מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ

 מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ / לפרשת כי תבוא / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

החקלאי המביא את ביכוריו למקדש, היה מגיע בלב רוגש ומלא שמחה. הרי כל החורף טרח, עד שהגיע ליום מיוחד זה! דווקא בהקשר זה מצווה התורה את הישראלי לצאת בהצהרה חגיגית של תודה לה'. בראשיתה של ההצהרה, יש תקציר היסטורי של תולדותינו. מדוע? למה דווקא במצוות הביכורים? לא מצאנו הצהרות כאלה, בשאר ענייני העליה לירושלים, כגון רגלים.

האם יש קשר בין הדברים? בראשית הדברים כותב רבינו מוהרמ"ך (יד משה א'):

והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'. להיות כי בעלי הקרקע ישמח לבבם למאד בראותם ביכורי ארצם, לכן באותה השעה מוכשר האדם לתת תודה לה' על חסדיו הרבים אשר ראשיתנו היה מצער ואחריתנו השגיא מאד.

רגע הבאת הפירות היה מרגש ומשמח. התורה מכוונת את האדם לנצל את הרגע הזם, ולרומם אותו, בכדי להטביע חותם בנפש המביא ומשפחתו. ממש כשם שבעבודתו החקלאית היה ראשיתו מצער: קושי עבודה בשמש ובגשם ועוד, ובסוף עבודתו – פירות נאים ומשובחים. כך גם בניינה של האומה:

כי יעקב אבינו עליו השלום היה במתי מעט, וכמעט היה אובד בארץ ארם מבחינה טבעית, אחדים למול אלפים ורבבות בני אדם. שאין ספק שהיו נבלעים בקלות, לולא ה' אשר הפליא חסדו עמנו ועמד לימינינו. ואף גם זאת בהיותנו במצרים שרק כשבעים נפש ירדנו, היינו שם לגוי גדול. ולהיותנו בלי ארץ ומדינה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש. והנה ביכורי פירותיה חלבה ודבשה.

לבן בקש לעקור את הכל – כך אנו אומרים בהגדה של פסח. יעקב אבינו שמר על זהותו באורח ניסי ומופלא, מתוך מסירות נפש גדולה. הוא חי בין אלפי גויים ופיתח את בניין האומה. לאחר מכן היינו במצרים, ויכולנו להתבולל שם בקלות בין המצרים, ללא ארץ משלנו, שתשמור עלינו ותייחד אותנו. כשהאדם קולט את תהליך הסבל שקדם לתוצאה המשמחת, הוא משליך זאת על התהליך של האומה, וליבו גואה בהודאה לה' יתברך.

 ובהיות זה נוהג תמיד בכל דור ודור, יזכרו כל הדורות חסדי ה' הרבים, ונפלאותיו העצומים ותתקיים האהבה לה' והיראה ממנו לדורות עולם. ובפרט בהיות זה בבית המקדש מקום השכינה וכבוד האלקים עם קדושת יראת וחכמת הכהן הגדול והנלוים אליו, קדושי עליון המשרתים בקודש. אין ספק כי אותה הפעולה ההרגשיית תתמיד בלב כל רואה.

כאשר כל שנה היה הישראלי עולה ומכריז כך, היה מחדש בליבו את האהבה לה', ובמיוחד באווירה הקדושה החופפת על המקדש ומשרתיו.

אולם הרב מוסיף וממקד עוד את השפעת חוויית השמחה:

ועוד כי זה גורם גדול לאהבת ארץ המולדת שזכינו לה בקושי גדול ובנסים מפליאים. ואם כן ראוי לשמור עליה לבל תאבד ממנו בחטאתינו כאשר כה היתה בשני החרבנות בית ראשון ושני.

איזו ארץ נפלאה נתן לנו ה'! כמה מאמצים, כמה משברים, כמה קשיים. "ארץ ישראל נקנית בייסורים". והנה בסוף זכינו למתנה זו. כעת – מוטל עלינו תפקיד לשמור עליה, על ידי תוספת קדושה ובבריחה מן החטא.

מסיים הרב בתפילה:

ה' ברחמיו  ישיב את שבותנו ויבנה את הבית השלישי הנצחיי אמן.

 

בניסן עתידין להגאל? ומה זה "ליל שימורים"?

בס"ד

בניסן עתידים להגאל? ומה זה ליל שימורים? / להגדה של פסח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

קטע הפתיחה של ההגדה, "מה נשתנה", נושא בתוכו רמזים רבים, ומשמעויות רבות עוצמה להווה ולעתיד. לרבי אלטר יש פירוש על הגדה של פסח, "אם הבנים שמחה". הוא מביא 30 (!!!) הסברים, רמזים ומסרים שונים הטמונים בקטע זה. נלמד אחרון שבהם:

השתא הכא וכו'. נראה לפרש בשני אופנים והוא כי ידוע שגאולת מצרים היא נותנת בטחון בגלות הזה שלא נתיאש מן הגאולה חלילה, כי משתי סיבות יעלה על לב ח''ו להתיאש מהגאולה, והם: א') מצד אורך הגלות. ב') מצד חוסר קיום התורה והמצות.

אדם שהיה חי בגלות המרה והארורה, שהתארכה ללא צפי לסיום חלילה, היה יכול ליפול בזרועות היאוש. אומר רבינו: הבט על גאולת מצרים, ומשם תשאב כוחות ואמונה! הרי היאוש יכול להגרם או מצד זה, שאין תהליכים של שינוי, והן מצד זה שנראה שעם ישראל לא בכיוון חלילה...

אך מגאולת מצרים נבין, אפילו בשתי סיבות הללו אין להתיאש מן הגאולה, כִי אם מצד אורך הגלות - הלא לעומת זה במצרים גם כן היה קשה לצאת משם...ואף על פי כן יצאנו משם ביד רמה. ואם מצד חוסר היהדות - הלא גם במצרים היו גוי מקרב גוי...ואעפ''כ נגאלנו.

התבוננות בגאולה ממצרים, מגלה כי שתי החששות הנ"ל, אינן מעכבות מן הגאולה.

רבינו מסיק מכך פירוש מחודש בדברי חז"ל:

...ובזה פרשנו מאמר חז"ל בגמ' [רה"ש י''א] "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל". דאין הכוונה על זמן הגאולה העתידה להיות בניסן? אלא רצה לומר, דבחודש ניסן שנגאלו בו ממצרים, תהיה לנו הבטחה שעתידין ליגאל, אפילו שאין לנו זכות ואפילו שהגלות נתארך.

כל השנה היא זמן הגאולה!! ניסן הוא רק מקור הכח והאמונה! בזכות ניסן – והגאולה שארעה בו בניגוד למצופה -  עתידין להגאל!

לפי זה מתחדש פשט במושג "ליל שימורים":

וזהו גם כן רמז הפסוק [שמות י"ב,מ"ב] "ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם", תיבת "שמורים" השנית היא מלשון "ואביו שמר את הדבר", שעניינו המתנה וצפוי. ובא לומר, על ידי גאולת מצרים שהיתה בליל שמורים היינו בליל פסח, זה נותנת "שימורים", המתנה וצפוי...לחכות תמיד לגאולה...

ליל הסדר הוא הלילה בא מפתחים ודורכים את הציפייה לגאולה השלמה, בזכות המבט המחודש והאופטימי, הנרכש בליל הסדר. וזה רמוז ב"הא לחמא עניא":

ומעתה זהו שאומר המגיד "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל", ולא עוד אלא אפילו "השתא הכא עבדי", עבדים ליצר הרע, והולכים בעצתו, ואין אנו שומרים התורה והמצות,...אפילו הכי (=אפילו כך) בטוחים כי "לשנה הבאה" נהיה "בני חורין". ותקוה זו באה מכח "הא לחמא עניא" וכל סדר פסח כהלכתו, שהוא זכר לגאולת מצרים. וזכרון גאולת מצרים נותן לנו בטחון בגאולה העתידה.

שתי הבעיות רמוזות בקטע זה, ואנו מצהירים כי אנו מאמינים, שלמרות כל הקושי הזה, בסוף נגאל גאולת עולמים.

ויהי רצון שכשם שזכינו לתחילת הגאולה, כן נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

אלמלא עזרת ה'...

 אלמלא עזרת ה'... / לפרשת כי תבוא / אור החיים הקדוש

זכתה פרשת וידוי מעשר, להכנס לפסוקים המוכרים ביותר, עקב הכנסתם להגדה של פסח: (דברים פרק כו, ז)

(ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת  לַחֲצֵנוּ: 

מה בדיוק ראה ה'? מסביר בעל ההגדה על פי המדרש: 

וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, ...

וְאֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים. ...

וְאֶת לַחֲצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, ...

אולם רבינו אור החיים הקדוש מעלה כיוונים נוספים ביחס לקשיים אותם רואה ה' ומרחם עלינו: 

ואומרו ונצעק אל ה' כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו ונצעק אל ה' וגו', ואומרו וישמע ה' את קולנו וגו' פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו, 

האדם צריך להתפלל אל ה' שיצילהו מיצר הרע.יצרו של אדם מתחזק עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו. אולם - אולי נאמר שאין לו לאדם להתפלל אלא יתמודד לבדו? אומרת התורה - התפלל! ה' יענה לך מ-3 סיבות, הרמוזות במילים "עונינו, עמלנו, לחצנו":

העוני הוא אפיסת כח הלוחם שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו, 

העמל הוא שאנו צריכין לעמול במלחמתו, 

הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כרחו, 

ולג' סיבות שמע ה' את קולנו, 

עוני הוא עניות הכח. עמל - הוא המלחמה עצמה. לחץ - הוא חוסר היכולת לברוח משדה קרב זה, אלא ישנה כפיפות ללחץ מתמיד לוותר ולהוריד רף רוחני. מסיבה זו המאבק אינו קל, וזוקק את עזרת ה'. אומרת התורה - אם אתה תפנה לעזרה , תקבל אותה, בדיוק כמו אבותינו במצרים. תפקידנו לפתוח פתח, אולם הקב"ה יפתח פתח כפתח אולם.