ברכה ושמירה בעולמה של תורה

 בס"ד

ברכה ושמירה בעולמה של תורה / לפרשת נשא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בקהילות רבות, וג'רבא ביניהן, היתה פרשת נשא חגיגית במיוחד עבור הכהנים. הם היו נוהגים לכבד את הכהן בעליה ארוכה, מתחילתה של הפרשה, ועד לסיום של ברכת כהנים.

ב-15 מילים קצרות אלה, ישנו תוכן רב, וגם רבינו מציג מדרש פליאה על ברכת הכהנים (חלק ב אות ג, על פרק ו פס' כד):

יברכך ה' וישמרך" – איתא (=מובא) בפליאה: "יברכך" - מזכור, "וישמרך" - משמור. נראה לפרש על פי מה שכתב בילקוט חדש (ערך מצוות סימן ט"ז) משם זוהר בראשית (עמוד ס"ה), דמצוות עשה מסטרא דדוכרא מדת זכור, ומצוות לא תעשה מסיטרא דנוקבא מדת שמור,

המדרש מחבר בין הברכה לציויי השבת לכאורה, ל"זכור" ו"שמור". השאלה עולה מאליה: מה הקשר בין הדברים? אלא שהזהר הקדוש מסביר ש"זכור" הוא כביכול הצד הזכרי, הפועל, ה"עושה", מצוות עשה, ואילו "שמור" הוא הצד הנקבי, המשמר את המציאות, מצוות לא תעשה.

עוד מדרש:

עוד שם בילקוט חדש (סימן ס"ז) רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברי האדם, וכל אבר מצוהו עשה בי מצוות שתחיה בזכותן ותאריך ימים. ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד גידיו וכמנין ימות החמה ומשעה שהחמה זורחת עד ששוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה, ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה.

ההקבלה בין רמ"ח מצוות העשה לרמ"ח האיברים, וכן של שס"ה מצוות הלא –תעשה, לשס"ה הגידים, ולשס"ה ימי שנה מופיעה במקומות רבים. כאן מתחדדת התלות שביניהם: קיומם ותיפקודם המיטבי של האברים, הגידים וימי השנה, תלויים במעשיהם של ישראל, בקיום המצוות.

עוד מדרש:

עוד איתא בילקוט חדש בליקוטי דינים (סימן ט"ו) וזה לשונו: השס"ה לאוין הם שמירה גדולה, והיצר הרע אסור בזיקים על ידם וכו'.

בשס"ה מצוות לא תעשה, ישנה שמירה מהתעוררות שלילית בנפש האדם. ה"אסור" של העבירה, גורם ל"אסור" – לקשור – את היצר הרע מלפעול.

כעת יחבר הרב את כל הרעיונות הללו, ויבאר את המדרש התמוה בו פתח:

וזהו שאמר "יברכך" - בחיים ואורך ימים, "מזכור" - שהיא מדת מצוות עשה, שעל ידי מצוות עשה יחיה ויאריך ימים וכנזכר. "וישמרך" - מהיצר הרע ומכף חובה "משמור" - שהיא מדת מצוות לא תעשה שהם שמירה לגוף וכנזכר.

אומרים לנו הכהנים: אמנם אנו צינורות לברך אתכם באהבה מאת ה', אולם גם לכם יש חלק אקטיבי ביצירת הכלים: התרחקות מדרך ה' פוגעת באדם. הדרך הטובה להישמר היא לבנות נכון את הקשר עם הקב"ה, בשמירת אברינו מחטא. מצוות עשה יפעלו להיטיב את חייו הגשמיים של האדם, המפעיל ורותם את אבריו לעבודת ה' ומקדשם, ואילו מצוות הלא תעשה ימנעו מאיתנו – בגוף ובזמן – לפגום בהשראת השכינה הקיימת על גופנו.

ויהי רצון שתחול עלינו ברכת ה' מפי הכהנים.

 

ברכת כהנים - גשמיות המוגנת רוחנית

ברכת כהנים - גשמיות המוגנת רוחנית / לפרשת נשא / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ברכת כהנים היא רגע שיא יומי, במהלך תפילת שחרית, בו הציבור מרכין ראשו בענווה, אל מול הכהנים, הנושאים את שם ה', ומעבירים את ברכתו לעמו. מהו תוכנה של ברכה זו? פירושים רבים ניתנו ונדרשו, אולם ברור שהבסיס הוא ברכה לשפע והצלחה כלכליים.

רבינו רחמים זצוק"ל, בתור כהן, מאי הכהנים (ג'רבא) מרחיב מאד לעסוק בפירוש הברכה, והוא מאיר את עינינו לפן חשוב ונוסף הרמוז בה. הרב מוטרד בדרשותיו על הברכה, מאתגרי העושר, ומסכנותיו הרוחניות. כך הוא מסביר את הברכה (בפירוש אחד מתוך כ-6!):

אפשר לומר "יברכך" בממון "וישמרך" מן המזיקים, כי נודע שבעל הממון יש לו לדאוג משלש סיבות: א) פן ירום לבבו, וכמו שאמר הכתוב "וכסף וזהב ירבה לך, וגו ורם לבבך" וגו'. ב) פן לא יעשה צדקה כפי הראוי לו, ויהיה לו עונש על זה, וכמעשה דרבן יוחנן בן זכאי שאמר לבת נקדימון בן גוריון וכו'. ג) אפילו הוא נשמר מכל זה, והיה ירא ה' בתכלית ועניו כראוי לו, ונותן צדקה כראוי לו, פן אחרי מותו יוצאי חלציו על ידי רוב הממון שמניח להם, ירום לבבם, ולא יתנו צדקה כראוי להם. ובמקום שיתנו הכסף במצוות ומעשים טובים, יתנוהו בענייני עבירות ח"ו, נמצא שהממון גורם רעה גדולה ונזק גדול לבעליו

שלוש הנה הסכנות שבעושר:

א.     הגאווה מול ה'. שמא ישכח את מקור כוחו ועושרו חלילה.

ב.     הגאווה מול הבריות: התלמוד בכתובות מספר על רבן יוחנן בן זכאי, שראה את בתו של אחד מעשירי ירושלים – שיכול היה לפרנס את העיר כולה למשך שנים! – מלקטת שעורים מבין גללי חמורים. לשאלת הגמרא כיצד אבד כל כספם העצום, עונה הגמרא שאמנם הוא היה עושה חסד, אך לא בשיעור הראוי לו. כך גם אדם שהתעשר, יכול לצבור לעצמו ולאבד את ברכתו.

ג.      גם אם העשיר עצמו יזכה לשפע זה, שמא ילדיו-יורשיו ייפלו בנ"ל. אולי אף גרוע מכך: את עושרם ינצלו לרעה חלילה.

ברכת כהנים כוללת בתוכה גם תפילה להגנה מכל זה:

וזהו "יברכך ה'" בממון, ומצורף לזה "וישמרך" מן המזיקים, הם היצר הרע וגונדא דיליה (=הפמליא שלו) המתגרים בבעלי הממון להחטיאם ולהזיקם בר-מינן.

אמנם המילה יברכך מדברת על ברכה גשמית לעושר, אולם המילה "וישמרך" שעליה פירשו "הצלה מן המזיקים", אין בה כוונה להצלה מגנבים, רמאים ואסונות טבע בלבד. יש כאן תפילה להינצל מן המזיקים הרוחניים: המידות הרעות.

על פי יסוד זה, מחדש רבינו פירוש לדברי חז"ל, הנראים תמוהים מעט:

נמשך לזה נראה לפרש מאמרם ז"ל "רבי מכבד עשירים", הכוונה בזה דהנה לכאורה מגיע בזיון לעשירים כי העושר גורם להם רע ונזק גדול וכנזכר, אך האמת יכול האדם להתגבר על יצרו ולהתנהג ביראת ה' גם בעשרו, ועל ידי זה אדרבא יכול לעבוד עבודת ה' ביתר שאת ויתר עז ע"י הכסף, וראיה לזה מרבינו הקדוש שהיה עשיר גדול ומופלג בעשירות...ואעפ"כ זכה רבינו הקדוש לתורה וליראה ולקדושה, תורה וגדולה במקום אחד, וזהו "רבי מכבד העשירים" שעל ידו יתכבדו העשירים לבלתי נחזיק לכל עשיר שהוא חסר יראת ה' ח"ו, כי רבי יוכיח.

לעיתים ישנה תרבות של שנאת עשירים, הבאה פעמים רבות מצרות עין, ופעמים גם מתוך הנחה שמדובר על אנשים אנוכיים. פשט מאמר חז"ל הוא אכן שרבי יהודה הנשיא, היה נותן כבוד לעשירים. לפי חידושו של רבינו הפירוש הוא אחר: מתוך מבט על חייו של רבי, נבוא אנחנו לכבד את העשירים. עושר לא קשור בהכרח עם מידות כמו גאווה ואנוכיות, ורבי יוכיח. מתוך כך אנו קונים גם עין טובה להתבונן כל מי שה' ברך אותו באופן מיוחד.

יהי רצון שתחול עלינו ברכת הכהנים, ונזכה לברכה גשמית העטופה ומוגנת על ידי מידות טובות.

שבת שלום

רועי

ברכת כהנים - במיוחד בארץ ישראל!

ברכת כהנים - במיוחד לארץ לארץ / לפרשת נשא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

אחד מכינויה של ג'רבא, הוא אי (או : עיר) הכהנים. משפחות רבות מאד היו משפחות כהונה, כר' כ'לפון עצמו. אגב, לויים – לא היו. המסורת מספרת שעזרא הסופר, הוא זה שגרם לכך. בבואו לאסוף לויים לעבודת המקדש, לא הסכימו הלויים לעזוב, ולעלות לארץ. עזרא קללם שמי שישהה שנה שלמה בג'רבא – בשנה שלאחר מכן ייפטר לא עלינו.

חיבה יתרה היתה לפרשת נשא בקהילה. ברכת הכהנים הנמצאת במרכז הפרשה זכתה למקום של כבוד. הכהן שהיה עולה לתורה ראשון בפרשה זו, היה זוכה לקריאה ארוכה מאד, עד סוף רביעי, שם נמצאת פרשיית ברכת הכהנים.

כמובן שגם ר' משה ייכנס בהרחבה להבנת תוכן הברכה (יד משה נשא, י"ג):

יברכך ה' וישמרך – נראה דשלשה פסוקים אלו, כלול בהם כל השלימות האנושיים, והמה בני, חיי ומזוני.

שלושה פסוקים האלה מכילים את שלושת השאיפות של האדם בחייו: בנים, חיים (בריאות) ומזונות (פרנסה). ה' מברך את ישראל על ידי הכהנים, בשלושת תשתיות החיים הטובים. איך זה נרמז בברכה? (כאן אדלג לסוף הדיבור הנ"ל, ונחזור להמשכו אחר כך):

וזה ביאורם:  "יברכך ה' ", והברכה היא "וישמרך", שלא תבוא לידי חולאים והוא החיי. "יאר ה' פניו אליר ויחנך", הוא המזוני, על דרך שנאמר "כי חנני אלהים וכי יש לי כל". "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", הם הבנים כי הם גורמים שלום הבית, אם לאב בינו לעצמו, אם לאם בינה לעצמה, אם לאב בינו לאשתו, אם לכללות ישראל, אם להבית דין. והוא נכון מאד לענ”ד לפי פשוטו.

השמירה היא לבריאות. החן הוא הברכה הכלכלית מה'. השלום הוא בית עם ילדים, שההורים חשים סיפוק בהמשכיותם, ורתומים להצלחת ממשיכיהם.

אעיר שבסעיף י"א הרב מתאים בצורה אחרת את שלושת הפסוקים, לתכני "בני, חיי ומזוני", עיינו שם.

דבר זה מעלה שאלה: הרי התלמוד במסכת מועד קטן, בדף כ"ח עמ' א אומר כלל:

אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא

שלושת הברכות הללו תלויות במזל ולא בזכויות!

מיישב הרב בשני אופנים:

נראה דכל זה רק ביחיד, אבל בציבור – בזכותא תליא מילתא.

האדם הפרטי יזכה לפרנסה לפי מזלו, אולם הכלל ישראל (כלכלת המקרו?) זוכה לברכה לפי זכויותיו.

תשובה שניה עונה הרב:

ועוד יש לומר דזה דווקא בגלות, אבל בהיותנו בארץ ישראל (שאינה תחת המזל) – לא.

כשאנו בגלות, אנו אכן נתונים לשליטתם של כוחות רוחניים שונים, הפועלים לפי חוקים דטרמיניסטיים – טכניים, כאלה או אחרים. אין גילוי של השגחה המותאמת למעשים. הכל מוכתב מראש, לפי זרימת המזל. בארץ ישראל, הנתונה להשגחת ה' המתמדת, יש כח עיקרי לזכויותיו של האדם, ולברכות הבאות דרך הכהנים.

על היסוד הזה, שבארץ ישראל דברין אינם פועלים לפי המזל, מבאר הרב את הפסוק המופיע לאחר מתן תורה (שמות כג, כ):

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. 

וכך כותב הרב בפרשת משפטים (אות כ"ג):

וזהו רמז הפסוק ...ואם תאמר מה הפרש יש בין ארץ ישראל לחוצה לארץ? לזה אמר "ועבדתם את ה' אלהיכם", כי שם תהיו בעלי יראת שמים, משום אתם רואים עין בעין איך השי"ת יברך לחמך ומימך בזכות יראת שמים, וזה כנגד מזוני...ועוד, "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" – שתזכה לבנים. ועוד "את מספר ימיך אמלא" – דהיינו החיים.

בארץ ישראל, ניכר יותר המתאם בין הדרגה הרוחנית לברכת ה'. דבר זה – אין לו אח וריע באף מקום בעולם. פרנסת הסינים לא תלויה במוסריותם, וכן שאר האומות. רק בארץ ישראל יש מתאם כזה.

אם כן, הנכון הוא לברך בברכת שפע בנים, חיים ומזון, בארץ בה לברכה יש פעולה אפקטיבית, מתוקף השגחת ה' על עמו לטובה ולברכה.

 

השלום - כוחם של ישראל

 השלום - כוחם של ישראל / לפרשת בשלח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הגבהת ידו של משה, שגרמה לעליית כוחם של ישראל במלחמת עמלק, היא דבר שעורר שאלה (משנה ראש השנה סוף פרק ג):

"והיה, כאשר ירים משה ידו--וגבר ישראל . . ." (שמות יז,יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה?

חז"ל ענו לפי דרכם, עיינו שם.

רבינו דורש מכאן רעיון יסודי:

נראה לי לפרש על פי מה שכתב הרב "אורח חיים"...מהרב "שפע ברכה", שהקשה בלשון רבותינו שאמרו "נשיאות כפיים", ולא "נשיאות ידים",

ברכת כהנים נקראת בכל מקום בהלכה "נשיאות כפיים". שואל בעל שפע ברכה: והרי אנו מרימים את כל היד, ומדוע הברכה לא תיקרא על שם כל היד?

ותירץ, דברכת כהנים הם ט"ו (=15) תיבות, והיד של האדם יש בה י"ב אצבעות (הכוונה עצמות, 3 בכל אצבע), ובאגודל יש ב' אברים, סך הכל י"ד, ואם כן תהיה ברכת כהנים עד "וישם לך", שהם י"ד תיבות, ותיבת שלום היכן היא? אך יש לומר דתיבת "שלום", היא נגד כף היד, ולכן אמרו נשיאות 'כפיים', שהכף הוא העיקר, כי שם תיבת 'שלום'.

מתרץ ה"שפע ברכה", ש-14 עצמות האצבעות, הן כנגד 14 המילים הראשונות של ברכת כהנים, ויוצא, שהמילה ה-15, "שלום", היא כנגד כף היד. ברכת כהנים – עיקרה ברכת השלום, ולכן נתקבע שמה "נשיאת כפיים".

והנה ידוע דישראל כל זמן שיש ביניהם אחדות אז מצליחים במלחמה, כמו שהיה בימי אחאב, אבל כשיש מחלוקת, לא מצליחים ח"ו...וכמו שכתוב "חבור עצבים אפרים הנח לו", שאם יש ביניהם אחדות וחיבור, הנח לו! אפילו שיש להם עוון עצבים, שהוא עבודה זרה.

השלום והאחדות הם כוחה של האומה. חז"ל מגלים לנו שכאשר ישנה אחדות, אפילו אם חלילה כל ישראל עובדי עבודה זרה, הם מצליחים להתגבר על אויביהם, ולהנצל ממידת הדין. את הסוד הזה ידע משה רבינו:

ולכן זהו הטעם של משה רבינו עליו השלום, שהיה מרים את ידו, וכוונתו על 'עיקר היד' שהיא 'הכף' שהיא כנגד תיבת 'שלום', לומר להם, שכל זמן שאנו מרימים את היד, שמעריכים את השלום הנרמז ביד, אז "וגבר ישראל", "וכאשר יניח ידו", ועוזבים את השלום, "וגבר עמלק"...

משה רבינו מסמן לכל ישראל, הנאבקים בשדה הקרב: אהבו את אחיכם, היו בשלום עמהם, קבלו עליכם מעלה עליונה זו! וכאשר ישראל מקבלים זאת על עצמם, אכן עמלק נופל וניגף לפניהם.

וזה רמוז גם בעניין מעלה התפילה, כידוע מדברי האר"י ז"ל, כמובא בסידורים:

ובזה יובן כוונת הכתוב "נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים", דידוע דהתפילה מתקבלת ע"י האהבה שתהיה בין ישראל יחד, וכמו שאנו אומרים לפני התפילה "הריני מקבל עלי מצות ואהבת לרעך כמוך", ולכן אומר הנביא, שקודם התפילה "נשא לבבנו אל כפים" - שנתבונן בכף היד, שהיא רומזת לשלום וכאמור, כדי להחזיק במדת השלום, ואח"כ "אל אל בשמים", שאז הקב''ה ישמע תפלתנו ברצון...

התפילה מקובלת ביותר כאשר היא באה מתוך אהבת אחים של המתפללים. לכן הנביא מחבר את עניין התפילה אל הכפיים (שהרי לכאורה זה לא קשור: התפילה היא עבודה שבלב, ונאמרת בפה, ומה קשורות הכפיים??), להזכיר לנו, לחבר את לבבות המתפללים, לפני העמידה לפני בורא עולם, הראוה את בניו הפונים אליו באהבה.

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל,

נלב"ע ו' שבט התשפ"ב

 

שבת שלום

 

רועי