הכל תלוי בך, חבר!

 בס"ד

הכל תלוי בך, חבר / לפרשת מצורע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בפרשתנו מספרת התורה על דרך התיקון של הצרעת. כמו שבתהליך יצירת הטומאה היה מעורב הכהן, כמו כן גם בתהליך התיקון.

אולם האופן שבו הדברים כתובים מעלה שאלה אצל רבינו (אות א):

א, וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע [יד, ג]. הנה תיבת מן הצרוע הוא שפת יתר.

ברור הדבר שהצרעת היתה אצל המצורע, ומה טעם כפל הלשון?

ויתכן במה שנודע שהצרעת בא על חטא לשון הרע וראיה ממרים, וכן דרשו ע"פ "זאת תהיה תורת המצורע" - תורת המוציא שם רע.  הנה כי כן כאשר ישים הצרוע אל לבו לשמור פתחי פיו לבל ישוב עוד לכסלה (=לטיפשותו) ושב ורפא לו.

כפי שכבר למדנו בדברי הרב בדרשתו על פרשת תזריע, יסודו של נגע הצרעת אינו בעניין חיצוני, אלא בפגם עמוק פנימי שיש לרפא אותו בתהליך פנימי. הרפואה בא תבוא אם האדם ישים על ליבו שלא להכשל שוב.

וזה אומרו "וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת" וזה מסיבת "[מן] הצרוע" עצמו, ששם אל לבו לתקן עותתו ומידו היתה זאת לו כי נרפא הנגע.

כמו שהעונש נבע מתוך מצבו הרוחני השפל של המדבר לשון הרע ורכילות, וכן של המוציא שם רע, כך גם מייחסת התורה את ההצלחה של "הטיפול" לאדם ששינה את הרגליו והחל לבלום את פיו.

השהיה מחוץ למחנה, חוויית הבדידות, היא זו שגורמת לאדם להבין את כל תוצאות הפירוד שגרם בדיבוריו הרעים, ומתוך כך החוטא עובר תהליך פנימי, שבא לידי ביטוי בשוב בשרו לתיקונו.

הצרעת - נגע פנימי או חיצוני?

 בס"ד

הצרעת – נגע פנימי או חיצוני? / לפרשת תזריע / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

טומאתה של הצרעת היתה מוכרעת על ידי ראיית הכהן, בין אם זו היתה על עורו של אדם, על זקנו, בביתו או בבגדיו. בכל מקרה מדובר על דבר מה הניתן לראיה, כלומר, חיצוני. נקודת מבט כזו יכולה לגרום לאדם הנגוע להתייחס לצרעת כאל עוד מחלה. התורה מלמדת אותנו כי אין זה נכון:

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא (יג, כה)

מדייק רבינו (אות ד):

הייתור (הכפילות) מבואר כי יספיק לומר "והצרוע בגדיו" וגו'! ויתכן במה שנודע כי הצרעת בא על לשון הרע כמו שקרה למרים שנצטרעה על שדברה לה"ר באחיה, נמצא כי שהצרוע היא הסיבה לצרעתו. וזה יגיד הכתוב "והצרוע אשר בו" תלוי סיבת "הנגע" והוא הגורם לכל הרעה הזאת אשר מצאתהו במה שחטא בפיו וסיפר לה"ר והוא גרמא בנזקין.

בסוף תיאור סוגי נגעי העור ודרך הטיפול בהם, מצווה התורה את המצורע כיצד עליו לנהוג בימי טומאתו. בפתיחת הציווי ישנה כפילות "הצרוע" וגם "אשר בו הנגע". זה לכאורה מיותר! שהרי ברור שבצרוע יש נגע... אלא שכאן רמוזה אחריותו של המצורע לצרעתו, אחריות על מעשיו. "בו" – בתוכו! הנגע. אין מדובר על אירוע מקרי בו האדם "חטף" איזה שינוי בעורו, אלא מדובר על ריקבון רוחני ומוסרי בתוכו של האדם ההולך ומופיע כלפי חוץ.

וזו גם המשמעות של שני ציוויים המופיעים בסמיכות בפרשת כי תצא (דברים כד, ח-ט):

ומה יובן סמיכות הכתובים בפ' תצא "השמר בנגע הצרעת וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וגו' ירצה כי אחרי שהזהיר "השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים תשמרו לעשות ככל אשר יורוך" זכר הסיבה לבוא החולי הזה והוא כי "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" שנצטרעה על שספרה לה"ר במשה אחיה, ועל כן תזהר גם אתה מעוון זה של הלה"ר שלא תבוא לידי כך ולא תצטרך לבוא אל הכהנים לעשות ככל אשר יורוך.

סמיכות אזהרת ההקשבה לכהנים בפסיקותיהם בענייני צרעת, לציווי זיכרון צרעת מרים, מלמד כי העוון הוא הסיבה לחטא. הבעיה הינה מוסרית ולא פתולוגית.

מתוך כך, האדם מתבונן על עצמו בראי, ומעיף מבט אל תוכו, ולא מסתפק במראהו החיצוני הנגוע. רק מבט כזה יכול להרים את האדם אל עבר תהליך התיקון והטהרה.

מעלתם העליונה של נדב ואביהוא

 בס"ד

מעלתם העליונה של נדב ואביהוא / לפרשת שמיני / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

דעות רבות נאמרו ביחס לחטאם של בני אהרון, נדב ואביהוא. יש אומרים שנכנסו שתויי יין למשכן, יש אומרים שחטאם היה בכך שלא היו נשואים, ועוד. נדמה שניתן להמליץ עליהם את מה שאמר אחד מהמפרשים שאין רצונו להציע פירוש לחטא משה במי מריבה, כי מחטא אחד כבר נעשו עשרה... בני אהרון היו גדולים וצדיקים. רש"י (על י, ג) אומר שעם מותם נודע לו שמעלתם של נדב ואביהוא גבוהה אף משל משה ואהרון!

רבינו מוצא רמז כבר בתיאור האירוע הטרגי של מותם של בני אהרון (י, ב):

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה':

רבינו (אות ד') מקשה: מהי המשמעות של המילים "לפני ה'"? מה באו לחדש?

או יאמר אומרו "לפני ה'" כי הנה נודע כי האדם במותו נאחז בסבך עונותיו וחטאתיו כי אז אינה יכולה לעלות מעלה לבא אל מקום מנוחתה עדי תרחץ מצואתה ואז תדאה אל על, כי העונות מכבידים אותה לבלי תוכל לדאות ולעוף לשמים מעל, רק עדי (=עד) תשב הנערה ימים או עשור (ביטוי מושאל מבראשית כד, נה) בגיהנם להטהר מכל גלוליה ותועבותיה אחר תלך ושבה אל בית אביה כנעוריה ומלחם אביה לחם שמים תאכל

אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. חיי עולם הזה מזמנים לאדם שיחטא לפעמים. גם לאחר התשובה יש לאדם צורך לכפר ולחטא את נשמתו. אולם כדי שהנשמה תוכל להנות מאור חיי הנצח, מול ה' יתברך לאחר מאה ועשרים, רוב בני האדם יעברו שלב מסויים של ניקיון לנשמה. לאחר תקופה של ניקיון תוכל הנשמה לעמוד באמת בעולם האמת מול המלך שחותמו אמת.

האם זה גורלו של כל אדם?

ולזה בא הכתוב להעיד על קדושי עליון כאלה כי לא קרה להם כמקרה זה של כל אדם, אלא כי מעת שיצאה נשמתם מגופם כבר הם "לפני ה'" עומדים בלתי שום עיכוב זמן, כי חפים הם מפשע ומנוקים מכל עון ואשמה ורשע.

חטאם של בני אהרון אינו שייך לעולם החטאים היצריים – חומריים. מדובר על אנשים גדולים ומיוחדים שזה היה חטאם היחיד, וגם הוא נבע מהשתוקקות אל קרבת ה'. עם מותם הכואב נתכפר להם עוון זה, ומיד עלו לחסות תחת כנפי השכינה, לעמוד לפני ה'.

עיון עמוק ומדוקדק בתורה מגלה לנו על נקודות מבט עדינות ומשמעותיות שצריכות לבנות את יחסינו הנכון לנושאים מורכבים, כחטאים של גדולי האומה, וכן על טעויות הנובעות מתשוקה אל הקודש.