כובשים או מקבלים?

 בס"ד

כובשים או מקבלים? / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיום פירוט כל העריות האסורות, מסבירה התורה את הרעיון: אם אתם רוצים את ארץ ישראל תצטרכו לעמוד בסטנדרטים של קדושה. הארץ אינה מסוגלת לקבל רשעות וטומאה על גבה. אם נעמוד במצופה מאיתנו, נזכה לרשת את ארץ ישראל.

יחד עם זאת, לשון ההבטחה תמוה קצת (כ, כד):

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

מדקדק רבינו: מי יורש? אנו יורשים אותה, כל הפעולה היא מצידנו? או שמא הקב"ה הוא זה שייתן לנו את הארץ, משמע אפילו ללא מאמץ?

כותב הרב (אות ח):

אפשר לפרש על דרך שאמר (דברים יד, כט) "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", שהאדם צריך להתחיל בכחות עצמו לעבוד ולהסתחר (=להתפרנס ממסחר) וכיוצא, ואז תחול עליו הברכה. ועל דרך שאמרו (זוהר בראשית רמד, א) "אתערותא דלתתא עביד אתערותא דלעילא".

רבינו בונה את הסברו על יסוד חשוב בזוהר: התעוררות מלמטה עושה התעוררות מלמעלה. אדם שרוצה לקדם דבר מה, וכן העם כולו הרוצה שדברים יתרחשו, חייב להתחיל את פעולותיו מלמטה, פעולות אנושיות ארציות והשתדלות מעשית, וזה בס"ד יגרום לכך שהקב"ה ישפיע עליו את השפע הדרוש או את ההצלחה המקווה. רעיון זה נמצא בפסוק בדברים, בו פעולת האדם ("מעשה ידך") ופעולת ה' ("למען יברכך") משתלבים באופן טבעי ופשוט.

הוא הדין לגבי כיבוש ארץ ישראל:

וזהו שאומר "ואומר לכם, אתם" בכחות עצמכם "תירשו את אדמתם", ואפילו לפי הטבע הדבר קשה להלחם נגד שלשים ואחד מלכים ועוד סיחון ועוג, כי כאשר תתחילו לרשת אדמתם, אז "אני אתננה לכם" לרשת אותה בכח עליון.

פעולת כיבוש הארץ מידם של הכנענים שטימאו את ארץ ישראל נראית רחוקה להשגה. בצירוף לעמי מזרח הירדן הדבר נראה קשה ורחוק אף יותר. מבטיח הקב"ה: תתחילו, ותראו את ישועתי ועזרתי. פעולת העם תעורר את ברכת ה'.

למעשה – מוסיף הרב – שעקרון זה מופיע גם בדברים רוחניים, כפי שלמדנו בסוף פרשת שמיני (יא, מד):

וזה רמז הפסוק "כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם והייתם קדושים", רוצה לומר להתחיל להתקדש מעט והשם יתברך יעזור לכם להיות קדושים. (הכי איתא במסכת יומא (ל"ט עמוד ב') אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא).

עבודת ההתקדשות בעולם החומרי שלנו אינה קלה כלל ועיקר. לחיות חיים עם תודעה רוחנית גבוהה, ויצירת גדר מפני דברים שמשפילים את צלם האלוהים שבאדם – זה אתגר מחייב ומאתגר. כיצד נצליח?? מבטיח ה': "והתקדישתם", תתחילו לפעול, תתאמצו ליישם את האמור בהלכות המביאות לידי קדושה (שזה בעיקר ענייני אכילה וקדושת המשפחה), וה' יתברך יערה עלינו רוח ממרום לסייענו בתהליך זה, בדרך לדבקות עליונה.

אלהים גדול!

בס"ד

אלהים גדול! / לפרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יוסף מגיע לאחד השיאים של חייו. הוא נהיה משנה לראש האימפריה הגדולה בזמנו. הוא מקבל יד חופשית לניהול המשק כראות עיניו, והוא יכול לממש חזון רוחני, עד כדי ציווי על מילת המצרים!

יחד עם זאת, פרעה מדגיש באופן ברור: לפירמידה - כמה אירוני... - יש רק קודקוד אחד (מא, מ):

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ

בסוף פרעה מעל כולם.

רבינו לומד מכך הדרכה מוסרית בסיסית וחשובה ביותר (אות ג):

אפשר לפרש שיש לו לאדם להיות תמיד מקיים הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

התורה מזהירה את עם ישראל לקראת כניסתם לארץ להזהר מגאווה שיכולה לנבוע מהצלחתם בכיבוש הארץ. יש לזכור כל העת כי מקור הכוחות הוא אך ורק בורא העולם.

ואפילו יהיה אדם עשיר גדול מופלא שאין כמוהו בעולם, ואפילו יהיה מלך גדול ומפורסם בעולם, ואפילו יהיה חכם גדול כשלמה בשעתו, אין לו להתגאות כלל, אלא תמיד יהיה מכיר מיעוט ערכו, שהוא רק כלי שימוש של ההשגחה העליונה, ואין לו דבר שהוא שלו ממש, וכמו שנאמר (דברי הימים א כט , יד) "כי ממך הכל, ומידך נתנו לך".

עושר מופלג ואף חכמה רבה ככל שתהיה - כולם הם מתנת ה'. כולם באים ברצונו יתברך. אם ה' חנן מאן דהו במתנות יקרות אלה, אין לו לייחס את ההצלחות לעצמו, אלא עליו לברר מהו התפקיד שה' הועיד לו בעולם, בהפקיד בידיו את כל השפע הזה.

יוסף, האיש המצליח, העולה באופן מטאורי בסולם המנהיגות המצרי מקבל את השיעור הזה מפיו של פרעה.

אומר רבינו: גם פרעה הוא כלי שרת בידי ה' יתברך, והוא בעצם שליח לומר ליוסף כי יזכור שמעל כולם - הקב"ה בכבודו ובעצמו:

וזהו רמז הפסוק "אתה תהיה על ביתי", אפילו אתה בן אדם תגיע להיות ממונה על בית המלכות, ואפילו "ועל פיך ישק כל עמי", בכל זאת תמיד תחשוב "רק הכס'א", גמטריא אלהים, "אגדל ממך" הוא שהגדיל אותך, ולא בכוחך כלל.

הכסא בגימטריה יוצא שמונים ושש, שהוא גימטריה של 'אלהים'! ה' שם בפיו של פרעה הרשע: זכור, יוסף, כי לא בכוחך ובזכותך אתה במעלה רמה זאת, אלא אך ורק כדי לקדם את רצונו של ה' בעולמו. אלהים יגדל ממך - הוא גידל אותך והוא זה שנתן לך את ההזדמנות לפעול כמשנה למלך.

מחשבה זו גם מצילה מגאווה, וגם ממקדת את יוסף לחתור לעבר יישום ייעודו של עם ישראל, לרדת למצרים, להיבנות כעם, ולהיוולד אל עבר הייעוד הגדול שלו.

  

ניצחון ישראל - בין ראויים ובין חלילה לא

 

בס"ד

ניצחון ישראל – בין ראויים, ובין חלילה לא / לפרשת עקב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הכניסה לארץ כרוכה במאבקים קשים. הסתגלות לחיי חקלאות, ניהול מדינה בפנים ומול החוץ, ועוד. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא כמובן המלחמות. בארץ ישנם עמים רבים ןצבאותיהם עצומים. פחד ומורך עלולים להתגנב לליבם של ישראל (ז, יז – יח):

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

עומד רבינו על אריכות הדברים הקיימת כאן לכאורה (אות ה):

הנה יש בזה אריכות דברים, כי יספיק לומר "לא תירא מגויים הרבים" וכו'. וגם תיבת "ממני" מיותרת.

שואל רבינו, למה הבטחת הניצחון מובאת לאחר ביטויי רחשי הלב של העם? הרי ניתן היה לצוות על הבטחון בה' בשדה הקרב גם ללא הקדמה זו! גם המילה "ממני" לכאורה מיותרת, שכן החשש הוא כמובן על הריבוי של צבא האויב מצבא ישראל.

מסביר הרב:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל (משנה ראש השנה, ג, ח) על פסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים", וגם נודע מדבריהם ז"ל שישראל בהיותם במצרים היו מה אלו אף אלו (=עובדי ע"ז כמו המצרים) ובלתי ראויים להגאל, ועם כל זה עשה עמהם חסד והוציאם לחרות נגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם.

שתי הקדמות מקדים רבינו: הראשונה, דברי המשנה שניצחון המלחמה נגד עמלק היה בזכות האמונה ושיעבוד הלב לה' יתברך. השניה, ביציאת מצרים עם ישראל היו במצב רוחני ירוד ביותר, אולם למרות זאת הביא ה' להצלת ישראל ביד מצרים.

זהו הרקע להבנת הפסוקים הנ"ל:

ולזה אמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה" וירא אנכי מהם פן יאספו עלי והכוני! וסיבת המורא הזאת, שאנכי בו הוא "ממני", שיודע בעצמי שהרעותי את מעשי והכעסתי את בוראי פעמים רבות במן ושליו וכיוצא, ומצד זה אני ירא מפניהם לאמר "איכה אוכל להורישם". כי אם אני הגון לא אחת מפניהם לא מרבויים ולא מאיכותם כי ה' אלהי עמי, אבל בהיותי בלתי הגון יש מקום לומר לירא מהם כי ה' סר מעלי!

משמעות הפתיחה של הפסוקים הנ"ל בחשש המקנן בליבו של העם, מציג חשש מאד ספציפי: עם ישראל מודעים למצב הרוחני לאחר שנות המדבר. הם ניסו את הקב"ה כמה פעמים והכעיסוהו. שמא חטא זה יגרום להם להכשל ח"ו במלחמה? אם היו במצב רוחני מעולה היו באים למלחמה מתוך בטחון גמור שאין שום משמעות לכמות האויבים העומדים מולם, כי ה' עמהם. אולם כעת, במצב הרוחני הירוד, האם תהא עליהם הגנה עליונה? זו המשמעות של המילה 'ממני' – בגללי!

ועם כל זה יאמר כי הנני מבטיחך ש"לא תירא מהם", גם בהיותך בלתי הגון, "כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר הוציאך ה' אלהיך", גם בהיותך בעת ובעונה ההיא בלתי הגון ובלתי ראוי לגאולה!

מבטיח ה' יתברך: אני אתכם. מכיון שאתם עושים רצוני בכיבושה של הארץ, אני אהיה אתכם ללא תלות אם הגעתם לשלמות רוחנית. מסיבה זו  מזכירים מכל המלחמות דווקא את כילוי המצרים (ולא את סיחון ועוג שהניצחון עליהם היה סמוך יותר לזמן נאום משה), שבה הניצחון לא היה תלוי במצב הרוחני.

אם כן,

"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (דברים ז, יט) כי יתן לך האלהים אומץ וכח וגבורה לנצחם גם בהיותך בלתי הגון וע"כ אל תתייאש מן הרחמים.

יש להגיע למלחמה מתוך אמונה מוחלטת שה' נמצא במערכות ישראל בכל מצב, ואין לחשוש חלילה מתיאור מצב רוחני כזה או אחר.

 

יראת שמים-לפעמים כן בידי שמים...

יראת שמים-לפעמים כן בידי שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

אבימלך מלך פלישתים, ברשעותו, מנסה לקחת את שרה אימנו לעצמו. הקב"ה מונע ממנו, ואז ישנו דיאלוג בין ה' לאבימלך (בראשית פרק כ):

(ג) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל:

(ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר ה' הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג:  וכו'.

אבימלך מצטדק שהוא עדיין לא חטא, ולכן אין מקום להענישו. אומר לו הקב"ה:

(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:

הדבר הזה תמוה, שכן הוא נוגד עיקרון יסוד מפורסם (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב):

ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.

אם כן, כיצד "מודה" הקב"ה שבעצם, הוא זה שמנע מאבימלך לחטוא?

ר' כ'לפון משה מציע כמה כיוונים, ונציג את חלקם (יד משה, נח):

ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. יש לדקדק דהרי איתא (=מובא)  בגמרא ... ואיך ה' חשך אותו מלחטוא?

ויש לומר דלא נאמר זה רק בישראל ולא באומות, ואבימלך פלשתי היה.

תשובה ראשונה מחלקת בין יהודי לגוי. הנימוק לא מוסבר, אולם ניתן לראות זאת מתוך דיוק בפסוק, שממנו למד ר' חנינא את דברו, "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך וכו ".

 ועוד יש לומר דזה דוקא בשאר העם, לא במלך, וכמו שאומר הכתוב (משלי כא א) "לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו".

תירוץ שני מסביר כי מלך, בתור הכלי שהובלת ציבורים למקום כזה או אחר, נתון יותר ליד ה', גם אם במחיר מניעתו מחא, או דחיפתו למצווה.

לאחר עוד 4 (!) הצעות, מגיע התירוץ הבא:

ועוד יש לומר דלא נאמר זה רק במי שבא לחטוא במזיד, אבל בבא לחטוא בשוגג, מן השמים מצילים אותו. ואפילו אם תמציא לומר דנאמר זה גם בשוגג, יש לומר דדוקא בשוגג הקרוב למזיד והיה לו ללמוד ולא למד ... אולם אבימלך שהיה משתדל שלא לחטוא ובא לידו חטא, ה' שומרו , אחר שגלוי וידוע לפניו שאם היה יודע היה נמנע מזה.

ר' משה מציע לפנינו חידוש משמעותי: למרות הכלל המוכר, ה' מוצא לנכון להיות שותף בעבודה הרוחנית של האדם. אמנם בשביל זה, חייב הרצון להתחיל מהאדם, או בגלוי, במאמציו להימנע מן החטא, או באופן נסתר יותר, הגלוי לבוחן כליות ולב, בו ישנה מניעה פנימית מאותו חטא.

לכשנתבונן, נראה כי הדבר גם מדוייק בדברי הקב"ה, וכפי שכותב ר' משה שם בסע' ס':

ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. יש לדקדק דתיבות "גם אנכי" נראים כיתירים. ולפי מה שכתבתי לעיל אות נ"ח, דאבימלך היה נזהר שלא לחטוא, אתי שפיר (=בא הדבר מובן) שבא להדגיש, דמה ששמרתי אותך מהחטא מפני מה שנזהרת אתה ולכן גם אנכי שמרתיך.

הקב"ה אומר ש"גם הוא" שמר על אבימלך. "גם" ביחס למי? ביחס למאמציו של אבימלך לשמור בדרך כלל על דרכיו ומוסריותו.

ידע אדם, כי מאמציו להשתלם ולהתעלות, מזמנים סייעתא דשמיא ממרום, והקב"ה מתערב באופן אקטיבי לסייע לאדם ולקדמו.