של מי הכסף שלי?...

 בס"ד

של מי הכסף שלי? / לפרשת בהר / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתונ מרבה במצוות העוסקות בדאגה לרווחת ועזרת הנזקיים. אחת המצוות הגדולות היא מצוות הלוואה.לעיתים היא אף קודמת למצוות צדקה! לשון התורה (ויקרא כה, ל):

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:

לכאורה ישנה כאן מילה מיותרת: "עימך". אם מדובר על יהודי שידו חלילה מתמוטטת, מצב פרנסתו רע, מהו ההבדל אם הוא עימך או לא? מבאר רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך שפירשו חז"ל הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שהקדוש ברוך הוא נתן אצלך חלקו של העני בפקדון, ומה שאתה מלוה לו, משלו הוא מלוה, ולכן לא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך.

יש רעיון יסודי שאומרים חז"ל: העשיר בעל הנכסים הוא לעיתים צינור של ברכה לאנשים אחרים. הוא מהווה רק בריכה ומקור שפע. גם מה שנראה שלו, לעיתים נועד לשמש אחרים, והוא  - העשיר – אינו אלא שומר, בעל פיקדון. הרמז לרעיון זה הוא המילה "עימך" המוזכר שם גם כן.

וזהו רמז הפסוק, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו", אל תחשוב שכספו הלך? אלא נמצא "עמך" כפקדון, ואתה צריך והחזקת בו שלא יתמוטט.

המילה "עימך" המופיעה אצלנו נמצאת צמודה למילים "והחזקת בו", כביכול מסבירה התורה: מנין תחזיק בו? ממה ש"עימך", הכסף עימך (ולא העני כפי שאולי היה נלמד מפשט הפסוק). הוא אצלך מונח כפקדון. אם תזכה למלא את תפקידך זה, הרי שבזה תוכר כשומר נאמן, ותהיה מקור ברכה הגדל ומתרחב בע"ה.

הגילדה הכלכלית הישראלית

הגילדה הכלכלית הישראלית / לפרשת בהר / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוגיית הריבית העסיקה ומעסיקה את עם ישראל בעבר ובהווה.

הכח הכלכלי של ההלוואה – ואף הכרחיותו הכמעט מוחלטת – היווה ומהווה אתגר הלכתי. לא פחות מכך – ישנו אתגר רוחני-אמוני. אתגר זה אף שימש במהלך הדורות כחרב ביד הגויים להשמיצנו, וכלשון ר' משה כ'לפון (יד משה, ה):

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. בימי גלותינו בארצות העמים, תמיד שואלים לנו האומות, איך אנחנו מלוים ברבית רק לאומות, ולא לאחינו בית ישראל ? ומחפים בזה עלינו כמה דרכי אשמה ועלילות שוא.

היהודים שהודרו מעבודת החקלאות במהלך הגלות, נאלצו לעסוק בכספים, ונהיו מלווים בריבית – לגויים. הגויים ראו בזה פגיעה: מדוע ליהודי אתה מלווה ללא ריבית, ולגוי עם ריבית?

עונה הרב:

ובאמת תשובתם מבוארת וידועה. כי מצד האמתות והצדק כל אדם רשאי בעצמו למכור את סחורתו וללוות את כספו כפי מה שיראה לו...ואך ורק בדרך זו לפנים משורת הדין גזרה התורה אומר על כל אחד מישראל שלא ללוות בבשר ומרבית. ואם כן , לא חלה אזהרה זו רק עלינו בית ישראל הנקשרים והנאסרים בעבותות התורה וחבליה.

אומר הרב: התשובה פשוטה: הריבית כשלעצמה היא לגיטימית. תעשה בכספך כרצונך, ותרוויח. איסור ריבית בישראל הוא בגדר "לפנים משורת הדין", לאומה הישראלית.

וראיה ברורה לזה, כי אנחנו מלוים מן האומות לעצמנו בנשר ותרבית, הגם כי האיסור מן התורה חל על הלוה והמלוה!

ועוד בה, כי מצד הישוב המדיני יש פנים לומר דמצווה ללוות ברבית ישראל מגוי, וגוי מישראל. כי לולא זה ננעלת הדלת בפני הנצרכים, וכמו שכן מעידים כל העולם כמה פועלות בתי הבנקי'ם בהישוב המדיני, אשר אי אפשר לכל אלו קיום בלתי נשך.

אם אסור היה להשתמש בריבית – אסור היה ללוות מגוי, שהרי איסור ריבית אינו חל רק על המלווה, אלא גם על הלווה (והערב והעדים, אגב). ועוד מוסיף הרב שיקול מציאותי: זו לפעמים מצווה לאפשר הלוואות בריבית, כמנוע לפיתוח. על בסיס הטענה ש"לא תנעל דלת בפני עניים/לווים", פוסקי הדורות יצרו מסמכי היתר עסקה כאלה או אחרים, להסדיר את הקשר בלי איסור ריבית. והדברים ארוכים.

אולם – האם גישה זו של הבדלה - לגיטימית? האם רק בעיניים של תורה, או גם באופן המובן על ידי העולם?

ואולם ישראל מישראל יש איסור גמור. והטעם לזה כי בלאו הכי יש גם חובה ומצוה על כל אשר בשם ישראל יכונה להחיות את אחיו להלוות לו ולתמכו ולסעדו פעם מזה לזה ופעם מזה לזה. לא בין ישראל והאומות אשר אין בהם קשרים כאלה. והרי זה דומה לשנים ושלשה אחים, או שנים ושלשה רעים וכיוצא , שהסכימו ביניהם באיזה חסדים: בהלואה, ותמיכה וסעד, וכיוצא בלי נשך, היתכן שיבוא מי שהוא שלא נקשר עמהם ויתבע חלקו בחסדים כאלה ? וכמו שבאמת עיני הכל תחזינה כמה וכמה אגודות וחברות בעולם, הן אגודות לבעלי מלאכה זו או זו וכיוצא, שיש לכל אחת תנאים ודרכים הנאותים להם שהיתה בהם הסכמה כללית. כמו לתת הלואה לאחד מהחברים בלי שום רבית, או לתת מענק לפועלים בסוף השנה, או לתת מתנה בחגים לפועלים וכיוצא. כפי חקי ותנאי החברה ולפעמים גם מצד הממשלה התומכת בתנאיהם וחוקיהם. האם יתכן לבוא אחד מבחוץ ויבקש לתת לו הלואה בלי רבית וכיוצא בטענה מה נשתנה פלוני העובד בחברה ממנו ?

ישנן אגודות חברתיות וכלכליות רבות בעולם. יש להם חוקים פנימיים שהסכימו להם, והדבר אף מאושרר על ידי חוקי המדינות. מדינות גם יכולות לכפות על קיום החוקים הפנימיים של האיגודים. אדם שרוצה לבקש מהחבורה הזו את הזכויות המיוחדות של החברים – יענה כמובן בשלילה.

אם כן – יש לברר מה הדבר מקשר ביננו? קבלת ברית התורה כמובן:

לכן רק לאחינו בית ישראל אשר אמרנו מאז ,,נעשה ונשמע” וקבלנו כאיש אחד חברים את התורה והמצוה, יתכן זה מצד הצדק. אחרי כי גם רעהו עושה כן. אך בין עמנו ושאר העמים אין מקום לשאלות כאלו וכמו שכן יעיד על זה כל מי ששכלו בריא ואיננו משוחד בהנאתו או בהבאת זולתו. ודו”ק.

התורה היא ברית גם בין יהודי לחבירו, וההתחייבויות ההדדיות מאפשרות הנאות כלכליות – כמו גם חיובי סעד ותמיכה הדדיים - המתקיימים בין חברי הברית.

 

וה' יצילנו מאיסור ריבית הנגיש והנוכח כל כך.