אמירת הלל על...סעודה??

 בס"ד

אמירת הלל על סעודה?? / להפטרת פרשת וילך / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצ"ל

בפרשת עקב התחדשה לנו המצווה לברך על אכילת לחם (דברים ח, י) :

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ

זו הברכה היחידה שאנו חייבים בה מהתורה!

לאור זאת, מדקדק רבנו בלשון ההפטרה, המדברת על קשר בין מזון להלל, ומציע כמה תשובות להסבר הקשר, מהן נלמד שתיים:

בהפטרה. ואכלתם אכול וְשָׂבוֹעַ והללתם את שם ה' אלהיכם (יואל ב, כו) נראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק "ואכלתם לחמכם לשובע" שיתן הקב"ה טעם בלחם עד כדי שאפשר לאכול אותו גם על השובע. והוא מה שאומר הנביא "ואכלתם" אפילו ש"אכול ושבוע" שאתם כבר שבעים, ולכן "והללתם את ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא", דבר פלא כזה שהוא חוץ לטבע.

הנביא יואל מנבא על השפע הגדול שעוד בוא יבוא. השפע לא יעלה רק בכמות אלא גם באיכות, טעמים נפלאים ומשובחים. אדם יוכל לאכול מרוב עונג אפילו כאשר הוא שבע, וזה דבר בלתי רגיל! ההלל לקב"ה יהיה על פלא גדול זה, שאינו בא בדרך הטבע.

תשובה נוספת:

אי נמי (=או גם) יש לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל דהטעם ד"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" מטעם דשמא יחטא האדם בסופו. ואם כן, המזכה את הרבים דקיימא לן (=שידוע לנו) שאין חטא בא על ידו הרי הוא בדין לקבל שכר בעולם הזה.

חז"ל מלמדים אותנו שאין אנו מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה. מה הטעם? רבנו מביא נימוק: אדם יכול להתקלקל. הניסיונות מלווים אותנו עד יומנו האחרון. מי ערב לאדם שיישאר בצידקותו וביושרו כל חייו? לכן על האדם להוכיח שהוא עובד ה' כל חייו, ואת שכרו על המצוות יקבל אחר כך. אלא שישנם מעשים המבטיחים יותר שמירה רוחנית על האדם, ואחד מהם הוא זיכוי הרבים. ישנה סגולה של הגנה מן החטא למי שמקרב לב ישראל לאביהם שבשמים. באדם כזה הנימוק שהוזכר לא שייך, שכן רוב הסיכויים שלא יתקלקל, וממילא הוא יוכל לאכול ולהנות משכר מצוותיו גם כאן, עוד בחייו.

וזה שאמר "ואכלתם אכול ושבוע" שזהו שכר בהאי עלמא (=בעולם הזה) וזה על ידי "והללתם את ה' אלוהיכם" שתפרסמו את הניסים והנפלאות שעשה עמכם ה' יתברך שבזה אתם מחזירים אנשים בתשובה ותהיו ממזכי הרבים.

השכר המובטח בדברי הנביא יואל הוא שפע כבר בעולם הזה, אכול ושבוע. ואם תשאל: ומי ערב שאכן אדם זה ראוי לקבל שכר ולא יתקלקל חלילה בהמשך? עונה הנביא: והללתם את ה'. מי שעסוק בהפצת שמו וגדולתו של הבורא יתברך בעולם, זוכה לשמירה מן החטא, וממילא יאכל וישבע כבר בעולם הזה.

ארבעת האפשרויות - והמתוקה שבכולן!

 בס"ד

ארבעת האפשרויות – והמתוקה שבכולן! / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יסוד הבחירה הוא עמוד עליו עומדת התורה כולה. ללא בחירה חופשית אין שכר ואין עונש, ובכלל אין ציפיה למוסריות כלשהי, ונהיה העולם הפקר חלילה. רעיון זה חוזר גם בפרשתנו (דברים ל, טו):

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע

מוצגת כאן אופציה של בחירה בין הטוב שתוצאותיו חיים, לבין הרע שתוצאותיו הפוכות חלילה.

אמנם רבינו מוצא רמז נפלא נוסף בפסוק זה. רמז המתחבר לימים אלה, של ערב יום הדין (אות ח):

אפשר לפרש על פי מה דאיתא בפסיקתא רבתי (פסיקתא דרב כהנא כד, ז): "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם "חטאים תרדף רעה", שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה להם "נפש החוטאת היא תמות", שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם "יביא קרבן ויתכפר לו". שאלו להשם יתברך חוטא מה עונשו? אמר להם "יעשה תשובה ויתכפר לו", הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", עד כאן.

ישנו מדרש עמוק המספר על מעין משאל שנערך בין מקורות סמכות שונים בעניין תוצאות החטא, "חוטא מה עונשו". החכמה, המיוצגת על ידי ספר משלי (יג כא), גוזרת על האדם בריחה בלתי פוסקת מדברים לא טובים. הנבואה, המיוצגת על ידי ספר יחזקאל (יח, ד) מחמירה את עונשו של החוטא וגוזת עליו מוות, לא אלינו. התורה המיוצגת על ידי ספר ויקרא מציעה את פתרון הקרבן. רק כאשר פונים לקב"ה בכבודו ובעצמו עולה הפתרון של חזרה בתשובה.

יש במדרש זה רבדים שונים של משמעויות, אולם רבינו נעזר בו כדי לבאר את הפסוק שלנו באופן מחודש: הפסוק לא מציג רק שתי אפשרויות של בחירה לפני האדם אלא ארבע! כל אחת מהמילים (החיים, הטוב, המוות, הרע) רומז לאחת הדעות שהוזכרו במדרש:

וזה רמז הפסוק, "ראה נתתי לפניך היום", רמז לעולם הזה על דרך שדרשו (עירובין כב, א) בפסוק (לעיל ז, יא) "היום לעשותם - היום לעשותם ולמחר לקבל שכר",

המילה 'היום' רומזת למציאות של החיים בעולמנו, העולם הזה, עולם העבודה.

"את החיים" וכו' רמז לארבעה סוגי כפרה: "את החיים", רמז לתשובה. "ואת הטוב", רמז לקרבן שהוא טוב לאדם, דבמקום שהיה צריך לו מיתה בא הקרבן במקומו. "ואת המות", כתשובת הנבואה "נפש החוטאת היא תמות". "ואת הרע", כתשובת החכמה "חטאים תרדף רעה".

בעולמו של הקב"ה, עולם טוב, של רצון לטהר עולם מחטאי האדם ונפילותיו, ישנם גם אופציות של מוות ורע בר מינן. אולם הבשורה הטובה מגיעה בסיכום:

על כן "ובחרת בחיים" כתשובת השם יתברך שאין טובה הימנה.

אין לה' חפץ בקרבן, מוות או יסורים לחוטא. קורא לנו הקב"ה: שובו בניי! דלתי פתוחה לכבודכם! השיבו וחיו! זו היא הציפיה האמיתית של הקב"ה מאיתנו!

האם נבחר בחיים?

שכר על חיי עולם הזה??

 בס"ד

שכר על חיי עולם הזה?? / לפרשת נשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיומה של פרשת קרבן אשם מעילות, אומרת התורה כך (ה, י):

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה

חז"ל למדו מפה שיש לנותן מתנות הכהונה את הזכות להחליט למי לתת את קרבנותיו. רש"י מסביר כי טמונה כאן גם ברכה חומרית למי שיקפיד לתת את מתנות הכהונה כראוי.

ר' רפאל לוקח את הדברים ומוסיף בהם נדבך:

אי נמי יש לפרש על פי מה שכתב הרב עטרת צבי ז"ל (דרוש ז'), האדם המקיים תורה ומצות לשם שמים אז מקבל שכר גם על אכילה ושתיה ותענוגים הגשמיים, כי הם האמצעיים לתת לו כח ויכולת לקיים התורה ומצות, עד כאן.

כל מעשיו של אדם צריכים להיות לשם שמים. בזה הוא הופך את כל רצף חייו מוקדשים לה'. אם כן, כותב הרב צבי פרבר זצ"ל, אין מדובר על זכויות בלבד, אלא גם על מעשים המביאים שכר טוב מאת ה'. נפלאים הדברים! אדם אוכל בכדי לקיים מצוות עשה של אכילה בשבת, נהנה ומתענג, ובנוסף לכל יקבל שכר טוב על כך! אדם ישן  היטב ומתענג על שנתו, בכדי שיהיה לו כח לקום לתפילה ולהתפלל בכוונה – יקבל על כך שכר!

רבינו מביא על כך רמז בפרקי אבות:

ופירשו בזה דברי התנא באבות (ו' א') "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", הכוונה כשהאדם עוסק בתורה לשם שמים באמת ואמונה, אז זוכה ביום הדין לקבל שכר על דברים הרבה כולל ענייניו הגשמיים שהם היו קיום וביסוס לתורה ומצות.

אדם שיש מוקד רוחני לחייו, ובשיאם לימוד התורה הקדושה, מקדש ומרומם את כל חייו. כל מגמתו היא לפעול לאור אמת גדולה, לאורה של שלימות בעולם הזה. כל מהלך חייו ראויים להערכה ולהוקרה, הן בעיני אדם והן בעיני שמים. וזהו הרמז המופיע אצלנו:

וזהו רמז הפסוק, "ואיש את קדשיו לו יהיו", תיבת 'את' לרבות הטפל לדברים של קדושה,...לומר מי שהוא אי'ש ירא ה', שנאמר בו (תהלים קי"ב א') "אשרי אי'ש ירא את ה'", זוכה אפילו "א'ת קדשיו" הטפל לקדשיו, אכילה ושתיה וכיוצא, "לו יהיו", לקבל עליה שכר.

המילה 'את' רומזת בכמה מקומות בתורה לדבר הטפל לדבר העיקרי. גם כאן, המילה 'את' נספחת למילה 'קדשיו'. החיים החומריים הנספחים לחיים רוחניים וקדושים. המילים "לו יהיו" הרומזים לשכר (כדברי רש"י) שייכים גם לחלק העיקרי – הקודשים, וגם לדברים הטפלים אליהם – ענייני חומר הגורמים לקיום הרוח.

עמל תורה: רוחני וגם פיזי!

 בס"ד

עמל תורה: רוחני וגם פיזי / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ברכת ה' מובטחת להולכים בחוקות ומצוות ה' (ויקרא כו, ג-ד):

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

חז"ל פרשו שההליכה בחוקות ה' המדוברת כאן היא עמל תורה, ועל , וכפי שמביא רבינו את דברי רש"י (אות ד):

...כתב רש"י ז"ל "אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, ואת מצותי תשמרו, הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים", עד כאן.

רש"י בעקבות חז"ל מחבר את שני חלקי הפסוק כתהליך אחד: עמל תורה המביא לידי מעשה, הוא זה שיגרום לבואן של כל הברכות בעזרת ה'.  אולם יש לדייק בלשונו של רש"י:

דקדקו חז"ל מה לשון "עמלים" והיה צריך לומר 'שתהיו לומדים בתורה', וכן אחר כך יאמר 'הוו לומדים בתורה על מנת לשמור ולקיים'.

אם מדובר על לימוד תורה, מדוע חז"ל מיקדו זאת בעמל (כלומר: הדרך) ולא בלימוד (כלומר: המטרה)? אלא שחז"ל רמזו משהו מעבר לכך:

ויש לומר, הכוונה שלא להתעצל מללכת למקום תורה, אם זה דרשה או שיעורי תורה שזה מתייחס אליו לשון עמל ויגיעה, וכן "ואת מצוותי תשמרו", מלשון (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר", שענינו צפייה לעתיד, כך בקיום המצות על ידי שתהיו עמלים בתורה ומזדרזים ללכת לכל מקום שיש לימוד, תהיו מצפים מתי יבואו לידכם, ומיד תזדרזו לקיימם.

התלמוד במסכת ברכות (ו, ב) אומר "אגרא דפרקא – ריהטא", מסביר רש"י:

אגרא דפרקא - עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם - היא שכר המרוצה...

רוב הציבור שאינו לן באוהלה של תורה, לא תמיד יכול להגיע לעמל תורה במשמעות של העמקה וניתוח למדניים. מחדש התלמוד, שאצלם עיקר השכר הוא על הריצה לשיעור, ל'פרקא'. אולם יכולה להתגנב מחשבה, שמא לא בזכותם תתברך הארץ... רומזת התורה: גם עמל ריצה, המלווה בתשוקה וציפייה ליישום הנלמד, גם מביאים את ברכת ה' על עמו וארצו. אשריהם ישראל שכולם שותפים בבניין העולם ובברכתו!

חשבון עכשווי וחשבון עתידי...

 בס"ד

חשבון עכשווי וחשבון עתידי / לפרשת ויגש / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אין דבר שאין עליו מחיר, טוב או היפך הטוב. כל פעולה חיובית של אדם, תהא אשר תהא, תזכה אותו להיות שותף בקידום המציאות, ובשכר מאת ה'. אם ינסה במעשיו השליליים לעצור את הגאולה ותיקונו של עולם, גם על כך ישלם מחיר. במילים אחרות: הקב"ה לוקח ברצינות את האדם, החלטותיו ומעשיו.

ומה אם מדובר על דבר שלילי, שתוצאותיו טובות? רבינו מוצא יחס לכך בפרשתנו (אות ט), רמוז בדברי יוסף, במילה "ועתה", הנראית מיותרת במבט ראשון:

וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (מה, ה) אפשר לפרש הפסוק על דרך מה שפירוש ה'כתב סופר' בפרשת ויחי הפסוק "ועתה אל תיראו" (נ, כא), שרמז להם לעתיד לבא ייענשו על זה, וזה היה בזמן חורבן בית המקדש כמבואר בגמרא (יומא ט, א) וכן כתב רש"י (בפרקנו פס' יד) "ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך" על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב.

ה'כתב סופר', הרב אברהם שמואל בנימין סופר, בנו של רבינו משה סופר, ה'חתם סופר', מגדולי פוסקי ישראל במאה ה-19 מחדש פירוש על המילה "ועתה" שתופיע שוב בפרשת ויחי. כפי שנקרא אי"ה בשבוע הבא, לאחר פטירת יעקב אבינו, אחי יוסף חוששים מנקמת יוסף. יוסף מרגיע אותם, אולם הוא רומז שלמרות שיש כאן תוכנית אלוקית להוריד את יעקב למצרים כאביו של המשנה למלך, על מעשה המכירה הנוראי הם ישלמו באירועים היסטוריים קשים – החרבת שני בתי המקדש.

לומד מכך רבינו גם לפרשתנו, שבמילה "עתה" ירמוז להם יוסף כי בנקודת הזמן ההיסטורית הזו פעולתם הובילה לטוב, אולם דרך העשייה תגבה מחיר כבד מנושא:

וזהו שאמר להם יוסף כאן "ועתה" עכשיו "אל תעצבו" – אין לכם עונש על מה שמכרתם אותי הנה, כי העניין היה מושגח מאת ה' "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" ו"לא אתם שלחתם אותי הנה". אבל יש לכם עונש של מחשבה וכוונה רעה שהקב"ה אינו מצרפה למעשה, אבל לעתיד לבוא, תתגלגלו בעשרה הרוגי מלוכה ותענשו.

כעת אין מחיר למכירה, אולם בעתיד ישולם מחיר: עשרת הרוגי מלכות, ר' עקיבא וחבריו, שנרצחו  באכזריות רבה בתקופות שונות על ידי הרומאים האכזרים.

נקודה עמוקה נמצאת כאן: בכל עושה ה' את רצונו. הרבה שליחים לו. ניתן לפעול על ידי טוב וחיובי, וזו הדרך הנכונה והמובחרת. אדם הפועל נגד רצון ה', אל יטעה לחשוב כי בכך תוכניותיו של הקב"ה לגבי עולמו ישתנו, חלילה. ההיפך: הוא יופתע לגלות שמעשהו קידם את התוכניות של בורא העולם. את המחיר הוא ישלם, אולם דבר אלוהינו יקום לעולם.

אם אני ראש - ברור שאיני זנב! לא?....

בס"ד

אם אני ראש, אז אינני זנב, לא?... / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

סעודות ליל ראש השנה נפתחות באכילת מאכלים המסמלים תפילות וברכות לשנה מבורכת ומוצלחת. אחד מהם הוא אכילת ראש הכבש או ראש הדג, כאשר הרעיון מופיע בפרשתנו (כח, יג):

וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה

רבינו כדרכו, מדקדק במילות הפסוק ועומד על כפילות לכאורה (אות ח):

היתור מורגש באומרו "ולא לזנב", גם אומרו "ולא תהיה למטה" מיותר אחרי אומרו "והיית רק למעלה".

יש כאן כפילות – כפולה: כפל הביטוי "ראש" ו"למעלה", ושלילת ההיפך "לא לזנב" ו"לא תהיה למטה". מה רומזת התורה?

וייתכן כי באומרו "ונתנך ה' לראש" כבר יתכן שיהיה ראש לשועלים, כלומר לאנשים פחותים ונבזים ...לזה אמר "ולא לזנב" ירצה, שלא תהיה ראש לזנב ולאנשים פחותים, רק תהיה ראש לאריות לאנשים שרים ונכבדים ואתה תהיה ראש להם, ושוב ראיתי שכן פי' ה' "בינה לעתים".

הסבר ראשון: תהיה ראש – לראשים ולא לזנבות! ראש לאנשים בעלי ערך ומעלה.

ומה לגבי מעלה ומטה?

ועל אומרו "ולא תהיה למטה" ירצה שלא תהיה למעלה ועליון על מה שהוא למטה ופחות מערכך, באופן שימצא גבוה ממך (ש)אתה למטה אצלו, לזה אמר, כי מה שאמרתי "והיית רק למעלה" ירצה שתהיה עליון בעצם וראשונה על כל האנשים...

יש למעלה מוחלט, שאין למעלה ממנו, ויש למעלה יחסי, שישנו מי שיהיה גבוה ממנו. ברכת ה' מדגישה ומדייקת: זו עליונות מוחלטת.

פירוש אחר:

או יאמר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", כי יזדמן לפעמים אדם שיהיה ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאד, ולז"א, "ונתנך ה' לראש" שתהיה מוצלח באושר ועושר, אך ההצלחה הזאת "לא תהיה 'לך' לזנב" רצונו לומר בסוף ובאחרית ימיך ימי זקנה ושיבה ויהיה ראשיתך מצער, רק תרדפך ההצלחה כל ימיך לעולם באופן שתהיה תמיד "רק למעלה" שכל ימי חייך יהיו במצב המעלה "ולא תהיה למטה" שלא יתייחס לך שום זמן מימי חלדך מצב ה'מטה' ורק יתייחס אליך בכל ימיך רק מצב ה'מעלה' בלבד.

תהיה לראש – בעל מעלה וברכה, אך לא רק בזמן ה'זנב' כלומר סוף ימיך, אלא כל ימיך חייך. כל החיים יהיו רצף של 'מעלה' ללא 'מטה' כלל. לפי זה חציו השני של הפסוק מסביר ומעמיק בכוונת החצי הראשון.

הסבר שלישי לברכה מיוחדת ומעולה זו:

או יאמר, כי הנה נודע מאמר החכם 'תכלית עליה ירידה ותכלית ירידה עליה',...

ישנו ביטוי עממי שאחרי עליות בהכרח תהיינה ירידות ואחרי ירידות – עליות. אם כן, המתברך בכל הטוב והשפע המוזכרים בפסוקים הללו – חשש מקנן בליבו: שמא אגיע לתכלית המעלה ומשם ארד ואפול חלילה! נגד חשש זה מבטיחה התורה:

וזה אומרו "ונתנך ה' לראש" שתעלה במעלות סולם ההצלחה "ולא תהיה לזנב" שלא יהיה לך ירידה ממנה!

עלייה מתמדת, ראש מוביל כל הזמן ולא ירידה לאחור ח"ו.

ויען כי תהיה "רק למעלה" 'רק' הוא מיעוט, ירצה,  שלא תעלה לתכלית העלייה לחוש פן יהיה לך ירידה אבל תהיה "רק למעלה" וזה יהיה לך למען לא תרד ותהיה למטה...

המילה 'רק' משמעה מיעוט (כפי שכבר כתבנו באחת הדרשות לאחרונה). להיות רק למעלה משמעו: אך ורק במצב זה. התורה בעצמה מסבירה זאת: "ולא" במשמעות של "כדי שלא" (כפי שהדבר נמצא בכמה וכמה פסוקים בתורה). תהיה למעלה – כדי שלעולם לא תהיה למטה. חיבור שני חלקי הפסוק מבשר על תהליך מתמיד של צמיחה, ללא שום חשש ממסלול הפוך.

שנזכה לשנה בה נהיה רק לראש ולא לזנב, אמן!

 

(אגב, יש הסבר נוסף. מוזמנים לפתוח את הספר ולראות...) 

ניצחון ישראל - בין ראויים ובין חלילה לא

 

בס"ד

ניצחון ישראל – בין ראויים, ובין חלילה לא / לפרשת עקב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הכניסה לארץ כרוכה במאבקים קשים. הסתגלות לחיי חקלאות, ניהול מדינה בפנים ומול החוץ, ועוד. אחד האתגרים הקשים ביותר הוא כמובן המלחמות. בארץ ישנם עמים רבים ןצבאותיהם עצומים. פחד ומורך עלולים להתגנב לליבם של ישראל (ז, יז – יח):

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: (יח) לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם:

עומד רבינו על אריכות הדברים הקיימת כאן לכאורה (אות ה):

הנה יש בזה אריכות דברים, כי יספיק לומר "לא תירא מגויים הרבים" וכו'. וגם תיבת "ממני" מיותרת.

שואל רבינו, למה הבטחת הניצחון מובאת לאחר ביטויי רחשי הלב של העם? הרי ניתן היה לצוות על הבטחון בה' בשדה הקרב גם ללא הקדמה זו! גם המילה "ממני" לכאורה מיותרת, שכן החשש הוא כמובן על הריבוי של צבא האויב מצבא ישראל.

מסביר הרב:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל (משנה ראש השנה, ג, ח) על פסוק (שמות יז, יא) "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", "וכי ידיו של משה עושות מלחמה? אלא בזמן שישראל משעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים", וגם נודע מדבריהם ז"ל שישראל בהיותם במצרים היו מה אלו אף אלו (=עובדי ע"ז כמו המצרים) ובלתי ראויים להגאל, ועם כל זה עשה עמהם חסד והוציאם לחרות נגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם.

שתי הקדמות מקדים רבינו: הראשונה, דברי המשנה שניצחון המלחמה נגד עמלק היה בזכות האמונה ושיעבוד הלב לה' יתברך. השניה, ביציאת מצרים עם ישראל היו במצב רוחני ירוד ביותר, אולם למרות זאת הביא ה' להצלת ישראל ביד מצרים.

זהו הרקע להבנת הפסוקים הנ"ל:

ולזה אמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה" וירא אנכי מהם פן יאספו עלי והכוני! וסיבת המורא הזאת, שאנכי בו הוא "ממני", שיודע בעצמי שהרעותי את מעשי והכעסתי את בוראי פעמים רבות במן ושליו וכיוצא, ומצד זה אני ירא מפניהם לאמר "איכה אוכל להורישם". כי אם אני הגון לא אחת מפניהם לא מרבויים ולא מאיכותם כי ה' אלהי עמי, אבל בהיותי בלתי הגון יש מקום לומר לירא מהם כי ה' סר מעלי!

משמעות הפתיחה של הפסוקים הנ"ל בחשש המקנן בליבו של העם, מציג חשש מאד ספציפי: עם ישראל מודעים למצב הרוחני לאחר שנות המדבר. הם ניסו את הקב"ה כמה פעמים והכעיסוהו. שמא חטא זה יגרום להם להכשל ח"ו במלחמה? אם היו במצב רוחני מעולה היו באים למלחמה מתוך בטחון גמור שאין שום משמעות לכמות האויבים העומדים מולם, כי ה' עמהם. אולם כעת, במצב הרוחני הירוד, האם תהא עליהם הגנה עליונה? זו המשמעות של המילה 'ממני' – בגללי!

ועם כל זה יאמר כי הנני מבטיחך ש"לא תירא מהם", גם בהיותך בלתי הגון, "כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר הוציאך ה' אלהיך", גם בהיותך בעת ובעונה ההיא בלתי הגון ובלתי ראוי לגאולה!

מבטיח ה' יתברך: אני אתכם. מכיון שאתם עושים רצוני בכיבושה של הארץ, אני אהיה אתכם ללא תלות אם הגעתם לשלמות רוחנית. מסיבה זו  מזכירים מכל המלחמות דווקא את כילוי המצרים (ולא את סיחון ועוג שהניצחון עליהם היה סמוך יותר לזמן נאום משה), שבה הניצחון לא היה תלוי במצב הרוחני.

אם כן,

"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (דברים ז, יט) כי יתן לך האלהים אומץ וכח וגבורה לנצחם גם בהיותך בלתי הגון וע"כ אל תתייאש מן הרחמים.

יש להגיע למלחמה מתוך אמונה מוחלטת שה' נמצא במערכות ישראל בכל מצב, ואין לחשוש חלילה מתיאור מצב רוחני כזה או אחר.

 

המימד הנפשי של עונשי החטא

 בס"ד

המימד הנפשי של עונשי החטא / לפרשת בחוקותי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת הברכות והופכן מופיעה בפרשתנו. הנחת היסוד שלנו היא שיש דין צדק ובעקבותיהן חלילה עלולות להגיע הצרות. רבינו מעיין במבנה של הקללות, ומוצא שם דבר שנראה כביכול חסרון יושר וצדק (אות ו):

"ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם (כה, יח) - הנה זה יראה עוול בחוקו יתברך חלילה שייסר את האדם לתת לו פי שבע על חטאתיו! ועוד שאין זה מדרכו ית', כי מרובה מדה טובה ממידת פורענות, ואיך ישנה ה' את דרכו לייסר החוטא יותר משיעור הראוי לו כפי חטאו?

מפשט הפסוק משמע שהעונש יהיה עוצמתי פי שבע מהחטא! רבינו שואל שתי שאלות על פסוק זה: האחת, איפה הצדק? הרי עונש אמור להיות מידה כנגד מידה, ומי כה' אלוקינו שיודע לאזן ולשקול מהו העונש המדוייק לכל מעשה, אם כן – למה יכפיל פי שבע? שנית, למה בברכות לא מצאנו שהנתינה תהיה פי שבע? הרי יש לנו כלל, שמידת טובו של הקב"ה גדולה בהרבה ממידת הדין שלו.

מתרץ הרב:

ויתכן כי נודע שהעלבון אשר יקבל האדם מזולתו יגדל מאד ביתר שאת כאשר יבא מאוהבו הנאמן כי גם אם יהיה העלבון קל יחשב לאיש ההוא העולב דם שפך כי גחלים הוא חותה על ראש הנעלב. וכמו שפי' הרב בינה לעתים ז"ל כוונת הכתוב "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה" (ישעיהו מ, ב) ירצה (=כוונתו) כאשר לקחה יסוריה מאוהבה נאמן ה' צבאות שמו בעל הרחמים - זה נחשב אצלה כאלו לקחה כפלים בכל חטאתיה ע"ש.

הרב בינה לעיתים (ר' עזריה פיז'ו, מגאולני איטליה במאות ה-16-17) התמודד עם שאלה דומה בספר ישעיהו, שם אומר ה' שירושלים לקתה ונענשה פי שתיים ממה שחטאה. הא כיצד? אלא שאותה מכה משני אנשים שונים – תורגש באופן אחר: אם המכה הוא האויב, המכה עלולה להיות כואבת, אך לא מעבר למה שהיה קורה במכה דומה שהתרחשה מנפילה או דבר דומה. אולם, אם המכה הוא אדם שאוהב את המוכה, מעבר לכאב הפיזי, נוספת גם ההשפלה, האכזבה ותחושת הניבגדות, שמעצימות את הכאב עד מאד.

ולכוונה זו יאמר ה' כי בלי ספק שאעניש את החוטא כפי השיעור הראוי לו - לא יעדיף ולא יחסיר, אך יגדל הכאב מאד בבחינת היותי אני ה' בעל הרחמים המייסר אתכם בעצמי, לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח. עלבון זה יכאיב אתכם מאד, כאלו לקיתם פי שבע כחטאתיכם גם כי יהיה העונש מקביל ומתאים כפי ערך החטא.

אין אוהב לעם ישראל יותר מה' יתברך. ישנם מדרשים המייחסים לקב"ה בתור "רֵעַ", חבר קרוב! אם העונשים באים – אפילו מדודים לפי גודל החטא – העלבון העצום יכביד את עוצמת המכה, הרבה מעבר למכה עצמה, ה' יצילנו.

 

השמחה - הזכות על החיים!

 בס"ד

השמחה – הזכות על החיים! / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מעלתה של השמחה בעבודת ה' מתחדדת מאד בפרשתנו. בתוך כל רשימת הקללות ח"ו, ישנו פסוק המבהיר כי אין די בקיום כל המצוות כולן, אם לא מתלווה אליהן השמחה (כח, מז):

(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ....

כלומר: שמרת שבת, עבדת את ה' במקדש כהלכה, וכן הלאה, אבל אם כל זה היה בצער – אין הדבר רצוי כלל לפני ה'.

רבינו מסביר יותר לעומק, לא רק את מעלתה של השמחה, אלא את הכרחיותה (חלק ב, אות ה):
אמרו רבותינו ז"ל [מדבר קדמות מערכת צ' אות י"ג] שהעושה מצוותיו יתברך בשמחה ובטוב לבב, לית ביה טענת "מי הקדימני ואשלם" [איוב מא, ג], ובדין הוא שיטול שכרו ואינו מתורת חסד, ולא בהית לאסתכולי באפיה (=ולא מתבייש להסתכל בפניו).

רבינו מביא מדברי רבינו החיד"א יסוד רוחני משמעותי: אין לאף אדם זכות לטעון שמגיע לו שכר על מצוה זו או אחרת, שכן תמיד מתנת הקב"ה שקדמה, היא זו שאיפשרה את המצוה. אם לאדם לא היה בית, לא היה בונה מעקה. אם אדם חלילה לא היה זוכה לפרי בטן, לא היה זוכה במילה לבניו, וכן הלאה. ממילא יוצא שגם השכר אינו ממש שכר, אלא יותר קרוב למתנה, דבר שהנשמה מתביישת ממנו. כביכול אינה יכולה להסתכל בפניו של הקב"ה, עושה החסד.

השמחה משנה את התמונה. היחס למצוה נתון לחלוטין בידי האדם וממילא שכרו בדין, ולא רק בתורת חסד ומתנת חינם. השמח – זוכה בחייו בבחינת דין ולא בבחינת חסד, ומעלתו גבוהה.

וזה רמז הכתוב [תהלים ק, ב] "עבדו את ה' בשמחה", ועל ידי זה "בואו לפניו" דייקא, "ברננה" ולא בהיתי לאסתכולי באפיה...

מלמדנו דוד מלכנו, שהיכולת לבוא "לפני " ה', ממש פנים בפנים כביכול, תלויה דווקא בעניין של השמחה.

רבינו מדגיש מצווה מיוחדת:

ובפרט לימוד התורה צריך להיות בשמחה, דמתוך זה יבין דברי התורה על אמתתם, ומטעם זה התירו רבותינו [שבת דף ל' ע"ב] לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד כדי ללמוד מתוך שמחה...

מצוות תלמוד תורה צריכה להיות מתוך שמחה מיוחדת. הדבר מקנה – מעבר לשכר המגיע ללומד כנ"ל – קליטה מהירה והבנה יסודית. השמחה עוזרת להפנמת הלמידה. חז"ל שעודדו מגמה זו התירו לפתוח את הלימוד מתוך דבר מבדח ומשעשע, כדי לתת דריסת רגל לשמחה בהתחלה, ומתוך כך יושפע לטובה הלימוד כולו.

אמנם לפי המהלך של הרב, כל זה הוא רק בדיעבד, למי שאין אצלו את השמחה מיד בתחילת הלימוד:

ונראה לפרש דזה מה שאמר דוד המלך ע"ה [תהלים קיט, קג-קד] "מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי, מפקודיך אתבונן על כן שנאתי כל אורח שקר", הכוונה שלא היה לו לדוד צורך לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד כדי שילמד מתוך שמחה, דבלאו הכי הוא שמח בלימודו מאד,...ולכן היה שונא כל אורח שקר" - כינוי למילי דבדיחותא, שעל הרוב המה באים בדרך שקר לבדיחותא בעלמא.

דוד המלך אומר שהתורה מתוקה לו כמו דבש, ולכן הוא שונא דרכי קשר. מהו הקשר בין חלקי הפסוק? מסביר רבינו: בדרך כלל הלצה ובדיחה בנויים על דבר לא אמיתי. אולי נאמר מוגזם, מפתיע ומאתגר. אומר דוד המלך: למי לי אורחות שקר? אני שמח בעצם הלימוד! אני מעדיף מיד לצלול ללימוד!

ויהי רצון שהשמחה שבמצוות תקרין ותשפיע על כל חיינו לטובה ולברכה!

ברכת מצוות המילה

 בס"ד

ברכת מצוות המילה / לפרשת עקב / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ההולך בדרכי ה' זוכה לברכות רבות. בכך פותחת פרשתנו.

האם ישנה משמעות לרצף הברכות?

המדרש מוצא קשר בין ברכת הבטן – הילדים, לברכת הארץ – התבואה (חלק ב, אות ג, על ז, יג):

וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וכו' -  איתא בילקוט (רמז תתמ"ח) מקיש פרי בטן לפרי אדמה וכו', דבר אחר מה פרי האדמה צריכים עישור אף פרי בטנך צריכים עישור [וזו מילה]. עד כאן.

ילקוט שמעוני עושה "היקש" בין הברכות. היקש הוא לימוד הלכתי, המסיק מסקנות מתוך חיבור של שני עניינים זה לזה. פשט המדרש מלמדנו כי כמו שפרי צריך הפרשת מעשר כדי להכשירו, אף הבנים צריכים "מעשר", וזו ברית המילה.

ומקשים למה לי היקש זה הרי מקרא מלא [ויקרא יב, ג] "וביום השמיני ימול" וגו'.

הקושיה זועקת: וכי בלי היקש זה לא היינו יודעים על חיוב המילה? והלא זה פסוק מפורש בפרשת תזריע!

רבינו מסביר את ההיקש באופן אחר:

ונראה לפרש כוונת הילקוט "מה פרי האדמה צריכים עישור" כדי שיפרו וירבו, על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל [תענית דף ט' ע"א] "עשר בשביל שתתעשר", כך פרי בטנך צריכים עישור שהיא המילה, שעל ידי זה יפרו וירבו.

ההשוואה אינה הלכתית. אין בכך כל חידוש. אלא שיש כאן רמז לשכרה של מצות המילה: ריבוי בנים ובנות. כשם שהמעשר את התבואה, מוותר על חלק ממנה מתוך רצון לעשות רצון ה', כך המוותר על חלק מגופו של בנו הרך לרצון ה', מבטא את השותפות שלו עם הקב"ה. השותף עם הקב"ה מביא ברכה לעסקיו וענייניו – ולכל חייו.

נפלה נא ביד יוסף...

 נפלה נא ביד יוסף... / לפרשת ויחי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

לאחר קבורת יעקב אבינו מתעורר החשש של האחים מפגיעתו של יוסף אחיהם (נ, טו):

וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

מפרשים רבים עומדים על השימוש הלא ברור במילה "לו", שמשמעותה הרגילה היא "הלואי". וכי הם רוצים להפגע?

רבינו מסביר זאת על פי המדרש (חלק ג, אות ב):

איתא במדרש: "והשב" - זה יוסף, "ישיב" = זה עשו. ע"כ.

ישנו מדרש (מובא בספר פרשת דרכים, ולא ידוע מקורו) המסביר את כפילות הלשון של האחים "השב-ישיב", כשתי אפשרויות של תשלום חובם: או על ידי יוסף, או על ידי עשו. מה עניין עשו לכאן?

ויש לפרש "לו ישטמנו יוסף" הכוונה הלואי שישטמנו יוסף, כדי לגבות את חובו ממנו ויתכפר לנו עווננו, על ידי ש"ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו", כי אם לא ישיב לנו יוסף גמולנו אז "ישיב" לנו "עשו" - זה הקיסר שהרג עשרה הרוגי מלכות בשביל עון מכירת יוסף כנודע.

ישנו תג מחיר שיכול להיגבות על ידי אחיהם יוסף, וישנו תג מחיר קשה הרבה יותר שעלול ח"ו להיגבות על ידי הגויים. עשו במקרה הזה. ברור הדבר שישנה עדיפות להענש על ידי האח, שכן רחמיו מרובים יותר, מאשר להיענש על ידי הגויים, שאין גבול לאכזריותם.

וזהו שאומר המדרש "השב" - זה יוסף, "ישיב" - זה עשו, כלומר ממה נפשך אנו חייבים ללקות וגמולנו ישוב בראשנו, אם מיוסף אם מעשו, ולכן הלואי שיהיה זה מיוסף ולא מעשו.

אכן האחים משתוקקים לעונש מיוסף! "הלוואי ישיב לנו!"

לצערנו יוסף לא הענישם והדבר אכן התגלגל לעשרת הרוגי מלכות שסיפורי הריגתם מסמרי שיער וקורעי לב, כאכזריותו של עשו הרשע וצאצאיו.

האחים מנחילים לנו את ההבנה כי כאשר חייב להיות עונש, רצוי שיהיה בדרך של רחמים. כך גם יאמר דוד לגד (שמואל ב, כד, יד):

 וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-ה' כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.

שנזכה לגאולה בחסד וברחמים במהרה, אמן

שמחה שהיא זכות, זכות ושמה שמחה

 שמחה שהיא זכות, זכות ששמה שמחה / לפרשת נח / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נוח, שאיש צדיק תמים היה, נהיה מודל לדיון על סוגי צדיקים. אולם, ניתן  משמו על דרך הרמז, מסרים לגבי כל אדם. הגמ' במסכת עירובין מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: האם נוח לאדם – מלכתחילה – להיבראות, או לא? ומסיקה הגמ' (עירובין יג,ב):

נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו.

המסקנה מעט עגומה: עדיף היה שלא נברא...מה הפתרון? עסק התורה והמצוות.

מעמיק רבינו ר' רחמים הכהן, את תשובת חכמים:

אלא הטעם הוא שקודם שנברא, הוה אכיל נהמא דכיסופא, ובהית לאיסתכולי באפי (היה אוכל לחם בושה, ומתבייש להסתכל בפניו), אבל על ידי שיסגל מצוות ומעשים טובים נהנה הוא מיגיע כפיו.

הרב רומז כאן לעקרון שמופיע בספרות הפנימיות: הנשמה לא סובלת מתנות חינם. הדבר משול לעני, שכאשר הוא מקבל צדקה, פניו מתמלאות בושה, והוא אינו יכול לשאת פנים למיטיבו. כך גם הנשמה: כל זמן שהיתה באוצר הנשמות, היתה מקבלת את חיותה מהקב"ה כעני העומד בפתח, ועם המעבר לפה, נפתח לפניה אופק חדש: לזכות בשכרה בכוח מעשיה. והרמז – אצלנו:

וזהו שאמר "אלה תולדות" וגו' שנבראו בעולם הזה, נח להם שלא נבראו וכנז', ואם כן, למה נבראו? ותירץ: "נוח איש צדיק" וגו', את האלוהים התהלך, רצה לומר,  שיוכל להביט אל האלהים וליהנות מזיו השכינה בלי בושת פנים.

התורה רומזת מה התולדה הנכונה להפוך את מה שאינו נוח - לנוח: נוח איש צדיק, כלומר: נוח להיות צדיק, ומתוך כך, ניתן להתהלך לפני הקב"ה ללא בושה.

הרב מדייק את המשימה עוד יותר, ומזכיר מדרש:

ובזה יובן כוונת הכתוב (קהלת ט') "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך". ונקדים עוד מה שכתבו ז"ל דבכל המצוות איכא טצנת "מי הקדימני ואשלם", ושכרן אינו אלא מצד החסד.

הפסוק בקהלת מצווה את האדם לשמוח כי מעשיו נרצים. מה הכוונה? המדרש אומר כי אדם לא יכול להתגאות לפני ה' על מצוותיו. מדוע? כי הקב"ה הוא זה שמייצר את היכולת לקיומן: נותן לך בן כדי שתמול, נותן לך בית כדי שתבנה מעקה, ועוד. אם כן – שכר למה? גם בו יש מימד של חסד! אז חזרה השאלה: במה זוכה הנשמה לשכר עצמי??

 לא כן השמח בעשיית המצװת לית בו טענת מי הקדימני ובדין הוא שיטול שכרו. וזהו "לך אכול בשמחה" רצה לומר, בשביל השמחה שאתה שמח במצוות שאז תאכל לחמך דייקא, ליהנות   מזיו השכינה מדידך בלי שום בושה.

נותר בידינו הרגש המלווה למצווה: האדם יחליט אם זה יהיה בשמחה או לא, ועל השמחה הזו יהיה עיקר שכרו! כי כאן באה לידי ביטוי הבחירה של האדם להיות שייך לעולם המצוות, ולא רק לבצע אותם באופן טכני ויבש, שנפעל יותר על ידי הקב"ה.

שנזכה להנות מעמל כפינו ברוחניות, בגשמיות ובשמחה!

תורה - רק בשמחה!

תורה – רק בשמחה! / לפרשת עקב / אור החיים הקדוש

פרשתנו מתחילה בברכות השמורות לאלה אשר יקפידו ללכת בדרכי ה', ובמיוחד אלה אשר יימנעו מלעשות את העבירות האלה, הפשוטות, שרובנו רומסים ח"ו מבלי משים, ככה..."בקטנה"... כי זה לא נורא / לא משמעותי / לא קריטי / תירוצים אחרים...

אולם הפתיחה  מדגישה את השמיעה, ולא את השמירה, קרי, את הלמידה ותוצאתו המעשה, ולא את המעשה בלבד - מה בא הדבר ללמד? הרי לכאורה, השכר אמור להיות בעיקר על מעשה המצווה!

רבינו אור החיים הק' לומד מכאן יסודות הקשורים ל"שמיעה", היינו: לימוד התורה. וכך אומר: ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' מ"ב) אין והיה אלא שמחה 

המילה והיה משמשת במקומות מספר בחז"ל לרמוז על עניין השמחה (אולי בגלל האינטואיציה של קריאות שמחה הנשמעות כמו מילים אלה). אם כן, יש כאן הנחיה והדרכה המחברת בין השמחה ללימוד התורה, והדבר רומז לכמה יסודות, נביא את חלקן:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה ולא בעצבון כי דברי תורה אסורין לאבל (יור"ד סי' שפ"ד):

דבר ראשון: תלמד בשמחה ! לא ככפוי שד, אלא כמי שנפגש עם ההדרכה לחיים טובים ושלמים יותר. למשל, אם אדם מאמין כי ישנו יועץ פיננסי, שעצותיו והדרכותיו יובילו אותו לרווחה ועלייה ברמת החיים - נשב אצלו בדריכות ובשמחה כדי לא לאבד מילה - שהרי בידיו עתידנו! ק"ו כאן, בנגיעה ביסוד קיומנו. תורה קשורה לחיים, עצמת חיים, שפע חיים, ולזה אולי רומז אוה"ח שמזכיר שדברי תורה אסורים לאבל, כי הוא נתון בחוויית מוות, שהיא היפך התורה, ח"ו.

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד) מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה: 

רמז נוסף , המשלים את הראשון, מגלה לנו סוד גדול השמור לעמלי תורה: אמנם ישנו שכר גדול בעולם הבא לעמלי תורה - ברור. אולם האם יש שכר גם כאן? בעולם הזה? רומזת לנו התורה: יש. השמחה בעצמה. השמחה בעצם הלימוד. "ששכר מצוה מצוה" היא השמחה שבלימוד התורה. מובן שזה לא בא בקלות, אולם מי שניגש נכון, כמו ברמז הראשון, בהתמדה ובחיפוש חיות - יימצא את האוצר של השמחה שבתורה.

 

שכר מצוות בעולם הזה - לעושה תשובה מאהבה!

שכר מצוות בעולם הזה – לעושי תשובה מאהבה! / לפרשת עקב / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

סוגיית שכר ועונש היא נושא מורכב, אליו התורה מתייחסת רבות, אולם יחד עם זאת, יש לא מעט מורכבות בהבנה כיצד הדברים עובדים למעשה. אחד מהכללים הידועים בנושא הוא "שכר מצוות – בהאי עלמא ליכא", כלומר: אין מקבלים את שכרן של המצוות בעולם הזה. על בסיס זה, דן רבינו:

והיה עקב תשמעון וגו' ואהבך וברכך וגו'. הקשו המפרשים ז''ל: והרי שכר מצוות בהאי עלמא ליכא! ולמדו זה מהפסוק שלפני זה היום לעשותם ודרשו היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם

מקור הדרשה ששכר המצוות יהיה רק בעולם הבא, הוא מסוף פרשת ואתחנן (פרק ז' פס' י"א):

וְשָֽׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַֽעֲשׂוֹתָֽם׃

ודרשו חז"ל מהמילים "היום לעשותם", שלעולם הזה שייכת העשייה בלבד, ולא קבלת השכר.

כדי להסביר, מקדים רבינו את דברי רבינו יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי:

ונ"ל על פי מה שכתב הרב בן איש ז''ל בפרשת כי תצא ...שהקשו המפרשים ז''ל והרי כתיב "ביומו תתן שכרו", ואיך אמרו "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"? ותירץ דשכר מצוות אינו מן הדין, כיון דאיכא טענת "מי הקדימני ואשלם", ולכן כיון שאינו מן הדין אין בזה משום ביומו תתן שכרו.

הבא"ח שואל את השאלה מהכיוון ההפוך: הרי התורה ציוותה על מעסיק לשלם שכר בזמן, בו ביום (לפי מנהגם), וכיצד זה הקב"ה לא משלם בן ביום, בעולם הזה? התירוץ הוא שהשכר הוא כלל לא חלף עבודתנו. השכר הוא בחסד גמור מאיתו יתברך. ומדוע? יש מדרש על הפסוק "מי הקדימני ואשלם" (איוב מ"א, ג'), בו מוסבר, שמצד הדין, לא היינו ראויים לקבל שכר על המצוה, שכן יצירת התשתית המאפשרת את קיום המצוה היא מאיתו יתברך. לא היינו מלים את בנינו, אם לא היו לנו בנים בחסדו יתברך. לא היינו בונים מעקה לגגנו, אם לא היינו זוכים לבנות בית בחסדו יתברך, וכך הלאה. ממילא, איך נטען שהוא מחויב בשכרנו??

אמנם יש יוצא דופן אחד:

ומי ששב תשובה מאהבה שהזדונות נהפכים לו לזכיות אם כן אלו אין בהם כלל טענת מי הקדימני ולכן מגיע לו בעד אלה שכר בעולם הזה...

הגמרא במסכת יומא אומרת שמי ששב בתשובה מאהבה, אפילו העבירות שעשה בכוונה נהפכות לזכויות, למצוות. במקרה זה, אין לקב"ה – כביכול – טענה... הוא יהיה מחוייב לתת לבעל התשובה את שכרו בעולם הזה! שהרי הקב"ה לא זימן לו דברים כדי שיעבור עבירה. ה' לא נתן לבעל התשובה כשהיה ברשעו, כסף של אחרים כדי שיגזלם, וכדומה. על בסיס זה מסביר רבינו כאן:

ואם כן נראה דזהו מה שאומר הכתוב "והיה" - ואין והיה אלא לשון שמחה – "עקב" רוצה לומר: בסוף, כשתשמעון אל מצות ה', והיינו בבעל תשובה הכתוב מדבר, דבתחילה היה רשע, ולבסוף חוזר ומקבל עליו לשמור ולקיים את המצוות, והכל בשמחה באהבה וברצון ולא מיראת העונש, ולכן מגיע לו שכר בעוה"ז "ואהבך וברכך"

פרשתנו מדברת על העושה תשובה מאהבה, כמוז במילה "והיה" הרומזת לשמחה במקומות רבים. אדם כזה – הוא מי שהתורה מבטיחה לו שכר בעולם הזה, מצד דין התורה של "ביומו תתן שכרו", וממילא אין זה סותר את הכלל של "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא".

שנזכה לשוב בתשובה מאהבה תמיד, ולראות בברכת ה' המופיעה עלינו תמיד.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי

בקריאת שמע - יסודות האמונה

3 עיקרי אמונה / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקריאה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" המופיעה בפרשתנו, ונאמרת פעמיים ביום (מהתורה), מזוהה כסיסמת אמונה יהודית. אנו אומרים אותה בדחילו ורחימו, וליבנו מתיישב באמונתו השלמה בקב"ה. אולם – מהו תוכן אותה הצהרת אמונה? מה כוללת אמונתנו? ידועים דברי הרמב"ם, שישנם 13 עיקרי אמונה. רבינו מוהרח"ך מלמדנו שהדבר רמוז בפסוק:

(ז, ה) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ידוע דרבינו הרמב"ם ז"ל בחיבורו מנה י"ג עיקרי האמונה. ויש לרמוז זה בתיבת אח'ד שהיא גימט' י"ג,

המילה "אחד"=13 בגימטריה. רמז לעיקרי האמונה של הרמב"ם.

אך ישנן שיטות נוספות בין גדולי ישראל. אחת מהן היא של רבינו יוסף אלבו, חכם בן המאה ה-14 בספרד. הוא חיבר את "ספר העיקרים", שכשמו עוסק בעיקרי האומנה. הוא דן בדברי הרמב"ם, ולבסוף מגיע למסקנה שניתן לתמצת את כל העיקרים, ל-3 בלבד:

גם ידוע דהרב מהר"י אלבו ז"ל בעל "העיקרים", כלל אותם בג' עיקרים, א) מציאותו יתברך, ב) תורה מן השמים, ג) שכר ועונש.

3 העיקרים המדוייקים והמתומצתים הם 1. שה' קיים, מושל ומשגיח. 2. אותו ה' הוא זה שנתן לנו תורה. 3. ה' משגיח על עולמו, וממילא מתגמל לפי מעשי האדם.

מלמדנו הרב שהרמז להם נמצא גם הוא, בקריאת שמע:

ויש לרמוז ג' אלה בג' פסוקים הללו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" כנגד מציאותו יתברך. "ואהבת את ה' אלהיך וגו" כנגד השכר והעונש, לפי מה שדרשו רז"ל "בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך", שעליו לקבל גזירתו יתברך, ולהאמין שהקב"ה לא עביד דינא בלא דינא (=לא עושה דין בלא דין, כלומר: לא מתגמל ללא דיון) וזה כנגד העונש. "ובכל מאודך", שהוא הממון, ובו יעבוד את ה', מפני שהוא מאמין שהכל בא אליו ממנו יתברך, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". "ושננתם לבניך ודברת בם", שמדבר על עסק התורה, כמו שדרשו רז"ל "ודברת בם - ולא בדברים בטלים", וזה כנגד התורה מן השמים.

הפרשיה הראשונה בקריאת שמע, כוללת בתוכה את שלושת עיקרי האמונה הנ"ל:

פסוק שמע ישראל עצמו – הוא כמובן הצהרת אמונה בה'.

הפסוק "ואהבת" וכו', רומז לשכר ועונש, אולם לא עליהם ממש, אלא על הגישה בה עלינו להתייחס אליהם: "בכל נפשך" – להאמין בה', גם במצבים קשים, אפילו עד דין מוות ח"ו. "ובכל מאדך" – לעשות רצונו, גם מתוך השפע העצום ביותר.

הפסוק "ושננתם", הוא כמובן הפסוק ממנו אנו לומדים את חיוב לימוד התורה.

אם כן – הפרשה הראשונה רומזת על 3 העיקרים.

ומה לגבי שאר הפרשית של קריאת שמע?

גם יש לרמוז ג' עיקרים אלה בג' פרשיות של ק"ש, פרשה ראשונה של "שמע ישראל" - כנגד מציאותו יתברך. פרשה ב' "והיה אם שמוע" כנגד שכר ועונש שכתוב "בה ונתתי מטר וגו', השמרו וגו' וחרה וגו'". פרשה שלישית שהיא פרשת ציצית - כנגד תורה מן השמים, שכתוב בה "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' " וגו', ואמרו רז"ל "שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה"

שלושת הפרשיות – ממש רומזות על עיקריו של הרב אלבו! הראשונה, שמע, היא יסוד האמונה. השניה, והיה אם שמוע, ממש עוסקת בשכר העושים רצון ה', ועונש המורדים בו. השלישית, ציצית, באה לרענן מדי יום את זכרונן של כל מצוות התורה.

ויהי רצון שנזכה להיות קשורים אל ה' יתברך באמונה שלמה!