גאוה לאומית בפתח הכבשן!

בס"ד

גאוה לאומית בפתח הכבשן / להפטרת פרשת בלק / מתורת הרב אשר חדאד זצ"ל

הנביא מלאכי בא בדברי תוכחה לעם על עזיבת ה' ומזכיר להם את חסדיו של הקב"ה וביניהם את הצלתם מקללת בלעם.

בתחילת דבריו מנבא מלאכי על הצלחת ישראל מול אויביהם. בין יתר הדברים הוא אומר (מיכה ה, ח):

תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ:

מהי המשמעות של הרמת היד המכריתה אויבים? כותב הרב אשר חדאד זצ"ל בספרו "עיני אחי בנימין" (ראו בסוף המאמר):

אפשר לפרש על פי דברי חז"ל שאין לו לאדם להראות חולשה בפני האחרים, ואפילו אם הוא במצוקה יתנהג כאילו הוא במצב רגיל, כפי שראינו בחנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש, וצעדו בבגדיהם היקרים והרגילים ולא הראו פחד [כן רש"י]. וז"ל הגמרא (סנהדרין צב, א): "תני דבי רבי אליעזר בן יעקב: אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו, שנאמר (דניאל ג, כא) "באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון וגו'" (תרגום: אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה נִכְפְּתוּ בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶם, כָּתְנוֹתֵיהֶם, מִגְבְּעוֹתֵיהֶם וּלְבוּשֵׁיהֶם וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת.)

בזמן גלות בבל היו כמה יהודים שהיו יועצים למלך נבוכדנצר. ביניהם היו חנניה, מישאל ועזריה. נבוכדנצר בונה פסל ודורש מכל העמים הכפופים למלכותו להשתחוות לו. 3 הצדיקים הללו היו היחידים שלא כרעו ולא השתחוו, ונגזרה עליהם מיתה בשריפה. הפסוקים מספרים שהם באו לבושים בהדרם המלכותי, ולא הראו שום סימני חולשה או כפיפות קומה. חז"ל לימדו אותנו שכך על אדם לנהוג אם חלילה נמצא בזמן מצוקה, ובעיקר אם הוא מנהיג ציבור, שעליו להראות עוצמה, ולא להציג צדדי חולשה מול האויב.

זה מה שמלמד מלאכי:

וזהו רמז הפסוק: "תרום ידך על צריך", אפילו הולך לפני צריך המבקשים רעתך, צריך להרים יד להראות סימני גבורה. ועל ידי זה: "וכל אויביך יכרתו", ויחלש כוחם ולא ישמחו לאידך יותר מדי.

הרמת היד מבטאת שמירה על תחושת העליונות והבטחון. יש לנהוג כן גם מול "צריך" אויביך ומשפיליך. התוצאה: אויביך יכרתו – שמחתם על הסבל של היהודי תפחת.

לעיתים אף יותר מכך:

ואפשר גם שינצל כמו חנניה מישאל ועזריה שהשתחררו מהכבשן לחיים.

לעיתים ישנם גם ניסים המתרחשים דווקא למי שעמד על שלו, ולא כופף את קומתו אל מול הצר.

 

(בשולי המאמר: חפשתי כדרכי בדברי מוהרכ"ץ את הרעיון להפטרה, והוא לא כתב לפרשה זו. חפשתי בכמה מספרי החכמים המוכרים, וגם הם לא כתבו כלום על ההפטרה. הזדמן לי ספרו של רבי אשר חדאד ע"ה, שהיה אחד מגדולי גואלי ספרי חכמי ג'רבא, הנקרא "עיני אחי בנימין". הספר נכתב לע"נ אחיו, בנימין ע"ה. והנה זה פלא: בחפשי מעט מידע על אח זה, הופתעתי לראות כי תאריך פטירתו הוא...י"א תמוז, יום פרסום מאמר זה! יהי רצון שיהיו הדברים לעילוי נשמתו) 

גאווה או לגיטימציה?

בס"ד

גאווה או לגיטימציה? / להפטרת פרשת חוקת / מתורת  רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרשנות הגיאופוליטית של סוף מסע ישראל במדבר, כפי שיפתח מתאר מול מלך בני עמון, מביאה לכך שזו ההפטרה של פרשת חוקת. רבינו מתייחס לדמותו של יפתח הגלעדי כדמות חיובית, ולכן מתעוררת אצלו השאלה הבאה (אות יד):

"ויאמר יפתח אל זקני גלעד, אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון, ונתן ה' אותם לפני, אנכי אהיה לכם לראש וגו', וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים יא, ט-יא). דרישה זו של יפתח ללכת עמהם למלחמה ובתנאי שימנוהו עליהם לראש, מעוררת תמיהה: וכי יפתח רודף כבוד היה? ואם נאמר שהיה רודף כבוד איך יתכן דרישה מעין זו יביא לפני ה' במצפה, והרי השם יתברך "את דכא ושפל רוח" הוא יושב (על פי ישעיה נז, טו),

יפתח מעמיד להם תנאי לקבלת הפיקוד במלחמה נגד בני עמון: אם אני מנצח – אני המנהיג. קל מאד לראות בכך מעין צדק פואטי של חזרה למרכז הבמה של מי שנדחה על ידי אחיו. רבינו לא מנתח כך את התנהגותו. הוא מצפה ממנהיג שעומד מול העם ובהמשך גם מול הקב"ה לגלות ענייניות ולא דרמה ספרותית. אם אתה זקוק לעזרת ה' (כפי שגם הוא תולה את הצלחת המלחמה בעזרתו של הקב"ה) – אתה אמור להיות שפל רוח, מפני שהקב"ה סולד משחצנים!

רבינו מביא תשובה של "מפרשים" מבלי לציין מי הם:

ונראה שכוונת יפתח היא על פי הידוע שאין כח ביד מנהיג בלי שהעם מאמין בו ובוטח בכוחו. לכן אמר להם 'אם אתם מאמינים בי וראש שבטי ישראל אני בעיניכם, יש בי הכח לנצח ולהכות את בני עמון. אבל אם אין אני אלא הדיוט בעיניכם, ורק בגלל המלחמה מעמידים אותי מחוסר הברירה, לא אוכל להלחם בבני עמון כי רב ועצום הוא ממני'.

המניע אינו גאווה. המניע הוא לגיטימציה ציבורית. אין מנהיגות שיכולה לפעול – ובודאי להוציא לקרב – ללא קבלת 'גב' מהציבור. אם הללו שדחו אותו מהירושה לא יצהירו שהם מוכנים לקבל אותו כמלך גם לא בשעת מצוקה, העם עלול שלא להרתם למשימה, ביודעם כי זקני גלעד לא מעריכים את יפתח, שהרי גרשוהו. לכן יפתח דורש התחייבות מוקדמת שתראה כי מדובר על מנהיג ראוי בפני עצמו, ולא רק לוחם גרילה אקראי.

יש כאן אתגר רוחני ומידותי לא פשוט שנחשף לפנינו באירוע זה: כיצד לא להפוך את הלגיטימציה הציבורית למנוף לגאווה. האם אכן יפתח עמד בניסיון זה גם בהמשך הדרך? 

מנהיגות קשוחה או רכה?

 בס"ד

מנהיגות קשוחה או רכה? / לפרשת קורח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו עוסקת בהתמודדות של המנהיגות עם איום על דמות המנהיג ואפילו על  עצם המנהיגות. רבינו ימצא רמז לתכונה מנהיגותית לא רק בתחילת הפרשה העוסקת במחלוקתו של קורח, אלא גם בהמשך, בעניין חיזוק תפקידי הלויים בשמירת המשכן (אות ח):

"ושמרתם את משמרת הקודש, ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח, ה). אפשר לפרש על פי הידוע שהיסוד והבסיס לקיום התורה והמצות הוא מדת הענוה, וכמו שאמר התנא רבי לויטס (אבות ד, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם".

החל מהתנ"ך ועד דורנו ישנו עיסוק נרחב בהכרח לקנות את מידת הענווה כבסיס לכל המידות הטובות. אולם יש מצבים יוצאי דופן:

אך כל זה באדם שאינו מנהיג הצבור, אבל מי שהוא נשיא ומנהיג הצבור צריך לנהוג נשיאותו ברמה ...וכן אמרו בגמרא (סוטה ה, א) "תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית של גאוה", והוא מטעם האמור כדי שתהיה לו שליטה על הצבור שלא יצאו מדרכי התורה והמוסר.

מנהיג ציבור צריך לסגל לעצמו גם את המידה ההופכית, מידת הגאווה. הוא צריך להבין שהוא מעל הציבור. הוא מנחה אותם, הוא מדריך אותם, ובעיקר – הוא אחראי עליהם. חובות אלה המוטלות עליו דורשות ממנו לעיתים הפגנת עוצמה מול הציבור. דבר זה עלול להתפס בעיני הציבור כהתנשאות! אולם , אין ברירה. מנהיגות יעילה דורשת ראש אחד, והוא חייב להתפס כבעל מעלה רמה מעל שאר הציבור.

אמנם יש לכך סייג חשוב: הפגנת הגאוה היא רק כלפי חוץ:

אבל בודאי הכל רק משפה ולחוץ, אבל בעמקי לבו יהיה עניו באמת. וכמו שמצינו במשה רבנו ע"ה שהעידה עליו התורה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", בכל זאת ראינו נאמר (במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל", (ויקרא י, טז) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". אך בוודאי כל זה היה רק מהשפה ולחוץ כדי להנהיג ישראל אך בלי שום גאוה פנימית.

למשה רבינו אין בעיה להעיר בתקיפות – "לקצוף"! -  גם לדרגי הצבא וגם למעמד הכהונה בכדי להעמידם על מקומם. זו חובת המנהיג: לדאוג ולוודא שכל המערכות מתפקדות היטב למען העם.

זהו הרמז בפסוקנו:

וזהו רמז הפסוק "ושמרתם את משמרת הקדש", כאשר תהיו מנהיגי הצבור ושומרים משמרת הקדש צריכים להיות עם זה "ואת משמרת המזבח", רמז לענוה על דרך שנאמר (תהלים נא, יט) "זבח'י אלהים רוח נשברה". אבל לא להיות ענוים עד כדי כך שלא לשלוט בצבור ולהנהיג אותם, כי אז הצבור יצא מגדרו גדר התורה והמצות, דבר הגורם קצף על בני ישראל, אלא צריך לנהוג הנשיאות ברמה ועל ידי זה "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" להעניש אותם על החטאים שעושים כשיש מנהיג המדרבן אותם בדרכי התורה.

המנהיג עומד על המשמר. בוחן את הדברים לאורך הזמן. עיניו מתבוננות על הנעשה מלמעלה למטה, אולם הוא רואה את עצמו כשפל ונמוך. באמצעות שילוב מורכב זה מובטחת הברכה לעם. הם ילכו בדרך ה', ללא התעמרות וניצול הכח מצידו של המנהיג, ומתוך כך יוסר הכעס והדין מעל העם. אם הוא "קוצף" על הכשלים, הדבר יוריד "קצף" של מידת הדין. אם יש דין למטה – אין דין למעלה. הבעיות מטופלות והשלום שורר.

רפואת הצרעת: ענוה

 בס"ד

רפואת הצרעת: ענווה / לפרשת מצורע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אין אפשרות של יציאה מהצרעת ללא מפגש עם כהן. זוהי הלכה יסודית גם לגבי טומאת הצרעת וגם לגבי טהרתה (ויקרא יד, ב):

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן

רבינו כ'דיר עומד על נקודה מעניינת: מדוע הוא צריך להיות "מובא" אל הכהן? מדוע שלא ילך לבד?

עונה רבינו:

"והובא אל הכהן" (יד, ב). וכן לעיל (יג, ב) בפרשת תזריע כתיב, "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". נראה שבא לרמוז כיוון שעוון לשון הרע בא על ידי הגאוה כמו שנאמר (תהלים י"ב ה') "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", הלכך דין הוא "והובא" על ידי אחרים "אל הכהן" כדי להתבייש ולהכנע.

עוון לשון הרע הוא אחד הגורמים המרכזיים לעונש הצרעת.

מדוע אדם מתיר לעצמו לדבר לשון הרע? דוד המלך אומר בתהילים שהסיבה היא גאוה, "נגביר שפתינו..מי אדון לנו??", הגברת הדיבור לבלי חוק מעיד שהאדם מתגאה ומחזיק מעצמו מורם מכולם. ניתן להסביר זאת שבכך הוא מתעלם מקיומו של הקב"ה המשגיח על מעשיו ואף על מוצא פיו, או בכך שהמדבר מרגיש שהוא נטול חסרונות, ורק האחר זקוק לתיקון.

עונש הצרעת הוא מידה כנגד מידה: אתה התגאת, כעת תובל כאחרון הפחותים לבחינת מעמדך.

סיפור תנ"כי המשקף זאת:

וכעניין נעמן שבא לאלישע בסוסיו ורכבו בגאוה כדי לרפאת אותו מצרעתו, אבל אלישע דחה אותו בשתי ידים שלא יצא לקבל פניו רק שלח לו לטבול, ובזה היה נבזה בעיניו והצרעת פרחה.

בהפטרת פרשת תזריע מסופר: נעמן שר צבא ארם היה מצורע, ובעצת שפחתו הלך לבקש רפואה מהנביא אלישע ע"ה. רבינו מציב נקודת מבט מעניינת לסיפור: הבעיה של נעמן היתה גאוה! זה מה שגרם לצרעת. הוא מגיע לנביא כאילו הוא מגיע לעיר לאחר כיבוש הירואי, עם רכבו ופרשיו. הנביא יודע שעם הגאווה הזו הוא לא יתרפא לעולם, לכן הוא מתייחס אליו בחוסר כבוד: הוא לא יוצא לקבל את פניו כראוי וכמקובל, אלא שולח לו שליח עם ציווי רפואי מוזר: לך טבול בירדן. ציווי זה נשמע לנעמן הגאוותן כהזוי ובלתי מועיל. רק לאחר שדחקו בו, הוא טובל ונרפא. מה שריפא את נעמן הוא הקטנת גאוותו!

לכן מדגישה התורה: אין די שילך המצורע בעצמו לבדו אל הכהן, בסתר ובהחבא, אלא עליו ללכת מושפל, מורכן ראש, מלווה בידי אנשים המכירים את מצבו, ומתוך כך יישבר ליבו ותוכנע גאוותו.

מפתיע רבינו: המילים עצמן רומזות יסוד זה!

ויש לרמוז בתיבות "והובא אל הכהן", גימטריא קל"א (131) כחשבון ענו'ה לרמוז להאמור.

מדהים! שלושת המילים הללו, המחייבות הובלה של המצורע אל הכהן על ידי אחרים – יוצאות בדיוק גימטריא של המילה ענוה! זו המטרה וזו התכלית: השפל עצמך, ותתרפא מן המחלה האיומה.

ידו של משה תוכיח!

 בס"ד

ידו של משה תוכיח! / לפרשת קרח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אזהרותיו של הקב"ה לעם ישראל שלא לנהוג כקורח במחלוקתו על משה, נהפכות ממש לאיסור תורה (יז, ה):

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ:

כשמעיינים בפסוק נראה כי יש כאן סרבול וייתור מילים (אות י):

הנה זה (המילים "כאשר דבר ה' ביד משה לו") מיותר לגמרי, כי יספיק אומרו "ולא יהיה כקרח וכעדתו". וגם יקשה אומרו "ביד משה" שהיה לו לומר "אל משה". וגם יקשה יתור תיבת "לו" ומשוללת הבנה.

לאחר שהתורה מזהירה לא להיות כמו קורח, מכניסים את הדיבור אל משה – זה מיותר, ואם כבר הדבר מוזכר – מדוע בשפה לא ברורה? מדוע הביטוי הוא 'ביד' משה, ומדוע כתובה המילה 'לו' בסוף הפסוק?

מקדים רבינו:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל שאמרו החולק על הכהונה נדון בצרעת וע"כ לקה עוזיהו המלך בצרעת.

צרעת לא מגיעה רק על לשון הרע, אלא גם על מחלוקת עם הכהונה. עוזיה מלך יהודה שהיה מלך צדיק, החליט בשלב מסוים להיות גם כהן גדול, אולם פרחה צרעת במיצחו (דברי הימים ב, כו), ומחמת הטומאה לא יכול היה לעבוד במקדש. אין כאן רק פתרון טכני להרחקתו, אלא גם עונש על הרצון לחלוק על הכהונה.

נמצא שיש שני מיני עונשים לחולק על הכהונה: אם שיקרה לו שימות במיתה משונה כמו שקרה לקרח ועדתו, ואם שילקה בצרעת כעוזיהו המלך.

שני עונשים אפשריים לחולק על הכהונה: מוות או צרעת, לא אלינו.

והנה (האות) וא'ו של "ולא יהיה כקרח" משמשת במקום שי'ן כמו "ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) וכמבואר זה בספרי המדקדקים. וגם אומרו "ולא יהיה כקרח" מושך עצמו ואחר עמו, כמו "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו) וכאלו אמר "ולא יהיה כקרח, ולא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו".

הרב מאיר 2 עניינים דקדוקיים:

א. לפעמים האות ו' באה באה במקום האות ש', במשמעות של נימוק: כדי ש.... (כפי שמצינו אצל המלך, שלא ירבה כסף ונשים כדי שלא ייטה ליבו מה', ושם נאמר הנימוק לאזהרה "ולא", במשמעות של "שלא") 

ב. "מושך עצמו ואחר עימו" – ישנו חלק מהפסוק שנאמר עבור יותר ממקום אחד, בלי לחזור על אותם מילים. הדוגמא שמביא הרב: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", שהמילה "ואל" נמשכת גם על סוף הפסוק, כאילו כתוב כך: "יחי ראובן ואל ימות, ואל יהי מתיו מספר".

כך גם אצלנו – ישנה אזהרה שלא לחלוק על הכהונה, עם איום מפני 2 עונשים אפשריים כנ"ל:

והענין הוא שבא לומר "זכרון לבני ישראל" ש"לא יקרב איש זר...להקטיר קטרת" - שלא יהיה כקרח וכעדתו להענשו בעונש מיתה כהם, וגם שלא יהיה עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה" שלקה ג"כ בצרעת לשעבר, כאשר נשתלח בשליחותו של מקום, ואמר לו ה' "הבא נא ידך בחיקך ויוציאה והנה ידו מצורעת" ויהיה "לו" כן כמוהו, ללקות גם הוא בנגע הצרעת.

התוספת שבסוף הפסוק באה להזהיר מפני עונש הצרעת! ומי המקור לכך? משה רבינו עצמו, שלקה – בידו! וזה מה שרמוז במילים "ביד משה". המילה "לו" מתייחסת לחוטא הנ"ל, החולק על הכהונה – אם יעשה כך עלול להיות "לו" כעונשם של קרח או של משה, חלילה.

(ועיין תנחומא צו אות טו, רד"ק מל"ב טו ה ואברבנאל שם, וכתבו רבינו בתוספת נופך).

רמזי חטא בני אהרון

 

בס"ד

רמזי חטא בני אהרון / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

תעלומת טעם פטירתם של בני אהרון נדב ואביהוא העסיקו את חכמינו ואת המפרשים לדורותיהם. רבינו בדרכו המיוחדת מוצא את הרמזים לדעות השונות שנאמרו:

אחרי מות וגו'. אחר'י נוטריקון א'ש זרה, ח'צי גוף, ר'חיצת י'דים.

המילה אחרי יש בה ראשי תיבות: אש, חצי, רחיצת, ידיים.

מה המשמעות?

רמז לדברים שבשבילם מתו שהם: (א) אש זרה, וגם בעוון (ב) שלא נשאו נשים ועדיין הם פלג גופא, וגם בעוון (ג) שלא רחצו ידיהם (ע' להרב חומת אנך ז"ל).

פשט הפסוקים מלמד שבני אהרון הביאו אש זרה, אשר לא ציוה אותם. ישנן כמה אפשרויות להסביר את החטא בזה: חוסר אמונה בירידת האש השמימית, שאיפת דביקות שפורצת את גבולות הציווי וההיתר, ועוד.

הרמז השני נוגע לחטא אחר: כניסתם של בני אהרון כאשר הם אינם נשואים. יש סיכום בעיסוק בקדושה במצב של רווקות. מפגש עם השלמות דורש מצב של שלמות, מה שלא קיים בחיים ללא נישואין.

הרמז השלישי מתייחס לכך שלא התקדשו כיאות לפני כניסתם לעבודה.

רבינו לקח את הרעיון לדרוש במילים אלה ראשי תיבות, מהגאון הרב חיד"א, בספרו "חומת אנך" על פרשת שמיני, אות ד'. אלא ששם הרחיד"א מציג ראשי תיבות של המילים "אש זרה" ורבינו דורש מהמילה "אחרי". אלה דברי הגאון חיד"א:

אש זרה אשר לא צוה אותם. שמעתי כי בתיבות אש זרה רמוזים החטאים שאמרו רז"ל בש"ס ובמדרשים והם ראשי תיבות אש זרה באופן זה. אש. שתויים. זרע. רחוצים. הוראה.

ממשיך רבינו הרב חוויתא, שאת האות ר' ניתן לפתוח גם בשני אופנים אחרים המרמזים על דעות נוספות:

וכן אות הרי"ש נוטריקון ר'בנות או ר'איה, רמז למה שכתבו ז"ל שמתו בשביל שנהגו רבנות בעצמם שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו וכו'. גם אמרו רז"ל שמתו על שהציצו בשכינה.

שתי דעות נוספות רמוזות כאן:

(ד) נדב ואביהוא שידעו את גובה מעלתם, רצו כבר להכנס לתפקידים הרמים המיועדים להם. יחד עם זאת, הדבר היה במחיר המעטת כבודם של אביהם ודודם הקדושים.

(ה) פריצת הגבולות המותרים בקרבה אל הקודש. מה שמכונה כאן "ראיה".

רבינו מאיר לנו כי כפשוטם של דברי חז"ל, אין דבר שאינו רמוז בתורה.

אל תתגאה מול בורא עולם!

 בס"ד

אל תתגאה מול בורא עולם! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

כשמלך שם את משכנו באזור מסוים בממלכתו, זה הזמן בו על הציבור להבין שאין זה ההקשר הנכון להראות יוקרה ושררה. הלא המלך כאן, ומי בכיר ומכובד ממנו? דבר זה נכון כמובן גם כאשר הקב"ה מחליט להשרות שכינתו בתוך עם ישראל.

הדבר הזה גורם להרתמות מלאה של העם (שמות לה, כא):

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:

האיסוף מושלם תוך זמן קצר ביותר, ומשה רבינו נאלץ להוציא הוראה להפסיק לתרום!

אולם רבינו מרגיש שיש כפילות בפסוק זה. מדוע מוזכרים גם איש אשר נשאו ליבו, וגם אשר נדבה רוחו אותו? ועוד יש לדייק: מדוע התורה משתמשת בביטוי "נשאו ליבו" ולא "נדבו"? וכך הוא מפרש (אות ד):

או יאמר על כפל אומרו "כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו" וגו' וגם יובן אומרו 'נשאו' לבו ולא 'נדבו' לבו, יתכן כי יש אנשים שהטבע הטביע בם גאות לב וגסות הרוח עד שלא יוכלו לשאת משא על כתפם בלכתם בחוץ, ופה הגיד שבחם של ישראל שגם 'כל איש אשר נשאו לבו' שהתנהג תמיד בנשיאות ובגבהות לבב, וגם כל איש אשר נדבה 'רוחו' אותו שבו גסות הרוח, כי הגאוה באה מיסוד הרוח, יחד כולם שינו אך הפעם את מנהגם והביאו הם בעצמם את תרומת ה' מרוב חשקם ואהבתם במצות ה'!

ישנם אנשים שלא לכבודם לשאת דברים בחוץ. זה נראה להם מעין מלאכה של איזה סבל פשוט עם. ישנם כאלה שהגאווה טמונה בליבם, וגורמת להם לפעול באופנים המייקרים את עצמם באופנים מעגלים שונים. כאן קרה דבר פלא: הגאוה הסתלקה לקראת בואו של מלך מלכי המלכים לחנות בתוכנו! גם הראשון, זה ש"נשאו ליבו", שאינו מראה סימני "עממיות" כלפי חוץ, וגם השני ש"נדבה רוחו", הורמה רוחו, הוא גאוותן ושחצן, הפתיעו בהתנהגותם. הם בכבודם ובעצמם נטלו את התרומה להביאה בשמחה לבניית בית לה' יתברך.

והוא על דרך מאמרם ז"ל אצל מצות בכורים (תוספתא ביכורים  ב, ח) שאפילו אגריפס המלך מביא הסל על כתפו, להורות שאין גבהות לפני המקום.

גם אצל הנשים היה ניכר שהן יצאו מגידרן והרגלן מתוך ההתלהבות הרבה:

ואומרו 'ויבואו האנשים על הנשים' להורות שגם נשים שאננות אשר כל כבודם הוא לשבת בית פנימה ובחוץ לא ישכנו רגליהם, יצאו מגדרם בפעם הזאת, והביאו הם בעצמם את תרומתם ולא שלחו ע"י בעליהם ומשרתיהם.

הנשים בזמנם היו יותר שוכנות בית. היינו מצפים שהן לא תבאנה בעצמן את המתנות והתרומות, אלא תשלחנה בידי שליחים. מדגישה התורה שמרוב התלהבות יצאו הן בעצמן מביתן-מבצרן ותרמו ברגשות שמחה וקודש את החומרים ואת העבודה לבניית המשכן.

נכיר נא בעצמנו את ערכנו מול נוכחותו של הקב"ה בעבודת התורה והתפילה, ומתוך כך נגיע בענווה אמיתית ובשמחה.

אין גאוה במקום המקום

בס"ד

גאווה במקום המקום / לפרשת שופטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

רוב המצוות שנאמרו למלך נוסחו באופן שלילי. יש מה להתבונן בדבר, ולראות אם בכך נלמד היחס של התורה למלכות. עיינו בדברי הרב זקס.

אחד האיסורים הוא איסור גאווה המיוחד למלך (חלק ג אות ב, על יז, כ):

לבלתי רום לבבו מאחיו

מזה מסיק רבינו:

הנה ידוע כמה מאוסה מדת הגאוה, ואם אפילו המלך נצטווה "לבלתי ירום לבבו מאחיו", על אחת כמה וכמה לשאר העם שיש להם להתרחק מהגאוה ולאחוז במדת הענוה, כדברי התנא באבות [ד, ד] "מאד מאד הוי שפל רוח", בפני כל אדם.

למלך יש ציווי ייחודי לאיסור גאווה. אצל המלך אכן ניתן להבין את המניעים לגאווה: חיי הציבור נתונים בידו, למשל. מסיבה זו מזהיר ה' יתברך את המלך באופן אישי.

דבר זה נלמד מהקב"ה בעצמו:

וכבר אמרו חכמינו ז"ל [שבת דף קל"ג ע"ב] שצריך ללמוד ממדותיו יתברך, והרי אמרו חכמינו ז"ל [מגילה דף ל"א ע"א] כל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו.

הקב"ה דורש מהמלך את המעשה שהוא עושה בעצמו: ענווה בטיפול באלה הפחותים ממעלתו. הדבר נדרש על ידי חז"ל מתוך פסוקים המחברים בין תיאורי הגדולה והעוצמה של ה' יתברך לדאגתו למסכנים והנדכאים.

רבינו מביא רמז מתהלים לחיזוק נקודה זו:

והרב מגלה עמוקות (אופן קע"ט) כתב דבאות קו"ף של תמניא אפי [תהלים קי"ט] יש בו כל האותיות ואין בו אות גימ"ל, לפי שאות גימ"ל מורה על הגאוה, וכל מקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. עיין שם שהאריך. והרב קדש הלולים ז"ל במזמור זה כתב משם הרב חזה ציון שהטעם שלא רמז זה רק באות קו"ף, שהפסוק הזה ["קראתי בכל לב ענני ה' חקיך אצורה"] ירמוז על אליהו הנביא שבתפלת מנחה קרא "ענני ה' ענני" [מלכים א' יח, לו] להראות כי ה' הוא האלהים ולא ילכו אחרי עבודה זרה. וידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל [סוטה דף ד' ע"ב] כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, ולכן לא נכתב כאן אות גימ"ל שהוא מורה על הגאוה. ע"ש.

בקבוצת הפסוקים המתחילים באות ק', מתוך תהלים קי"ט, נמצאות כל האותיות חוץ מהאות ג'. הגאון ר' נתן שפירא (קרקוב, המאה ה-17) מבאר כי ה-ג' הושמטה בכוונה, כי היא רומזת למידת הגאווה. ומדוע דווקא בפסוקי האות ק? הרב קדש הלולים מסביר כי שם טמון הפסוק שבהמשך יאמר אותו אליהו הנביא על ראש הכרמל, "ענני ה' ענני". פסוק שעניינו גילוי מלכות ה', נגד העבודה זרה ששלטה בעם. כדי להמליך את ה', יש לסלק את ה-"ג", את הגאווה, שהיא הביטוי של עבודה זרה.

רבינו מוסיף הסבר נוסף מדוע האות ג' נשמטה דווקא מפסוקי "ק":

ולעניות דעתי נראה לומר כי אות קו"ף רומז להקדוש ברוך הוא, שהוא בגמטריא "מקום" כנודע (שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו). וזהו שאמר הרב מגלה עמוקות כל מקום שאתה מוצא גדולתו וכו'.

האות ק', כאשר היא נכתבת במלואה, קו"ף, היא בגימטריה "מקום" שהוא אחד משמותיו של הקב"ה. כאשר מדברים על ה"מקום", אין מקום לגאווה.

אדם הרוצה להתחבר אל הקב"ה, חייב גם לפנות לו מקום בעולמו, וגם ללמוד להתייחס ולחשוב על הנילווים אליו הזקוקים לעזרתו.

היה מלך בצאתך ועניו בביתך

היה מלך בצאתך ועניו בביתך / לפרשת וילך / מתורת המשך חכמה

משה רבינו, תוך כדי נאומו לעם לקראת מותו, קורא גם ליהושע בן נון, מחליפו. במעמד אדיר ומרגש זה, הוא פונה אליו ואומר לו (דברים פרק לא)

)ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

)ח) וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

הציוויים כוללים הוראה לכבוש את הארץ, ליישב בה את ישראל, והכל מתוך עוצמה.

מדוע מדגישה התורה את העובדה, שיהושע מקבל את ההוראות הללו "לעיני כל ישראל"?  הרי דבר מנהיגותו העתידית כבר ידוע מזה זמן רב, ומדובר על הוראות פורמליות אישיות ליהושע, ומה טעם לומר זאת מול כולם?

רבינו המשך חכמה, מבאר את הדברים בדרך דרוש, צחות:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. על דרך צחות, כי גם המלך נצטוה "לבלתי רום לבבו" (לעיל יז, כ). ויהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם (היה עומד מכסאו) ומחבקו ומנשקו (וקורא לו) "אבי אבי (רבי רבי מרי מרי" - מכות כד, א).

מקדים הרב ואומר:  הגמ' מספרת על יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד מאד את תלמידי החכמים, ואף היה עומד לכבודם, מחבקם ומנשקם. כל זה נובע מכך שגם המלך מצווה שלא יגבה – ירום – לבבו. גם בו חייבת להישמר הענווה. עליו להבין כי אין מהותו התנשאות מצד עצמו, אלא מצד התפקיד בלבד. ממילא כאשר הוא בתפקיד, הנהגתו שונה:

אבל זה רק בצנעה, אבל "לעיני העם" - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). ומפני מה נענש שאול, על שמחל על כבודו (יומא כב, ב). וזה (שמואל - א, טו, יז) "אם קטן אתה בעיניך", וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם,

בהיכלו, בחדר המלכות, בפרהסיא, אפילו נביא שלא השתחווה למלך מלוא קומתו ארצה – נידון כמורד במלכות , וחייב מיתה! שם הוא חייב לשדר עליונות על פני האומה כולה. הוא בחיר ה', משיח ה', וכולם מתבטלים אליו. המלך עצמו, אין מעליו אלא ה' אלוקיו.

אם כן, זו ההדרכה של משה ליהושע לעיני כל ישראל: תהיה חזק ואמיץ, אל תירא ואל תחת – אתה המלך!!

אבל "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ", לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך, רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד (=מול, לעיני) העם:

עולה מן הדברים, שאם יש צורך להזהיר, כנראה שמשה יודע שיהושע מסוגל להתנהג בענווה גם בהקשרים הציבוריים. מזה משה חושש. יחד עם זאת – ברור לו, שיהושע ימשיך לנהוג בענווה בביתו, כלפי הפונים אליו באופן אישי.

הדרכה נפלאה לנו: לעיתים ה' נותן לנו תפקיד: מפקד, מנהל, מנהיג, וכיו"ב. פעמים רבות האדם לוקח הביתה את עבודתו, וגם כלפי המעגלים הקרובים אליו מתנהג באופן דומה, למרות שבמעגלים אלה, אין צורך וטעם בהתנהגות כזו. לעיתים זה עניין של אופי, אולם לעיתים מדובר על מעין שיכרון כח, חוויית העוצמה שאינה מרפה, גם כאשר קמים מכורסת המנהל, ומכבים את האור במשרד. מלמד אותנו יהושע, כפי שמגלה לנו משה רבינו: ענווה היא המידה הראשונה. כך תנהג כלפי כל אדם מישראל. והיה ועליך לנקוט בשררה וסמכות – השתמש בזה במידתיות ולפי הצורך בלבד. בתוכך, שמור תמיד על איזון, פרופורציות והכרה של מקומך.

 

אל תחפש נסיונות...

אל תחפש נסיונות... / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו המשך חכמה

במהלך נאום התוכחה האחרון של משה רבינו, הוא מעלה איזושהי טענה של מאן-דהו בעם ישראל, שיכול להעלות בדעתו את המילים הבאות (דברים פרק כט, יח):

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי! כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ , לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

התוצאה חמורה: "לא יאבה ה' סלוח לו", עם עוד חבילה של דברים לא נעימים...

מהי אותה מחשבה רעה, שממנה מזהיר משה באופן מיוחד, פרטני, וחריף כל כך? בפשט: זלזול בכל דברי משה. משהו בכיוון של "יהיה בסדר", "אחרי המבול", או כמו שמצינו בימי בית ראשון שהיו בטוחים שהבית לעולם לא יחרב, והרשו לעצמם לעבוד ע"ז.

זה ודאי נכון וודאי קיים. עד היום.

אולם רבינו המשך חכמה מסביר בדרוש, שמדובר על טענה יותר מתוחכמת – כביכול.

וכה דבריו:

יתכן על דרך דרוש: כי הספרי (פיסקא מו) דורש (לעיל יא, טו) "וסרתם" מן הדרך, ללכת לעבוד "אלהים אחרים", כיון שסרתם מן הדרך, שוב אתם עובדים אלהים אחרים.

ישנו מדרש האומר שגם אם אדם טרם עבד עבודה זרה, אך הוא כבר יוצא מהדרך, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה, כי אחריתו ידועה מראש. אין המדובר כאן על יציאה מן הדרך מתוך קטנות. חלילה! מדובר על "אידיאליסט"!

והנה יש אנשים אשר אומרים: מה זה דרך התקרבות לאלקים, האם זה פלא כי יעצום עיניו ויגדור התאוה וירבה בלימוד ויתמיד בתפילה ובתשבחות, ויהיה דבוק על ידי זה לה'?! אלא יתערב ברחובות ובשווקים, ויתיחד עם נשים האסורות, וילך בשרירות לבו, ובכל זאת יוסיף אומץ ביראת ה' האחוזה עמוק בלבבו כגחלת בשלהבת, אז יעלה מעלה עד אין מספר.

טוען אותו חכם בעיני עצמו: הרי עלינו להרבות זכויות, אם כן ,אשיג זכויות נוספות בעזרת התגברות על עבירות שסתם כך איני תאב להם. הא כיצד? אלך במקומות אסורים, אתגרה מדברים כאלה ואחרים – ולא אחטא! ואדם שנקרתה לפניו עבירה, ולא עבר – זוכה לשכר.

לזה אמר הכתוב "פן יש בכם וכו' לאמר שלום יהיה לי" [פירוש, אימתי אשיג רום המעלה ותכלית שלמות] "כי בשרירות לבי אלך" לחמם התאוה ולהגדיל המדורה. ואז יהיה התועליות "למען ספות הרוה את הצמאה", פירוש כמו חזיר וכיו"ב שנפשו של אדם קצה בהם ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהם, הלא הוא הכל, איפוא, חדא, ואטול שכר כולם.

הוא רוצה ש"שלום יהיה לו", מעלה גבוהה ועצומה, ואז הוא מגרה עצמו גם מדברים שסתם כך אדם לא נמשך אליהם, כמו מאכלים מסויימים, ובזה יעורר "צימאון", גם במקום בו היה "רווי", ומתוך ניצחונו יזכה לשכר! אומר לו הקב"ה:

 "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וכו'".

נסיונות לא חסרים. אם זה במשפחה, בחיים האישיים, בעסקים, ואיפה לא? הקב"ה מזמן לכל אדם את הנסיונות איתם עליו להתמודד, ובכוחו להתמודד. משול הדבר לחייל טירון שנזרק למשימה, שרק לוחם סיירת יודע כיצד להתנהל בה. זו טעות טראגית! אם אין לך כלים – אל תעורר מה שלא צריך. דוד המלך בקש לעמוד בניסיון, והתחרט על כך.

לכן מזהיר הקב"ה אותנו ואומר, גם אם כוונתכם לטובה, עלו במסלול הרגיל, הבונה את הנפש שלב אחר שלב, קומה אחר קומה, עד ההגעה אל הייעוד המדוייק והמקווה ממך.

 

שנה טובה ומתוקה,

שנה של עלייה בכל העניינים לטובה,

שנה של תוספת אהבת ישראל, לימוד תורה, חיבור אל הארץ ודעת ה',

שנה של ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם לטובה ברוחניות ובגשמיות!

שבת שלום,

רועי

ענווה אמיתי וענווה מזוייפת...

 ענווה אמיתי וענווה מזוייפת / לפרשת קורח / מתורת המשך חכמה

חכמינו לימדונו שהאדם לא נבחן על פי שגרתו, אלא בערעור השגרה. הם הביאו דוגמאות למצבים כאלה: כוסו, כיסו וכעסו (כשהוא שתוי, כשהוא במצוקה כספית, וכשמעצבנים אותו). במילים אחרות, כשאדם לא מאויים - אין לו סיבה להפעיל מנגוני הגנה.

משה רבינו נמצא במתקפה של קרח ועדתו. הוא מנסה את כל דרכי השיח לפתור את העניין, אולם הכל נופל על אזניים ערלות. בצר לו הוא פונה אל ה' שיעמוד לצידו (במדבר פרק טז):

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:

מה רוצה משה רבינו לומר בתפילה זו? וכי עלה על דעתנו שהוא הרע למישהו? אלא, שמשה רבינו מתייחס למצב: יש כאן מנהיג החולק עליו מתוך דרישת כבוד. שמא נאמר שאותו מנהיג - קורח - נוקם על כבודו הרמוס מול משה? נגד האשמה זו יוצא משה, כפי שמסביר ריבנו המשך חכמה

(טו) ולא הרעותי את אחד מהם. יתכן, כי המשתבחים בענוה - וענוותנותם היא פחותה - מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם.

ישנם בעלי ענווה נמוכה וחלקית שמצליחים בקלות ליצור קשר עם פחותים מהם באופן מובהק, ולעיתים נדמה כי בזה הם משפילים עצמם כלפי אחרים. "רואים את השקופים", כך זה נקרא היום. אבל מה עם הלא-שקופים?

אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנימוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. 

אם אותו ענוותן מזוייף נמצא ליד שווי ערכו , הוא עסוק בהשפלתם כדי להצדיק את מקומו, ויותר מכך - הוא שמח על מפלתם. כאן ישנו מבחן של יציאה מאיזון, וזה מקום בו האדם מקרין אם הוא אכן ענוותן בעל כבוד לזולת, או שמא - זייפן.

ומשה רבינו?

לא כן אדוננו משה - הוא היה עניו אמיתי! ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה (במדבר יא).

וזה שאמר "ולא הריעותי את אחד מהם". כי משקל "אחד" נאמר על הרוב (=בדרך כלל) על המיוחד וגדול שבהם, ...שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא, הוסיף על מעלתם וכבודם - בינה זאת!

משה רבינו אומר לה': אתה יודע בורא עולם, גם את "אחד מהם", מיוחד שבהם, לא הריעותי, לא הרעתי אותם ולהם, כי אם חששתי לכבודם ומקומם, ואעפ"כ, הם עמלים קשות להשפיל אותי.

נתפלל שנזכה להיות בעלי ענווה אמיתית, לרומם ולהעריך את כלל הסובבים אותנו.

מידות הרסניות

מידות הרסניות / לפרשת קרח / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

אתגר המידות הוא האתגר הבסיסי של כל אחד מאיתנו. האתגר הקיומי העיקרי. אנו מאמינים כי אין מידה שלא ניתן לתקן ולהעלות. לכל דבר יש סיכוי להגיע לתיקונו. ומה קורה אם מדובר על תרכובת של מידות רעות? מסתבר שזה היה הדבר המרכזי שהפיל את קרח. על המילים "ויקח קרח", אומרים חז"ל ש"לקח מקח רע לעצמו". מהו המקח הרע? מנחת כהן, טז,א:

ובעיקר מאמרם ז"ל שלקח מקח רע לעצמו, נראה לפרש במה שאמרו רז"ל על פסוק (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", כי מי שיש לו מדת הגאוה, תיקונו הוא לומר לו "ראה שיש גדולים ממך בממון ואתה נחשב עני לנגדם!", ומי שיש לו חמדת ממון, תיקונו הוא לומר לו "ראה הפחותים ממך, ולמה תיגע להעשיר? הלא כבר מצאת דייך, כי אתה עשיר גדול!".

כסף וזהב, נדל"ן ומעמד, אינם "קנין" אמיתי בעיני חז"ל. גלגל חוזר הוא בעולם, לא עלינו. מה שהוא באמת שייך לאדם, מה שבאמת ראוי לשם "קנין", הוא תכונות ומידות. יש מקח טוב, ויש גם את ההיפך...

גבה עיניים הוא גאוותן, רחב לבב הוא חמדן ממון. הפסוק אומר שכאילו הקב"ה לא יכול להסתדר עם מי שהוא גם חמדן וגם גאוותן. מדוע? כי דרך ההסברה שלהם היא הפוכה ומנוגדת: את תאוות הממון מצננים, כאשר משקפים לאדם את רוב עושרו ביחס לשאר הציבור. את הגאווה מצננים כאשר מראים לאדם שהוא לא גדול העשירים. וזו הבעיה:

והנה מי שיש לו מדת הגאוה ומדת החמדה גם יחד אין לו שום תיקון, כי אם תבוא להסיר ממנו מדת הגאוה, באמרך אליו "ראה שיש עשירים יותר ממך, ולמה תתגאה??", אז אתה מגביר עליו מדת החמדה, כי בזה הוא חומד ומתאוה להיות עשיר כמותם. ואם תבא להסיר ממנו מדת החמדה, באמרך אליו "הלא אתה איש עשיר גדול, ויש פחותים ממך!", בזה את מגביר עליו מדת הגאוה, כי בזה הוא מתגאה!

ממש סתירה חזיתית! אם נטפל בגאוה בטענת "יש עשירים ממך", מידת החמדנות תניע אותו לצבור עוד ועוד, ואם נטפל בחמדנות בטענת "יש פחותים ממך", מידת הגאווה תחמיר אצלו! זוהי המצוקה שבגינה זועק דוד המלך:

וזהו "גבה עיניים" דהיינו מי שהוא גאה, "ורחב לבב" דהיינו שיש לו חמדת ממון, "אותו לא אוכל" - שאיני יכול לתקנו, כי התיקון למדת הגאוה קלקול למדת החמדה וכן בהפך, ולכן אין בו שום תיקון.

ומכאן לעניינו של קרח, שסבל משני העניינים:

והנה קורח היתה לו מדת הגאוה שבקש להיות כהן גדול, וגם היתה לו חמדת ממון, ואם כן אין לו שום תרופה, ולכן אמרו זכרם לברכה, ש"לקח מקח רע לעצמו", שהמקח שלקח - הם המדות המגונות - הוא רע בהחלט, שאין בו שום תרופה.

חיבור שתי המידות הללו בקרח הם שהובילו לסוף הבלתי נמנע של אובדנו.

הרב מביא משל:

ודומה למי שיש לו חולי הקדחת (=חום) והצינה, שאם יתן לו הרופא רפואה לחולי הקדחת, שהוא דבר קר לקרר החום, אזי מתגבר עליו החולי של הצינה. ואם יתן לו רפואה חמה לחולי הצינה, אז בזה יתעורר ויגבר עליו חולי הקדחת, שהוא חם, וילאה כל רופא מובהק לבקש תרופתו, ולזה קראו מקח רע.

שתי מחלות סותרות הן הנמשל לענייננו: תרופה של מחלה זו, היא סם המוות למחלה האחרת, וההיפך.

נתפלל שה' יעזרנו לקנות אך ורק מקח טוב, מידות נעלות.

ברכת כהנים - גשמיות המוגנת רוחנית

ברכת כהנים - גשמיות המוגנת רוחנית / לפרשת נשא / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ברכת כהנים היא רגע שיא יומי, במהלך תפילת שחרית, בו הציבור מרכין ראשו בענווה, אל מול הכהנים, הנושאים את שם ה', ומעבירים את ברכתו לעמו. מהו תוכנה של ברכה זו? פירושים רבים ניתנו ונדרשו, אולם ברור שהבסיס הוא ברכה לשפע והצלחה כלכליים.

רבינו רחמים זצוק"ל, בתור כהן, מאי הכהנים (ג'רבא) מרחיב מאד לעסוק בפירוש הברכה, והוא מאיר את עינינו לפן חשוב ונוסף הרמוז בה. הרב מוטרד בדרשותיו על הברכה, מאתגרי העושר, ומסכנותיו הרוחניות. כך הוא מסביר את הברכה (בפירוש אחד מתוך כ-6!):

אפשר לומר "יברכך" בממון "וישמרך" מן המזיקים, כי נודע שבעל הממון יש לו לדאוג משלש סיבות: א) פן ירום לבבו, וכמו שאמר הכתוב "וכסף וזהב ירבה לך, וגו ורם לבבך" וגו'. ב) פן לא יעשה צדקה כפי הראוי לו, ויהיה לו עונש על זה, וכמעשה דרבן יוחנן בן זכאי שאמר לבת נקדימון בן גוריון וכו'. ג) אפילו הוא נשמר מכל זה, והיה ירא ה' בתכלית ועניו כראוי לו, ונותן צדקה כראוי לו, פן אחרי מותו יוצאי חלציו על ידי רוב הממון שמניח להם, ירום לבבם, ולא יתנו צדקה כראוי להם. ובמקום שיתנו הכסף במצוות ומעשים טובים, יתנוהו בענייני עבירות ח"ו, נמצא שהממון גורם רעה גדולה ונזק גדול לבעליו

שלוש הנה הסכנות שבעושר:

א.     הגאווה מול ה'. שמא ישכח את מקור כוחו ועושרו חלילה.

ב.     הגאווה מול הבריות: התלמוד בכתובות מספר על רבן יוחנן בן זכאי, שראה את בתו של אחד מעשירי ירושלים – שיכול היה לפרנס את העיר כולה למשך שנים! – מלקטת שעורים מבין גללי חמורים. לשאלת הגמרא כיצד אבד כל כספם העצום, עונה הגמרא שאמנם הוא היה עושה חסד, אך לא בשיעור הראוי לו. כך גם אדם שהתעשר, יכול לצבור לעצמו ולאבד את ברכתו.

ג.      גם אם העשיר עצמו יזכה לשפע זה, שמא ילדיו-יורשיו ייפלו בנ"ל. אולי אף גרוע מכך: את עושרם ינצלו לרעה חלילה.

ברכת כהנים כוללת בתוכה גם תפילה להגנה מכל זה:

וזהו "יברכך ה'" בממון, ומצורף לזה "וישמרך" מן המזיקים, הם היצר הרע וגונדא דיליה (=הפמליא שלו) המתגרים בבעלי הממון להחטיאם ולהזיקם בר-מינן.

אמנם המילה יברכך מדברת על ברכה גשמית לעושר, אולם המילה "וישמרך" שעליה פירשו "הצלה מן המזיקים", אין בה כוונה להצלה מגנבים, רמאים ואסונות טבע בלבד. יש כאן תפילה להינצל מן המזיקים הרוחניים: המידות הרעות.

על פי יסוד זה, מחדש רבינו פירוש לדברי חז"ל, הנראים תמוהים מעט:

נמשך לזה נראה לפרש מאמרם ז"ל "רבי מכבד עשירים", הכוונה בזה דהנה לכאורה מגיע בזיון לעשירים כי העושר גורם להם רע ונזק גדול וכנזכר, אך האמת יכול האדם להתגבר על יצרו ולהתנהג ביראת ה' גם בעשרו, ועל ידי זה אדרבא יכול לעבוד עבודת ה' ביתר שאת ויתר עז ע"י הכסף, וראיה לזה מרבינו הקדוש שהיה עשיר גדול ומופלג בעשירות...ואעפ"כ זכה רבינו הקדוש לתורה וליראה ולקדושה, תורה וגדולה במקום אחד, וזהו "רבי מכבד העשירים" שעל ידו יתכבדו העשירים לבלתי נחזיק לכל עשיר שהוא חסר יראת ה' ח"ו, כי רבי יוכיח.

לעיתים ישנה תרבות של שנאת עשירים, הבאה פעמים רבות מצרות עין, ופעמים גם מתוך הנחה שמדובר על אנשים אנוכיים. פשט מאמר חז"ל הוא אכן שרבי יהודה הנשיא, היה נותן כבוד לעשירים. לפי חידושו של רבינו הפירוש הוא אחר: מתוך מבט על חייו של רבי, נבוא אנחנו לכבד את העשירים. עושר לא קשור בהכרח עם מידות כמו גאווה ואנוכיות, ורבי יוכיח. מתוך כך אנו קונים גם עין טובה להתבונן כל מי שה' ברך אותו באופן מיוחד.

יהי רצון שתחול עלינו ברכת הכהנים, ונזכה לברכה גשמית העטופה ומוגנת על ידי מידות טובות.

שבת שלום

רועי