כשעשו עובר את הגבול...

 בס"ד

כשעשו עובר את הגבול... / להפטרת פרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אדם שפעל שלא כראוי צריך להתבייש במעשיו. זו מוסכמה ברורה והגיונית. הפטרתנו המדברת על נפילתו של עשו מעוררת לאור הנ"ל שאלה קשה (אות כב):

"מחמס אחיך יעקב, תכסך בושה" (עובדיה א, י).

רבינו לא מפרט את השאלה, אך מתשובתו עולה שזה הדבר שהוקשה לו: כיצד ייתכן שיעקב אבינו חומס – ועשו הוא זה שמתבייש? רבינו קורא את הפסוק באופן שונה מהרגיל. פשט הפסוק מדבר על כך שבעקבות כך שעשו יחמוס את יעקב, הוא יתבייש לעתיד לבא. רבינו מסביר בדיוק הפוך: יעקב יחמוס את עשו, ועשו יתבייש...

מסביר הרב:

פירשו מפי השמועה, על דרך משל, היה נער שובב שחזר הביתה אל אביו מתלונן בפניו בבכי על מה שעשה לו חבירו תלמיד שקט ומתון, פצעהו עד זוב דם. ענה האב ואמר: "מהרו נא וראו מה שלומו של תלמיד ההוא, אם תלמיד שקט כזה פקעה סבלנותו לפצוע את בני המזיק והשובב, זה סימן שקבל מבני מכות רצח, ומי יודע אם עודנו בחיים!"

רבינו מציג משל מפתיע (שהוא מציין שאינו שלו, אולם מקורו לא ידוע), על ילד שהוכר כעדין ורגיש ולפתע הוא מכה ילד שובב בצורה חסרת פרופורציה – לכאורה. אביו הפצוע המכיר את בנו ה'תכשיט' מבין כי הילד העדין נאלץ להתגונן מפני בנו, ולכן פעל בכח רב. האב מבטא זאת בדאגה לשלומו ואך לחייו של הילד העדין – כי כנראה בנו פגע בו בצורה קיצונית.

ומה הקשר אלינו?

כך הענין כאשר עשו צווח מחמס אחיו יעקב הנודע לשקט, זה סימן שעשו הגדיל והגדיש צרותיו עד שפקעה סבלנותו [של יעקב] ויצא מגדרו וטבעו, לחמוס עשו, ובזה עשו תכסהו בושה איך גברה רשעותו וחמסנותו ליעקב שאינו נסבל.

מידותיו של עם ישראל הם ביישנות רחמנות וגמילות חסדים כאמור בתלמוד (יבמות עט, א). אם אנו רואים שיעקב אבינו – עם ישראל – משנה את טבעו ופועל בצורה תוקפנית נגד עשו, וגורם לו לפגיעות ונזקים, הרי שיש לבחון מה עשו עשה! עד כמה הוא הגדיש את הסאה אל מול עם ישראל. על זה מעביר הנביא עובדיה ביקורת על עשו: התבייש לך! ראה עד כמה פגעת והצקת לעם ישראל, עד כדי כך שגרמת לו לפעול נגדך בכח ואף לחמוס אותך, בכדי להגן על עצמו.אין ציפייה ולא שייך לצפות שעם ישראל יסבול ויתענה תחת ידי המציקים מכל עם שהוא. הצדק תובע הגנה שתבהיר כי עם ישראל אינו הפקר.

 

 

היציאה לחרן: בריחה או חיפוש?

 

בס"ד

היציאה לחרן: בריחה או חיפוש? / להפטרת פרשת ויצא / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ליציאתו של יעקב מכנען לחרן מספרת התורה שני נימוקים: הבריחה מפני עשו המתכנן להרגו, והחיפוש של אשתו. האם נין להצביע על הסיבה המרכזית? בפשט התורה נראה כי רבקה משתמשת בתירוץ הנישואין כדי לשכנע את יצחק לדרבן את יעקב לצאת, אותם אנו מבינים שזה מעין "סיפור כיסוי" לטעם האמיתי – הבריחה.

כותב רבנו שהתשובה נמצאת בהפטרה שלנו (אות כה):

"ויברח יעקב שדה ארם, ויעבוד ישראל באשה, ובאשה שמר" (הושע יב, יג). אפשר לרמוז בזה מה שכתבתי לעיל ברמז הסמיכות (אות א') מה שנאמר בסוף פרשת תולדות, "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו", ולא אמר "אל אביו ואמו", לרמוז שיעקב בלכתו לחרן עשה שתי פעולות: קיים מצות אמו שאמרה לו לברוח מפני עשו אחיו, וקיים מצות אביו שאמר לו ללכת לקחת משם אשה.

בתחילת פירושיו על הפרשה רבינו מסביר את הטעם לסמיכות בין סוף פרשת תולדות לתחילת ויצא. הוא מסביר כי התורה רומזת שהמוטיבציה של היציאה היתה כפולה כמו שכתבנו לעיל: גם לברוח מ... וגם ללכת אל....

ממשיך הרב:

עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (קידושין לא, א) "אמר לו אביו השקיני מים ואמו אמרה השקיני מים, יתחיל באביו, שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו".

יש כלל בהלכות כיבוד הורים שאם האב והאם מבקשים דבר מה, יש לקיים קודם את רצון האב, כי גם האם חייבת בכבוד האב. (כמובן שזה לא סותר את ציווי חכמים בחיובי הבעל כלפי אשתו (מסכת יבמות סב, ב): "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו..."). יעקב אבינו נוהג על פי כלל זה:

וזהו שאומר הפסוק "ויברח יעקב שדה ארם" לקיים מצות אמו, ואחר זה "ויעבוד ישראל באשה" קיים מצות אביו. ועשה הדבר העיקרי אצלו לקיים מצות אביו, ולזה אמר "ובאשה שמר", כל מה שעשה הוא כדי לשמור מצות אביו שאמר לו "לך פדנה ארם וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך", ולכך הסכים לעבוד תקופה ארוכה יותר מדאי מה שלא אמרה לו אמו, וזה מטעם שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

הנביא הושע אכן מציין את שני הטעמים, הבריחה והעבודה, אולם לאחר מכן הוא מסכם מהו הטעם המרכזי –  חיפוש הרעיה שתבנה איתו את בית ישראל, "ובאשה שמר". דיוק זה מסביר מדוע לצורך הבריחה הוא נעלם לתקופה כל כך ארוכה. אם זה בשביל הבריחה בלבד, היה יכול לקצר את שהותו, אלא שעיקר מטרתו היתה להתחתן ולבסס את דור ההמשך של עם ישראל.

אגב, כשמעיינים בפסוק בהושע מבחינים כי פעם הוא נקרא 'יעקב' ופעם 'ישראל'. הראשון בצמוד לבריחה והשני בצמוד לנישואין. הדבר מחדד את הרעיון של הרב, ו"תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט).

תוכנית הנקמה של עשו

 בס"ד

תוכנית הנקמה של עשו / לפרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לאחר שיעקב אבינו מצליח להערים על עשו ולקחת את הברכות – על פי נבואתה של אימו – התורה מספרת לנו על מזימתו של עשו לרצוח את אחיו יעקב. עשו גם קוצב את הזמן לביצוע מזימה רעה זו (כז, מא):

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי

הזמן הוא לאחר מותו של יצחק. מה המשמעות של התיזמון הזה? כותב רבינו באות כז:

אפשר לפרש שעשו כל הזמן כיבד אביו וידע גודל ערכו ואישיותו, ולכך האמין כל זמן שאביו עדיין בחיים אי אפשר להרוג את אחיו, אחרי שבירכו אביו (לעיל כט) "הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", ואי אפשר שיבטלו מעשה ידיו ודבריו בחייו, כמו שהיה לשמואל הנביא שנפטר לפני זמנו שלא יראה מיתת שאול המלך שנמלך על ידו. לכן היה מחכה אחרי מיתת אביו ואז יכול לו, אך ה' לא עזבו בידו.

יצחק ברך את יעקב בברכות רבות, וביניהן מנהיגותו על אחיו. ברכת צדיק כיצחק ודאי תתקיים, בזאת בטוח גם עשו. אולם לאחר פטירת הצדיק עלולה להיות היחלשות של כח הברכה, כפי שמצאנו שפטירת שמואל אפשרה (ואפילו הוקדמה לשם כך) את הסרת שאול מהמלוכה. אומר עשו: כעת אין טעם לנסות להרוג את יעקב, מכיון שברכת אבינו מגנה עליו. אחזיק את הנקמה בליבי עד מותו, ואז ייקל עלי לפעול.

פירוש זה מתבסס על ההבנה המקובלת שעשו ממתין לפטירת אביו.

אולם ניתן לקרוא אחרת את דברי עשו:

עוד אפשר לומר הכוונה, עם אהבתו של עשו לאביו שלא היה רוצה לצערו, אבל שנאתו ליעקב קלקלה השורה ואמר אפילו כשאהרוג יעקב אגרום שיקרבו ימי אבל אבי - לא אמנע מזה!

יש לקרוא כך את דברי עשו: למרות שהריגת אחי תגרום לצער את אבי, ואפילו למותו, אני חייב להרוג את יעקב. כלומר, שנאתו ליעקב גברה על אהבתו לאביו, ולכן הוא היה מוכן לשלם את המחיר האכזרי של מות אביו מתוך צער וכאב לב.

ומכיון שנכנסנו לליבו המרושע של עשו הרשע, ייתכן אף לומר שמותו של אביו, אף יסב לו נחת כלשהי:

או אפשר לומר באופן אחר כי היתה לו טינה בלבו גם על אביו, שהוסיף לומר לו גם ברוך יהיה, ואת אחיך תעבוד, ולא מצאו הדברים חן בעניו ורצה להתנקם משניהם...

עשו זוכר שלאחר שאביו יצחק הבין את התרגיל שעשה לו יעקב בנו, הוא אמר "גם ברוך יהיה"! לא רק זה שיצחק לא קילל את יעקב על ההטעיה, הוא גם מברך אותו! חמתו של עשו בוערת והוא משתוקק גם למותו של אביו. להרוג אותו כמובן אינו יכול, אולם על ידי הריגת יעקב אביו, ייפול צעיר ממית על יצחק, וכך ייפטר עשו משניהם, חלילה.

עד כמה חמורה השנאה, שיש בכוחה לשבש את מניעיו של האדם ולהניע אותו לפעול אפילו הפך טבעו, ה' יצילנו.

עשו, תרגיע!

 עליונותה של המחשבה / לפרשת וישלח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

(יסודות החידוש הזה המופיע אצל רבינו, נאמרו כבר על ידי רבו, הרב מקיקץ שלי, אולם הרב מעמיק ומרחיב את הדברים)

כרבנים רבים בני ג'רבא, גם רבינו היה עוסק בעניין הסמיכות שבין הפרשות. מהלך דרשני, המוציא תובנות ועומקים מתוך נקודת ההשקה שבין הפרשיות. רבינו לומד מהסמיכות את עומק טענת יעקב אל מול עשו:

וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. ראיתי למורנו הרב ז'"ל (בספר הקדוש מדרשו של שם) שפירש סמיכות הפרשה, ע"פ מה שכתב הרב כלי יקר, דכוונת יעקב אבינו במה שאמר "עם לבן גרתי - ותרי"ג מצות שמרתי", היינו אף על פי שתרי"ג מצות שמרתי,...עם כל זה "עם לבן גרתי", לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר  (צירי)

הכלי יקר כותב שיעקב מנסה לקרר את כעסו של עשו, בטענה שהברכה לא התקיימה. הוא לא נהיה אדם חשוב, אלא נשאר דייר עראי חסר קרקע. יעקב אבינו מוסיף הסבר לכך שהברכה כביכול לא נתקיימה:

ועל כרחך צריך לומר, דכיון דכל כוונת אבי היא לברך אותך, אם כן הכל תלוי במחשבה, ואין הברכות מועילות לי כלום. ולכן אחר שכתב "ויפגעו בו מלאכי אלהים", דהצדיקים עדיפי ויכולים להשתמש במלאכים, יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה ומחשבה כמעשה.

יצחק אבינו רצה במחשבתו לברך אותך!! ואם תאמר שהעיקר הוא הת'כלס, ולא המחשבה, אוכיח לך אחרת: מחשבת בריאת עם ישראל קדמה למעשה בראשית. למעשה נבראו המלאכים קודם, ביום השני לבריאה. למרות זאת, יעקב יכול לצוות על המלאכים, כפי שראינו בסוף פרשה קודמת. מכאן שמעלת צדיקי ישראל הקודמים במחשבה, גבוהה משל המלאכים שנבראו לפני האדם, בפועל.

אם כן מצא תשובה להוכיח לעשו שאין לשנוא אותו על הברכות ...עיין שם.

מכיון שהתורה הניחה ברקע לסיפור את המתח בין המחשבה והמעשה, רבינו ממשיך את הקו הלאה, אולם הופך את הקערה על פיה: אין כאן טענות המבקשות רחמים, ומקטינות את ההצלחות, אלא טענות לנכונות ואמת, ואף הצדקה מוסרית ללקיחת הבכורה והברכה:

ולענ''ד נראה לפי זה לפרש באופן אחר, במה שכתבו המפרשים ז"ל "תרי''ג מצות שמרתי", היינו אפילו דאיכא (=שיש) כמה מצות שלא זכיתי לקיימן בפועל, כמו כיבוד אב ואם, או ישיבת ארץ ישראל, אבל מ"מ "שמרתי", היינו הייתי מצפה ומחכה מתי יבואו לידי לקיימם...ומחשבה כמעשה,...

חז"ל מספרים כי יעקב אבינו אומר לעשו שהוא הקפיד על קיום המצוות בחרן. הא כיצד? והלא היו מצוות שבהכרח לא קיים? אלא שהוא "שמר", ציפה מתי יבוא לידו ויקיים. אם כן, כל המצוות קויימו בכוחה של המחשבה.

וא''כ זהו שאמר "וישלח יעקב מלאכים לפניו",...משום דנשמת ישראל קדמה במחשבה, והמחשבה יש לה ערך גדול, אם כן, מזה יש ללמוד כי "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", גם כי לא קיימתי אותם בפועל.

הרב אלטר מחבר את המלאכים של פרשתנו, לרעיון הנ"ל: מעלת ישראל על המלאכים, הבאה מעליונותה של המחשבה, מאפשרת ליעקב לתת הוראות למלאכים. אם כך, הדבר מעיד כי אכן יעקב קיים את המצוות כפי יכולתו, בכוחה של מחשבה. המידע חשוב ביותר, כי אם יתברר שיעקב אבינו ויתר על המצוות, הרי שלעשו תינתן הרשות לפגוע בו.

ממילא, לפי היסוד הזה, אנו מבינים כי יעקב מצדיק את מעשיו לפני אחיו, וטוען כי הכל מגיע לו בדין:

אי נמי (=או גם) יש לפרש, דנתכוון בזה יעקב לומר, שאין לו לשנוא אותו על שלקח ממנו הברכות וגם הבכורה, שהרי מצד המחשבה, הבכורה שייכת לו דמחשבתו של יצחק היתה ביעקב תחילה שנולד מטיפה ראשונה כמ"ש בזוהר הקדוש...וא"כ מהמלאכים ששלח יעקב, משמע דהמחשבה היא עיקר ולכן תדע לך כי "עם לבן גרתי, ויהי ,,לי" שור וחמור", כל מה שנתברכתי והצלחתי ע"י הברכות, הם שייכים לי ואינם גזל אצלי, כי אני הבכור לפי המחשבה, ולי ראויים הברכות, ולא לך...

לפי חידושו של רבינו, יעקב אבינו לא מגיע מתוך התרפסות לאחיו, אלא מתוך עמדת כח מוסרית ואיתנה.

יהי רצון שיזכנו ה' לעמוד על האמת הלאומית שלנו בעוז וגאון.

הובטחת? תקבל!

 הובטחת – תקבל! / לפרשת וישלח / מתורת ר' רחמים חי חויתא זצוק"ל

עם הקרבה לארץ, מתגבר המתח בליבו של יעקב אבינו ע"ה (ל"ב,ח'):

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ.

חז"ל תוהים לפשר התנהגותו של יעקב אבינו: מה יש לו לפחד? והלא יש לו הבטחה מפורשת מהקב"ה (כ"ח,ט"ו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וכו'

חז"ל עונים כך, ומביאם מוהרח"ך (=מורנו הרב רחמים חויתא כהן) במנחת כהן:

יש לדקדק למה נתיירא יעקב אחר שהקב"ה הבטיחו שוב לארצך. ורז"ל אמרו שנתיירא שמא יגרום החטא.

התלמוד עונה על כך שיעקב מפחד מהחטא, שמא הוא אינו ראוי  יותר לשמירה, חלילה. אבל... במה חטא יעקב אבינו?

 ויש להבין מהו החטא שהיה לו אז אחרי ההבטחה. ואפשר לומר שהיה חש שמא יש לו חטא במה ששלח לו מלאכים והראה לו שהוא נכנע לפניו וקרא אותו "אדוני" ולעצמו קורא "עבד" שזה מורה ח"ו כאילו אינו סומך על הבטחתו יתברך, וחטא זה גרם שבא עשו לקראתו וארבע מאות איש עמו, דישן היה ועורר אותו לבא עליו.

החטא הוא בכניעה לעשו בניגוד למצופה! עצם זה שיעקב שולח לו תשורות, ומדבר בלשון הכנעה מול עשו, הוא עצמו מראה שאינו סומך על הבטחתו של הקב"ה. ולפי זה מחודש, שהחטא רמוז בפסוקים עצמם:

 וזהו "ויירא יעקב מאד" מפחדו של עשו, "ויצר לו" על מה ששלח לו מלאכים ונכנע לפניו שבזה עורר אותו לבא עליו למלחמה.

יעקב אבינו שומע את דברי המלאכים, ומבין שהוא שגה בדבר.

ואפשר שזו כוונת הכתוב "באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך" וגו', דבשעה שבאנו אליו היה בסוג "אחיך" שלא היה בדעתו לבא ולהלחם עמך מפני שהיה ירא אולי לא יוכל להתגרות בך, אבל כשאמרנו לו "כה אמר עבדך יעקב", שהרגיש שאתה מראה לו הכנעה בעצמך אליו נהפך לבו לרעה, שכן דרך הרשעים שכאשר ירגישו במי שהוא נכנע לפניהם יותר יקשה לבם להרע לו, וזהו בתחילה "אל אחיך" ושוב "אל עשו" בצלם ודמות עשו הרשע שנתחזק לבו ובא לקראתך וארבע מאות איש עמו.

המלאכים עצמם, המספרים את הדבר שהם ראו, רומזים את הביקורת הנ"ל בדבריהם: בתחילה כשבאנו אליו, ראינו שהוא "אחיך", מתנהג כאח שאינו רוצה להתעמת עם אחיו, אולם כעת הוא כבר עשו, מתכונן לנהוג באלימות כמידתו.

חטא זה עצמו רמוז גם בתפילת יעקב אבינו:

 וזהו שאמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", דהיינו מתחילה קודם ששלחתי לו היה בסוג "אחי" שלא היה בדעתו להרע לי, ושוב נהפך להיות בסוג "עשו" הידוע ברשעו ע"י ששלחתי לו דברי הכנעה, וזה גרם "כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני", שאני חושש שהחטא הזה שלא סמכתי על הבטחתו יתברך, הוא הגורם שבא עלי למלחמה, שהרי אתה אמרת "היטב איטיב עמך" וגו', ומה לי לשלוח לו לעורר אותו משינתו לבא עלי, ולכן אני מתפלל "הצילני נא".

אנא ה' הצל אותי מיד מי שאמור היה להיות אחי, ועשיתיו עשו! ובזה טעיתי, שהרי אתה אמרת שתיטיב לי, ואני ניסיתי לחפש דרכי פעולה המבטאות חוסר אמונה! אני מודה בדבר, ומתחנן – הצילני!

נלמד נא מכאן את החשיבות של חיזוק בדברי הנביאים, שביטאו את דבר ה' על גאולתנו ופדות נפשנו, ומתוך כך נפעל, מתוך אמונה ולא מתוך התחכמות.

 

שבת שלום

רועי

ממה פחד יעקב אבינו?

ממה פחד יעקב אבינו? / לפרשת וישלח / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

יעקב אבינו שומע על בואו של עשו, ותגובתו (בראשית פרק לב פסוק ח):

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ !

כמובן שדבר זה מעלה מיד שאלה: אתה מפחד? ממה? הרי יש לך תעודת ביטוח (בראשית פרק כח, טו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

הקב"ה הבטיח לו לשומרו מכל דבר ועניין, ומכל נזק! ומה יש לו לירא מאחיו?

רש"י ענה את התשובה הבאה:

ויירא - שמא יהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים:

בפשט דברי רש"י, הפחד הוא ממוות, או שלו, או של עשו.

הדבר הזה קשה מבחינה מוסרית: ממה יש לפחד בבואך לפגוע בעשו? והלא הוא אינו מבקש את טובתך, ואף עלול להרגך! כך מביא מוהרמ"ך את שאלת הרא"ם (ר' אליעזר מזרחי, מגדולי מפרשי רש"י):

והנה רש”י ז”ל ... ועל זה הקשה השע”ר בשם הרא"ם ז”ל דהא (=שהרי) הבא להרגו השכם להורגו!

מה יש לחשוש מהריגת עשו? יש חוק מוסרי ביותר, שאדם הנמצא בסיכון מאדם אחר, אינו צריך להמתין ולהפגע, אלא להכות במכה הפוטנציאלי, ואף להורגו! ומתרץ:

 ולענ"ד נראה לומר על פי מה שכתב רש”י ז”ל לעיל בפרשת תולדות ד"ה גם שניכם, "רוח הקודש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו", ע”כ. ולכן יעקב אע”ה פחד על עצמן וכאשר יהרוג עשו בו ביום ימות גם הוא.

כלומר: הפחד על הריגת עשו אינו מהמעשה המוסרי, אלא ממותו שלו, שעלול להגרם עקב מותו של עשו, מכוחה של אותה נבואה של רבקה.

לאחר מכן הרב מביא הסבר נוסף על דרך הרמז, ומציע כיוון מעניין:

א”נ יש לפרש על פי מה שכתב השע”ר בפסוק "הצילני נא" כי עשו נתגלגל בהמן, ויעקב נתגלגל במרדכי, ולזה אמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" שלא להרוג אותי עכשיו, וגם "פן יבוא והכני אם על בנים" לעתיד, בגזירת המן, עד כאן דבריו. והוא שאומר רש"י "וירא" שמא ייהרג עכשיו, "ויצר לו" שמא יהרוג את אחרים, רצונו לומר, אפילו לא יהרוג את יעקב עכשיו, יהרוג לעתיד את אחרים אלו אומת ישראל בעזרת המן, ועל זה התפלל לה'.

בעלי הסוד מזהים מאבקים הנמשכים לאורך ההיסטוריה. יעקב ועשו הם גרעינים אידיאולוגיים, שיפשטו צורה וילבשו צורה. מעבר להיותו של מרדכי היהודי צאצא של יעקב, ולהיותו של המן צאצא של עשו, יש כאן גם זהות במאבק. עשו דרך המן רוצה להשמיד את יעקב דרך מרדכי. יעקב הרואה זאת ברוח קדשו, מזהה את הסכנה שבנפילתו שלו, שעלולה היא עצמה לגרור נפילה עתידית בגזירות המן ח"ו. לכן הוא מבקש שלא יהרוג הוא את אחרים, כלומר: עשו את דור מרדכי.

רש"י הנ"ל הביא ללא מעט טעויות בשאלת הצדק והיושר במלחמה, כאילו המחסל את הרשעים צריך לדאוג ממשהו. מוהרמ"ך מיישב דעתנו, שאין בכך כל פגם, ופחדו של יעקב ניתן להבנה בצורות אחרות, שכל כולן הן דאגה לעתיד האומה הישראלית.

 

מחשבה קדמה!

 מחשבה קדמה! / לפרשת וישלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

המפגש עם עשו, גורם ליעקב להתכונן למפגש בשלושה אופנים: תפילה, דורון ומלחמה.

אולם, מאיזו עמדה נפשית ניגש יעקב אבינו למפגש? האם מתוך עמדה של עוצמה, או מתוך עמדת כניעה זמנית? רבינו מוצא כיוון לדבר, מתוך סמיכות הפרשיות: הקשר בין סוף פרשת ויצא לתחילת פרשתנו (חלק א, אות א):

סמיכות הפרשה: "ויפגעו בו מלאכי אלהים וגו' - וישלח יעקב וגוּ' עם לבן גרתי" וגו' (לב, ד-ה(
יש לפרש על פי מה שכתב הרב כלי יקר ז"ל, דכוונת יעקב אבינו ע"ה שאמר "עם לבן גרתי" - ותרי"ג מצוות שמרתי, דהיינו אף על פי שתרי"ג מצוות שמרתי ואין בכאן "והיה כאשר תריד", עם כל זה "עם לבן גרתי" - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר (צירף שני הפירושים שפירוש רש"י ז"ל)

הכלי יקר מסביר את דברי יעקב לעשו כך: מצד אחד, שמרתי על כל המצוות, ואין לך שום פתח לפגוע בי. יצחק ברך את עשו, שאם יעברו על המצוות, אפילו אם יוסיפו, תהא ח"ו לעשו יכולת לפרוק מעליו את מנהיגותו של יעקב. זה – לא קרה.

יחד עם זאת, מרגיע יעקב את עשו שאין לו לכעוס עליו, שכן ברכתו של יצחק ליעקב גם היא לא התקיימה. הוא עדיין מתנהל כגר, ולא כבעל שררה ומעמד.

מה רצה יעקב לומר בזה? ממשיך הכלי יקר:

על כרחך לומר דכיון דכל כוונת אבי לברך עשו, אין עושים הברכות שום רושם בי, דהכל תלוי במחשבה, יעויין שם.

ההתנהלות כגר, היא הראיה שברכת יצחק לא התקיימה. ומדוע? כי בברכה היה פער בין המעשה למחשבה: במחשבה, ברך יצחק את עשו, למרות שלמעשה הוא ברך את יעקב. לכן עשו, הרגע. העיקר הוא המחשבה.

איך עשו אמור להבין את זה? מוסיף הרב נדבך:

ומעתה זהו כוונת הסמיכות "ויפגעו בו מלאכי אלהים" וגו' -דהצדיקים עדיפי, ויכולים להשתמש במלאכים. יען כי נשמת ישראל קדמה לבריאת העולם במחשבה [בראשית רבה א, ד] ומחשבה כמעשה, ומזה מצא כדי גאולתו להשיב לעשו דאין לך לשנוא אותי על הברכות, דלא יועילו בי מידי, כיון דכל מחשבת יצחק אבינו ע"ה לברך עשו וכנזכר לעיל. ודו"ק.

עשו פוגש מלאכים. מנין הם? לשם מה הגיעו? כשהם אומרים שהם שליחי יעקב אחיו, עשו בתחילה לא קולט, כיצד ייתכן שאדם שולט במלאך? והרי מלאך קדם בבריאתו לפני האדם. מלאכים ביום שני ואדם ביום ששי. מבין עשו שהסיבה היא שמעלתו יעקב גדולה משלהם. מחשבת בריאת ישראל קדמה למעשה בריאת המלאכים. אם כן – מעלת המחשבה גבוהה ממעלת המעשה.

כך גם בעניינה של ברכת יצחק לעשו: אמנם המעשה של הברכה היה עם יעקב, אך מחשבת יצחק – שהיא הגבוהה יותר – היתה עם עשו, וממילא אין לו להקפיד על יעקב כלל.

 

מי הוא הרמאי?...

מי הוא הרמאי? / לפרשת תולדות / מתורתו של ר' שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

עם תחילת דרכם של יעקב ועשו, מתארת לנו התורה את יעקב כאדם שמסור ללימוד התורה בהתמדה גדולה, וכן כמי שמידתו היא תמימות, וממילא ישרות. לאור פתיחה זו, מקשים רבים בשאלת גניבת הברכות מעשו, כפי כותב רבינו (חלק א, אות ב):

מקשים איך כתוב "ויעקב איש תם" והוא לקח במרמה את הברכה מעשו!

הרב מקיקץ מאיר נקודה חשובה בפתיחת תשובתו:

נראה לי לפרש דבאמת משם ראיה שהיה איש תם ואינו מעונין כלל בתחבולות, שאם הוא רמאי ח"ו איך יבוא לקחת הברכה מאביו בקולו המוכר לכל שהוא יעקב, וכמו שאמר אביו "הקול קול יעקב", הלא הרמאי צריך להתחפש ולשנות קולו שיהיה דומה לקולו של עשו שלא יכירו אביו!

עצם העובדה שיעקב בא ומדבר בקולו הרגיל (בין אם מדובר על צליל הקול, ובין אם מדובר על הסגנון של יראת שמים, עיינו במפרשים), מראה שהוא מנסה לחשוף את עצמו לפני יצחק אביו.

אבל יצחק אבינו לא מבין, ומברך אותו.

מדוע?

מסתבר שלעשו היה חשש שיעקב ייקח לו את הברכות...

ומה שאמר הכתוב "בא אחיך במרמה" נראה לי לפרש והוא הנכון, כי תיבת "במרמה" אינו מוסב על יעקב חלילה אלא מוסב על עשו, כי במרמה שעשה עשו, בא אחיו ויקח ברכתו! וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שעשו ציוה לאביו שבזאת יכיר הבא אליו שהוא עשו בבואו אליו בקולו של יעקב, כי אם יבא יעקב במקומו ודאי יתחפש בקול עשו, ומזה ינקש וילכד שהוא רמאי,...

יצחק אומר לעשו "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". בפשט, מי שבא במרמה הוא יעקב. אומר רבינו: חלילה! האות "ב" של "במרמה", אינה תיאור אופן, אלא במשמעות של "בשביל/בגלל", כמו שמצאנו בכמה מקומות (הושע יב, יג ועוד). וכך אומר יצחק לעשו: בגלל המרמה שלך, יעקב הצליח! ומהי המרמה?

רבינו מביא פרט בשם "חכמינו ז"ל". מצאתיו בדברי הבית הלוי (הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, וולוז'ין, המאה ה-19), על פסוק כב:

וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו.

לעשו היה ברור שאם יעקב יבוא, הוא בודאי ישנה את קולו כדי להצליח ברמאותו, ולכן הוא סיכם עם יצחק אביו סימן: אני אדבר בקולו של יעקב!! ואז יעקב נכנס, ומדבר...בקולו של יעקב:

ומזה אמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" - זה אות חותך שזה עשו כאשר צוני, ולא יסף לחקור עוד! אבל יעקב הלך בטח בתומו בקולו כי הוא איש תם, וכל מרמת העורות עשתה אמו והיא שהלבישתו, ולא נתנה לו שיתלבש הוא בעצמו בהם, כי היא מכירתו שהוא תמים ואולי יניח איזה מקום בידיו ומחלקת צואריו בלי כיסוי.

דווקא תמימותו של יעקב, היא זו שסייעה לו לקבל את הברכות. גם את כיסוי העורות עשתה אימו, כי היא מכירה את בנה, שינסה להכשיל באופן עקיף את לקיחת הברכה.

בזה הדבר מתברר כי אכן זו היתה תוכנית שמימית שיעקב יזכה גם בברכות החומריות של עשו, וכפי שהורתה לו רבקה אמנו.

רק תדע עם מי יש לך עסק...

רק תדע עם מי יש לך עסק... / לפרשת וישלח / משך חכמה

המפגש בין יעקב ועשו טעון ומלא משמעויות. בפשוטו, מפגש של כפיפות של יעקב כלפי אחיו, תוך גילוי ניצני עוז של חלק מבניו. בדרש - מים רבים של מתיחות דו צדדית עוברים מתחת לפני השטח. ישנו מפשט שזוקק הסבר ביחס לדילמא זו: האם תוכנה הוא התבטלות לפני עשו, או שמא איום סמוי? יעקב אומר כך (בראשית פרק לב, ו):

(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: 

מהי מציאת החן? מה יש בתוכן זה כדי למצוא חן? נאמרו כמה כיוונים, אולם המשך חכמה רואה כאן מעין איום סמוי של יעקב לעשו: 

או יתכן כי הודיעו כי מעלת יעקב שהוא זכה למעלה גבוה אשר אין לשום נברא, רק השם יתברך, כי נפש הבהמיי קנוי לנפש המדברת, ... משום הכי, נפש העכו"ם שהוא נגד נפש הישראלי, בן בכורו של השם יתברך, ...קנוי קנין גמור קנין הגוף בעצם...

האיש הישראלי, שנפשו חצובה שורש רוחני גבוה יותר, יכול להגיע לקניינים רוחניים גבוהים גם ביחס לאומות העולם, מה שמאפשר לו בטווח הארוך יכולת השפעה ומהפכניות גבוהות מעצמה מקומית זו או אחרת.

עוד יש אצל הישראלי, כי הוא מקדיש דבר, ושדהו חייב במעשרות. ...ודוקא בארץ ישראל. ובהמתו קדוש בבכורה - לא כן בהמת עכו"ם, ...שמעצם קדושת הישראלי המושפעת מהשם שאמר "כי אני ה' מקדשכם" (ויקרא כ, ח), שופע שפע קדושה גם על קנינו ובהמתו. ולכן גם להקדיש הזמן - הנברא היותר דק במציאות - אין בכוח שום נברא, רק אצל ישראל, שבכוחם להקדיש מועד ויובל. ... 

יותר מזה - מלמד יעקב את עשו - אנחנו עם יכולת של שנוי מהויות במציאות; לוקחים דברי חול ומקדשים אותם, בין בקרקעות, בין במטלטלין, ואפילו בזמנים. המציאות כולה קנויה לאומה הישראלית, לחולל בה שינויים כחומר ביד היוצר.

לפי המשך חכמה, ברור כי יש כאן איום, או לפחות מסר מהסוג של "צוחק מי שצוחק אחרון". ולכן גם מסיים המשך חכמה את דבריו:

ולכן שלח לו להודיעו עוצם גדולתו, כי הוא ראוי לבכורה. ... וזהו "ואשלחה להגיד לאדוני" - דברים הקשים כגידים...

 

למה רצה יצחק לברך דווקא את עשו?

למה רצה יצחק לברך דווקא את עשו? / לפרשת תולדות / אור החיים הקדוש

יצחק מזקין ועיניו כהו והוא מזמין את בנו הגדול לברכו. בצו נבואי, הופכת רבקה אשתו את המהלך ודואגת שהברכה תגיע ליעקב, מי שהיה יותר ראוי בעיניה. מדוע לא עברה הברכה מיצחק ליעקב בצורה נורמלית וישירה? למה היה צרך להיות כזה סיבוב? אמנם התורה מעידה כבר בהתחלה, כשיצחק יכול היה עוד לראות (בראשית פרק כה, כח)

 וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב:

יצחק אוהב את עשו ורבקה את יעקב. הסיבה הפשוטה: הוא דואג לו לאוכל. חז"ל אומרים שעשו רימה את אביו. הדבר מדוייק בפסוק: לאהבת יצחק לעשו יש סיבה, ולאהבת רבקה את יעקב - לא מוזכרת הסיבה. אנו יודעים שאהבה התלויה בדבר, אם הדבר בטל, בטלה האהבה, אם כן מדובר מראש על קשר רעוע יותר.

אולם לאחר מכן, הרי עשו מוכר ליעקב את הבכורה, והיינו מצפים שיצחק יכיר במכר ובשבועה שנעשו, אולם לא כך קורה. מדוע? ייתכן בפשט (אור החיים בראשית פרק כז)

בנו הגדול. נתינת טעם למה לא קרא ליעקב, כי זה הבכור, ואולי שלא ידע מהמכר.

ייתכן והעיסקה היתה חתומה בין יעקב לעשו אך יעקב לא נפנף בה.

אולם לא מסתבר שיצחק לא כיר את המציאות במשך עשרות שנים, ובמיוחד לאור הנשים הרעות שבחר, שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה. אלא:

וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למדת הטוב ויטיב דרכיו כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ"פ) כי נענש יעקב שמנע דינה מעשו שאפשר שהיתה מחזירתו למוטב, הרי שאפשר לו לחזור למוטב:

יצחק לוקח את הברכה כמנוף להטבת בנו עשו. אולי דווקא האמפתיה הבאה על ידי הברכה, תראה לעשו כי יצחק חפץ בו, מאמין בו, ורוצה בטובתו. מעשיו הרעים של עשו עלולים להביא עליו קללה, ולמנוע ממנו שפע, אולם יצחק מראה לו שלא מאוחר מדי...אמנם הנבואה הורתה אחרת, ורבקה עשתה מה שעשתה על פי ציווי ה'.

ולנו נותר ללמוד שגם לעיתים שילדים לא הולכים בדרך שהתוונו להם - חייבים להשפיע עליהם ברכה, ובזה להציג לפניהם שישנו קשר מתמיד שאינו פוסק, ואך ישנו אמון רב בכך שבסופו של דבר יבחרו בטוב.

יש סיכוי לאחווה

 יש סיכוי לאחווה / לפרשת וישב / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המתיחויות בין האחים הקדושים, שבטי י'ה, מעמידים במבחן קשה את כל מושג האחווה, קשר האחים. החלומות, ההעדפה לכאורה בעיני יעקב אבינו, גורמים למצבים של שנאה וריחוק.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לבדוק את שלום אחיו, היינו חוששים שיוסף יוותר על המשימה הזו, עקב פחד מתגובת אחיו. אולם יוסף נענה למשימה:

(לז, יג) וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. 

אמנם הוא יוצא לשכם, אך הוא תועה בדרך, מקבל הדרכה להמשיך לדותן, וכך הוא עושה:

(לז,יז) וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

רבינו מתעכב על ייתור המילה "אחיו" – הרי זה ברור לאן הוא הולך!

וילך יוסף אחר אחיו. לכאורה "אחיו" מיותרת, והיה די לומר "וילך אחריהם". ונראה לי, שיוסף הלך בשיטת יעקב אביו, והוא כמו שאמרו ז''ל על פסוק "וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו", שחשב יעקב אפילו שהוא עשו הרשע, הרי בכל זאת אחיו הוא, ובודאי ירחם עליו, ולכן שלח אליו מלאכים.

חכמינו עומדים על לשון הפסוק, האמורה ביעקב אבינו בפרשת וישלח. שם נאמר שיעקב שולח מלאכים לעשו "אחיו". מה בא הדבר לחדש? את התחושות והמחשבות שמלוות את יעקב בהתקרבו למפגש עם עשו:  אני הולך לפגוש את אח שלי, ממנו אני מצפה לקרבה ואהבה.

העניינים מסתבכים:

אבל המלאכים אמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו", לא כמו שאתה חושב, אלא אפילו שהוא אחיך - הוא עשו! עודנו ברשעותו!

המלאכים מציגים לפני יעקב אבינו את המצב האמיתי: אתה באחווה, אך הוא לא. באותה סיטואציה עומד יוסף:

והכא נמי (=כאן גם) האיש אמר לו "מה תבקש?" בלשון תמיהה, הלא הם שונאים אותך, ואיך אתה מסכן את עצמך בלכתך אצלם?? ויוסף ענה את ,,אחי" אנכי מבקש, מכיון שהם אחי, אין פחד. אך האיש הוסיף ואמר "נסעו מזה" – מהאחוה, כדברי רז"ל.

יוסף מחפש את אחיו, מחפש את האחווה. האיש אותו פגש בדרכו, מנסה להניא אותו מהנסיעה, כי ישנו חשש שהם יפגעו בו! פניהם אינם לאחווה! וכיצד יגיב יוסף? האם ייתן סיכוי להמשך אהבת האחים?

אבל יוסף בכל זאת הוא עמד בשלו. "וילך יוסף אחר ,,אחיו" - כיון שהם אחיו, בודאי לא יסכנו את חייו. והנה צדק במקצת, כי בסופו של דבר, יהודה אמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ועל ידי זה מכרו אותו, ומזה באה לו הגדולה וקיום החלומות.

יוסף לא מוותר. הוא הולך בדרכו של אביו, שממשיך במסע פיוס לעבר אחיו עשו. יוסף מאמין כי אהבתו כלפיהם תקרין גם אליהם, ולמרות המתיחות, הקשר יישמר. בסוף התברר שהוא צדק באופן חלקי: אמנם אחיו פגעו בו, אולם האחווה גרמה שהפגיעה המקומית תייצר המשכיות של צמיחה וגאולה.

לעיתים נראה כי ישנה תחושה וישנו רצון "לשבור את הכלים", לנתק קשרים ולשרוף גשרים. מלמדנו יוסף: מי שיאחוז באחווה בכל כוחו, מי שלא יוותר על אחיו היהודי בכל מחיר, הוא גם זה שיזכה ליטול חלק משמעותי, בצמיחה שבוא תבוא.