הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים

 בס"ד

הבריחה מהמוות מעידה על אהבת החיים / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשתנו מציבה שוב את האדם אל מול יכולת הבחירה שלו. הוא מסוגל לבחור כיצד לכלכל את צעדיו וכיצד ייראו חייו. אולם רבינו מציג כאן קושי בצורת הצגת הדברים (חלק ב, אות ב, על ל, טו-יח):

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה וגו' ואם יפנה לבבך וגו' הגדתי לכם היום וגו'

מה העניין להתיע למישהו לבחור במוות? וכי מי יבחר בכך? מסביר רבינו בהקדמת משל, שהובא בשם ר' יעקב קראנץ זצ"ל, המגיד מדובנא אומן המשלים, בדבריו המשנה באבות (ד, כב):

שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:

אם הכל בעל כרחו של האדם, אז מדוע ייתן דין וחשבון על מעשיו? ומסביר המגיד מדובנא על פי משל לרופא שריפא חרש ועיוור. נציין שאשתו של החרש היתה אשה רעה המרבה לקלל, ואשתו של העיוור היתה מכוערת באופן בלתי ניסבל. עד שהרופא ריפא אותם – הם לא שמו לב למומים הללו, אולם כעת – נהפכו חייהם לסיוט...

בא הרופא לבקש שכרו על הריפוי, אולם החרש והעיוור (לשעבר) טענו כי חייהם הורעו בעקבות טיפולו. ראה כך הרופא ותבע אותם אצל מושל העיר.

אמר המושל: אכן חייהם הורעו. עליך להשיב להם את העיוורון ואת החירשות! והסכים לכך הרופא. שמעו זאת המתרפאים ומיד התנגדו. אמר להם המושל: גיליתם דעתכם שנוח לכם ברפואת הרופא – שלמו לו מיד!

ולכן גם שעל כרחך אתה נוצר וכו', מכל מקום כיון שסוף כל סוף אחר שבאת לעולם "על כרחך אתה מת" - שאין ברצונך למות אלא אתה שואל לחיות, אם כן על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'. ע"ש.

העובדה שהאדם נאבק לשמור על חייו הן בטיפוח אורח חיים בריא ומוקפד, ובין בטיפולים רפואיים אינטנסיביים ויקרים, מוכיחה כי האדם רוצה לחיות, גם אם הגיע לחייו בעל כרחו. זה הדבר המחייב אותו לעמוד בדין.

וזהו שאמר "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו' ואת המות" וגו' - כלומר לא תוכל לטעון כיון שעל כרחך נוצרת אין לך דין וחשבון, כבטענת החרש והסומא לרופא, שהרי תשובתכם בצדה כתשובת הרופא להם, כי נתתי לפניכם היום שתי דרכים החיים והמות, האם רצונך עתה למות? לא כן, אם כן בעל כרחך לתת דין וחשבון, ולכן סור מרע ועשה טוב.

הצגת המוות כאופציה לבחירה, באה להמחיש לאדם כי אין לו טענת פטור מן הדין, וזה מה שמלמד משה רבינו: אל תברח לטענה זו שכן המוות מבחינתך אינו אופציה כלל ככל שתוכל לדחותו, אם כן עליו לקחת אחריות על בחירותיו הטובות, שעליהן יעמוד בצדק לדין.

זכרון יום המיתה - האם זה קלף בטוח?

לזכור יום המוות – האם זה קלף בטוח? / לפרשת פקודי / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

התלמוד במסכת ברכות מדריך כיצד אדם יכול לנצח את יצרו, וזה על ידי זכרון כמה דברים באופן הדרגתי: שינוי מתמיד לטובה, עיסוק בתורה, אמירת קריאת שמע וזכרון יום המוות. אם כן, יוצא שזכרון האדם שבסוף הוא עוזב את העולם, אמור להוביל להימנעות מן העבירה.

יחד עם זאת, אנו מוצאים לכאורה פסוקים הסותרים זאת (ישעיהו כב, יג):

וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת:

עם ישראל חוטא, ודווקא מתוך המודעות לכך שחיי האדם אינם נצחיים, הם מתהוללים עוד יותר!

את התשובה מוצא רבינו בפרשתנו (חלק א אות ד), על בסיס חידוש של הבן איש חי:

ד) ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקדש וגו' (טל, א).

פירש הרב עוד יוסף חי ז"ל "ומן התכלת" וגו' - כנגד ההסתכלות לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שהוא התכלית והסוף. "והארגמן" - כנגד מאין באת מטפה סרוחה ואדומה כארגמן. "ותולעת שני" - כנגד לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ומשלושה הסתכלויות אלו עשו בגדי שרד לארבעה יסודות של גופו, שלא יהיו עבדים ליצר הרע ויוכל לשרת בקדושה כאוות נפשו. ע"ש.

3 החומרים המוזכרים בפסוק זה, המדברים על כיסוי הכלים (לפי רש"י ועוד) או על בגדי כהנים הדיוטות (לפי המדרש הגדול), הם המרמזים על הדרך להגיע ל"לבוש שרד". 3 החומרים רומזים בעצם ל-3 התבוננויות שיובילו את האדם לשליטה עצמית וחיים של שלימות: א. מי הוא זה שידון את האדם בסוף, ב. מקורו השפל של האדם, ג. מקום סיום חייו.

כמובן שמיד אנו מבינים שזו המשנה המוכרת בפרקי אבות (ג,א), דברי עקביא בן מהללאל, שלימד תוכן זה בדיוק.

מצד שני, הסדר כאן הוא שונה, כפי שמעיר רבינו:

ונראה לעניות דעתי להוסיף נופך מה שהתחיל בתכלת שהוא כנגד ההסתכלות "לפני מי אתה עתיד" וכו', גם שעקביא בן מהללאל (אבות ג, א) מנאה לבסוף, על פי מה שכתב הגאון הנזכר בעצמו בספר משל ונמשל (סימן י"ב) על פסוק (ירמיה יא, טו) "כי רעתכי אז תעלוזי" - כי בלתי הסתכלות התכלית שהוא הדין והמשפט, אדרבא יוסיף להרשיע על ידי הסתכלותו מאין בא ולאן הולך, כאותם הפריצים שקודם סעודת שמחה מביאים מת לפניהם. עיין שם באורך.

עקביא בן מהללאל שם את זיכרון הדין בסוף הרשימה, ואילו לפי הבן איש חי התורה רומזת על הדין בתחילה. מדוע יש הבדל? בספר "משל ונמשל", שהוא ליקוט משלים מהבן איש חי עצמו, ישנו משל המסביר את הבעייתיות של זכרון יום המיתה, המנותק מזכרון יום הדין. במשל מסופר על בן מלוכה שביקר אצל עם שהיו נוהגים לפני מסיבותיהם, להביא אדם, שנראה כמת ממש, ומטפלים בו בכל טיפולי הנפטר, עד שמוציאים אותו כאילו לקבורה. בסיום טקס הזוי זה, היו מתחילים לנגן בכל עוז, לאכול ולשתות. האורח שתמה ונדהם ממנהג זה, קיבל את ההסבר הבא (משל ונמשל עמ' י-יא):

ויאמרו זה מנהגם, כשיבואו לשתות ולשמוח במסיבה מראין למסובין דרך המוות כדי שירבו בשמחה, כי בזכרם שסוף האדם למותויהיה כפגר מת זה, ויעשו לו כזאת, ויוליכוהו לקבר שאין שם לא אכילה ולא שתיה ולא ניגון ולא ריקוד ושמחה, על כן יזדרז בעודו בחיים להרבות בשמחה ושתיה בכל כוחו, מאחר שסופו יהיה מושלל וערום מכל זה.

ה' ירחם.

מחדדת התורה: קודם תזכור שיש חשבון. מידיעה זו תגזור את המשמעויות של מאין באת ולאן אתה הולך.

מבטיחה התורה שהנוהג כן, יזכה ל"בגדי שרד":

...ואומרו "בגדי שרד" - כי המדות נקראים בגדים כנודע, ועל ידי ההסתכלות בשלושה הנזכרים יתקן מדותיו ומעשיו, באופן שישתרר גופו על יצרו וכנזכר.

מידות האדם הם הלבושים לנשמתו. אדם שואף לבגדי שרד, בגדי יוקרה, בגדים של מידות נאות, המגלים נשמה נקיה וזכה השואפת לטוב, ופועלת להוצאתו לאור העולם. 

לחבר את הקצוות בחברון

לחבר את הקצוות בחברון / לפרשת חיי שרה / אור החיים הקדוש

ידועה שיטת המהר"ל בעניין המספרים. ביסוד הטענה, טוען המהר"ל שכל מספר הוא בעל משמעות, וכאשר אנו פוגשים אותו אנו מיד צריכים למצוא את המסר, והמידע המספרי הוא כלי משמעותי. למשל, אם נפגוש את המספר שתיים, נחפש את רכיב המחלוקת (לא נאמר "כי טוב" בבריאת יום שני), נחפש את הקדושה שבטבע כאשר נפגש עם המספר 7 (שבת, מנורה, ועוד המון כידוע).

מה המשמעות של הסיפרה 4?

בתיאור מותה של שרה נאמר כך (בראשית כג):

(ב) וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ:

את חברון אנו כבר מכירים מפרשת לך לך. למה מחדשים לנו כאן את שמה הנוסף?

אומר ר' חיים בן עטר (כג,ב):

(ב) ותמת שרה. רמז הכתוב באומרו בקרית ארבע לומר כי ח"ו לא יתייחס המיתה לצדיקים אלא שקרית ארבע פי' עיר שהיתה בנויה מד' יסודות נפרדה היא ונסעה מהם. ואומרו היא חברון פי' שהגם שמתה היא משפעת בהם בחינת החיבור ...

הפיזיקה העתיקה תפסה שהעולם מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. כל חומר מושך למקומו, ובמות הדבר המורכב מהם, ישוב כל חומר למקורו. אמם הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מלמד, כי לעיתים ניתן להפך את החומרים בקצות לחומר אחר. שרה אמנו בקדושתה, הפכה את כל היסודות החומריים - לרוחניים.

ארבע מסמל פירוד. גם בפיזיקה המודרנית אנו מוצאים את החוק השני של התרמודינמיקה הטוען כי כל דבר מתפרק ליסודותיו מתישהו. שרה מצליחה לנצח בזה את הטבע, וגם גופה הופך קודש, ארבעה היסודות החומרייים מתקדשים, ומתחברים. מבחינת ארבע המבטא את הריחוק והפירוד - "מארבע כנפות הארץ" - היא הופכת הכל ל"אחד", ל"חיבור", וזה הרמז בשם העיר דווקא כאן.

 מסתבר שיסוד זה אינו נוגע רק לשרה, אלא גם למקום עצמו, חברון.

יש כח בעיר זו לקבץ את עם ישראל ולחברם להיות אחד. לא סתמי הדבר שמלך ישראל האידיאלי, דוד המלך, החל את מלכותו דווקא בחברון (לשבע שנים. חידה: מה המשמעות של 7 כאן? דיון לשולחן שבת!). הוא יודע שמשם יתחיל להפוך את העם המפוזר בארבע מחנות במהלך כ400 שנה, לעם אחד, עם מלך אחד, העובד את ה' אחד שכם אחד.