהב תורה אלא אוהב קנטור, אבל הלומד לשמה בודאי כל לימודו הוא משום שאוהב את התורה מצד עצמה.

יש הלומדים תורה לשמה, לדעת רצון ה', ויש שאוהבים להיות בולטים, והתורה היא עוד כלי בידם ח"ו. אוהב תורה הוא המבקש לדעת מה התורה אומרת.

והנה נודע כי מי שלומד לקנטר או להתגדל, בלי ספק שעושה מחלוקת גדולה, עם שאר התלמידי חכמים הלומדים עמו, כי כאשר יראה שנטו מדעתו וסתרו דבריו, הוא נצב לריב לערוך עמהם מלחמה ולא ישוב מפני כל, אפילו בדבר שאינו כן כי חושש הוא לכבודו, וכן הלומד לקנטר תמיד הוא מקנטר, אפילו בדבר שאינו כן, מאחר שהמטרה אינה אלא לקנטור...

המקנטרים והגאוותנים מועדים יותר לווכחנות חסרת תוחלת, כי לשיטתם, הם תמיד צריכים להיות צודקים בסוף...

לא כן הלומד תורה לשמה, אם חלקו עליו חבריו וראה שהאמת איתם, הוא מודה על האמת, ואינו עושה מחלוקת, וכן אם יש מי שגדול ממנו בחכמה, או שרוב התלמידי חכמים נטו מדעתו, הנה הוא מבטל דעתו ומודה על האמת, ואז נעשה שלום ביניהם.

מבקש האמת, הלומד תורה לשמה, אם יראה שטעה, או שיראה שיש החכם ממנו, או שהוא עומד בדעת מיעוט, לא יתעקש לחינם. וממילא מתמעטת המחלוקת ומתרבה השלום.

וזהו "שלום רב לאוהב'י תורת'ך", רצה לומר: הלומדים לשמה, שלום יהיה להם, שמודים על האמת אם טעו, וכן מבטלים דעתם מפני דעת מי שגדול מהם או מפני דעת רבים,...ועוד "ואין למו מכשול", שאינם נכשלים בהוראה, מאחר שמודים על האמת ורודפים אחר האמת וכאמור.

לאוהבי תורתך יהיה שלום רב. זה יתרון ראשון. יתרון נוסף – אין מכשול בהוראת ההלכה, כי החכם הזה מודה על האמת.

יהי רצון שנזכה להיות מאוהבי התורה, וממילא מאוהבי השלום.

בקריאת שמע - יסודות האמונה

3 עיקרי אמונה / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקריאה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" המופיעה בפרשתנו, ונאמרת פעמיים ביום (מהתורה), מזוהה כסיסמת אמונה יהודית. אנו אומרים אותה בדחילו ורחימו, וליבנו מתיישב באמונתו השלמה בקב"ה. אולם – מהו תוכן אותה הצהרת אמונה? מה כוללת אמונתנו? ידועים דברי הרמב"ם, שישנם 13 עיקרי אמונה. רבינו מוהרח"ך מלמדנו שהדבר רמוז בפסוק:

(ז, ה) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ידוע דרבינו הרמב"ם ז"ל בחיבורו מנה י"ג עיקרי האמונה. ויש לרמוז זה בתיבת אח'ד שהיא גימט' י"ג,

המילה "אחד"=13 בגימטריה. רמז לעיקרי האמונה של הרמב"ם.

אך ישנן שיטות נוספות בין גדולי ישראל. אחת מהן היא של רבינו יוסף אלבו, חכם בן המאה ה-14 בספרד. הוא חיבר את "ספר העיקרים", שכשמו עוסק בעיקרי האומנה. הוא דן בדברי הרמב"ם, ולבסוף מגיע למסקנה שניתן לתמצת את כל העיקרים, ל-3 בלבד:

גם ידוע דהרב מהר"י אלבו ז"ל בעל "העיקרים", כלל אותם בג' עיקרים, א) מציאותו יתברך, ב) תורה מן השמים, ג) שכר ועונש.

3 העיקרים המדוייקים והמתומצתים הם 1. שה' קיים, מושל ומשגיח. 2. אותו ה' הוא זה שנתן לנו תורה. 3. ה' משגיח על עולמו, וממילא מתגמל לפי מעשי האדם.

מלמדנו הרב שהרמז להם נמצא גם הוא, בקריאת שמע:

ויש לרמוז ג' אלה בג' פסוקים הללו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" כנגד מציאותו יתברך. "ואהבת את ה' אלהיך וגו" כנגד השכר והעונש, לפי מה שדרשו רז"ל "בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך", שעליו לקבל גזירתו יתברך, ולהאמין שהקב"ה לא עביד דינא בלא דינא (=לא עושה דין בלא דין, כלומר: לא מתגמל ללא דיון) וזה כנגד העונש. "ובכל מאודך", שהוא הממון, ובו יעבוד את ה', מפני שהוא מאמין שהכל בא אליו ממנו יתברך, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". "ושננתם לבניך ודברת בם", שמדבר על עסק התורה, כמו שדרשו רז"ל "ודברת בם - ולא בדברים בטלים", וזה כנגד התורה מן השמים.

הפרשיה הראשונה בקריאת שמע, כוללת בתוכה את שלושת עיקרי האמונה הנ"ל:

פסוק שמע ישראל עצמו – הוא כמובן הצהרת אמונה בה'.

הפסוק "ואהבת" וכו', רומז לשכר ועונש, אולם לא עליהם ממש, אלא על הגישה בה עלינו להתייחס אליהם: "בכל נפשך" – להאמין בה', גם במצבים קשים, אפילו עד דין מוות ח"ו. "ובכל מאדך" – לעשות רצונו, גם מתוך השפע העצום ביותר.

הפסוק "ושננתם", הוא כמובן הפסוק ממנו אנו לומדים את חיוב לימוד התורה.

אם כן – הפרשה הראשונה רומזת על 3 העיקרים.

ומה לגבי שאר הפרשית של קריאת שמע?

גם יש לרמוז ג' עיקרים אלה בג' פרשיות של ק"ש, פרשה ראשונה של "שמע ישראל" - כנגד מציאותו יתברך. פרשה ב' "והיה אם שמוע" כנגד שכר ועונש שכתוב "בה ונתתי מטר וגו', השמרו וגו' וחרה וגו'". פרשה שלישית שהיא פרשת ציצית - כנגד תורה מן השמים, שכתוב בה "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' " וגו', ואמרו רז"ל "שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה"

שלושת הפרשיות – ממש רומזות על עיקריו של הרב אלבו! הראשונה, שמע, היא יסוד האמונה. השניה, והיה אם שמוע, ממש עוסקת בשכר העושים רצון ה', ועונש המורדים בו. השלישית, ציצית, באה לרענן מדי יום את זכרונן של כל מצוות התורה.

ויהי רצון שנזכה להיות קשורים אל ה' יתברך באמונה שלמה!