יד כהה - על שום מה?

 בס"ד

יד כהה – על שום מה? / לפרשת בא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילין מניחים על יד שמאל, כידוע. המקור לכך נמצא בסוף פרשתנו (יג, טז):

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם

מביא החזקוני את דברי חז"ל:

ידכה - יד כהה, לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטין אותה בכל מקום לפי שהיא עסקנית מן השמאלית

חז"ל העומדים על שינוי הכתיב של המילה 'ידך' לצורה הייחודית 'ידכה', מילה שכביכול מורכבת מהמילים 'יד כהה', כלומר אינה חדה כיד הימין המוכנה לכל משימה. יד חלשה.

אך מתבקש הוא שרבינו יגלה כאן את הרעיון הבא (אות יט):

והי'ה אותיות הוי"ה. לרמוז מה שאומר הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא נותן לך כח לעשות חיל". וזהו רמז הפסוק 'והיה' שם הוי"ה ברוך הוא, יהיה "על ידכה" - במעשה ידיך, ולא בכחך וגבורתך אתה עושה חיל, וראיה לזה "כי בחוזק" ידו יתברך "הוציאנו ה' ממצרים", מה שאין כח טבעי יכול להוציא ישראל ממצרים תחת יד פרעה האכזרי, וכך בכל דבר ודבר תמיד יד ה' עשתה זאת ולא בכח הטבע.

'והיה' רומז לשם יקוק בשיכול אותיות. על האדם לזכור כי ידו הכהה אינה זו הפועלת את ההצלחות. יש לזכור את הקדוש ברוך הוא שהוא זה הנותן לנו חיל, כאמור בחומש דברים. תביעה זו מופיעה כבר כאן ביציאת מצרים: שם הויה נמצא בציווי התפילין, והוא צריך להיות לנגד עיניך בעוסקך במעשי ידיך. הדרך לזכור זאת היא על ידי זכרון יציאת מצרים הנמצא בתפילין. יציאת מצרים היא אות ומופת כי קריטריון ההצלחה אינו בהכרח השתדלות האדם ויכולתו. במצרים היינו בתכלית השפלות, ואף על פי כן יצאנו, מה שמעיד על יד ה' הפועלת נפלאות. כך גם במעשי ידיך, גם אם אתה בע"ה בריא ומוכשר, ברכת ה' היא משפיעה טוב על הצלחותיך. ללא ברכת ה', גם יד ימינך עלולה חלילה להיות יד כהה, חלשה.

כך היהודי, טרם צאתו ליום עבודתו, נזכר ומתחזק בקשר אל הקב"ה מקור ההצלחה והברכה.

 

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש!

 בס"ד

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש! / לפרשת בוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לצורך ביטוי של אמונה, מצוה ה' את בני ישראל למרוח דם על המזוזות ועל המשקוף. מה המטרה? (שמות יב, יג):

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא  יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מקשה רבינו על פסוק זה (אות יב):

והפליאה נשגבה, כי האם יצטרך חלילה לאל לאות למען יכיר בתי ישראל לפסוח עליהם? ועוד יקשה אומרו "ולא יתן המשחית לבוא", כאלו המשחית הוא זולתו ית' והוא לא יתנהו לבוא אל בתיכם, והלא ה' בעצמו הוא המכה בעם, כמו שכתוב "ועבר ה' לנגוף את מצרים" אם כן מה כונת אומרו "ולא יתן המשחית"?

שואל רבינו: מה הצורך של הקב"ה לראות את הדם? וכי הוא אינו יודע היכן חי ישראלי והיכן גוי? ועוד: וכי יש איזה משחית חיצוני שיהרוג את הבכורות? הלא הקב"ה בעצמו וא זה שהורג את המצרים, כפי שנאמר בפסוק אחר!

מחדש הרב:

ואחשוב כי נודע שבזמן ההוא היו ישראל שקועים בטומאת גלולי מצרים והיתה מידת הדין מקטרגת עליהם לבל יגאלו

לעם ישראל יש בעיה רוחנית: מידת הדין מנסה למנוע את יציאת מצרים, כי עם ישראל היו עובדי עבודה זרה...

ולזה ראה מראש לזכותם לגאולה, וזה במה שיצום לשחוט תועבת מצרים לעיניהם וינתחוהו לגזרים ועי"ז ימסרו עצמם למות בידי המצרים בראותם אלהיהם נשחט לעיניהם ודמו נשפך בידי היהודים זה יהיה להם לזכות גדול ופתח תקוה להצלתם, וזה אומרו, "ועבר ה' לנגוף וגו' וראה את הדם" שקיימתם מצות ה' ומסרתם עצמכם למיתה לעשות רצונו, כי אז "ופסח ה' על הפתח" כי ישוב לפנות אליכם ברחמים בשכר זה וכל עוולה – היא מידת הדין – קפצה פיה לבל יגוף ה' אתכם בגלל המצרים על עוונותיכם רק אתכם יציל.

מריחת הדם היתה אקט של מסירת נפש מצד העם: שחיטת אלוהי מצרים לעיני מאמיניו מראה כי יש שינוי כיוון בכל ההתנהלות של עם ישראל: לא עוד אמונה באלהי מצרים, אלא בחירה באלהי ישראל, ה' יתברך. הפסיחה של ה' היא לא מעל הבית, אלא מעל טענות מידת הדין! ובזה תורצה השאלה הראשונה.
מלבד זה עוד הבטיח בטחון אחר והוא כי "לא יתן המשחית" וגו', ירצה, כי הנה בפעולה זאת יש סכנה גדולה נשקפת לאיש הישראלי כי מדי עבור המצרי וראה את הדם על הפתח... היתכן לא ינתקו מורשי לבבו להקהל ולעמוד על נפשם בפחי נפש ובחמה שפוכה?? זה בא במקלו וזה במגלו וזה בקרדומו וזה בחרבו להכנס אל בתי היהודים ולעשות בהם נקמות! ולזה הבטיח הכתוב כי מלבד כי יגן ה' עליכם ממידת הדין המקטרגת עליכם...עוד לא יתן ה' המשחית הם המצרים מרי נפש לבא אל בתיכם לנגוף אתכם בחרבות וברמחים כי ה' יתן מורך בלבבם לבל יהינו להזיק ולהרע אתכם...

"המשחית" אותו ימנע ה' מלבא הם המצרים הרותחים על הפגיעה באלהיהם. ראית הדם עלולה לעורר את חמתם להשחית ולפגוע בעם ישראל. בגלל מסירות הנפש הזו, ה' ייתן פחד בלב המצרים, והם יימנעו מלבוא ולהשחית בעם ישראל.

התורה מבטיחה כי יהודי שמוסר את נפשו מובטח כי בכך הוא רוכש סגולות עילאיות ומובטח שה' יפיל אויביו לפניו.

 

טעמה של מצוות פדיון פטר חמור

 טעמה של מצוות פדיון פטר חמור / לפרשת בא / הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

אחת המצוות הראשונות שנצטוו ישראל עם יציאתם ממצרים היא מצוות פדיון פטר חמור. במצוה זו בעל החמור נותן לכהן שה, תמורת בכור החמור שנולד לו. אם לא רצה לתת, מצוה התורה את הבעלים להרוג את אותו עייר בכור.

לאחר הצגת המצווה, מופיעה שאלת הבן:

 יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה,...יד וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ...

רבינו מציג קושיה שהעלו המפרשים על סמיכות השאלה למצווה (פרק יג)

ו)...עיין בריש ספר עיר דוד ז"ל שפירש משם מורנו הרב רבי העשיל זלה"ה, דמה שמתקשה הבן לשאול בזאת המצוה משאר המצוות, הוא משום כי האומות הם בסוג חמור וישראל הם בסוג שה, ולכן מתקשה לשאול, כיון דעיקר מצות הפדיה הוא משום שפדה הקדוש ברוך הוא בנו בכורו ישראל שהוא שה, ונתן תמורתו בכורי מצרים שהם חמור, אם כן הוי לן לפדות שה בחמור כמו שהיה במצרים, ולא חמור בשה, יעויין שם, ודברי פי חכם חן.

שאלת הבן: אם אנו אומרים שמצרים נמשלו לחמורים, ועם ישראל לצאן, היה ראוי שהמצוה תהיה אחרת: כל בכור שה שיוולד לנו – נחליף אותו בעייר, שכן המצרים היו תמורת ישראל!

רבינו מסביר את התשובה לשאלת הבן באופן הבא (סעיף ז):

אי נמי נראה לפרש כי מה שנצטוינו לפדות חמור בשה, הוא משום דכבשם שבמצרים על מה שלא רצו לתת פדות לבנו בכורו ישראל, לשלח אותו חפשי לעבוד את ה' אלהיו הנקרא כהן (סנהדרין דף ט"ל ע"א), נענשו המצריים בבכוריהם וכמו שאמר הכתוב (לעיל ד, כב-כג) "בני בכורי ישראל וגו' הנה אנכי הורג את בנך בכורך",

בעונש מכת בכורות, היתה פעולה של תמורה ופיצוי בין שני עמים: שחרור של בכורי מצרים תמורת שחרור של בכורי ישראל. זה היה תוכן נאומו הראשון של משה לפרעה, "ותמאן לשלחו – הנה אנכי הורג את בנך בכורך".

המצרים יכלו ללכת בטוב:

ואילו שלחו בני ישראל שהוא השה, היה להם פדות נפש בכוריהם שהם סוג חמור. נמצא שרצונו יתברך היה לפדות בכורי החמור ממות בשה ישראל לתתו לכהן הוא אלהיו יתברך, ולכן לזכר זה נצטוינו במצות פדיית פטר חמור לתת פדיונו שה לכהן,

אם השה היה הולך לכהן – לא היה קורא כלום לבכור החמור. אבל לא כך נהגו המצרים:

ואם לא תפדה וערפתו לפטר חמור כמו שנהרגו בכורי מצרים, והוי ממש דומה בדומה.

מי שלא פודה את חמורו – הוא בסוף נערף.

רבינו מוצא כאן השוואה מדוייקת בין המצוה לסיפור ההיסטורי: יכולת להשאר עם בכור החמור (בכורי מצרים) תמורת שה (שחרור היהודי) שהיה ניתן לכהן (הקב"ה), אולם בעקבות הסירוב – ייהרג בכור החמור, כפי שארע בסוף לבכורי מצרים.

לפי זה מובנת התשובה הכתובה בתורה לשאלת הבן:

וזהו כוונת התשובה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' בל בכור" וגו' - על שלא פדו המצריים בכוריהם סוג חמור, בתת השה לאלהיו שהוא הכהן, ולכן צריך לפדות פטר חמור בשה, ואם לא תפדה וערפתו. כן נראה לי נכון.

לפי דברי הרב המצוה היא תזכורת ישירה לכל מהלך שחרור ישראל ממצרים.

 

לע"נ אהובנו אהרון שלמה בן שושנה, ויהב בן טל ז"ל

 

בני בכורי! יש לך משימה...

 בני בכורי! יש לך משימה... / לפרשת בא / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

במפגש הראשון של משה עם פרעה, הוא הוא אמור להניח את המסר שילווה את כל המאבק לשיחרור (שמות פרק ד'):

 כב וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר ה', בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. 

השיחה הראשונה עם פרעה מגדירה מי נגד מי: ישראל, בני ה', נגד המעצמה המצרית.

האם ישראל תפסו את עצמם ככאלה?

ר' משה כ'לפון מביא מדרש מעניין – פליאה ממש! – הרומז לנקודה הנ"ל (יד משה סכ"ח):

מדרש. כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה.

והוא קשה במה נתעוררו ישראל ביציאתם ממצרים לכרות ברית זה ? ונראה לפרש על פי מה שאמרו חז”ל, מה שיצאו ישראל ממצרים לפני הזמן, משום קושי השעבוד השלים המנין. וזה דוקא כשיש לישראל דין בנים. וידוע דמצות הצדקה היא מדין בנים, דאם יש לנו דין עבדים, עבד שגרשו רבו ובא אחר ופרנסו מקבל עונש. אבל המלך שגירש בנו ובא אחר ופרנסו, בודאי מקבל שכר מהמלך.

המדרש אומר שביציאת מצרים, מתחדשת ברית הדדית בין איש לרעהו בעם ישראל. ברית לעשות חסד. השאלה עולה מאליה: מדוע? מה המשמעות של הסכם זה? ומדוע דווקא עכשו? כדי להבין זאת, יש להכיר מדרש אחר, המספר על שיחה מעניינת בין ר' עקביא לטורנוסרופוס הרשע (בבא בתרא, י,א):

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שכעס על עבדו, וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?? ואתם קרויין עבדים...אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שכעס על בנו, וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך, לא דורון משגר לו?? ואנן קרוין בנים...

ישנו ויכוח תיאולוגי: האם בצדקה איננו עוברים על רצון ה', שגזר על אדם להיות עני ח"ו? ההצדקה לחסד – כך מלמדנו ר' עקיבא – היא בכך שאנו בני המלך, ולכן הוא שמח שיהודי אינו מת בסבלו.

ולכן כשיצאו ישראל ממצרים לפני הזמן בזכות שיש להם דין בנים, כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה להחזיק במעוז שאנו בנים למקום.

היציאה ממצרים היתה צריכה להיות לאחר 400 שנה, אולם הזמן התקצר ל-210 שנים. הסיבה היא הזכות שלהם שהם בנים לה'. כדי לחזק בתוכם את התובנה שנתחדשה ביציאת מצרים, הם מקבלים על עצמם קבלה מעשית, המבטאת את העניין: עשיית צדקה וחסד. שהרי, כל ההיתר והלגיטימציה לעשות טוב וחסד, כביכול נגד גזירת ה', נובעת מהיותם בנים, ולא עבדים. עם ישראל מתאמצים לזכור לדורות את הסיבה ולהנציח יסוד זה בליבם.

בפרשה זו מרחיב הרב כי דין בנים הוא המחייב שיזכו בתורה ולא המלאכים (סעיף ל'), הריגת הבכורות (סעיף ל"ב), והזכות לרשת את הארץ (סכ"ח הנ"ל).

סיפור יציאת מצרים, אותו אנו זוכרים מדי בקר וערב, וכן בפעמים רבות במעגל השנה, מזכיר לנו ומחייב אותנו , לנהוג באחווה ולהרבות בחסד איש כלפי רעהו.

 

לע"נ מו"ח ר' יהודה גבאי ז"ל

שבת שלום

רועי

 

חביבות התפילין

חביבות התפילין / לפרשת בא / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשתנו מסתיימת במצוות הנחת התפילין. מהו הטעם? אומרת התורה (יג,ט):

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה'  מִמִּצְרָיִם.

התורה מקשרת כאן בין התפילין, התורה ויציאת מצרים. מהו הקשר ביניהם? האם התפילין זה כדי שתהיה תורת ה' בפינו, או כזיכרון ליציאת מצרים? רבינו מבאר שהיסוד של שלושתם הוא שווה:

(יג, יט) והיה לך לאות וגו' תורת ה' וגו'. רמז דשלשה אלה תפילין ותורה ויציאת מצרים כולם מדין בנים וטעם אחד להם,

החיבור בין כולם, הוא הנחלת היסוד, שאנו נידונים כבניו של הקב"ה. כיצד?

וכמ"ש רז"ל שהתפילין הם שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה ורק מצד שאנו בנים אנו מניחים תפילין,

התפילין הן סמל עליון ביותר. מעין כלי אלוקי, כביכול. כל כך גבוה, עד שישנו חשש שדווקא במצווה זו יתעורר קטרוג על המניח חלילה, שאינו עומד בסטנדרטים של הקב"ה (ראה זוהר פקודי רלז,ב). מהי ההגנה שלנו? שאנו בניו של הקב"ה, ולבן המלך מותר להשתעשע באוצרות המלך.

וכן התורה לא זכינו בה נגד מלאכי השרת שטענו לקבל אותה הם מדינא דבר מצרא, רק מצד שאנו בנים ובבן ליכא דינא דבר מצרא,

ישנה הלכה בדיני קנייני קרקע. "דינא דבר מצרא". משמעות הדין היא, שאם יש לי קרקע למכור, ולפני שתי לקוחות: האחד בעל חלקת אדמה הצמודה לחלקה הנמכרת, והשני – אדמותיו לא כאן. ההלכה היא שעלי להעדיף את הקרוב = בן המצר. המלאכים טענו שהתורה צריכה להנתן להם, שכן אם הקב"ה מעביר את התורה, יעביר לקרובים אליו, הלא המה המלאכים. מהי טענתנו?

ההלכה מחריגה את הבנים מדין "בר מצרא". אם הלקוח הוא בנו של בעל השדה, הרי שהשכן הקרוב לא זוכה באדמות הצמודות אליו מדין "בר מצרא". אם כן, קבלת התורה מעידה אף היא שאנו בניו של הקב"ה, ואין לטענת המלאכים אחיזה. (אגב, רעיון זה חוזר פעמים רבות מאד בתורתו של רבו, ר' כ'לפון, ואכמ"ל)

וכן יציאת מצרים שהיתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו שירד לארץ מצרים שהיא טמאה והוציאנו בחוזק יד הוא משום שאנו בנים, והכהן מטמא לבנו.

הקב"ה הוא כביכול כהן, שיא הקדושה. ארץ מצרים, "ערוות הארץ", שיא הטומאה. כיצד זה ירד הקב"ה לגאול את עמו מתוך ארץ טמאה כזו? והלא לכהן אסור להכנס למקום הטומאה? אלא ששוב דין הבנים מאפשר זאת, שכן כהן נטמא לבנו.

יוצא אם כן, שהמניח תפילין מעיד על עצמו שהוא בנו של הקב"ה בשלושה אופנים: עצם המצווה, קיום התורה, וזכרון יציאת מצרים.

שנזכה שגם ה' יתברך יראנו כבניו ויחוס וירחם עלינו.

שבת שלום,

רועי

שליטה ברגש מתוך אמונה

 שליטה ברגש מתוך אמונה / לפרשת בא / משך חכמה

ברוך ה', אחרי עליות ומורדות בתהליך, ואחרי עשר מכות שהתישו את פרעה, אנו יוצאים ממצרים. לעד נזכור מאורע זה, בליל הסדר ובעוד כ-50 מצוות. אנו יודעים שלא כולם יצאו. "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", יש אומרים שיצאו חמישית מהעם, ויש אומרים שאף פחות.

אולם ישנה הכרזה מאד מעניינת בפסוקי פרשתנו. משה, בעודו נושא ונותן עם פרעה על היקף היציאה ממצרים, בשלהי מכת חושך, מגורש מפרעה, אולם הקב"ה מתגלה אליו ומעביר לו מסר ישיר אחרון לפרעה (שמות פרק יא, ד-ח):

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: (ה) וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ...(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: ...(ח) וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: 

משה מודיע כמובן על מכת בכורות. ומה יקרה בסופה? "ואחרי כן אצא!" . מה המסר של משה לפרעה? מי זה שיוצא? באופן פשוט, משה מודיע לו שהוא כבר יודע שלא תהיה הקשיית לב אחרי מכת בכורות, אז, קח את זה כעובדה, פרעה. דבר זה מתחבר לכך שהעבדים יבואו להתחנן "אלי", ומי זה? משה רבינו.

אולם בעיון שני, הדברים של משה נפתחים במילים "כה אמר ה'", אם כן זו חלק מהאמירה של ה', ואם כן, מה המשמעות של היציאה הזו?

כותב רבינו המשך חכמה שמות פרק יא:

(ח) ואחרי כן אצא. לפי כוונה שניה נראה דקאי על ראש הפרשה (פסוק ד ואילך), שאמר: "כחצות (הלילה) אני יוצא בתוך מצרים", על זה אמר "ואחרי כן אצא", 

כלומר: מי שאמר "אצא", הוא מי שאמר "אני יוצא בתוך מצרים", כלומר - הקב"ה!

מה המשמעות?

כמו שמבואר במכילתא על קרא (שמואל - ב ז, כג), ד"אשר פדית (לך) ממצרים גויים ואלקיו", שכל זמן שהיו ישראל במצרים היתה שכינה עמהם, וכשיצאו, יצאה גם שכינה עמהם...

מדהים! הקב"ה מודיע לפרעה, שהוא הולך לעזוב את מצרים! כל מקום שנמצאים ישראל - שכינה עמהם. השכינה אינה עוזבת את עם ישראל גלותם, וכמו שהבטיח ה' ליעקב "אנכי ארד עימך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". הגיע זמן העליה. 

ולפי זה מובן מדוע פותחת הפרשה במילים "בא אל פרעה", הרי היה ראוי לכתוב "לך אל פרעה"! אלא שכל זמן שישראל בגלות, הקב"ה נמצא אצל הגויים, מה שמיוצג על ידי המלך.

עם חזרתנו לארצנו במאה השנים האחרונות, מתגלה כי השכינה גם עזבה כבר את הגלות, ומכאן חובה גדולה וקדושה להתכוונן למהלך האלוקי של שיבת ציון ובניין הארץ.

לספר לעצמנו את יציאת מצרים

לספר לעצמנו את יציאת מצרים / לפרשת בא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המכות הניתכות על מצרים באו להוכיח למצרים על קיומו של הקב"ה, ועל שליטתו האבסולוטית בכל כוחות הטבע. יחד עם זאת, המסרים חייבים לחלחל גם לליבות עם ישראל:

ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'.

דור הניצולים ממצרים, מקבלים תפקיד היסטורי של מעבירי מסר האמונה, בדבר הידיעה על השגחתו והכוונתו של הקב"ה את עולמו. אולם ישנו קושי בלשון הפסוק: אם אנו נספר את הסיפור לבנינו ולבני בנינו, הרי ש'הם' ידעו את ה', ולשון הפסוק היה צריך להיות "וידעו כי אני ה'", ולא "וידעתם"! אלא שגם כאן מוצא רבינו מסרים משמעותיים, המקופים בין קפלי הציווי:

...ונראה דרמז כאן, דמתי ההורים יכולים להשפיע על יוצאי ירכם כשמוכיחים אותם? הוא רק כשהם בעצמם הולכים בדרך הטובה והישרה, כי אז דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. אבל אם יחשבו שהם ילכו בשרירות לבם, אבל ישתדלו בעד בניהם להדריכם ולחנכם בדרך התורה, אז שוא עמלו בזה כי לא יצא מזה כלום כאשר יוכיח הנסיון.

ישנה תפיסה חינוכית שאינה נכונה, התולה את ההצלחה בטיב המסרים הנאמרים, ללא כל חשיבות לזהות אומרם. לפי תפיסה זו, יכול אדם לחיות באופן מושחת ולא מוסרי, ולהטיף בעד חיים מרוממים. גישה זו – סופה להכשל. לא ניתן לרמות לאורך זמן. הפעולה החינוכית החזקה ביותר, היא הדוגמא האישית של ההורים. לכן, למרות שאנו מדברים בפסוק על ההנחלה לבנים, זה לא באמת יעזור אם ההורים לא ידוע את ה'.

ולזה אמר "ולמען תספר באזני בנך" שהדברים יכנסו בתוך אזניהם ע''י שתספר להם מהגדולות שעשה הקב''ה במצרים, אבל בתנאי "וידעתם את ה'" גם אתם בעצמכם, תהיו מוכנים ג"כ ללכת בדרך טובה יחד עם הבנים אז תוכלו להשפיע עליהם.

רמז נוסף מוצא רבינו בסיומת "וידעתם", והיא כבר נוגעת למסר המטא-היסטורי של יציאת מצרים:

...אי נמי, רמז שגאולת מצרים היא מפתח לגאולות אחרות, דכמו שהיינו בגלות במצרים, וכל העבד הנכנס אינו יוצא, ובכל זאת ה' הוציא אותנו, כך יעשה איתנו הקב"ה בגלויות אחרות, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

לא היה סיכוי טבעי ליציאת מצרים. מצרים מתוארת בחז"ל, כמקום שמעולם לא ברח ממנה עבד! והנה, הבלתי יאומן קרה. יד ה' המנהלת את ההיסטוריה פעלה בניגוד לכל היגיון להוציא עם ענק ממצרים, למורת רוחם של המצרים. ככל שנספר זאת לבנינו, כך הדבר יחדור גם ללבבות שלנו! כך נדע את ה', ונאמין בגאולתנו הסופית והמוחלטת, גם אם תהיה מנוגדת להגיון האנושי.

וזה שאמר "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" אחר זמן, ואף אם אתם אז בגלות, בכל זאת על ידי זה "וידעתם כי אני ה'",  שאתנהג אתכם במידת הרחמים וגואל אתכם.

שם ה', שם של רחמים. שם של הבטחת גאולה. זה השם שפעל במצרים וזה השם שיגאל אותנו. גם אנו, המספרים את דבר האמונה לילדינו, חייבים להפנים זאת. כך התורה מבטיחה כי שרשרת האמונה והתקווה לא ייפסקו לעולם.

שנזכה במהרה בימינו אמן

כבדהו....ובקרהו!!

כבדהו ובקרהו! / לפרשת בא / אור החיים הקדוש

כיצד יש להתייחס למלך רשע? במלכי ישראל מצאנו שישנו יחס אמביוולנטי. מצד אחד אליהו הנביא רץ לפני מרכבת אחאב, ומצד שני הוא מרשה לעצמו לקטול אותו , לא פחות מאשר במילים "עוכר ישראל"!

נביא, כידוע, משתחווה לפני המלך, ואם לא השתחווה חייב מיתה כדברי הרמב"ם מלכים ב ה:

 ועומדים לפניו ומשתחוים ארצה. אפילו נביא עומד לפני המלך משתחוה ארצה. שנאמר {הנה נתן הנביא ויבא לפני המלך וישתחו למלך}.

אולם יש לברר מהו היחס למלך גוי הפועל נגד רצון ה'. דבר זה נלמד ממשה ופרעה. פרעה מקשה את ליבו, ברצון או שלא, נגד רצון ה'. היינו מצפים שמשה רבינו מתישהו יכעס על פרעה , ואולי כך ניתן להבין מיציאתו בחורי אף (יא ח). אולם לא כך מסביר אור החיים הקדוש:

{ח} וירדו כל עבדיך וגו'. כאן הבטיח כי עבדיו אלו יחיו ולא ימות מהם אחד במכת בכורות...הגם שהיו ביניהם בכורות אף על פי כן הוציאם מכלל המכה, והטעם לא לצד צדקותם אלא לצד שביזהו פרעה הרשע בפניהם ודבר אליו כדבר הנבל אל תוסף ראות וגו' כי ביום וגו' לזה צריך גם הוא להתבזות בפניהם כדין המבייש חבירו בפני רבים שצריך לפייסו בפניהם, ותמצא שהקפיד משה על הדבר דכתיב ויצא מעם פרעה בחרי אף. והנה הגם שלא אמר משה אלא וירדו כל עבדיך נתכוון לומר גם עליו כי הוא בעצמו יקום לילה אלא שדבר דרך כבוד:

מעניין: מצד אחד המטרה היא לבזות את פרעה שמחציף פניו נגד רצון ה', ומצד שני הביזיון רמוז ולא נאמר במפורש.

יש כאן מורכבות שיש ללומדה: בדורנו יש כאלה הנפגעים מהרצון לבקרם. וכי מושלמים הם? אין לחשוש מביקורת. יחד עם זאת יש לדעת לעשות זאת מתוך כבוד , ומתוך רצון אמיתי לקדם ולסייע את הזולת והחברה.